היו פרודיות על עולם הרוק לפני שנת 1984. היו גם סרטים שהתבססו על אלתורים. המילה "מוקומנטרי" עוד לא הייתה שגורה, אבל היו גם דוגמאות לסרטים כאלו, אפילו של במאים מוכרים כמו וודי אלן או אורסון וולס. אבל, אתם יודעים, אף אחד מן הסרטים הללו לא ידע "להגביר ל-11" (הציטוט הכי ידוע מהסרט). לקראת סרט ההמשך ל-"This Is Spinal Tap", שצפוי להגיע לבתי הקולנוע ב-6 בספטמבר, בחנו מה סוד ההצלחה.

ספיינל טאפ: מהמערכון הכושל לסרט פולחן מצליח

ההצלחה של ספיינל טאפ לא הייתה כזו מוצלחת מהיום הראשון. מי שהיא אולי הלהקה הפיקטיבית הכי מפורסמת בהיסטוריה החלה את דרכה בתור מערכון בפיילוט לתוכנית טלוויזיה בשם The T.V. Show – ייתכן שהשם בישר על פרץ של יצירתיות, אבל בסוף שנות השבעים הוחלט לא להזמין עונה מלאה שלה. אולם השחקנים שעבדו על הפיילוט, שבו השתתפו גם אגדות לעתיד כמו בילי קריסטל, הבינו כי יש משהו במיוחד באנרגיות של הפרודיה על להקת רוק כבד בריטית ובעיקר באלתורים על הסט.

רוב ריינר, השחקן הכי מוכר באותה תקופה שעבד על הפיילוט, החליט לקבל על עצמו את תפקיד הבמאי, כאשר הניסיון שלו בתפקיד זה הסתכם בסרט טלוויזיה קצר אחד, לא מאוד מצליח או זכור. אבל הוא חש בקסם של שלושת השחקנים שאלתרו יחד, כל אחד מהם גם בעל יכולת מוזיקלית לעבור כמוזיקאי רציני: כריסטופר גסט בתור הגיטריסט הראשי נייג'ל טופנל, מייקל מקיין בתור חבר הילדות שלו (והיריב על הובלת הלהקה) דיוויד סט; הובינס והארי שירר, כמה שנים לפני התהילה כמדבב במשפחת סימפסון, בתור דרק סמאלס, נגן הבס שיש לו קצת פחות אגו.

רוב ריינר ובניית הקסם מאחורי ספיינל טאפ

ריינר וצוות השחקנים החלו לנסות לגייס תקציב להפקת הסרט כמו שלהקות רוק מנסות להשיג חוזה הקלטות – הם חסכו כסף מעבודות אחרות והקליטו דמו: סרטון של 20 דקות על סיבוב הופעות פרידה של להקת רוק גדולה מהחיים בעיני עצמה, בהתבססות על אלתורים. בעזרת הקשרים של ריינר, בן לאצולה קומית, כל המנהלים הבכירים בעולם הקולנוע ראו את הדמו. אף אחד לא חשב שזה יכול להיות סרט מצליח. אבל מפיק טלוויזיה אחד כן לקח סיכון – נורמן ליר, היוצר של "הכל נשאר במשפחה", ששם ריינר היה "ראש כרוב" במשך רוב שנות השבעים.

נמצא תקציב ולהקת השחקנים יצאה לעשות היסטוריה, בתקווה שהיא תצליח למצוא את הדרך לבמה. ריינר עצמו פותח את הסרט בתור מרטי די ברגי, יוצר סרטים תיעודיים ומעריץ של הלהקה. החום שבה הוא מדבר על כיצד החוויה של לשמוע את הלהקה היה עבורו אירוע מחולל, ובכלל ההופעה השקטה של ריינר בתור הסטרייט-מן מול הטירוף של חברי הלהקה, הם בערך הנשק הסודי של הסרט. כי מהרבה בחינות, "ספיינל טאפ" היא להקה מוקצנת מדי ומגוחכת: היא חושבת שהיא גדולה כמו לד זפלין והביטלס ביחד וכל פרט במוזיקה בהופעה שלהם הוא אמנות מורכבת, אבל בפועל הם זוכים לביקורות קוטלות לאורך השנים.

ההופעות שלהם כוללות תקלות רבות ודי ברגי הוא אחד מאחרוני המעריצים בסיבוב הופעת בארה"ב, שהופך לשורה של רגעים מביכים מול התקשורת, מול חברת התקליטים ומול כל מי שנקלע בדרכה של הלהקה, גם אם אין קורבנות בנפש. כלומר, פרט למי שקיבל על עצמו את העבודה הכי מסוכנת בעולם: להיות המתופף של ספיינל טאפ. אבל יש משהו נוגע ללב בחיבה של הבמאי ללהקה וגם בשאיפה שלהם לייצר אמנות, בכלים המוגבלים שלהם – לא משנה עד כמה הם טועים ברפרנסים שלהם, לא משנה עד כמה היחס שלהם לנשים (או לכל דבר שהוא לא הם עצמם) לא עובר מבחינת תקינות פוליטית, לא בשנות השמונים שבהן הסרט נוצר ובטח לא כיום.

למה ספיינל טאפ היא פרודיה עם לב ועם מוזיקה קליטה

דרך הפרודיה הסרט חושף למעשה רדידות ושוביניזם שהיו חלק מעולם הרוק הכבד והמוזיקה בכלל באותה תקופה בעיקר. אבל הסרט גם חושף חברות מבעד לצעקות ואהבה למוזיקה ולתרבות ההערצה. זוהי פרודיה עם לב וכמה שהסרט לא פונה למקומות שנראים מופרכים, שלושת השחקנים מעבירים גם פגיעות וכאב מבעד לשיער הארוך מדי והתלבושות הביזאריות.

הסרט לא היה להיט קופתי גדול כאשר יצא, אבל עורר מספיק תשומת לב על מנת להפוך לפולחן באופן כמעט מיידי, בעיקר בשילוב שבין הומור משובח לקרבה למציאות, כתוצאה משילוב הסגנון המדמה סרט תיעודי ויכולת האלתור המשובחת של השחקנים. היו סרטים מוקומנטריים קודם לכן, אבל הסרט הזה קבע את התבנית. בערך עשור אחרי שיצא, כריסטופר גסט הבין שזו גם צריכה להיות התבנית לסרטיו כבמאי, כאשר יצר עוד כמה סרטים בסגנון, מבוססים על אלתורים עם צוות שחקנים קבוע, כאשר מקיין ושירר שבים לשתף עמו פעולה ברוב הסרטים.

ספיינל טאפ 2 – כל מה שצריך לדעת על סרט ההמשך

למעשה, שיתוף הפעולה נמשך לאורך השנים גם עם מספר הופעות של ממש בתור ספיינל טאפ. אחת מהן הייתה הבסיס לסרט הטלוויזיה A Spinal Tap Reunion שהוא טכנית סרט ההמשך הראשון, אם כי הדגש היה יותר על ההופעה והתוצאה לא הותירה חותם, עד שכעת, בעידן שבו כל סרט שאי פעם הצליח זוכה להמשך או לרימייק, הכותרת היא "ספיינל טאפ 2 – הסוף נמשך".

הבדל אחד הוא שהפעם, רוב ריינר חוזר גם הוא לכיסא הבמאי והסגנון יהיה אותו סגנון. הקריירה של ריינר עצמו אחרי הסרט ידעה עליות ומורדות. או יותר נכון, הוא ביים כמה מן הסרטים האמריקאים הכי טובים או הזכורים (הנסיכה הקסומה, אני והחבר'ה ועוד) אי פעם במגוון ז'אנרים בשנות השמונים וראשית שנות התשעים ולאחר מכן – כמה סרטים נשכחים או מביכים. אולם כשחקן הוא ממשיך לעורר חיבה בכל פעם שהוא מופיע ואם גם הוא קופץ על גל סרטי הנוסטלגיה, איחוד של ספיינל טאפ נראה כמו המקום הנכון לעשות את זה.

אין יותר רונקנרול מזה

כיאה לתקופה, הסרט החדש יכלול הרבה מאוד הופעות אורח של כוכבי ענק בעולם המוזיקה, כולם מעריצים של הפרודיה שמרגישה לעתים אמיתית למדי. מתוך הסרט כבר יצא וידאו של הופעה משותפת עם אלטון ג'ון, בביצוע ל"סטונהנג'", שיר שהגיחוך שבו נובע מן הרצינות שבה הלהקה מתייחסת אליו. השדרוג של ג'ון מזכיר כי המוזיקה עצמה קליטה למדי ואפילו די טובה. ייתכן שאין יותר רונקנרול מזה – מוגזם, מטופש, מלא בפוזה – אך באותה נשימה גם קליט, רועש, ממכר ומייצר תחושה של קהילה.

***

כותב המאמר עופר ליברגל הוא מבקר קולנוע ישראלי,ומרצה אקדמי בתחום הקולנוע: פרסם מאמרים גם בכתבי עת וכתבי קולנוע כמו "סינמטק" ו"תקריב", כותב ביקורות קולנוע באתר "סריטה" (Srita) מאז 2010, בעל תואר ראשון ושני בקולנוע תיאורטי מאוניברסיטת תל-אביב. למד ומתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. מוזמנים להזמין הרצאה.

The post לקראת ספיינל טאפ 2: סוד ההצלחה של הפרודיה שהפכה לאגדה appeared first on ילדי הקומדיה.

עם פרטי עלילה, כוכבים ויוצרים | ממוין לפי הקהל, מבקרים, פסטיבלים ואקדמיה

כששואלים מה הקומדיות הכי טובות לפי עשור, מלבד העשור צריך לחשוב, טובות בעיני מי? בעיני הקהל? בעיני המבקרים? בעיני שופטים הפסטיבלים או לפי האקדמיה (אוסקר)?

שנות ה-80 היו עשור של ניגודים, תרבות הפופ כמו מדונה ומייקל ג'קסון, לצד תנועות רוק כבד והארד רוק כמו ואן היילן וגאנס אנד רוזס. הייתה התפתחות טכנולוגית משמעותית, כולל עלייתו של המחשב האישי והתקדמות בתחום התקשורת. אופנת שנות ה-80 התאפיינה בצבעים עזים, כתפיים מרופדות, וסגנונות דרמטיים. בפוליטיקה שלט המעוז השמרני עם רייגן בארצות הברית ותאצ'ר בבריטניה.

ומה קרה בקומדיה? הקומדיה האהובה על הקהל התאפיינה ברובה במדע בדיוני ובפנטזיה. המבקרים אהבו קומדיות שחורות או סאטירות על התעשייה. הפסטיבלים העדיפו קומדיות צנועות וקאמריות והאוסקר אהב קומדיות די פומפוזיות אבל ברובו כרגיל התעלם מכל מה שמצחיק.

הקומדיות הטובות ביותר של שנות ה-80 לפי הקהל

בחזרה לעתיד (Back to the Future, 1985) – העלילה עוקבת אחר מרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס), נער בן 17 שנשלח בטעות 30 שנה אחורה בזמן לשנת 1955 במכונת הזמן דלוריאן. זו נבנתה על ידי המדען האקסצנטרי ד"ר אמט "דוק" בראון (כריסטופר לויד). מרטי מפריע בטעות לפגישה הראשונה של הוריו העתידיים ומושך את תשומת הלב הרומנטית של אמו לעצמו, מה שמאיים על קיומו בעתיד . הסרט בויים על ידי רוברט זמקיס (גם מי הפליל את רוג' ראביט מהעשור) ונכתב על ידי זמקיס ובוב גייל. השחקנים הראשיים: מייקל ג'יי פוקס (מרטי מקפליי), כריסטופר לויד (ד"ר אמט בראון), לאה תומפסון (לוריין ביינס), קריספין גלובר (ג'ורג' מקפליי), וקלאודיה וולס (ג'ניפר פרקר. ראו קומדיות מד"ב.

מכסחי השדים – (Ghostbusters, 1984) – הסרט עוקב אחר שלושה פארפסיכולוגים אקסצנטריים – פיטר ונקמן (ביל מארי), ריי סטנץ (דן אקרויד) ואגון ספנגלר (הרולד ראמיס) – שמקימים עסק לתפיסת רוחות בניו יורק. הסרט בויים על ידי איבן רייטמן (גם תאומים, שוטר בגן ילדים) ונכתב על ידי אקרויד וראמיס. צוות השחקנים כלל גם את ארני הדסון (ווינסטון זדמור), סיגורני וויבר, ריק מוראניס ואנני פוטס.

שמתי ברז למורה  (Ferris Bueller's Day Off, 1986) – העלילה עוקבת אחר תלמיד תיכון כריזמטי שמחליט להבריז מבית הספר ולבלות יום הרפתקאות בשיקגו עם חברתו וחברו הטוב. הסרט בויים ונכתב על ידי ג'ון יוז (מועדון ארוחת הבוקר, יפה בוורוד), ומתיו ברודריק כיכב בתפקיד הראשי לצד מיה שרה ואלן ראק.

הסרט זכה לשבחי המבקרים עם יציאתו לאקרנים ונחשב על ידי רבים לאחד הסרטים הטובים ביותר של 1981.

הנסיכה הקסומה (The Princess Bride, 1987) –  סיפור פנטזיה רומנטי-קומי על נסיכה חטופה, חתן אמיץ והרפתקאות אגדתיות וכמובן איניגו מונטויה. הסרט בויים על ידי רוב ריינר, נכתב על ידי ויליאם גולדמן (על פי ספרו), בכיכוב קרי אלוס, רובין רייט, מנדי פטינקין ואנדרה הענק. עם השנים הפך לסרט פולחן עם ציטוטים רביםץ

ביג (Big, 1988) – סיפור על ילד בן 13 שמבקש במכונת משאלות להיות "גדול" ומתעורר בגוף של מבוגר. טום האנקס כיכב בתפקיד הראשי והסרט בויים על ידי פני מרשל. הסרט הניב שתי מועמדויות לפרס האוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר (טום הנקס) והתסריט המקורי הטוב ביותר (אן שפילברג).

הקומדיות הטובות ביותר לפי המבקרים

מלך הקומדיה (The King of Comedy, 1982)  – לא בדיוק קומדיה, אבל דרמה-קומית שחורה על קומיקאי כושל הרודף אחר תהילה. הסרט בויים על ידי מרטין סקורסזה בכיכוב  רוברט דה נירו וג'רי לואיס. הסרט לא זכה להצלחה קופתית מרשימה אך עם הזמן זכה להערכה מחודשת על הצורה הצינית בה הוא מציג את עסקי השעשועים.

ספיינל טאפ (This Is Spinal Tap, 1984) –  מוקומנטרי פורץ דרך על להקת רוק פיקטיבית. הסרט בויים על ידי רוב ריינר, שגם כיכב בו לצד כריסטופר גסט, מייקל מקין והארי שירר. באוגוסט צפוי סוף סוף לצאת הסרט השני.  אוזי אוסבורן אף אמר בראיון כי כשצפה בסרט בפעם הראשונה, הוא היה האיש היחיד בקהל שלא צחק מכיוון שחשב שהסרט הוא דוקומנטרי אמיתי. הסרט מחזיק בדירוג משוקלל של 95% באתר Rotten Tomatoes מצד מבקרי הקולנוע.

טוטסי (Tootsie, 1982) –  קומדיה על שחקן כושל שמתחזה לאישה כדי לקבל תפקיד. דסטין הופמן כיכב בתפקיד הראשי, והסרט בויים על ידי סידני פולק. בשנת 1998 הגדירה ספריית הקונגרס את הסרט כסרט בעל "חשיבות תרבותית". שיר הנושא של הסרט – "It Might Be You", שנכתב על ידי סטיבן בישוף זכה להצלחה רבה בארצות הברית.

ג'סיקה לאנג זכתה בפרס האוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר עבור תפקידה בסרט. כמו כן, הסרט היה מועמד לפרסי אוסקר ב-9 קטגוריות נוספות: הסרט הטוב ביותר, הבימוי, השחקן הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, שיר הנושא הטוב ביותר, הפסקול, הצילום והעריכה. בנוסף, הסרט זכה בשלושה פרסי גלובוס הזהב, בקטגוריות הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר בסרט קומי/מוזיקלי (דסטין הופמן) ושחקנית המשנה הטובה ביותר בסרט קולנוע (ג'סיקה לאנג), והיה מועמד לשני פרסים נוספים, בקטגוריות הבמאי הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר.

ארתור (Arthur, 1981)-  קומדיה רומנטית על יורש עשיר ושתיין שנאלץ לבחור בין כסף לאהבה. דדלי מור כיכב בתפקיד הראשי לצד ג'ון גילגוד שזכה באוסקר. עוד כיכבה לייזה מינלי. התסריט נכתב על ידי סטיב גורדון שגם ביים את הסרט. זה היה הסרט היחיד אותו ביים. הוא נפטר שנה לאחר מכן מהתקף לב בגיל 44. הסרט זכה לשבחי המבקרים עם יציאתו לאקרנים ונחשב על ידי רבים לאחד הסרטים הטובים ביותר של 1981.

הקומדיות הטובות ביותר לפי פסטיבלים

נרדפי החוק (Down by Law, 1986) – קומדיה עצמאית  בשחור לבן על שלושה אסירים שבורחים מהכלא. הסרט בויים על ידי ג'ים ג'רמוש וכיכבו  cu טום ווייטס, ג'ון לורי ורוברטו בניני. הסרט זכה להצלחה רבה מחוץ לארצות הברית. הוא זכה בפרסים בפסטיבלי קולנוע בנורווגיה' בדנמרק ובאיטליה כמו גם למועמדות יוקרתית לפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן. אפילו בישראל זכה הסרט להצלחה קופתית.

זרים (Stranger Than Paradise, 1984) – קומדיה מינימליסטית בשחור-לבן על קרובי משפחה מנוכרים. גם הוא בויים על ידי ג'ים ג'רמוש. הוא זכה בפרס "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן בשנת 1984, וכן בפרס מיוחד בפסטיבל סאנדנס, ובפרסים נוספים. הביקורות היו לרוב חיוביות, והן ציינו לטובה את סגנונו המיוחד של הסרט. הסרט הכניס כשני מיליון וחצי דולר בארצות הברית/

מכבסה יפהפייה שלי  (My Beautiful Laundrette, 1985) – דרמה-קומית בריטית על בחור פקיסטני צעיר ומערכת יחסים מורכבת עם משפחתו ועל הגירה, לאחר שנשלח על ידי דודו לעבוד במכבסה ולגבות חובות. הסרט בויים על ידי סטיבן פרירס וכיכב בו  דניאל דיי-לואיס. התסריט נכתב על ידי חניף קוריישי ומבוסס על מחזה שלו באותו שם משנת 1984.  היה מועמד לכמה פרסים בתחום המשחק והתסריט. מכון הסרטים הבריטי כלל אותו ב-100 הסרטים הבריטיים הכי טובים.

הקומדיות הטובות ביותר לפי האקדמיה (אוסקר)

מלבד הסרטים שהזכרנו:

דג ושמו וונדה (A Fish Called Wanda, 1988) – קומדיית פשע בריטית על קבוצת גנבים וקשריהם הסבוכים. הסרט נכתב על ידי ג'ון קליז (מבר המונטי פייתון) והציג אותו לצד ג'יימי לי קרטיס וקווין קליין (שזכה באוסקר) על תפקיד שחקן משנה.

נערה עובדת  (Working Girl, 1988) – דרמה קומית על מזכירה שמתחזה לבוסית שלה. הסרט בויים על ידי מייק ניקולס וכיכבו בו מלאני גריפית', סיגורני וויבר והאריסון פורד. היה מועמד למספר פרסי אוסקר משחק, בימוי, זסט אך זכה בסוף בזכות המזויקה.

האקדמיה באופן מסורתי התעלמה מקומדיות טהורות לטובת סרטים דרמטיים או סרטים עם גוונים רציניים. רבות מהקומדיות הפופולריות של העשור קיבלו הכרה מינימלית או כלל לא זכו להכרה באוסקר, למרות ההשפעה התרבותית והפופולריות המתמשכת.

The post שנות השמונים גרסת המציאות: מה הקומדיות הטובות של העשור appeared first on ילדי הקומדיה.