בשנת 2012 בערך נתקלתי לראשונה ב"טיסת הקונקורד" (Flight of the Conchords). היא שודרה בכלל בין 2007 ל-2009, אבל אני הגעתי אליה באיחור בעקבות המלצה בדייט. היא דיברה על השירים ההזויים שלהם, ואני הייתי בטוח שהיא בכלל המציאה את זה.

בסדרה אנחנו פוגשים שני מוזיקאים מניו זילנד שמנסים לכבוש את ניו יורק, ברט מקנזי (Bret McKenzie) וג’מיין קלמנט (Jemaine Clement) בשמותיהם האמיתיים, עם גיטרה, תקווה ומבטא מוזר.
השירים היו חביבים, והכימיה בין ברט לג’מיין הרגישה אמיתית לגמרי (בכל זאת, הם מגלמים את עצמם).
חזרתי לצפות בה אחרי יותר מעשור כדי לגלות: האם היא עדיין מצחיקה, או שפשוט היה לי יותר מדי זמן פנוי?

טיסת הקונקורד – תולדות הלוזרים המוזיקליים

היו לא מעט סדרות קומיות שמספרות סיפור של מוזיקאים שמנסים להצליח. למשל בסיטקום הראשון בהיסטוריה, "אני אוהב את לוסי", הייתה דמות של מהגר קובני שמנסה להצליח בתור זמר.
הסיבה? המרחק בין כישלון להצלחה הוא בעצם אבן יסוד בקומדיה – הרבה יותר קל להזדהות עם מישהו
שהוא לוזר בדרך להצלחה מאשר עם מישהו שכבר מרוויח מיליונים.

עוד סדרות וסרטים שכדאי לבדוק בנושא:
הסדרה של "המאנקיז" משנות ה-60, שבה להקה אמיתית משחקת להקה פיקטיבית וכמובן, הסרט "ספיינל טאפ" (רוב ריינר, 1984), שבימים אלו יוצא לו סרט המשך.
ולנו יש את קובי מחט והפיג'מות. 

הסיבה העיקרית שאני אוהב קומדיות מוזיקליות היא שתמיד יש משהו להישען עליו, גם אם העלילה
לא מתקדמת, לפחות יש שירים נחמדים. 

ללהקות גדולות יש חברת ניהול – לטיסת הקונקורד יש מנהל וסימני קריאה.

סוד הקסם – הרפרנסים

בכל קומדיה יש רפרנסים, אבל בטיסת הקונקורד יש המון מחוות קסומות.
אחד מהפרקים שהכי אהבתי (עונה 1, פרק 6) נקרא Bowie. ברט מאבד את הביטחון המועט שיש לו, וכמו בכל סרט טוב – יש לו חלום שאמור להוביל אותו, בחלום הוא פוגש את האליל שלו, דיוויד בואי, שמגולם על ידי שחקן שלא דומה לו בשום צורה, אבל בהחלט נשמע קצת כמוהו. מעבר לכל, אפשר להרגיש את האהבה הגדולה והכבוד שהם רוחשים לבואי.
הם סוג של חייזרים בניו יורק, הרי הוליווד או כל תעשיית בידור אחרת, לא בדיוק מחכה לשירים
הזויים של 2 ניו זילנדים. המפגש או ליתר דיוק המפגע שקורה בינם לבין המציאות יוצר את הרגעים
המצחיקים ביותר.

בואי נותן עצות להצלחה וזה עדיין לא עוזר

מערכות יחסים קטנות שיוצרות קומדיה גדולה

בפרק נוסף (עונה 1, פרק 5), Yoko, שהוא כמובן מחווה ליוקו אונו שפירקה את הביטלס,
כאשר אישה נכנסת לחיים שלהם, ג’מיין בטוח שהיא הבעיה שהורסת להם את מערכת היחסים.
במהלך הפרק אנחנו מגלים שהיא רק חלק קטן מאוד מהבעיות שלהם
אבל זה תמיד כיף לראות מערכות יחסים בתוך להקה מתפרקות. כמובן שיש לציין את מערכת היחסים עם המנהל הנצחי מרי, שהוא בערך כמו בריאן אפשטיין של הביטלס, מינוס הקטע של ההצלחה.
אבל הוא ללא ספק הדמות הכי מצחיקה בסדרה.

היעד הבא אחרי הטיסה

בניגוד לדמויות שברט וג'מיין גילמו בסדרה, הם בהחלט הצליחו ועשו לא מעט פרויקטים.
קלמנט שיחק בסרט ‎Men in Black 3‎, ויצר וכתב את הסרט ‎What We Do in the Shadows‎ ‏(‏2014‏)‏,
מוקומנטרי מבריק על חבורת ערפדים שחיה בניו זילנד, שהפך לקאלט עולמי ולסדרת טלוויזיה מצליחה באותו שם.

ברט מקנזי התמקד בצד המוזיקלי וזכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר על “Man or Muppet”. במקביל, הוא ממשיך בקריירת סולו ויוציא אלבום חדש בקרוב. הם גם מתאחדים מדי פעם לסיבובי הופעות קצרים. 

"חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני"

בפרק האחרון של טיסת הקונקורד – Evicted כל העולם שלהם מתרסק, הם נזרקים מהדירה וחוזרים לניו זילנד עם הזנב בין הרגליים. יש משהו נורא עצוב בפרק הזה, כנראה שכמו בכל סיטקום, ציפיתי לסוף טוב, אבל כאן הוא פשוט לא הגיע, אולי זה בגלל שהם הבינו שהסדרה לא תחודש, ואולי זה בגלל שהם
אמרו את כל מה שהם רצו להגיד ב-2 עונות.

ביחס לסדרות המשודרות היום, האיכות נראית מאוד נמוכה – זאת הייתה הפקה של HBO,
אבל לא מדובר פה ב"סקס והעיר הגדולה" או הפקה שנראה ששפכו עליה מיליונים.
היום זה נראה לי יותר כמו סרט סטודנטים שהשקיעו בכתיבה שלו, אבל לא היה כסף לתפאורה.

היא בהחלט גרמה לי לחייך בצפייה חוזרת, אבל אין בה את הפקטור הקומי שגורם
לי באמת ליפול מצחוק, אין פה מספיק פאנצ'ים חזקים ויש המון דיאלוגים ארוכים שלא מובילים
לשום מקום. זה חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני – יש רגעים טובים, אבל לא משהו שהייתי חוזר אליו שנית. מצד שני, אם אתם קומיקאים או יוצרים שקוראים כרגע את הכתבה הזאת – היא בהחלט יכולה לתת לכם תקווה והשראה ליצירה.  מי יודע, אולי תחלמו ותפגשו את ג'רי סיינפלד או רובין וויליאמס בחלום. 

The post טיסת הקונקורד – עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

היו פרודיות על עולם הרוק לפני שנת 1984. היו גם סרטים שהתבססו על אלתורים. המילה "מוקומנטרי" עוד לא הייתה שגורה, אבל היו גם דוגמאות לסרטים כאלו, אפילו של במאים מוכרים כמו וודי אלן או אורסון וולס. אבל, אתם יודעים, אף אחד מן הסרטים הללו לא ידע "להגביר ל-11" (הציטוט הכי ידוע מהסרט). לקראת סרט ההמשך ל-"This Is Spinal Tap", שצפוי להגיע לבתי הקולנוע ב-6 בספטמבר, בחנו מה סוד ההצלחה.

ספיינל טאפ: מהמערכון הכושל לסרט פולחן מצליח

ההצלחה של ספיינל טאפ לא הייתה כזו מוצלחת מהיום הראשון. מי שהיא אולי הלהקה הפיקטיבית הכי מפורסמת בהיסטוריה החלה את דרכה בתור מערכון בפיילוט לתוכנית טלוויזיה בשם The T.V. Show – ייתכן שהשם בישר על פרץ של יצירתיות, אבל בסוף שנות השבעים הוחלט לא להזמין עונה מלאה שלה. אולם השחקנים שעבדו על הפיילוט, שבו השתתפו גם אגדות לעתיד כמו בילי קריסטל, הבינו כי יש משהו במיוחד באנרגיות של הפרודיה על להקת רוק כבד בריטית ובעיקר באלתורים על הסט.

רוב ריינר, השחקן הכי מוכר באותה תקופה שעבד על הפיילוט, החליט לקבל על עצמו את תפקיד הבמאי, כאשר הניסיון שלו בתפקיד זה הסתכם בסרט טלוויזיה קצר אחד, לא מאוד מצליח או זכור. אבל הוא חש בקסם של שלושת השחקנים שאלתרו יחד, כל אחד מהם גם בעל יכולת מוזיקלית לעבור כמוזיקאי רציני: כריסטופר גסט בתור הגיטריסט הראשי נייג'ל טופנל, מייקל מקיין בתור חבר הילדות שלו (והיריב על הובלת הלהקה) דיוויד סט; הובינס והארי שירר, כמה שנים לפני התהילה כמדבב במשפחת סימפסון, בתור דרק סמאלס, נגן הבס שיש לו קצת פחות אגו.

רוב ריינר ובניית הקסם מאחורי ספיינל טאפ

ריינר וצוות השחקנים החלו לנסות לגייס תקציב להפקת הסרט כמו שלהקות רוק מנסות להשיג חוזה הקלטות – הם חסכו כסף מעבודות אחרות והקליטו דמו: סרטון של 20 דקות על סיבוב הופעות פרידה של להקת רוק גדולה מהחיים בעיני עצמה, בהתבססות על אלתורים. בעזרת הקשרים של ריינר, בן לאצולה קומית, כל המנהלים הבכירים בעולם הקולנוע ראו את הדמו. אף אחד לא חשב שזה יכול להיות סרט מצליח. אבל מפיק טלוויזיה אחד כן לקח סיכון – נורמן ליר, היוצר של "הכל נשאר במשפחה", ששם ריינר היה "ראש כרוב" במשך רוב שנות השבעים.

נמצא תקציב ולהקת השחקנים יצאה לעשות היסטוריה, בתקווה שהיא תצליח למצוא את הדרך לבמה. ריינר עצמו פותח את הסרט בתור מרטי די ברגי, יוצר סרטים תיעודיים ומעריץ של הלהקה. החום שבה הוא מדבר על כיצד החוויה של לשמוע את הלהקה היה עבורו אירוע מחולל, ובכלל ההופעה השקטה של ריינר בתור הסטרייט-מן מול הטירוף של חברי הלהקה, הם בערך הנשק הסודי של הסרט. כי מהרבה בחינות, "ספיינל טאפ" היא להקה מוקצנת מדי ומגוחכת: היא חושבת שהיא גדולה כמו לד זפלין והביטלס ביחד וכל פרט במוזיקה בהופעה שלהם הוא אמנות מורכבת, אבל בפועל הם זוכים לביקורות קוטלות לאורך השנים.

ההופעות שלהם כוללות תקלות רבות ודי ברגי הוא אחד מאחרוני המעריצים בסיבוב הופעת בארה"ב, שהופך לשורה של רגעים מביכים מול התקשורת, מול חברת התקליטים ומול כל מי שנקלע בדרכה של הלהקה, גם אם אין קורבנות בנפש. כלומר, פרט למי שקיבל על עצמו את העבודה הכי מסוכנת בעולם: להיות המתופף של ספיינל טאפ. אבל יש משהו נוגע ללב בחיבה של הבמאי ללהקה וגם בשאיפה שלהם לייצר אמנות, בכלים המוגבלים שלהם – לא משנה עד כמה הם טועים ברפרנסים שלהם, לא משנה עד כמה היחס שלהם לנשים (או לכל דבר שהוא לא הם עצמם) לא עובר מבחינת תקינות פוליטית, לא בשנות השמונים שבהן הסרט נוצר ובטח לא כיום.

למה ספיינל טאפ היא פרודיה עם לב ועם מוזיקה קליטה

דרך הפרודיה הסרט חושף למעשה רדידות ושוביניזם שהיו חלק מעולם הרוק הכבד והמוזיקה בכלל באותה תקופה בעיקר. אבל הסרט גם חושף חברות מבעד לצעקות ואהבה למוזיקה ולתרבות ההערצה. זוהי פרודיה עם לב וכמה שהסרט לא פונה למקומות שנראים מופרכים, שלושת השחקנים מעבירים גם פגיעות וכאב מבעד לשיער הארוך מדי והתלבושות הביזאריות.

הסרט לא היה להיט קופתי גדול כאשר יצא, אבל עורר מספיק תשומת לב על מנת להפוך לפולחן באופן כמעט מיידי, בעיקר בשילוב שבין הומור משובח לקרבה למציאות, כתוצאה משילוב הסגנון המדמה סרט תיעודי ויכולת האלתור המשובחת של השחקנים. היו סרטים מוקומנטריים קודם לכן, אבל הסרט הזה קבע את התבנית. בערך עשור אחרי שיצא, כריסטופר גסט הבין שזו גם צריכה להיות התבנית לסרטיו כבמאי, כאשר יצר עוד כמה סרטים בסגנון, מבוססים על אלתורים עם צוות שחקנים קבוע, כאשר מקיין ושירר שבים לשתף עמו פעולה ברוב הסרטים.

ספיינל טאפ 2 – כל מה שצריך לדעת על סרט ההמשך

למעשה, שיתוף הפעולה נמשך לאורך השנים גם עם מספר הופעות של ממש בתור ספיינל טאפ. אחת מהן הייתה הבסיס לסרט הטלוויזיה A Spinal Tap Reunion שהוא טכנית סרט ההמשך הראשון, אם כי הדגש היה יותר על ההופעה והתוצאה לא הותירה חותם, עד שכעת, בעידן שבו כל סרט שאי פעם הצליח זוכה להמשך או לרימייק, הכותרת היא "ספיינל טאפ 2 – הסוף נמשך".

הבדל אחד הוא שהפעם, רוב ריינר חוזר גם הוא לכיסא הבמאי והסגנון יהיה אותו סגנון. הקריירה של ריינר עצמו אחרי הסרט ידעה עליות ומורדות. או יותר נכון, הוא ביים כמה מן הסרטים האמריקאים הכי טובים או הזכורים (הנסיכה הקסומה, אני והחבר'ה ועוד) אי פעם במגוון ז'אנרים בשנות השמונים וראשית שנות התשעים ולאחר מכן – כמה סרטים נשכחים או מביכים. אולם כשחקן הוא ממשיך לעורר חיבה בכל פעם שהוא מופיע ואם גם הוא קופץ על גל סרטי הנוסטלגיה, איחוד של ספיינל טאפ נראה כמו המקום הנכון לעשות את זה.

אין יותר רונקנרול מזה

כיאה לתקופה, הסרט החדש יכלול הרבה מאוד הופעות אורח של כוכבי ענק בעולם המוזיקה, כולם מעריצים של הפרודיה שמרגישה לעתים אמיתית למדי. מתוך הסרט כבר יצא וידאו של הופעה משותפת עם אלטון ג'ון, בביצוע ל"סטונהנג'", שיר שהגיחוך שבו נובע מן הרצינות שבה הלהקה מתייחסת אליו. השדרוג של ג'ון מזכיר כי המוזיקה עצמה קליטה למדי ואפילו די טובה. ייתכן שאין יותר רונקנרול מזה – מוגזם, מטופש, מלא בפוזה – אך באותה נשימה גם קליט, רועש, ממכר ומייצר תחושה של קהילה.

***

כותב המאמר עופר ליברגל הוא מבקר קולנוע ישראלי,ומרצה אקדמי בתחום הקולנוע: פרסם מאמרים גם בכתבי עת וכתבי קולנוע כמו "סינמטק" ו"תקריב", כותב ביקורות קולנוע באתר "סריטה" (Srita) מאז 2010, בעל תואר ראשון ושני בקולנוע תיאורטי מאוניברסיטת תל-אביב. למד ומתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. מוזמנים להזמין הרצאה.

The post לקראת ספיינל טאפ 2: סוד ההצלחה של הפרודיה שהפכה לאגדה appeared first on ילדי הקומדיה.

ראש כרוב

והשבוע בהחלטות קריירה גרועות/טובות: הקומיקאית קאת'י גריפין אותה אתם אולי מכירים מהסטנד-אפ שלה, תוכנית הריאליטי שלה, הופעת האורח שלה בסיינפלד או התקופה הקצרה בה הנחתה את "משטרת האופנה" לאחר מותה של ג'ואן ריברס, הצטלמה לכמה תמונות בשביל הצלם השערורייתי טיילר שילדס ובאחת מהן, והיחידה שלמישהו אכפת ממנה, אנו רואים אותה מחזיקה את ראשו הכרות (המזוייף) והמכוסה דם של נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ. באופן לא מפתיע התמונה לא התקבלה באהבה בציבור האמריקאי, אפילו בחלק הגדול ממנו ששונא את טראמפ. גריפין התנצלה בהמשך השבוע, אך התעלול עלה לה בג'וב הקבוע של הנחיית ספיישל ראש השנה של CNN וגרם להרבה ימנים חארות באמריקה להרגיש טוב לגבי זה שגם בשמאל יש חארות.

מקור: The AV Club

זה לא כל-כך נעים לראות גן סאחי

פעם היו מבססים סיטקומים על דברים כמו ספרים, סרטים או מופעי סטנד-אפ, אבל היום עם הטכנולוגיה והסנאפצ'אט והספינרים אפשר לבסס סיטקומים על דברים כמו חשבונות טוויטר. סדרה חדשה כזאת בפיתוח עכשיו באתר הסטרימינג הולו ומבוססת על חשבון הטוויטר הפארודי LosFelizDaycare@ שמספק עדכונים מגן ילדים פיקיטיבי בשכונה הטרנדית לוס פליז בלוס אנג'לס, כמו למשל:

Stevia's vegan, flourless, all natural flax cake was  a huge success even though it was totally imaginary. Her friends enjoyed the idea of it

או:

"Our version of "fidget toys" are copies of Infinite Jest.

אדם פאלי ששיחק את מקס ב"הכל לטובה" ומפיק כעת את The President Show בקומדי סנטרל יפיק את הסדרה שתיכתב על ידי יוצר החשבון ג'ייסון שפירו וכותב "אבא אמריקאי" אריק ריכטר. אני מחכה לגרסה הישראלית "גנון פלורנטין".

מקור: The Hollywood Reporter

כסף קטן

אני בטוח שכולכם זוכרים את המוקומנטרי הקלאסי "ספיינל טאפ" בין אם ראיתם אותו או פשוט הייתם ליד אנשים שאמרו כל הזמן It goes up to eleven. להקת המטאל הפארודית הוציאה שלושה אלבומים אמיתיים וכעת הבאסיסט דרק סמולז, שמגולם על ידי הארי שירר, שידוע גם בזכות דיבובו של מלא דמויות ב"משפחת סימפסון", עובד על אלבום סולו חדש בשם Smalls Change. בין המשתתפים באלבום יהיו המוזיקאים האמיתיים פיטר פרמפטון, דייב גרוהל וצ'אד סמית', המתופף של רד הוט צ'ילי פפרז, והאלבום יעסוק בנושאים כמו בדיקות MRI ואי-אונות.

מקור: Splitsider

סטודיו למצחק

קווין הארט אולי לא מופיע יותא בכל סרט קומדיה שני כמו בשיאו, אך הוא עדיין נשאר עסוק עם ספר ביוגרפי חדש שיוצא בקרוב וסיטקום חדש שהוא מפיק יחד עם הראפר טי איי בשביל רשת "שואוטיים". הסיטקום נקרא The Studio ויעסוק בדברים המשעשעים שקורים כל יום באולפן הקלטות מוזיקאלי, אני מניח כמו למשל שפתאום בא שליח פיצה בזמן הקלטת שיר ראפ ואז אתם מגלים שהוא הביא פיצה עם פטריות במקום פיצה עם פפרוני. איזה צחוקים! טי איי והארט לא הולכים לככב בסדרה אבל יעשו הופעות אורח חוזרות.

מקור: Splitsider

The post חדשות הקומדיה 2.6-27.6 appeared first on ילדי הקומדיה.

לואי-שראל

אתם מרוצים עכשיו, פאקינג קומדי סנובס? המלך והשליט לואי סי קיי אולי מגיע לארץ! הידיעה באה עלינו מהמקור המהימן מאוד של ראיון של לואי עם איש הפלוצים ומנהל תחרות הזין הקטן בעולם, הווארד סטרן, בו הג׳ינג׳י אמר ״אני נוסע לישראל, אופיע באיצטדיון כדורגל או משהו כזה…״. זה לא מאוד קונקרטי, עדיין אין פרטים, ויכול להיות שהוא סתם זרק את זה בתור דוגמה למשהו שהוא יכול לעשות ולהרוויח כסף, אבל עדיין! תתרגשו! ולואי צריך את הכסף הזה כי…

מקור: וואלה! בידור

הוראס ו…-שיט, איפה הכסף שלי?!

הניסוי האחרון של לואי סי קיי היה להפיל פתאום סדרת דרמה על האינטרנט בכיכובו בלי התראה מוקדמת. הסדרה קיבלה ביקורות טובות, אבל כמו כל הניסויים תמיד יש נזק למדען. במקרה הזה מדובר במחיר כספי, סי קיי אומר שהוא הפסיד מיליונים על הסדרה בה הוא וסטיב בושמי משחקים שני בעלי בר והכל עצוב מאוד. אולי הניסוי הבא שלו יכול להיות יותר זול, למשל להעלות וידיאו שלו מאונן, שכנראה יקבל לא פחות תשואות.

מקור: Variety

קומדיה פרו בונו

אני לא אחד מהאנשים האלה שאוהבים לרדת על בונו. כן הוא יכול להיות קצת דוש, אבל נראה שבאמת אכפת לו מהנושאים שהוא מדבר עליהם. אבל הרעיון החדש שלו קצת מגוחך. בונו העלה השבוע את הרעיון של לשלוח קומיקאים, ספציפית את כריס רוק, איימי שומר וסשה ברון כהן, לאיפה שדאעש נמצאים ו… לצחוק עליהם… עד ש…. לא יודע. אלא אם כן הם יספרו את הבדיחה הקטלנית של מונטי פייתון, אני בספק אם זה יעבוד. איימי שומר היא בינתיים היחידה שהגיבה להצעה עם ציוץ של ״הולי שיט!״. אולי עדיף שבונו ימצא דרך להגניב לטרוריסטים אלבום של U2 שהם לא רוצים לאייפון.

מקור: The AV Club

גברים בשחור לא קופצים 21

שני סרטי ״21 ג׳אמפ סטריט״ היו הצלחות מפתיעות מאוד. לא הרבה חשבו שחידוש קומי של סדרת משטרה מהאייטיז יהיה יהיה גם כל-כך מצחיק וגם כל-כך מרוויח (אולי הם היו פחות מופתעים אם היו יודעים על היצירה הגאונית הקודמת של הבמאים). ולמרות שנראה כאילו סרט ההמשך ״22 ג׳אמפ סטריט״ יהיה האחרון, יש דיבור בהוליווד על סרט המשך נוסף ומשונה במיוחד: קרוסאובר עם סדרת סרטי ״גברים בשחור״. הסרט, שנקרא בינתיים MIB23, נשמע כמו בדיחה אבל נראה שבאמת הולך לקרות. יש במאי (ג׳יימס בובין, במאי ״טיסת הקונקורדס״ וסרטי החבובות החדשים) וג׳ונה היל וצ׳אנינג טייטום יחזרו, למרות שוויל סמית׳ טומי לי ג׳ונס לא (אובויוסלי). כל זה בנוסף לסרט המשך בכיכוב שוטרות ממין נקבה שגם בפיתוח. אני מקווה שלפחות אחד מהסרטים האלה ייתנו לריצ׳רד גריקו עוד קמיאו, הוא צריך את הכסף.

מקור: /Film

מי משחק את מי

בשבוע שעבר דיווחתי פה על ליהוק הסרט הביוגרפי על המגזין הקומי האגדי נשיונל למפון, מגזין שרוב המוחות הקומיים הגדולים של שנות השבעים באמריקה היו מעורבים בו איכשהו. השבוע הוכרזו עוד הרבה שחקנים בנוסף לג׳ואל מקהייל בתור צ׳בי צ׳ייס, בינהם ג׳ון גמברלינג, בברס מ״ברוד סיטי״ בתור ג׳ון בלושי המנוח, ג׳ון דיילי, שותפו של ניק קרול להרבה מהמערכונים ב״קרול שואו״, בתור ביל מארי האלמותי, סת׳ ג'רין בתור כריסטופר גסט, כוכב ספיינל טאפ ובמאי מוקומנטרים רבים, והקומיקאי הקירח פול שיר (מתוכנית המערכונים של MTV היומן ג׳יאנט) בתור הקומיקאי הקירח בעל השם הדומה פול שייפר, שידוע כיום בעיקר בתור הסיידקיק מנגן הפסנתר של דייוויד לטרמן, אבל היה בזמנו גם ב-SNL ואפילו הופיע בספיינל טאפ. וגם הוא דיבב את הרמס ב״הרקולס״ של דיסני, שזה לא קשור אבל רציתי להזכיר את זה. ויש עוד הרבה ליהוקים לסרט הזה שנהיה מסקרן יותר משבוע לשבוע.

מקור: Splitsider

The post חדשות הקומדיה 9.4-15.4 appeared first on ילדי הקומדיה.