היו פרודיות על עולם הרוק לפני שנת 1984. היו גם סרטים שהתבססו על אלתורים. המילה "מוקומנטרי" עוד לא הייתה שגורה, אבל היו גם דוגמאות לסרטים כאלו, אפילו של במאים מוכרים כמו וודי אלן או אורסון וולס. אבל, אתם יודעים, אף אחד מן הסרטים הללו לא ידע "להגביר ל-11" (הציטוט הכי ידוע מהסרט). לקראת סרט ההמשך ל-"This Is Spinal Tap", שצפוי להגיע לבתי הקולנוע ב-6 בספטמבר, בחנו מה סוד ההצלחה.

ספיינל טאפ: מהמערכון הכושל לסרט פולחן מצליח

ההצלחה של ספיינל טאפ לא הייתה כזו מוצלחת מהיום הראשון. מי שהיא אולי הלהקה הפיקטיבית הכי מפורסמת בהיסטוריה החלה את דרכה בתור מערכון בפיילוט לתוכנית טלוויזיה בשם The T.V. Show – ייתכן שהשם בישר על פרץ של יצירתיות, אבל בסוף שנות השבעים הוחלט לא להזמין עונה מלאה שלה. אולם השחקנים שעבדו על הפיילוט, שבו השתתפו גם אגדות לעתיד כמו בילי קריסטל, הבינו כי יש משהו במיוחד באנרגיות של הפרודיה על להקת רוק כבד בריטית ובעיקר באלתורים על הסט.

רוב ריינר, השחקן הכי מוכר באותה תקופה שעבד על הפיילוט, החליט לקבל על עצמו את תפקיד הבמאי, כאשר הניסיון שלו בתפקיד זה הסתכם בסרט טלוויזיה קצר אחד, לא מאוד מצליח או זכור. אבל הוא חש בקסם של שלושת השחקנים שאלתרו יחד, כל אחד מהם גם בעל יכולת מוזיקלית לעבור כמוזיקאי רציני: כריסטופר גסט בתור הגיטריסט הראשי נייג'ל טופנל, מייקל מקיין בתור חבר הילדות שלו (והיריב על הובלת הלהקה) דיוויד סט; הובינס והארי שירר, כמה שנים לפני התהילה כמדבב במשפחת סימפסון, בתור דרק סמאלס, נגן הבס שיש לו קצת פחות אגו.

רוב ריינר ובניית הקסם מאחורי ספיינל טאפ

ריינר וצוות השחקנים החלו לנסות לגייס תקציב להפקת הסרט כמו שלהקות רוק מנסות להשיג חוזה הקלטות – הם חסכו כסף מעבודות אחרות והקליטו דמו: סרטון של 20 דקות על סיבוב הופעות פרידה של להקת רוק גדולה מהחיים בעיני עצמה, בהתבססות על אלתורים. בעזרת הקשרים של ריינר, בן לאצולה קומית, כל המנהלים הבכירים בעולם הקולנוע ראו את הדמו. אף אחד לא חשב שזה יכול להיות סרט מצליח. אבל מפיק טלוויזיה אחד כן לקח סיכון – נורמן ליר, היוצר של "הכל נשאר במשפחה", ששם ריינר היה "ראש כרוב" במשך רוב שנות השבעים.

נמצא תקציב ולהקת השחקנים יצאה לעשות היסטוריה, בתקווה שהיא תצליח למצוא את הדרך לבמה. ריינר עצמו פותח את הסרט בתור מרטי די ברגי, יוצר סרטים תיעודיים ומעריץ של הלהקה. החום שבה הוא מדבר על כיצד החוויה של לשמוע את הלהקה היה עבורו אירוע מחולל, ובכלל ההופעה השקטה של ריינר בתור הסטרייט-מן מול הטירוף של חברי הלהקה, הם בערך הנשק הסודי של הסרט. כי מהרבה בחינות, "ספיינל טאפ" היא להקה מוקצנת מדי ומגוחכת: היא חושבת שהיא גדולה כמו לד זפלין והביטלס ביחד וכל פרט במוזיקה בהופעה שלהם הוא אמנות מורכבת, אבל בפועל הם זוכים לביקורות קוטלות לאורך השנים.

ההופעות שלהם כוללות תקלות רבות ודי ברגי הוא אחד מאחרוני המעריצים בסיבוב הופעת בארה"ב, שהופך לשורה של רגעים מביכים מול התקשורת, מול חברת התקליטים ומול כל מי שנקלע בדרכה של הלהקה, גם אם אין קורבנות בנפש. כלומר, פרט למי שקיבל על עצמו את העבודה הכי מסוכנת בעולם: להיות המתופף של ספיינל טאפ. אבל יש משהו נוגע ללב בחיבה של הבמאי ללהקה וגם בשאיפה שלהם לייצר אמנות, בכלים המוגבלים שלהם – לא משנה עד כמה הם טועים ברפרנסים שלהם, לא משנה עד כמה היחס שלהם לנשים (או לכל דבר שהוא לא הם עצמם) לא עובר מבחינת תקינות פוליטית, לא בשנות השמונים שבהן הסרט נוצר ובטח לא כיום.

למה ספיינל טאפ היא פרודיה עם לב ועם מוזיקה קליטה

דרך הפרודיה הסרט חושף למעשה רדידות ושוביניזם שהיו חלק מעולם הרוק הכבד והמוזיקה בכלל באותה תקופה בעיקר. אבל הסרט גם חושף חברות מבעד לצעקות ואהבה למוזיקה ולתרבות ההערצה. זוהי פרודיה עם לב וכמה שהסרט לא פונה למקומות שנראים מופרכים, שלושת השחקנים מעבירים גם פגיעות וכאב מבעד לשיער הארוך מדי והתלבושות הביזאריות.

הסרט לא היה להיט קופתי גדול כאשר יצא, אבל עורר מספיק תשומת לב על מנת להפוך לפולחן באופן כמעט מיידי, בעיקר בשילוב שבין הומור משובח לקרבה למציאות, כתוצאה משילוב הסגנון המדמה סרט תיעודי ויכולת האלתור המשובחת של השחקנים. היו סרטים מוקומנטריים קודם לכן, אבל הסרט הזה קבע את התבנית. בערך עשור אחרי שיצא, כריסטופר גסט הבין שזו גם צריכה להיות התבנית לסרטיו כבמאי, כאשר יצר עוד כמה סרטים בסגנון, מבוססים על אלתורים עם צוות שחקנים קבוע, כאשר מקיין ושירר שבים לשתף עמו פעולה ברוב הסרטים.

ספיינל טאפ 2 – כל מה שצריך לדעת על סרט ההמשך

למעשה, שיתוף הפעולה נמשך לאורך השנים גם עם מספר הופעות של ממש בתור ספיינל טאפ. אחת מהן הייתה הבסיס לסרט הטלוויזיה A Spinal Tap Reunion שהוא טכנית סרט ההמשך הראשון, אם כי הדגש היה יותר על ההופעה והתוצאה לא הותירה חותם, עד שכעת, בעידן שבו כל סרט שאי פעם הצליח זוכה להמשך או לרימייק, הכותרת היא "ספיינל טאפ 2 – הסוף נמשך".

הבדל אחד הוא שהפעם, רוב ריינר חוזר גם הוא לכיסא הבמאי והסגנון יהיה אותו סגנון. הקריירה של ריינר עצמו אחרי הסרט ידעה עליות ומורדות. או יותר נכון, הוא ביים כמה מן הסרטים האמריקאים הכי טובים או הזכורים (הנסיכה הקסומה, אני והחבר'ה ועוד) אי פעם במגוון ז'אנרים בשנות השמונים וראשית שנות התשעים ולאחר מכן – כמה סרטים נשכחים או מביכים. אולם כשחקן הוא ממשיך לעורר חיבה בכל פעם שהוא מופיע ואם גם הוא קופץ על גל סרטי הנוסטלגיה, איחוד של ספיינל טאפ נראה כמו המקום הנכון לעשות את זה.

אין יותר רונקנרול מזה

כיאה לתקופה, הסרט החדש יכלול הרבה מאוד הופעות אורח של כוכבי ענק בעולם המוזיקה, כולם מעריצים של הפרודיה שמרגישה לעתים אמיתית למדי. מתוך הסרט כבר יצא וידאו של הופעה משותפת עם אלטון ג'ון, בביצוע ל"סטונהנג'", שיר שהגיחוך שבו נובע מן הרצינות שבה הלהקה מתייחסת אליו. השדרוג של ג'ון מזכיר כי המוזיקה עצמה קליטה למדי ואפילו די טובה. ייתכן שאין יותר רונקנרול מזה – מוגזם, מטופש, מלא בפוזה – אך באותה נשימה גם קליט, רועש, ממכר ומייצר תחושה של קהילה.

***

כותב המאמר עופר ליברגל הוא מבקר קולנוע ישראלי,ומרצה אקדמי בתחום הקולנוע: פרסם מאמרים גם בכתבי עת וכתבי קולנוע כמו "סינמטק" ו"תקריב", כותב ביקורות קולנוע באתר "סריטה" (Srita) מאז 2010, בעל תואר ראשון ושני בקולנוע תיאורטי מאוניברסיטת תל-אביב. למד ומתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. מוזמנים להזמין הרצאה.

The post לקראת ספיינל טאפ 2: סוד ההצלחה של הפרודיה שהפכה לאגדה appeared first on ילדי הקומדיה.

"איש משפחה", "אבא אמריקאי" ו"המופע של קליבלנד", "טד" וגם "טד 2". המון גסויות. קצב מהיר, גסויות, רפרנסים, גסויות. סת' מקפרלן, מכירים?

מה לו ולמד"ב? לא ראינו שמץ של עניין בחלל אצלו, נכון? ובכל זאת, אם סטאר טרק זה הקטע, יש את הסדרה החדשה ההיא, נו, זאת שאף אחד כבר לא זוכר איך קוראים לה כי היא גרועה. אם חיפשתם מד"ב שאפשר להנות ממנו, בטח נטשתם אותה ועברתם כבר לראות את "האורוויל".

רגע, אבל זאת קומדיה? סת' מקפרלן, כן, אבל גוף המעריצים טוען בתוקף שזו סדרת סטאר טרק… מה זה בכלל, פרודיה? קומדיית חלל? סדרת מחווה?

מחווה? כמו פאנפיק? כן, כזה. מישהו רוצה לספר עוד סיפור שמתרחש בעולם הזה שכולנו מכירים. הוא לא יכול (זכויות יוצרים וזה…), אז הוא ממציא עולם דומה וממלא את החורים (בעיקר בעצמו – הוא הרי בתפקיד הראשי).

העולם הזה הוא פדרציה של כוכבי לכת המאוכלסים בחייזרים מהדגם המקובל של שתי ידיים, שתי רגליים וקצת תוספות בגזרת האף, המצח ואיברי המין ("אלה לא היו הברכיים שלו, ג'ים!") שהקימו צי ספינות חלל משותף למטרות מחקר. גיבורנו, סת' מקפרלן במו עצמו ובהופעה מיושבת להפתיע, מקבל את הפיקוד על אחת כזאת המאוישת ברוב אנושי, בערך שנה אחרי שתפס את אשתו בוגדת בו עם חייזר כחול (היי! רוב לאו! הוא היה גם בפוסט הקודם שלי!) ולמרבה ההפתעה, את מי הוא מקבל בתור הקצינה הראשונה שלו?

את הצוות מרכיבים אם כן אדריאן פאליקי כאשה-לשעבר והעזר-כנגד על הגשר בהווה, פני ג'ונסון ג'רלד כרופאת הספינה המנוסה, סקוט גריימס וג'יי לי כצמד הנווטים המעצבנים, ובגזרת החייזרים – פיטר מקון כבורטוס, חייזר מגזע חד-מיני וקשוח, הלסטון סייג' כקיטאן שנולדה בכוכב בעל גרויטציה גבוהה ולכן היא חזקה מאד, ומארק ג'קסון כאייזק, ישות מלאכותית. אה, ויש גם את נורם מקדונלד, בתור יפת, חייזר-ציטופלסמה זחלני עם פה מלוכלך.

הדמויות הראשיות לא נראות קומיות כל כך. מקפרלן כאמור מפגין הופעה רצינית מאד. לא בדיוק סטריאוטיפ של קפטן – לא נועז, מבריק, כריזמתי או שקול במיוחד. אבל הוא כן מעורר הזדהות בתור מישהו שעובד קשה, יודע את העבודה, ובעיקר קיבל הזדמנות להרשים בתפקיד הזה, שברור שרצה מגיל חמש – והוא יעשה הכל כדי להצליח.

והוא אכן מצליח. בסיוע של צוות רציני ומוכשר, הוא די ממלא את המשימות הלא-מאד-חשובות בקנה מידה גלקטי שמטילים עליו.

אז מה קומי פה?

נמצא פה המון הפוגות קומיות – למשל בדיחות על המתנה במעלית, יציאות חפוזות מהגשר בריצה קלה, והתיק המסמורטט שמושלך על מושב מעבורת החלל המגניבה שגיבורנו מנחית במרפסת שלו. שימו לב שכל אלה ממלאים חורים אמיתיים לגמרי בעולם דמוי סטאר-טרק – אולי חשבתם על הכל ויש לכם משכפלים, ספינות חלל ומבנה חברתי מושלם… אבל עדיין לא תדעו מה להגיד לשכן במעלית ובמעבורת עדיין אין תא כפפות שמסוגל להכיל תרמיל גב סטנדרטי.

אלמנט קומי אחר הוא שני הנווטים המעצבנים שהיו אמורים לתפקד כמקהלה יוונית קצת שיכורה וחסרת אחריות. אלה התגלו כקצת פחות מצחיקים מהצפוי.  גם חוסר האחריות הכללי שלהם, שהתבטא בציור בולבולים על כל מיני דברים, לגימת משקאות קלים מעל קונסולת הניווט ותעלולים שהביאו בין היתר לאכילת חלק מחבר צוות ע"י איש צוות אחר – לא כל כך התאים לתפקיד. במקום למשוך את הגאג הלא מוצלח הפכו אותו לחלק מהדרמה. להתנהגות הלא אחראית יש השלכות עד כדי משפט צבאי, וגם סיבות שאם ימצאו אותן – יוכלו להוביל את הדמות קדימה.

וגם – הומור רפרנסים. מקפרלן לא ממש עומד בפיתוי להכניס כמה בדיחות רפרנסים, אבל לזכותו יאמר שהוא מצליח לפחות להמעיט בהן. בכמה מקומות הוא אפילו משתמש בהם בצורה מאד הגיונית ("קבלו את השפל של התרבות האנושית – תכניות ריאליטי מתחילת המאה ה-21").

כל אלה נותנים נופך קומי לסדרה, ובכן, דרמטית. וכמו כל סדרה ביקום דמוי סטאר טרק – יש בה דרמה, יש בה התפתחות (קצת עצית ולא תמיד הכי אמינה) של דמויות ושל סיטואציות, ויש בה עיסוק בנושאים רציניים. מה היה קורה אם צוותי סטאר טרק היו מפרים את הצו הראשון שאוסר ליצור קשר עם תרבויות פרמיטיביות? מה היה קורה אם לייקים בפייסבוק באמת היו מכתיבים לנו את החיים? וגם שאלות נוקבות על זהות מינית, מגדרית וגזעית. אה, והאם זה אונס אם שניכם תחת השפעה?

אז זאת דרמה קומית, כמו בניינטיז? או אולי קומדיה דרמטית בחלל? בהחלט יש פה יותר קומי מדרמטי, גם אם הפאנצ'ים לא באים בקצב. אבל יש פה גם בניית פרקים ודמויות וקשת עלילה. ויש גם צוות עם תזמון קומי מצוין (פאליקי במיוחד יכולה לעבור מדרמה לקומדיה בהרמת גבה) ויכולת לעבור בזריזות בין הז'אנרים. זה צוות חזק של אנשים שהם אולי לא הטיפוסים הכי מבריקים, נועזים וכריזמתיים בגלקסיה, אבל הם עובדים קשה, יודעים את העבודה, מעוררים הזדהות והעיקר – אפשר לסמוך עליהם שלא ידפקו את ההזדמנות שקיבלו.

The post האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך… צוחק? appeared first on ילדי הקומדיה.