תיקי דיין, ילידת 1948, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ואף זמרת, ידועה בעיקר מהסדרה האלמותית "קרובים קרובים" ומהצגותיו של חנוך לוין. מעטים יודעים שבשנות השבעים ביצעה כמה מערכונים בלתי נשכחים, חלקם ברדיו וחלקם במופעי בידור על הבמות (למי יש סבלנות בימינו להאזין למערכון ברדיו? אפילו לא בנסיעה)

בשבת בבוקר של ילדותי, פרט למערכוני הגשש ששאגו מהרדיו, לא אחת נשפך לי השוקו מהאוזניים מרוב צחוק והקולה עלתה לי לאף, כששמעתי את קולה הוולגרי והפוסטמי במתכוון, טון של חמור עיוור (או בת זוגו הסקסית האתון בלעם) מהשוק, שדווקא בשל פגמיו אין מושלם ממנו בכל העולם, עיוות קולה של תיקי דיין. עיוות שהוא בום על קולי, דיסטורשן מן הטבע שאף קולו של הנער הדקיק של מקהלת צדיקוב או גרעפסים מהליבה של כדור הארץ בשעת חרון, אף אלוהית, לא ישוו לו.
תיקי דיין לא הרבתה בדמויות של פאם פאטאל או של גברות בריטיות שהולכת לפדר את אפן. תיקי היא אישה שהולכת לחרבן, אישה של רוקנרול, מאמא קס, ג'ניס ג'ופלין ומנגד קולה מהדהד גילברט או'סליבן.
תיקי הביאה לקומדיה העברית איזה חספוס פושטקי במובן הטוב של המילה. היא כרמלה מהשוק והאישה הפולנייה הלווינית הדורסנית כלביבה פופוך (ממלאכת החיים) או גניה (שני גברים נכלמים ואישה אחת עצבנית) הגרוטסקית והצווחנית, מפלצת הספגטי של חיי הנישואין שסוחטת נשמתו של בעלה הנעבעך והשפוט.
על הבמה, בקולנוע וברדיו תיקי נכנסה לדמותה של הזונה מנפחת המסטיק ובדרנית חצות של צביקה פיק. היא השכנה מלמטה שתרביץ לך עם הנבוט ותצחק עד שתחרחר בגיחוך ולעג מלאי אהבה כשתתפוס את אילן עם התחתונים למטה. היא דמות אספסוף מונטי פייתונית, קומיקאית שהביאה פמניזם לישראל המאצ'ואיסטית של אורי זוהר מבלי לנפנף בדגל. תיקי היא שיקוף פניה של ישראל פוסט מלחמת ששת הימים ב"מלכת האמבטיה", רוקרית בחבורת לול ובלהקת הקצב "העכבישים השחורים", היא צברית וואחשית אמיתית, לא אסתר עופרים או ירדנה ארזי.
ימי המערכונים של תיקי היו קצרים אך לוהטים, בל נשכח ש"אני את והמלחמה הבאה" ו"קטשופ" עלו לראשונה על במות מועדוני ג'ז מחתרתיים. ככל שהתבגרה היא נעלמה מבמות הבידור הקל, אולי עשתה זאת כמשלח יד זמני של שחקנית צעירה לפני ימי הסטנדאפ, כאמור "בדרנית" מילה שקטנה עליה בכמה וכמה מספרים.

https://www.youtube.com/watch?v=QlqpmDDEcjA

אלברט
במערכון "אלברט" (מאת חנוך לוין, כמה לא מפתיע) נכנסת תיקי לדמות האישה האובססיבית, דמות ידועה משכבר ברפרטואר הדמויות שלה. המערכון בנוי מתשע סדרות של הצקה לבעלה אלברט הישן כמת (כולנו יודעים שהוא עושה את עצמו). בשל המבנה המעגלי המערכון לבסוף חוזר לאותה הנקודה כך שאפשר להאזין לו בשאפל ולהיכנס להיפנוזה, מדובר בהפך הגמור ממדיטציה וויפאסנה עבור דמותה של תיקי שאולי דווקא תביא את המאזין ליוגה צחוק.
סדרה ראשונה – היא מתחילה להתקרצץ לאט אבל בטוח, מחממת מנועים: "אלברט אלברט אלברט, אתה חושב שזה נעים לי? אתה חושב שזה נעים לי לחזור על עצמי?…" זו רק בעיטת הפתיחה של המערכון, אלברט לא עונה.
סדרה שנייה – "אני חוזרת על עצמי עד שנמאס לי לחזור על עצמי ולחזור על עצמי", היא מודעת לכך שהיא חוזרת על עצמה וחוזרת על המנטרה. רגע, אז מה עם אלברט? האם היא לא חושבת אם נמאס לו שהיא חוזרת על עצמה? זאת לא נדע לעולם…
סדרה שלישית – היא מנסה לעמוד על טיבו של הנדנוד כבשטיפת מוח במסווה של פסיכואנליזה "אלברט זה נדנוד או לא? זה נדנוד או לא נדנוד? היא הבינה שזה גם נדנוד ומנדנדת בשאלותיה אם זה אכן נדנוד. אולי זה יוציא מאלברט תשובה סופסוף? בשלב זה אנו יודעים את התשובה.
סדרה רביעית – "אני לא רוצה שתחשוב שזה נדנוד, אני לא רוצה לא רוצה". היא לא רוצה שהוא יחשוב שזה נדנוד ובכך מנסה לבטל את האימפקט של הנדנוד – בכוח הנדנוד עצמו, על כך ייאמר: נשים נשים – שק של נחשים.
סדרה חמישית – "אתה הבאת אותי למצב שאני לא יכולה להפסיק לדבר!", היא מאשימה את אלברט בדיבור האובססיבי, ברפטטיביות הבלתי נשלטת שלה שחונקת אותה ובעיקר בנדנוד המזוכך עצמו. היא הקורבן, מאשימה אותו שאפילו לא נותן לה הפסקות אוכל במרתון הדיבור המענה הזה. השלב הבא הוא להעמיד את אלברט הישן על דוכן הנאשמים ברצח אשתו – בשתיקתו האכזרית הוא גרם לה להיחנק מדיבור כפייתי.
סדרה שישית – "די די די תפסיק תפסיק תפסיק…" הוא שוכב כגופה והיא מתנשפת, כמהה שיפסיק לשתוק ויוציא אותה מהתקף הדיבור.
סדרה שביעית – היא מגיעה לאפיסת כוחות אך ממשיכה לדבר, מתגוננת בכך שהוא כביכול הביא אותה למצב של אפיסת כוחות, בעצם רציונליזציה למצב ש"מי שדיבר כל היום בטח שהוא לא יכול להפסיק לדבר!" ,והוא עוד שותק לה ברוב חוצפתו.
סדרה שמינית – "די, אני רוצה לישון, לילה טוב", לוחשת "לילה טוב" ועל ידי כך פוצחת בסדרת לחשושים, מלחששת באזנו כי כבר כיבו את האור והגיעו לשלב שבו אומרים "לילה טוב".
בשלב זה, שבו הקהל משוכנע שהסתיים המערכון, היא שוברת לפתע את המתח וגורמת לפרצי צחוק מחודשים, גדולים מקודמיהם. בשלב הלחשושים המערכון עובר לפאזת "קן הקוקייה" וקהל המאזינים, המצמידים אזניהם לטרנזיסטורים בבית, יוצא מגדרו (בהנחה שהיתה לו גדר).
סדרה תשיעית —-> חוזרים להתחלה—–> "אלברט אלברט אלברט…הוא לא עונה לי!!!"
סיכום: מהי הפואנטה של המערכון? אני יודע שהבנתם, אבל תפקידי להרוס אותה – אלברט לא עונה! לאחר שִבעת מדורי הגיהינום שהיא חושבת שהיא עברה ובעצם הוציאו ממנו את החשק לענות ולחיות כמו היה גלעד שליט שנגמרו לו השטיקים עם החמאס. המערכון מעגלי ולכן היא חוזרת לנקודת הפתיחה שבה היא מנסה שוב להעיר את אלברט לאחר שכביכול הלכו לישון והוא סופסוף הצליח להירדם.
ומה על אלברט כל הזמן הזה? ישן חזק כגופה או מתאבן בתבונה של צב ים שנזרק ליבשת אויב כדי להפגין חוסר אונים? זהו סוד קסמו של מערכון רדיופוני, אנו נאלצים לדמיין ולעתים הדמיון שלנו שעובד שעות נוספת מצחיק אותנו פי כמה מהומור ויזואלי על הבמה, בטלוויזיה או ביוטיוב

***.
ועכשיו האפריטיף של הכתבה, הצ'ופצ'יק של הקומקום, הזוהר שבתיקי: מערכון שכתב יוסי בנאי לתוכנית הרדיו שיצאה מאוחר יותר גם על תקליט "שלכם לשעה קלה" בגלי צה"ל מ- 1976. שימו לב לדמיון בין הדמות שתיקי מגלמת לדמות במערכון הלוויני הקודם: שם שתי הדמויות היו די שטוחות, היא הייתה דמות חסרת שם והגבר אפילו לא דיבר, אך האופי של תיקי ודמות האישה הגרוטסקית שאליה היא בוחרת להיכנס בכל מערכון מחדש וכל כך מתאימה לה-  אישה שלא מעוניינת למצוא חן חוזרת בשניהם כחוט השני.

"הנישואין כמוסד סגור"-
אורי זוהר ותיקי הם זרובבל ויוכבד, החתונה הסתיימה, הם חוזרים לביתם החדש לליל הכלולות וזרובבל החצי נעבעך (בכל זאת אורי זוהר משחק סוג של מאצ'ו מיואש) שנדמה כי נכפה עליו להתחתן איתה מת לישון ומתחמק מכל פעילות, מתנות החתונה, סקס, ריהוט, ילדים וכל נושא העתיד.

הם חוזרים הביתה מהחתונה עם מתנות בסגנון התקופה כמו סוודר (במקום צ'ק שמן כפי שנהוג בימינו). הוא יאמר הכל כדי לישון, כמו אלברט במערכון הקודם. שורת המחץ של זוהר – "אני עייף בסגנון פרידריך התעבן."
מדובר במערכון שגם אחרי שמונה מאות שנה אני לא מצליח לכתוב עליו סימולטנית ולהאזין לו כמו הייתי זוהיר בהלול של מערכוני הנוסטלגיה העבריים בשידור ישיר וחוזר ביחד. הצחוק מרעיד אותי ומונע ממני להקליד. יוכבד מתכננת בשבילו את הילדים העתידיים – לבת המיוחלת קוראים ציון ולאחיה הקטן (מתוך 12 ילדים כשטיח מקיר לקיר) שעוד לא נולד קוראים הר נבו. יוכבד נכנסת לו לתחום המצמוצים וזרובבל מנחית את הקונטרה הגאונית "אני כבר ממצמץ בכל הגוף, מרוב מצמוצים נהייתי ממוצמץ" (הברקה לשונית של יוסי בנאי). יחדיו הם מגוללים את כל הנוירוזות האפשריות בראי השינה, האימפולס האולטימטיבי של העייפות. המערכון נחתם בבכיו התינוקי וחסר האונים של זרובבל שנגמרו לו הפאנצ'ים "אני רוצה לאמא שלי, אני רוצה הביתה!"

לסיכום: הגבר גומר על גחונו כמצבה מפוארת לנישואין שאפילו עוד לא החלו בין יוכבד לזרובבל. במערכון כזה מי שלא משתין מצחוק אינו בן תמותה. אם הם הופיעו איתו, כנראה גם באולם הייתה הצפה.

The post הטיקים של תיקי- המערכונים הלא נודעים של תיקי דיין appeared first on ילדי הקומדיה.

27.5

.
Bob Zeevi

The post הפרוטוקולים של זקני חלם, 3.6-27.5 appeared first on ילדי הקומדיה.

7.4

Avital Lucy Berry

10.4

Ruth Elbaz

11.4

סטטוס אקספרס

די כבר לדבר על הפאודה הזאת. יש כאן כמה אנשים בלי אמא מרוקאית שתכין להם אחת כדי שיטעמו גם

טלי חדד

Itamar Storm

בתור סחי בלטה אני די מופתע שהגעתי עכשיו לתובנה שניירות גלגול הם בעצם ניירות אפייה קטנים

Lior Sela

 

12.4

Ido R-hell

אני סופר צללים לפני השינה

13.4

Daniel Dayan

The post הפרוטוקולים של זקני חלם, 14.4-7.4 appeared first on ילדי הקומדיה.

מנצח המקהלה (יופי נחמה)

שייקה מגלם, בשפת גוף טווסית ובמימיקה מוגזמת ואובר דרמטית במתכוון, מנצח אלפא דוג קפריזי ונפוח החושב שהוא מנצח על המקהלה מספר אחת בעולם.
הוא מנצח ומביים את חזרות המקהלה במלוא הפאתוס והחשיבות עצמית, חובט ביוסף הטנור, בכל פעם מפסיק את שירתם ו"לא מצליח לעבוד בשקט".
כשיוסף מעצבן אותו הוא עוצר את המקהלה לפאוזה דרמטית ויוצא במונולוג חוצב להבות ומצחיק עד דמעות המתחיל בנזיפה: "יוסף!", ומתפתח לכדי פואטיקה של ממש, "מהו בוקר? הבוקר הוא קודם כל הלילה שגווע…".
המנצח הוא נאד כל כך נפוח שהוא הופך למעין משורר המאוהב בערכי הסוציאליזם שהתרסק בדיוק בתקופה זו ומגלם כל מה שסרוח במדינה באותם ימים.
המקהלה המזייפת הזו היא הגבעטרון דה-לה-שמאטע, פרודיה על כל מקהלות היצוא הציוניות לחו"ל באדיבות הסוכנות היהודית והמגבית במסעות בין קהילות יהודיות בעולם בתקווה לקושש קצת רגשות אשם והרבה מרשרשים. (להקת הזמר החסידית, להקות ריקודי עם, חציר וצעד תימני) פרט לשמאלץ היהודי ושירי ההורה, להקות אלו מרבות בשירי פועלים סובייטים מעוברתים מהווי הקיבוץ והפועל. המנצח קורא "הבוקר בוקר בוקר בוקר בא!" ואז הוא זורק הערת אגב "הפועל יוצא בבוקר לעבודה…" (פרפרזה למערכון אחר של אופיר שבו יו"ר ההסתדרות שנואם בפני הפועלים בהפסקת הצהריים נאום סוציאליסטי נלהב עם סנדוויץ' תקוע בפיו – הרי זו הפסקת צהריים!)
שייקה מכניס את המקהלה בהנפת שרביטו לפרק הצהריים של המערכון כחרב דמוקלס. תוך כדי כך נחמה (הקול הגבוה והמצרצר של המקהלה) שרה סולו, פוזלת קמעה ובמקום לנזוף בה כפי שנזף ביוסף, הוא עוד מעודד אותה ב"יופי נחמה!"
בשנים שלאחר מכן הפך הביטוי "יופי נחמה" למטבע לשון לגלגלני/סלחני לאנשים שלא קולטים את הפואנטה או סתם משפט שנאמר להם ולוקח להם זמן עד שנופל להם האסימון (גרסה נשית עם קריצה ל"בוקר טוב אליהו").
המקהלה ממשיכה לשיר לכמה רגעים ומיד אץ הוא לצעוק בפעם המיליון על יוסף הגבוה בפינה הימנית, כמו נפרד מכל המקהלה, כחמור גרם עקשן שלא מוכן ליישר קו עם הדיקטטורה של המנצח המלוקק.
שייקה נושא כאן מונולוג, מטיל צל, יוצר את הקונפליקט בין הדמויות בזמן שהן בקושי מוציאות הגה וצובע את הדמויות של נחמה (רבקה מיכאלי במשחק מדויק ומינימליסטי) ויוסף כשני קטבים.
יוסף הוא "המוקצה" גבוה ונעבעך, המנצח מחקה אותו מפציץ עם הבוקר שלו בוולגריות, צוחק עליו שהוא "בלינדר" ממושקף ולא רואה דבר (ובגרסה של ציונה והעין המקולקלת "קסוקר") מזלזל ולא למד בע"פ את הטקסט.
שייקה גורם למנצח להצטייר כפלצן יומרני ואגומניאק שעולב מצד אחד ביוסף ומרחם על נחמה שכנראה סובלת מפיגור כלשהו אך היא בכל זאת ה"בייבי" שלו.
בין לבין הוא צועק על יוסף בגאוניות ש"הבדל בין טנור לאלט הוא חצי טון פלדה" ומנפיק שלאגרים כמו "אם המקהלה תיקח את קפריסין – אחר כך העולם ורק בסוף מצרים!" (המערכון שודר אחרי השלום הקפוא עם מצרים ב-78')
פזילתה של נחמה מחריפה בכל פעם שהיא שרה בקול גדול יותר והוא צריך לנפח אותה ב"יופי" נוסף, לקראת סוף המערכון וערבו של השיר הופכת הפזילה לניצוץ של טירוף וקולה של נחמה כבר מנפץ צנצנות בפלצט זייפני ורצחני כזמרת אופרה על אסיד.
המנצח כמעט משתגע מרוב יגון אך ממשיך לנצח על זיופים מכל עבר וחוסר הרמוניה מטורף בזמן שהקהל באולפן משתין מצחוק.
הסוף אופטימי, דווקא לאחר הצרצורים והשירה הדרמטית המבכה את הערב, דיסהרמוניה מזעזעת וגרוטסקית, המנצח מסיים בקריאת ניצחון וכיבוש התחרות וההופעה בקפריסין, אי קטן וכל כך קרוב לבית.

ציונה והעין המקולקלת (ד"ר טיכון)

בסלון קיטשי בן התקופה יושב סוג של מזרחי ירושלמי מהדור הישן שכבר אינו ממש קיים בישראל של ימינו (אולי רק בקרב זקני שוק מחניודה). הטקסט שלו הוא אוסף של כל השפה והביטויים שהיו שגורים בפיהן של אותן דמויות צבעוניות ומצחיקות עד דמעות.
בניגוד למנצח המקהלה כאן מדובר במינימליזם מבחינת תנועה ואפס עלילה וסיטואציה בזמן אמת, ההתמקדות היא בלספר את הסיפור. בקול, בשפת פלג הגוף העליון ובשפה המדוברת שהיא העיקר.
להלן לקסיקון החידושים וההמצאות הלשוניות (וגם המקומות בהם "גנב" ובכך שתיעד את השפה המדויקת של הדמויות שחיו בתקופה המדוברת) הגאוני של שייקה, שהומצאו במערכון כה קצר ומתומצת הטומן בחובו חיים שלמים של ירושלים החילונית של פעם, בה עין אחת צוחה ואחת בוכקת גם תוך פזילה, באיזושהי מוטציה מדויקת בין לועזית, ערבית ואנגלית.

לקסיקון המערכון
חיידק – מַקרוֹבּ – עוף קטן בעין.
וירוס – אחיו הקטן והערס של המקרוב (אולי הפעם הראשונה שאמרו ערס בתולדות הטלוויזיה הישראלית, ימי הערוץ הבודד)
נכנס לה משהו בעין -בעיית עיניים רפואית – התקלקל לה העין – מקרה עין.
חדר המתנה – חדר מתנה – חדר חיכַּיֹון.
פוזל- קסוקר- עין אחת ביום שישי והשניה ביום ראשון – העיניים מביטות זו בזו בפלרטטנות.
הקסוקר ידוע גם כבלינדר (דמותו של יוסף הגבוה) מ"מנצח המקהלה" וסלנג ידוע באותה תקופה בכל העדות ושכבות העם לממושקפים וכבדי ראייה או כל מי שמפגין רגע של קוצר רואי.
רפואה – מדיצינה.
ד"ר טיכו – גם רופא וגם בן אדם (שייקה מדגים את השילוב הקוסמי הזה בצורה שאינה מובנת מאליה שבאמצעותה הוא מדגים שלא מדובר ברופא שאינו בן אנוש והרי לא כל רופא הוא גם אדם)
מראת חדר ניתוח – מתאימה גם כדי לבדוק מי נוכח בחדר וגם למקרה שהרופא רוצה להסתרק.
.מַָקרוסקופ – גורם למקרוב להראות פי חמש יותר גדול ממה שהוא נראה בחיים הפרטיים שלו.
הורג מקרובים בתהליך של חיטוי המים בהם ישתמש לניתוח- מחרטש אותם.
ספריי נגד מקרובים – פליט (בעצם גרסה קדומה לk-300)
סיכום הדו"ח רפואי- מצב עיניה של ציונה כיום, מאז שטיפל בה ד"ר טיכון – העין ענקית, מסתובבת ככה (תנועת אצבע ) צבעה – שחור כנעלי השבת שלה, הווה אומר – בריאה כמו שור שלא ממצמץ!

אבו זאכי

מערכון שהוא שירת הברבור של שייקה, רגע לפני המוות.
הימים הם שלהי שנות השמונים, מפיק העל המיתולוגי אברהם דשא פשנל (פאשה) חוגג יומולדת שישים וכל דור הנפילים של שנות ה-60 וה-70 בבידור ובבוהמה מגיע לעשות כבוד.
אירוני שדווקא דן בן אמוץ הגדול, שעתיד להישכח ולהדחק כליל מהתודעה הקולקטיבית בשל אותן שערוריות אפלות שהתגלו לאחר מותו ולא סתם כמו שייקה שנשכח בלי תירוץ טוב, הוא המראיין.
הם שניהם בסירה אחת יותר ממה שהם יכולים לדמיין, אולי שותפות הגורל הציתה בהם ניצוץ שובבות אחרון וגאוני, אכול וצחק כי מחר נמות ואתנו ימות כל העולם שידעו וההומור שטיפחו כאן, דור הולך ודור בא.
נפשיל שרוולים ונתחיל – בן אמוץ מנחה ומציג את אבו זאכי, הערבי הזקן מה"חמאם", אחד המועדונים והתיאטראות המצליחים של שנות החמישים-שישים בניהולם של פשנל ואורי זהר. שני בחורים מעלים את אבו זאכי שנראה כמו מוטציה של אחמד יאסין, הרב כדורי ופעיל בקו-קלס-קלאן.
שימו לב לתנועה של שייקה, אחד הטריקים הקומיים שמחזיק ומפיל כאן את הקהל – הנפילות האינסופיות של הזקן והצורך של בן אמוץ להרים אותו כל שנייה.
הוא מברבר מתוך דמנציה אמינה וגרוטסקית כאחת על אורי זהר והחזרה המפוקפקת שלו בתשובה והפחה התורכי איברהים פאשה (על שמו קרוי חמאם אל-פאשה) וכל אסוציאציה מצחיקה יותר מהשנייה ומובילה אל השיא.
השיא – לאחר ששיגע את הקהל בברבורים, נפילות ותוך התפרצויות צחוק בלתי נשלטות של בן אמוץ שלא מצליח לראיין אותו "כמו שצריך", הוא סופסוף נזכר בפשנל המקורי ומתאר דיאלוג בין פאשה ואדם נוסף, כנראה בעניין עסקי זה או אחר שהיה קשור למופעי המקום. זה אמר לו "ככה" וההוא ענה לו "ככה", "ככה וככה וככה וככה וככה" ובכל "ככה", הקהל מבין בדיוק את הכוונה. בשפת הגוף, באינטונציה, כל "ככה" הוא נראטיב בתוך נראטיב, חיים שלמים. כל מבע בעיניו של שייקה והצורה שבה בן אמוץ קולט ומגיב בחזרה מתוך הרמוניה של שנים. הקהל בוכה מאושר בכל פעם שהם חוגגים את ה"ככה". "ובסוף ההוא שאמר לו "ככה" הלך והוא נשאר "ככה".
בסוף ירד שייקה מהבמה, כיבה את האור והשאיר את כולנו "ככה".

The post שייקה אופיר האיש שהשאיר אותנו ככה, פוסט אורח מאת עידו הראל appeared first on ילדי הקומדיה.

*הערת פתיחה: תומר ליכטש קרא רצף תמלול מחדשות ערוץ 10 מהבוקר שבו דודו טופז התאבד, שיתפרסם בהליקון בקרוב

כתוב תמיד כדי להרוג ערן הדס

(בהשראת Thou Shalt Always Kill – Dan Le Sac vs Scroobius Pip)

"אני אוהבת את השירה ושונאת את המשוררים" (שרי גולן)

לא תאהב משוררים, שנא אותם, אך אהוב את השירה

לא תגנוב שירים בצורה בוטה, אלא אם היא צורה ממש בוטה

לא תעריץ משוררים פופולריים, ולא נביאי שירה

לא תישא בשיריך שמות גיבורים מיתולוגיים כמו אפלטון, קופידון, איקרוס, דדלוס, ונוס ובוטיצ'לי שלה לשווא

לא תחשוב שכל משורר מבוגר שמגיע לאירועי שירה של צעירים ומדבר איתם הוא פתטי, יש כאלה שהם פשוט נחמדים

לא תקרא את " אֵב" או "הו!" או כל מגזין אחר שבשמו הברה יחידה

לא תפסיק לאהוב משורר רק כי גילו אותו בנט או כי הפך פופולרי

לא תפקפק בטניה ריינהרט ז"ל ובאהרן שבתאי

לא תשפוט ספר (או ספא"ל) שירה רק לפי העטיפה

זכור כי במקרים רבים העטיפה דווקא יפה

לא תרכוש מוצרים של סטימצקי, גם לא עיתונים בחנויות שלהם

בצומת ספרים השתמש כספרייה, אל תקנה דבר

לא תיסע לערב שירה עם חברתו של קולגה, תיקחו סמים ותבגדו בו, לא משנה מה הוא עשה לך

ובתכל'ס מדובר היה ככל הנראה באי-הבנה בין שניכם

לא תתאהב כל כך בקלות, לא במשוררת ולא בשירתה

לא תשתמש בשירה, בספוקן וורד, בפרפורמנס פואטרי ובטריקים של צ'יקי כדי להיכנס לבחורות לתחתונים

השתמש בהם כדי להיכנס להן למוח

לא תגיב בבלוג של אלי אשד, בטח שלא בשם יחזקאל

לא תשתתף בערב שירה וברגע שהשיר הבאמת מחורבן שלך ייגמר תעזוב מיד כדי להפיץ שמועות שקריות על סקס שעלק עשית עם שתי אחיות

לא תחזור למועדון שבוע כן שבוע לא, רק כי ראית בחורה חמודה שנדלקה על השלאגר המפגר שלך (שהוא בכלל ואריאציה על אלן גינסברג)

ובתכל'ס היית יכול להכניס אותה למיטה, אבל חתונה לא תצא מזה, ונראה לי שהיא גם מכירה את גילי

לא תעמיד משוררים, מתים ככל שיהיו גם בחייהם, על פסלים, עמודים או כיכרות, לא משנה כמה גדולים היו. ראבק, הם לא עשו שלום, רק כתבו שירעע!

,

קהלת – סתם משורר

אבן עזרא – סתם משורר

ביאליק – סתם משורר

טשרניחובסקי – סתם משורר

,

אצ"ג – סתם משורר

יחיאל חזק – סתם משורר

אלתרשלונסקי – באמת סתם משורר

אלכסנדר פן – הוא סתם משורר

,

חיים גורי – סתם משורר

נתן זך – סתם משורר

מאיר ויזלטיר – סתם משורר

יונה וולך – סתם משורר

,

פנחס שדה הוא סתם משורר

ט. כרמי – סתם משורר

צאלה כץ – סתם משורר

יהודה ויזן – גם עורך

,

לא תעניק תשומת לב לשירה בצרפתית וברוסית על-חשבון יתר השפות, היזהר גם ממחמאות מופרזות לאנשים שמתרגמים מספרדית

זכור כי נובלס, ארק, נשים מופקרות וכתבי-עת לשירה מעולם לא היו חלק מארבעת היסודות של היקום ולעולם גם לא יהיו

,

לא תיפול למלכודת חריזה רפטטיבית

לא תיפול למלכודת חריזה רפטטיבית

לא תיפול למלכודת חריזה רפטטיבית

לא תיפול למלכודת חריזה רפטטיבית

,

לא תחפש מי ינענע אותך בקלישאות מיופיפות-לשון

לא תצעק למשורר לעשות את השלאגר

לא תחולל לחלילה של אכזריות

לא תקרא שירה עבור הקהל של ניצנים

כשאני אומר נָד לא תאמר נֵד

כשאני אומר עוגה במעגל לא תחוגה

כשאני אומר אני בעד, אתה בעד, כולנו בעד… הרוג אותי

לא תתפוס משורר בשמחתו

לא תשלח לינקים ליוטיוב שנגמרים במחרוזת feature=related

לא תייחל לאיש להיות משורר פריק כמוני

לא תאיית את המילה ואללה וו וו אלף למד הא

איית את המילה ואללה וו אלף למד למד הא, לא משנה מה גוגל אומר

לא תגיב לרכילות ששני סלבים בשקל נפרדו אחרי נצח זוגיות במילה "ואללה?"

חשוב תמיד בעצמך ועבור עצמך

כתוב תמיד כדי להרוג

***

מקסימוס עמוס בר

בדירה ישב איש פרט,
מהורהר צפה בסרט.
סרט קאלט עם גברת קידמן המהוללת, לא אחרת.
ופתאום – דופקים בדלת.
"הן מכר זה, או מכרת.
בלבי הכניס בהלת בשעה כה מאוחרת".

קם האיש, הסיט בריח
וקידם צעיר מקריח,
שבחן טבעי הפריח הבדידות שבצריח.
"כאן משפחת אלמליח?",
ככה הפולש השיח,
"צר לי פתע להפריע ואותך כך להטריח,

אך תבין, אני מבטיח
(או ששמי לא גד מצליח),
הטבות לאין מספר כמו גרעינים של אבטיח".
כך אמר, מיד הטיח,
זה העלם השליח,
צרור דפים אשר הבליח ונשר אל השטיח.

הרימו האיש ולפתע,
למקרא האלפאביתא,
חש שזה הפשקוויל גדוש הוא קטע אחר קטע.
אנחה נפשו מילטה,
"אם בארזים קינאת",
כך נכתב, "צלצל אלינו. תקוותך הרי לא מתה.

'מקסימום!' – כרטיס של פלא.
הן חובה הוא לכל אלה
שדרים בזה החלד בערים צפופות כמו כלא.
מתנה כה ממכרת
לתושביה של הקרת.
הצטרף נא והכר את הבטחתה המשכרת:

חמישים אחוז בזארה.
על סוג אל"ף, לא על ברארה.
זו דוגמא אחת נמהרה שתדע שזה לא חרא.
ובקאמרי נציע
מושבים ברום יציע.
צ'ייסר עת תלך הבארה עד שהחמה תפציע".

"מקסימוס מטרופוליני.
מגה טרנדי הוא. כה איני.
מקסימום הוא תל אביבי כמו שסיני הוא הסיני.
בן אטנוילנד הוא לעילא.
לתושבי חוץ לא יועיל ה-
נהי ובכי התמרורים. הן לא בת-ימי הוא, חלילה".

את ראשו לפת הגבר.
"אוי, געוואלד! הו, שוד ושבר!
מעוני הרי רחוק הוא ונמצא אי שם מעבר
להרים. יכני דבר!
לא כרטיס לי עד הקבר.
אך אני קצין בקבע. מקבלים תלושים של 'חבר'?"

כך זעק על סף היסטריה.
אך העלם: "יש מאטריה
ויש חוק למקסימלים: אין כניסה לפריפריה!
גבול לנו בצו עליון:
ים, ירקון ואיילון.
לא נוכל לפתוח דלת בשבילך. גם לא חלון".

"אך אני מירושלים.
עיר בירה היא. לא שוליים.
לפחות תיתן קופון לי וארכושה נעליים".
"נעליים, יבוסי?
באמת הרי זה שיא".
כך פסק המקסימלי הצעיר בקול ארסי.

"איש של קבע? זה לא אין.
לך תגור במודיעין.
לך תפריח את הנגב. תתנחל. תקים גרעין.
לא לך ההנחות.
אתה שווה, אבל פחות.
במחילה, חסוך ממני קילוסים גם יפחות.

לא תבוא אצלנו פנימה.
מבצעים אין בהבימה,
מסעדות ומוזיאונים – הן את שכמותך נחרימה".
את דבריו הואיל לגמור
ובן שיחו, בשם אמור,
התחנן למעט סימפטיה. שח העלם: נברמור!

***

"האנשים שלהם"עודד כרמלי (מקריא: עידו הראל)

הָאֲנָשִׁים שֶׁלָּהֶם

הֶחֳמָרִים שֶׁלָּהֶם

הָרַעְיוֹן שֶׁלְּךָ

הַפְּלַטְפוֹרְמָה שֶׁלָּהֶם

הַפוֹרְמָט שֶׁלָּהֶם הַפִּיץ'

הַפִיל הַטָּאץ' שֶׁלָּהֶם

הַלּוֹגוֹ שֶׁלָּהֶם שָׁם

הַסָּעוֹת עֲלֵיהֶם

מֵהַמָּקוֹם שֶׁלָּהֶם

הַסִּיגַרְיָהשֶׁלָּהֶם

הָאֵשׁ

לֹא שֶׁלְּךָ

הַתַּחַת שֶׁלְּךָ

שֶׁלָּהֶם

הַכְּרִיכָה הַדִּמּוּיִים

וְהַמֶּטָפוֹרוֹת הָעֲרִיכָה

וְהָעֲרִיכָה בְּפֹעַל

שֶׁלָּהֶם

הָעִצּוּבהָעִבּוּד הַסִּפּוּר

כֹּל מַה שֶׁקָּשׁוּר לַתֹּכֶן

אוֹ לַצּוּרָה

זֶה כְּבָר הַקֶּטַעשֶׁלָּהֶם

הַלַּחַן שֶׁלָּהֶם

הַמִּלִּים שֶׁלָּהֶם

בַּשִּׁיר שֶׁלְּךָ

הָרַעְיוֹן שֶׁלְּךָ

***

סובלימציה סיון בסקין

סבא שלי, השכנה, כלב דני –

כל העולם מזיין, חוץ ממני…

                                עמוס בר

ערב של חורף אחד מקולל

שירה עזבה והותירה חלל,

כמו שאומרים מחברי הספדים.

גשם הטביע גינת תלמידים.

בוקר אביב, כלנית בחורשה.

אין לי אשה כבר חודשיים-שלושה.

רץ בבקרים, מפתח תסריט.

סופסוף התחלתי ללמוד צרפתית.

ובין דפיו של דקדוק צרפתי –

היא, סובלימציה אהובתי,

מוזה שבי לעולם לא תבגוד,

שתובילני לשלג-פסגות,

או להקים במקלט תיאטרון,

או להתחיל אימוני טריאתלון,

או ברומנים פרושי-יריעה

את חשקיי להציג לקריאה.

הו! סובלימציה! הוד והדר!

צו הזזת ההרים הנסתר!

הא! סובלימציה! כוח עליון!

מיליון – מאחד, לא אחד ממיליון!

את לילותיי מעביר בכתיבת

סצנות ניאוף, בקרצוף המחבת

(קצת נשרפו הקציצות), בכפיפות

בטן, שפעם נשים נואפות

על שיערה העבירו ליטוף.

סמל ארוטי רואה באות ק'.

קוקוס קוצץ ולקקטוס קודר

קיווי מוסיף ומתחיל לצייר.

היי! סובלימציה! חורק את שיניי!

אורז אוכל לגדל בסיני!

הררר! סובלימציה! כוח כביר!

מנגו אוכל לגדל בסיביר!

שריר עוצמתי לי ומוח צלול.

מי מצטרפת אלי למסלול?

יש לי טרילוגיה היסטורית מלאה

על מלחמות בשושלת ולואה.

את, שעומדת בתור לקופה,

את, ששולפת תפוז בלי קליפה,

את, שכותבת תוכנית עגומה,

בואי איתי להפריח שממה!

את, שעומדת חוברת לסרוק –

בואי לכתוב איתי אופרת רוק!

הררר! סובלימציה! הררר והו-הא!

ככה תרבות מתפתחת גבוהה.

            תל אביב, 23 בדצמבר 2012

 ***

מילת האני דרור ניר קסטל

אני פוחד ממילת האני

אני לא יודע איפה היא הייתה

כמה ידיים נגעו בה

באילו לשונות היא בילתה

יש בי חשד מבוסס שאני כלל לא בתולה

 אפילו שמעתי נשים מעין פרטיות

בספסלים מעין ציבוריים שרות:

אני זונה, אני זונה.

כשאני שואל, אני לא משקרת.

היא מתכחשת בגוף שלישי:

אני יונה, אני בשר, אני שושנה

אני קדושה.

אוכל לאהוב אותה מנותקת מכל הקשר.

אוכל לאהוב אותה רק מונוגמית ובודדה:

 אני.

***

אִיוֹיעל גלוברמן (מקריא: דרור ניר קסטל)

(מתוך הספר אליבי)

אִיוֹ פָּרָה עַכְשָׁו

זֶאוּס מְזֻעְזָע, כּוֹעֵס,

מַרְגִּישׁ נוֹרָא. הוּא סוֹבֵל

מֵאַכְזָבָה. אֲבָל מַצָּבָהּ שֶל אִיוֹ

חָמוּר יוֹתֵר: הִיא

פָּרָה

***

"שיר אהבה" אסנת איטה סקובלינסקי

הו יאיר לפיד

לבי רוטט כשאתה מופיע לי בפיד

זה כמו לשחק ב"איפה אפי"

רק שאצלך זה "מצא את הטעות"

אני תוהה ממי הפעם תמציא את הציטוט.

הו יאיר לפיד, כשאתה מופיע לי בפיד

אני תוהה את מי הפעם תשלח עם פנס

לחפש אמירות של שר שלמערה נכנס

או את מי תשחק היום, שר, חתול או טרול מתכתש

שנכנס לעמודי חברות כנסת ומרים שם זנב בואש.

הו יאיר לפיד, עוד לא הענקת לי אות הערכה

משום מה עדיין לא חסמת אותי מעמודך

הרי אני שמאל ביקורתי, אליטה, מעמד דיגיטלי עליון

עשיתי צילום מסך וגיחכתי במקום הנכון.

הו יאיר לפיד, אם זה לא היה כה מייאש

זה היה די משעשע

מדוע אתה כך בלבי מתעתע?

הו, יאיר לפיד, אני מחכה שתופיע לי בפיד

הרי האימרות שלך הן סמל סטטוס

ועצמות לחייך כה סמכותיות.

כתבת לי "טוב, בי" ולא הוספת עוד

***

ילד בשם רות יואב איתמר (תרגום:– A Boy Named Sue של סילברסטיין)

אבי נטש כשהייתי בן שלוש

הוא לא השאיר דבר בעו"ש

גיטרה ישנה ובקבוק ויסקי גמור

אינני מאשים אותו על שברח

אך הוא עשה טריק מלוכלך

לפני שזז הוא קרא לי "רות".

(ודאי חשב שזאת בדיחה

בקרב החבר'ה זאת הייתה הצלחה

ונאלצתי להילחם על כל אפשרות,

בנות צחקו והייתי מסמיק

ובנים באגרופים הייתי משתיק

זה לא קל כשקוראים לך רות)

גדלתי גאון ונדיב ואכזר,

אגרופי התקשה ושכלי היה מר

עברתי מעיר לעיר להחביא את הבושה

ונשבעתי לשמיים ולירח,

שאבקר בבתי זונות ובתי מרזח

ואהרוג את האיש שנתן לי שם אישה

הגעתי לדימונה בשעה חמש,

עדיין היה חם, הפה היה יבש

וחשבתי לשתות עד לשכרות,

בבית קפה בין בתים לא יפים,

ליד שולחן, מחלק קלפים,

ישב הבן זונה שקרא לי רות.

ידעתי שהנחש הוא אבי היקר

מתמונה שנותרה לאימא זה מכבר

וזיהיתי צלקת על הלחי ומבט שרוט

הוא היה גדול ואפור וקומתו כפופה

הבטתי בו ודמי קפא

אמרתי: קוראים לי רות! אין זו טעות!

עכשיו תמות!

נתתי לו אחת בין העיניים,

והוא נפל אחת ושתיים,

אך קם וחתך את אוזני בחזרה

שברתי עליו כיסא בר

והתגלגלנו דרך החלון שנשבר

בועטים ורבים בין אדמה, דם ובירה.

נלחמתי עם קשוחים יותר

מתי זה היה אינני זוכר,

הוא בעט כמו פרד ונשך כמו דוברמן

שמעתי אותו צוחק ומקלל המון

הוא שלח יד לאקדח – שלפתי ראשון,

הוא עמד שם והביט בי בחיוך קטן

והוא אמר "בן, העולם אכזר

כדי לשרוד צריך  להיות רע ומר

וידעתי שלא אהיה שם בשבילך

אז בטרם הלכתי קראתי לך רות,

וידעתי שתתחזק או תמות,

השם הוא מקור כוחך".

"נלחמת קשה", הוא אמר ברכות

"ואני יודע שאתה שונא אותי ויש לך זכות,

ולא אטור לך טינה כשאמות,

אך עליך להודות לי בטרם עת,

על האשכים מברזל ועל הלב הבועט"

כי אני הבן זונה שקרא לך רות.

הורדתי ת'נשק, נעשיתי רגשני,

אני קראתי אבא, הוא קרא לי בני,

והלכתי עם נקודת מבט שונה

אני חושב עליו ברגע שכזה

כשאני מנסה וכשאני זוכה

ואם יהיה לי בן אקרא לו

ראובן או שמעון, רק לא רות,

אני שונא את השם הזה!

***

ברליןארז מירנץ (מקריא: דרור ניר קסטל)

אני נוסע לברלין

כי אני יכול

כי זכיתי בסרטיפיקט

מדמו ומזרעו של סבי

אני נוסע לברלין

כי אני רוצה לחוות שואה

יותר נכון גלאם-שואה

כי הזיכרון הישראלי אפור מדי

אני נוסע לברלין

לגותיקה זוהרת

לנצנוצים באוהאוסים

לתרופות אס.אס.אר.איי

בבתי חולים סובייטים

אני עובר לברלין

לבונקרים של צביעות

למועדונים אפלים

לאדריכלות חדשה

לכל גסט האוס פה יש קסם

הם קוראים לך לקבל אס.אס.אמ.אס

מהאפליקציה של מדריך צי.טי

כדי לראות מה קורה בעיר

הם קוראים להתאחד איתם

לשבור את החומה סביב ליבך

כמו באופרה של ואגנר

לקבל עיטור גבורה

להתנכר ולהכחיש הכל…

אני עובר לברלין

להכחיש אתכם

מכיפת הרייכסטאג

לקבור אתכם שוב

ממועדון היפסטרי,אנדרגראונדי,או-באני

לפתות אתכם בסיר הבשר

של יוקר המחייה

אני עובר לברלין

להפוך ללוליין של תקינות והגינות

המבטל אדם ומחייך לו בהומניות

אדם שמבחוץ הוא אידי-אליסט

ובפנים הוא יותר, אידי אמין

***

גם וגם יואב עזרא

גם וגם

אני לא מכירה אותך אתה סאדיסט

או רומנטיקן

– אני גם וגם

אתה מושחת או אדם ישר

– אני גם וגם

אמרו לי שאתה כותב שירים אז אתה

גאון או גרפומן

– אני גם וגם

בפרס העיריה השופטות הן חברות שלך

ובפרס ראש הממשלה השופטים הם חברים

שלך איזה פרס כדאי לך

– גם וגם

גם וגם

גם וגם

– אני משורר

גם וגם

– אני

אדם

גם

וגם

– גם וגם גם וגם גם וגם

וגם וגם וגם וגם וגם וגם

גם גם גם גם וגם גם וגם

וגם וגם גם גם

The post שירה קומית appeared first on ילדי הקומדיה.