"אם הייתי חוזר לעבר לא הייתי הורג את היטלר, הייתי אונס אותו. זה נראה לי מספיק. זה בטוח היה מונע מבעדו לעשות את כל מה שהוא עשה", זוהי רק אחת מתוך אלפי בדיחות ההומור השחור שמאפיינות כל כך את הקומיקאי לואי סי.קיי. אם זזתם באי נוחות כשקראתם את הבדיחה הזאת ובכל זאת היא הצחיקה אתכם, אז זו בדיוק הפואנטה של הקומדיה השחורה. בעיניי קומדיה שחורה היא סוג הקומדיה היעיל ביותר – זה שגורם לנו להרגיש טוב לרגע עם כל המחשבות השליליות, הפחדים והדאגות שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

אז מה זאת בכלל קומדיה שחורה? 

קומדיה שחורה, הידועה גם כהומור שחור, הומור אפל, או "הומור גרדום", היא סגנון קומדיה העוסק בנושאים הנחשבים בדרך כלל לטאבו. כאלו שנתפסים כרציניים, וולגריים או כואבים שלרוב לא נהוג לדון בהם. הנושאים הפופולריים של ז'אנר הקומדיה השחורה כוללים מוות, פשע, עוני, התאבדות, מלחמה, אלימות, טרור, אפליה, מחלות, גזענות, סקסיזם ומיניות. ישנם רבים שמתבלבלים בין קומדיה שחורה לקומדיה כחולה – שמתמקדת יותר בנושאים כמו עירום, מין ונוזלי גוף. בקומדיה השחורה יש לעיתים גם אלמנטים אירוניים וגרוטסקיים. סופרים וקומיקאים משתמשים בקומדיה השחורה ככלי להתמודדות עם המציאות המורכבת. המטרה של הקומדיה השחורה היא לגרום לאי נוחות, לזעזע, לשבור את הטאבו שבנושאים האלו, ועל הדרך כמובן גם לשעשע את הקהל.

הסופרים הראשונים שהוגדרו כמשתמשים בקומדיה השחורה ביצירות שלהם היו נתנאל ווסט וולדימיר נבוקוב. ההומור השחור הגיע לראשונה לתשומת לב עולמית לאחר שבשנת 1965 פורסם ספר בשם Black Humor, בעריכת ברוס ג'יי פרידמן. הספר הזה היה אחת האנתולוגיות האמריקאיות הראשונות שהוקדשו למושג הומור שחור כז'אנר ספרותי. בספר, פרידמן תייג כ"הומוריסטים שחורים" מגוון סופרים כגון ג'יי.פי דונלווי, אדוארד אלבי,  ג'וזף הלר, ג'ון בארת' ולואי-פרדיננד סלין. לטענת פרידמן, אותם סופרים נחשבים כהומוריסטים שחורים משום שהם כתבו רומנים, שירים, סיפורים, מחזות ושירים שבהם הוצגו אירועים קשים או מחרידים באופן קומי.

הפסיכולוגיה מאחורי הקומדיה השחורה

מדוע אנשים משתמשים בהומור שחור ולמה זה כל כך מצחיק אותנו? לפי אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, "הסתמי", הכולל את כל הדחפים הראשוניים והיצריים שלנו, שואף לשחרר אנרגיה מינית ותוקפנית. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות הומור שחור. ההומור נחשב למקובל בחברה, ו"האני העליון", המייצג את המוסר, מאפשר להביע את האנרגיה התוקפנית של הסתמי באמצעות ההומור השחור. כך, כאשר אנחנו מספרים בדיחה שחורה, היצר התוקפני שלנו משתחרר, אנחנו חשים קתרזיס ובמקום אשמה על הרגשות שלנו, מתעוררת בנו תחושה חיובית.

כולנו נצטרך במהלך חיינו להתמודד עם טרגדיה כלשהי, ולפי פרופסור קייסי מייקל הנרי, ההומור השחור מאפשר לנו להיות מוכנים לכך. לטענתו, הבדיחה חייבת לכלול גרעין כלשהו של אמת כדי לעורר תגובה בקהל. ההומור השחור נוגע בדיוק בתחושות שאנחנו לא מעזים לדבר עליהן ביום יום, וכך הוא מאפשר לנו להתמודד איתן. כשאנחנו צוחקים מהומור שחור, זה לא כי אנחנו אנשים רעים, אלא שכולנו מבינים שבחיים יש גם צדדים אפלים.

קחו למשל את השואה – אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האנושית. ישנן בדיחות שחורות רבות על השואה, משום שההומור השחור מאפשר לנו להתמודד עם אותן זוועות שהיה לנו קשה מאוד להתייצב מולן בדרך אחרת. נוסף על כך, לקומדיה השחורה יש השפעה חברתית של חיזוק המורל שלנו. לפי הסופר וויל סייפר, "להיות מסוגלים לצחוק על הרוע והטעות, פירוש הדבר שהתגברו עליהם".

להזמנת סטנדאפ הומור שחור

סרטי קומדיה שחורה מומלצים

לפעמים, הדברים שמצחיקים אותי יותר מכל, הם דברים שלא בהכרח צריך לצחוק מהם. זו הסיבה שסרטים שמשלבים קומדיה שחורה יכולים להיות מהנים כל כך  – הסרטים האלו מעוררים בנו תחושת הזדהות וגורמים לנו לתחושת הקלה שמישהו סוף סוף צחק על מה שאנחנו לא העזנו לצחוק עליו. במקום להרגיש מחויבים לגנות התנהגות שאינה מקובלת, אנחנו יכולים לזהות את המוזרות של המעשים, ההתנהגויות או ההתרחשויות שיש בסרט, ולצחוק עליהם.
אז עכשיו אחרי שדיברנו על מהי קומדיה שחורה וכיצד היא מסייעת לנו להתמודד עם החיים, אספתי עבורכם שלושה סרטי הומור שחור שכדאי לדעתי לצפות בהם:

פארגו (Fargo, 1996, האחים כהן)

האחים כהן ידועים בהומור השחור שלהם, ומותחן הפשע "פארגו" רק ממחיש את הגאונות של צמד היוצרים. "פארגו" עוסק בסוחר מכוניות ממינסוטה בשם ג'רי לנדגארד (וויליאם ה.מייסי) אשר מחליט לשכור שני פושעים, קרל שאוולטר (סטיב בושמי) וגייר גרימסוד (פיטר סטורמר), כדי שיחטפו את אשתו. ג'רי מאמין שחמו העשיר ישלם בעבורה דמי כופר, שיאפשרו לו להיחלץ מהצרות הכלכליות שלו. כמובן שכל מה שאמור להשתבש משתבש. "פארגו" עוסק בנושאים מטרידים כמו חטיפה, אלימות ורצח, כל זאת תוך שילוב של הומור מדויק ומשובח. הסרט קיבל ביקורות כל כך חיוביות והצליח כל כך, שהוא זכה לעיבוד טלוויזיוני בסדרה גאונית לא פחות.  

קראו עוד:

צמחים מטפסים  – קומדיה שחורה

סרטי קומדיה מומלצים בנטפליקס

5 הצעדים של קריירת הקומדיה של רוזאן באר בישראל

"תברח" (Get Out, 2017, ג'ורדן פיל)

"תברח" הוא סרט קומדיה שחורה העוסק בגזענות ובפחד של אנשים לבנים משחורים. כריס וושינגטון (דניאל קלויה) נוסע עם זוגתו רוז ארמיטאג' (אליסון וויליאמס) לפגוש בפעם הראשונה את הוריה – מיסי (קתרין קינר) ודין (בראדלי ויטפורד). כריס חושש מאוד מהתגובה של ההורים על כך שהבת הלבנה שלהם יוצאת עם גבר אפרו אמריקאי. אלא שההורים של חברתו מתבררים כנחמדים מאוד, בעוד שעובדי האחוזה של המשפחה ששניהם שחורים, מתנהגים לכריס באופן משונה מאוד. "תברח" הוא שילוב של אימה, מתח, והומור שחור שגורם לך לחשוב. לא סתם התסריט לסרט גרף את פרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר.

ממזרים חסרי כבוד (Inglorious Basterds, 2009, קוונטין טרנטינו)

"ממזרים חסרי כבוד" הוא לדעתי הסרט הטוב ביותר של טרנטינו. כן, כן. עם כל הכבוד ל"ספרות זולה" ול"כלבי אשמורת", לא היה סרט שגרם לי לסיפוק כל כך גדול כמו "ממזרים חסרי כבוד". הסרט, בכיכובם של בראד פיט, כריסטוף ואלץ, מייק מאיירס ודיאן קרוגר, מתרחש בצרפת הכבושה על ידי נאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא עוסק בניסיון של יהודים להפיל את השלטון הנאצי, ביהודייה צרפתייה הבורחת מפני הנאצים, ובחיילים אמריקאים המכונים "ממזרים" שפועלים לנקום בנאצים. "ממזרים חסרי כבוד" מציג את הפנטזיה שלנו היהודים, לנקום בנאצים, ומאפשר לנו למשך כמעט שלוש שעות לחוות מעין אורגזמה על כל חייל נאצי שמחסלים. אני לעולם לא אשכח איך בסיום הסרט, הקהל בקולנוע עמד על הרגליים ומחא כפיים בהתלהבות. וזה בדיוק מה שקומדיה שחורה טובה יכולה לעשות.

The post קומדיה שחורה – מה זה וקומדיות שחורות מומלצות appeared first on ילדי הקומדיה.

כתבה: פראצ'י גופטה

בוב אודנקירק הפך לפנים מוכרות בעקבות הופעותיו בלהיטים טלוויזיוניים כמו "פארגו", "שובר שורות" ולאחרונה ב"סמוך על סול" של AMC. אבל עוד הרבה קודם  הוא כתב ל"סאטרדיי נייט לייב", יצר את תכנית המערכונים שלו "מר שואו" עם דיוויד קרוס, והביא למסך קבוצות כמו ה"בירת'דיי בויז" ו"טים ואריק". ועכשיו הוא מפרסם ספר ביכורים, אוסף של מאמרים אבסורדיים, איורים, קריקטורות ועוד כל מיני "דברים מצחיקים" שאסף במשך השנים. לספר יקראו 'A load of Hooey'.

'A Load of Hooey' הוא ספר קליל בן 139 עמודים באנגלית (וכדאי לומר שיש לו כריכה קשה ומהממת במיוחד), וכל  המצחיקים בו  מתפרשים על עמודים יחידים (וגם פחות).

אודנקירק דיבר ב"סאלון" על הספר ועל תפקידו בסדרה החדשה, וגם חלק עצה לא צפויה לכותבים מתחילים.

היו כמה סיפורים, למשל "מלאך אלוהים" או "הפי אנדינג", שממש יכולתי לדמיין כמערכון. איך אתה מחליט מה הפורמט הנכון?

איך אני מחליט… הספר נוצר מזה שקשה לי לקבל החלטות טובות, אז לא החלטתי. זה כל מיני קטעים שהיו לי ואספתי אותם לספר שייצא יום אחד. ואז חבר שלי מייק זקס, עורך בניו יורק, ראה אותם וללא ידיעתי נתן אותם לדייב אגרס מההוצאה. אני אוהב אותם ורציתי לפרסם דרכם, אבל חשבתי שזה יקרה עוד חמש שנים או משהו כזה, וללא ידיעתי מייק נתן את החומרים לדייב ואמר לו "בוא נפרסם את זה, זה נהדר!"

סטיב מרטין פרסם ספר בשם "נעליים אכזריות" ולוודי אלן יש ספר "בלי נוצות", ולדעתי לוודי אלן היו חלקי מחזות כאלה בספר. ויש עוד ספר שאהבתי, של פיטר קוק, אוסף סיפורים שנקרא "למרבה הטרגדיה הייתי תאום יחיד". אחיו עשה את זה עם עוד מישהו – כל מיני מערכונים ביוגרפיים ועוד כל מיני תמלולים של קטעים שהוא עשה ברדיו וכאלה.

נהניתי לקחת את הספרים האלה ופשוט לפתוח אותם באיזה עמוד ולקרוא אותו. אז החלטתי שאפשר לכתוב ספר שהוא לא ספר עם קונספט מגובש. אפשר פשוט  לפתוח אותו באיזה מקום ולקרוא את הקטע ולצחוק. לא ממש חשוב קטע של מה זה.

כקוראת הרגשתי שרוב הקטעים היו אמורים לצחוק קצת על אנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, או שאנחנו לוקחים אותם יותר מדי ברצינות, ולהראות את הצדדים – והפגמים – האנושיים שלהם.

את צודקת. זה לא במודע. זה לא כתב האישום שלי נגד האנושות. אני לא מנסה לעשות צחוק ממרטין לות'ר קינג ג'וניור. הוא איש גדול, זה מצחיק לדמיין שהיה לו יום רע. מה הוא עושה ביום רע כזה? למה לדמיין דבר כזה? כנראה כי הוא בן אדם וכדאי להיזכר שהוא כזה מדי פעם. וככה כל הדמויות שם. אם אתה לזרוס וישו מקים אותך לתחייה, אתה לא מסתובב קצת ותוהה: "רגע, הוא יעשה את זה עוד פעם? עוד כמה פעמים בדיוק הוא מתכוון לעשות את זה? מה הכוונה, הוא לא מתכוון לעשות את זה עוד פעם?". אולי זה פשוט להאניש דמויות ארכיטיפיות או איומות, כמו היטלר.

מצחיק אותך לכתוב מנקודת מבטן של הדמויות הקרועות האלה?

בטח, לפעמים. אתה קצת מדבר לעצמך, מבצע את זה בראש. כן, בטח.

נראה לי שאני מרגיש יותר בנוח כמבצע מאשר ככותב. אני מרגיש שאני קצת לוקח סיכון ככותב, שאני לא כותב מספיק טוב, מבחינת סגנון וכזה. וכן עברתי ושכתבתי את מה שכתבתי! אז אולי אני כן קצת מתרץ. שמעי, אתה לא חייב להיות כותב נפלא בשביל מערכונים, כי הביצוע יפצה על הטעויות שלך ככותב ואף אחד לא יקרא מה שכתבת, ישמעו רק את הביצוע. אבל כשאתה ממש כותב, ספר או משהו דומה, אז אנשים יקראו, ואולי גם יקראו שוב. אני לא יודע אם יש לי מספיק כישרון בשביל קריאה מדוקדקת כזו. אז שִכתבתי, ועבדתי הרבה כדי לשפר את הכתיבה שלי בספר.

אבל כן כתבתי את זה בשביל הכיף.  עושה רושם שכולם שונאים את הסיפור "הצחוק שלה", אבל אני מת עליו! זה על טיפוס אחד שמשבח אישה בצורה ממש מוגזמת, ואז הוא אומר שהפגם היחיד שלה הוא "הצחוק שלה", אבל זה פגם נורא. הצחוק שלה גרם לאנשים להתעלף! זה כמו איזה ספר שקראתי, אני אפילו לא זוכר איך קראו לו, על טיפוס אחד שכותב על אשתו שמתה וזה כל כך מוגזם.

מאיפה הקטעים האלה הגיעו?

באמת חשבתי שאפשר יהיה לאסוף את הקטעים האלה למשהו כיפי שיצחיק אנשים. אבל כתבתי את הקטעים האלה בשעות הפנאי שלי מהעבודה האמיתית שלי. עכשיו זה משחק, אבל הרבה מזמן העבודה שלי היה לכתוב קומדיה, לכתוב פיילוטים לטלוויזיה ולכתוב מערכונים ותסריטים.

אנשים מפורסמים השפיעו על הדמויות?

הסיפור "זיכרון מעורפל מחג המולד" הוא קצת טייק-אוף של "זיכרון מחג המולד" מאת טרומן קפוטה. אצלי הבחור קצת אהבל והזיכרון שלו לא משהו, והוא ממשיך להעלות את אותו זיכרון שוב ושוב ובכל פעם הוא משתנה, והוא גם מוקף באידיוטיזם במקום ברגשות מעודנים.

ב"הבטחת הפוליטיקאי" זה די האנשים האלה שאומרים שהם "לא רוצים להצביע לאף פוליטיקאי". אז הנה מישהו שנבחר והוא לא יודע כלום על פוליטיקה, אין לו מושג איך זה עובד, והוא ממש מרוצה מזה, ממש חוגג על זה שאין לו מושג. אלה קולות מסוימים, כמו אצל קפוטה, או גם יותר כלליים, כמו מה שאתה שומע ברדיו, הדיבורים האלה על איך אנשים לא רוצים שום פוליטיקאי ותיק, וזה לדעתי די טיפשי. זה לא משהו טוב, אז אני עושה מזה צחוק.

אני תוהה מתי נפסיק לקפוץ מזה שאנשים מסתירים איזה סמים ואיזה טעויות עשו ישר לזה שהם שאומרים לנו "אוקי, עכשיו אני מְספר הכל", כי אנשים לא באמת רוצים לשמוע הכל, יש איזה רגע שאתה אומר "אוקי, בסדר", מכירה? כי כשפוליטיקאי מתחיל לספר הכל, אנשים פתאום קולטים שהם לא באמת רוצים לשמוע הכל, הם רוצים רק את החלק הקטן ההוא שאפשר לשפוט אותו לפיו.

אבל גם פוליטיקאים הם בני אדם, ויש להם שלדים בארון. אי אפשר לצפות שהם יהיו קדושים. אם היו להם חיים, הם עשו טעויות ועשו דברים מביכים ולא בסדר. אז חשבתי שיהיה מצחיק לכתוב על פוליטיקאי שנושא נאום ומספר לך הרבה יותר ממה שרצית לדעת.

אני לא יושב וחושב "על קומדיה היום". אני חושב על דברים שמצחיקים אותי, או לפעמים על דברים שמרגיזים אותי, שזה יופי של חומר לקומדיה. דברים שמעצבנים אותך או מטרידים אותך, ואתה חושב, הנה יש פה משהו, זה קטע צבוע, או זה משהו אחר שחייבים לעשות ממנו צחוק.

אז מה מכעיס אותך?

תראי, העולם הוא מקום ממש מסובך ואנחנו מנסים לפשט דברים. ואנחנו עושים את זה בצורה די מגושמת. אנשים אומרים ועושים דברים מטופשים. רוצים שדברים יהיו פשוטים והם נשארים מסובכים. זה עולם מסובך וכשאתה מפשט דברים בהגזמה אתה עושה טעויות. זה נראה לי קצת מגוחך בימינו, הניסיון הזה לפשט. כי דברים הם לא פשוטים ואנחנו צריכים להתמודד עם המורכבויות.

מי מצחיק אותך בימינו?

קי ופיל (Key and Peele) ממש מצחיקים. הם משלבים ממש טוב רעיונות טובים, זווית טובה וביצוע. במערכונים אתה הרבה פעמים מקבל או את זה או את זה, אבל לא את כולם יחד. ואצלם יש הכל. לדעתי הם בטופ.

טים ואריק עדיין מצחיקים אותי בכל פעם שאני רואה אותם. הם ממש מפוצצים אותך. הם ממש מצחיקים וממש חכמים.

עשיתי אלבום שלי עושה סטנד-אפ עם ילד אחד בשם ברנדון וורדל (Brandon Wardell). זה רק אני והוא. זה יצא בעוד שלושה או ארבעה שבועות (האלבום יצא לפני כמה חודשים – המתרגמת). אני חושב שברנדון וורדל מצחיק. הוא עוד צריך להתפתח, אבל יש לו קול נהדר, הוא ממש נחמד, ובשנים הבאות הוא יעשה יופי של קומדיה.

איזו עצה היית נותן כמורה שמסביר איך ללמד כתיבה קומית?

הייתי אומר, עזבו את הקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט.

באמת?

אני באמת חושב שלפחות מערכונים ממש בשיא עכשיו, שזה ממש נהדר אבל זה ייגמר. אז אם אני צריך לתת עצה הייתי אומר: מה יקרה אחרי שהמערכונים יעברו את השיא? אני לא ממש יודע, אולי זה יהיה בכלל קטעי דרמה? אולי בכלל משהו אחר? ג'ון מולייני מנסה להחזיר את הומור החוכמולוגים בסיטקום רגיל שמצולם עם קהל. הביקורות קטלו אותו, אבל יש מצב שאנשים ילכו לכיוון הזה.

אני חושב שאחרי המערכונים יבואו סיפורים. אחרי שאתה עושה מערכונים לתקופה, אתה מתחיל להסתכל על סיפורים, או על סיפורים שמספרים לך, ובכלל ללמוד על סיפור סיפורים. בכלל אני חושב שעניין המערכונים גדול וזה נהדר שהוא בשיא, אבל זה ייגמר וכולם יתחילו לחפש את הדבר הבא.

אני לא יודע מה הדבר הבא הזה עומד להיות, אבל מה שקורה עכשיו מזכיר לי קצת את מה שקרה באייטיז, כשהיה גל סטנד אפ ענק. בעיר כמו שיקגו, שבה גרתי, היו בהתחלה שני מועדוני סטנדאפ ובסוף התקופה הזו היו בה שישה. ובכל עיר היו ערבי סטנדאפ! ואז זה נפל כי היו יותר מדי ערבי סטנדאפ. היה יותר ממה שצריך. אז זה מגניב שיש כזה גל של מערכונים, אני נהנה מזה ורוצה שזה יימשך עוד 20 שנה כי זה מה שאני עושה, אבל לצעירים הייתי ממליץ להתחיל ללמוד על סיפורים ואיך מספרים אותם, כי זה יהיה הדבר הבא אחרי שאנשים יתחילו להגיד "אוקי, נמאס לי קצת מאימפרוב וממערכונים קצרים. ספר לי סיפור, משהו טיפה יותר ארוך ואולי עם טיפה יותר משמעות". אף פעם אל תסתכל על מה שמצליח עכשיו, תסתכל על מה שיצליח בקרוב.

זו עצה שעוד לא שמעתי.

אולי זה לא יהיה דווקא סיפורים, אנחנו נראה, אבל תראי את האינטרנט. לפני עשר שנים הכל היה חייב להיות שתי דקות או פחות. והיום אנשים רואים סרטים באינטרנט, הם לא מתרגשים בכלל מקטעים ארוכים, הם צופים בהם, ובאינטרנט גם מוצאים דרכים לעשות מזה כסף, עם פרסומות בכל עשר דקות וכזה. אז יבוא הדבר הבא, למרות שדי קשה לדעת מה הוא יהיה.

תראי את "שובר שורות". כשזה התחיל זה לא היה להיט. ואני לא יודע כמה זה בכלל הצליח. שמעתי שרצו לבטל את זה אחרי העונה הראשונה וגם אחרי השנייה. ואז התחיל כל העניין הזה של הסטרימינג, שבכלל לא היה קיים כש"שובר שורות" התחילה. אף אחד אפילו לא דיבר על זה אז, זה אפילו לא היה משהו שהיית יכול לעשות. ואז הסדרה ממש הצליחה בסטרימינג. היא הפכה למשהו ענק! אז הדרכים שבהן אנשים מקבלים את הבידור שלהם יכולות להשתנות, וזה משפיע על התוכן.

אני חייבת לשאול משהו על "סמוך על סול"…

אני לא יכול להגיד הרבה  על הסדרה, אבל תשאלי, אם אני יכול לענות, אענה, ואם לא אז לא. לא נורא, אני אשתדל.

הסדרה עוסקת בעבר של סול. אתה יכול לספר לי קצת על סול הצעיר לעומת סול שאנחנו מכירים מ"שובר שורות"?

אני לא יכול לספר שום דבר ספציפי, כי יסלקו אותי מהכנסייה הקתולית ומכל כנסייה אחרת שבה אנשים רואים "שובר שורות".

הוא עומד להפתיע אותך. כשאנשים רואים את סול ב"שובר שורות" הם בעצם רואים את התדמית הציבורית, את הדברים שהוא רוצה להראות לציבור כי הוא חושב שזה יביא לו ביזנס. זו הפרסונה שהוא יצר בשביל הכסף. אז מי זה סול האמיתי? הייתי אומר ככה – אנשים רואים הרבה פעמים התנהגות צינית או גישה צינית וחושבים שזה אדם ציני, ובמקרה הזה סול גודמן באמת ציני לגבי החוק. אבל הרבה ציניקנים, בעצם אנשים שקוראים להם ציניקנים, הם אידאליסטים שהרגשות שלהם נפגעו. יש כנראה פילוסופיה מהסוג הזה מאחורי סול שאנחנו רואים ב"שובר שורות". זה בערך מה שאני יכול לומר. זה די פילוסופי, אבל הייתי אומר… בעצם אני לא יכול להגיד. הוא בכלל לא הטיפוס שאתה מכיר, נגיד ככה. והכתיבה כל כך טובה, והכותבים כל כך התאמצו, שזה עובד.

השאלה האחרונה שלי היא קצת רנדומלית, אבל זו שאלה שאני אוהבת לשאול. אתה יכול לחשוב על איזו מחשבה, או רעיון, או הרגשה שאין להם מילה ולהמציא מילה כזו? משהו שאתה חושב שצריכה להיות לו מילה.

משהו שצריך מילה? אה! יש לי!

בוא נשמע.

יש לי מילה! ש לי מילה חדשה לגמרי, כזו שכולם צריכים להשתמש בה מעכשיו! שומעת?

כן!

אוהל בבית. מכירה שאתה עושה לילדים אוהל בבית, מסדינים? אז לזה צריך לקרוא זילוט. אז כשאתה עושה בבית אוהל לילדים או לנכדים או לילדים של חברים, תגיד "בוא נבנה זילוט" או "תיזהרו, תהרסו את הזילוט ככה!".

נשמע שכבר חשבת על המילה הזו.

אה, כי כשהילדים שלי היו קטנים, בנינו כל הזמן אוהלים, הילדים שלי אהבו את זה. ילדים בכלל אוהבים את זה. ואז אחד מהילדים קרא לזה בטעות זילוט, וחשבנו, "איזה שם מוצלח. זו ממש מילה במילון, זה נשמע כמו מילה אמיתית". אז התחלנו לקרוא לזה ככה. ואני חושב שזו צריכה להיות מילה אמיתית. הייתי רוצה שהיא תהפוך למילה אמיתית.

המקור

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

The post שחקן "שובר שורות" ו"פארגו": "צאו מהקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט" appeared first on ילדי הקומדיה.