כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו נורא מיוחדים. שונים, נועזים, חתרניים. מערערים על המוסכמות, חותרים נגד הזרם, יוצאים נגד השיטה. זה נכון באופן הלבוש, זה נכון באופן הדיבור, בטח ובטח זה נכון בחומרים. אז איך יוצא שבסופו של דבר אנחנו אומרים בדיוק מה שהקהל מצפה לשמוע?
מה פתאום?!? אני שומע את הכעס שלכם עד לכאן. קומדיה זה חתרני, זה מאתגר את המערכת. גדי וילצ'רסקי, כשהוא קורא ללגליזציה, הוא קונפורמיסט? ארץ נהדרת, כשהם עושים סאטירה על פוליטיקאים, תומכים בשיטה?

אז גדי וילצ'רסקי, תאמינו או לא, מצחיק אנשים מאוד מסוימים. ואני לא אגיד שכולם סטלנים (ואגב, כמה מחבריי הטובים ביותר…), אבל אף אחד מהם לא חושב שג'וינט הוא עילה למעצר. וסאטירה? ובכן, סאטירה היא הצורה השמרנית ביותר של קומדיה. וזה לא עוצר שם. תחשבו על הקומיקאים שאתם מכירים ועל מי הקהל שלהם. תחשבו על הקומיקאים שאתם אוהבים ועל הקשר בין הדעות שלהם לדעות שלכם. דעות שאנחנו מסכימים איתן מצחיקות אותנו, דעות שאנחנו לא מסכימים איתן מכעיסות אותנו. ככה זה.

לא נכון, תגידו לי. הקטעים הכי מצחיקים בתוכניות סאטירה הם הקטעים שבהם אנחנו לא מסכימים עם הדמויות. אבל זאת בדיוק הנקודה. אנחנו לא מסכימים עם הדמויות, אנחנו מסכימים עם הקומיקאי. סאטירה היא אולי שמרנית, אבל היא לא טיפשית. היא כן מניחה שהצופה אינטיליגנט. וצופה אינטליגנט מבין שכשדמות מופיעה בתכנית סאטירה, הדעות שלה לא מוצגות כמו שהן, הן מוגחכות. אנחנו צוחקים כי אנחנו מסכימים עם הדעה שמוצגת, אנחנו צוחקים כי הדעה שמוצגת, שאנחנו לא מקבלים, מגוחכת. כלומר, שוב, מה שמצחיק אותנו הוא הדעה שאנחנו כן מסכימים איתה. הקומיקאי לא מצליח בזכות זה שהוא מאתגר את הקהל. הוא מצליח בזכות זה שהוא נותן לקהל חיזוק.

כדי להבין את התופעה הזאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה הוא תפקידו של הצופה. ולאומברטו אקו יש תשובה ברורה – הצופה מייצר את ההופעה. הצופה הוא לעולם לא פאסיבי לגמרי. הוא עסוק בכל רגע בהופעה בלפרש אותה, והוא מפרש אותה תמיד לפי ניסיון העבר שלו ולפי הנחות היסוד שלו. ההופעה, במילים אחרות, היא לא פלנטה אחרת. ההופעה היא חלק מהעולם, ובדיוק במידה שהיא מגיבה על העולם – העולם מגיב עליה.
אקו מתאר 10 שלבים ביצירת הופעה (למעשה, הוא מדבר על כתיבת טקסט ספרותי, אבל קל מאוד לראות כיצד התיאוריה מתאימה גם להופעה קומית). מתוכם, 3 בלבד הם בשליטתו של הקומיקאי. כל השאר הם אצל הצופה. אחד השלבים האלה הוא הפרשנות האידיאולוגית.
הקהל מגיע להופעה עם תפיסת עולם מסוימת, אפילו אם היא בלתי מודעת. והוא יפרש את ההופעה לפי התפיסה הזאת. ופה מתחיל משחק חברתי – הקומיקאי רוצה שהקהל יצחק, אז הוא צריך להתאים את המסרים שלו לתפיסת העולם של הצופים. הצופים, בתקווה, גם רוצים לצחוק, אז הם ינסו להתאים את המסרים של הקומיקאי לתפיסת העולם שלהם. אם הקומיקאי מוכר, והקהל יודע לאן הוא מגיע, ההופעה תהיה יחסית צמודה לחזרות. הקומיקאי ייתן את הרפליקות כפי שהוא התאמן עליהן, הצחוקים יהיו במקומות הנכונים וכולם יחזרו הביתה מרוצים. אבל אם הקומיקאי לא מוכר מספיק, והגיע קהל שלא יודע למה לצפות, ההופעה תתחיל לחרוק. ואז הקומיקאי, אם הוא מוכשר מספיק, ישנה את ההופעה. לא בהכרח את החומר, אבל את אופן ההגשה. הוא יקל על הצופים לגשר על הפער בין תפיסת העולם שלהם לבין תפיסת העולם שההופעה מציגה. ואחת הדרכים הפשוטות לעשות את זה היא להשתמש בהגחכה. החומר שלך תומך בלגליזציה, אבל הזמינו אותך להופיע באגודת "אל-סם"? קחי את אותן בדיחות בדיוק, אבל תהפכי לגמרי את האינטונציה. בדיחות שהיו סרקסטיות תספרי ברצינות גמורה, בדיחות רציניות תספרי כאילו הן סרקסטיות. הקהל לא טיפש. אם החומר שעל פני השטח לא מתאים לתפיסת העולם שלו, הוא ימצא את הדרך לפרש אותו באופן שכן יתאים. רק צריך לתת לו קצת עזרה.

קחו לדוגמא את הקטע הזה של סטיוארט לי:

https://www.youtube.com/watch?v=Xd4FfNpYxF0

לי מספר שרשרת של אירועים אמיתיים מחייו. חלקם מאוד טראומטיים. שימו לב בעיקר לסיפור שמתחיל בדקה 6:40. שימו לב לאופן ההגשה. שימו לב מה קורה בדקה 8:00. אין שם שום דבר מצחיק, ובכל זאת הקהל צוחק. למה? בגלל מה שמוסבר בהערה בדקה 8:05 – הקשר הוא לא מיתוס. אם היינו שומעים את הסיפור הזה במפגש אישי, היינו מפגינים אמפתיה, כי לא היינו מצפים שמישהו ישתמש בסיפור כזה כדי להצחיק. אבל זה לא ההקשר. ההקשר הוא הופעה קומית. והקהל מצפה שיצחיקו אותו. הקהל מצפה שלכל סיפור יהיה פאנץ' ליין. תפיסת העולם של הקהל בשלב הזה (הקטע הזה הוא לקראת סוף ההופעה) היא של הופעת סטנד-אפ. וכשאלו הציפיות של הקהל, אפילו השורה "סתמי ת'פה, את לא יודעת על מה את מדברת" הופכת לפאנץ' ליין.

אז נכון, לא מדובר פה בדיוק על דעות. אנחנו לא יודעים מה הקהל חושב על מלחמת העולם השנייה, על הפצצת דרזדן או על השתקת נשים. העניין הוא האישוש של הציפיות. בני אדם לא אוהבים דיסוננס. אנחנו לא רוצים להתמודד עם ניגודים. אנחנו אוהבים כשהכל זורם והרמוני. אנחנו בהופעה קומית ומישהו מספר לנו על טראומה שסבא שלו חווה? כנראה זאת בדיחה. גם אם אין שוב דבר אחר שמאפיין את זה כבדיחה, אנחנו לא יכולים להתמודד עם הרעיון שזה לא. אז הקהל הופך את זה לבדיחה. קומדיה, בניגוד לכל מה שמספרים, לא נעוצה בהיפוך הציפיות של הקהל, היא נעוצה באישושן. הקהל מגדיר את הקומדיה כקומדיה כשהציפיות שלו מאוששות. קומדיה, כמו כל יצירת אמנות, לעולם לא עומדת בפני עצמה. אי אפשר לדבר על קומדיה בלי לדבר על קהל. הקומדיה לא נמצאת בחומר, לא נמצאת אצל הקומיקאי, לא נמצאת אפילו בהופעה. הקומדיה נמצאת במפגש בין הקומיקאי לקהל. הקומיקאי לא יוצר את הקומדיה, הוא לכל היותר הסוכן שבעזרתו הקהל הופך את ההופעה לקומדיה.

The post מה מצחיק בזה? appeared first on ילדי הקומדיה.

על הקומדיה "מלך ישראל" בצוותא הייתי אמורה לכתוב כבר קודם. פספסנו את ההצגה הזו כמה פעמים (פעם אחרונה כי הייתי במיון עם עירוי, סיפור אמיתי), וחבל שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע.
כי זו הצגה מצחיקה.
גור קורן, מחזאי פרינג' ותיק שאחראי גם ל"המוגבלים" ול"חמישה קילו סוכר", אחראי לכיף הזה עם מוריה זרחיה ("הגדוד העברי"), שביימה. בתכנייה היה כתוב שזו הייתה אמורה להיות מונודרמה, ומה אגיד לכם – יופי שהיא צמחה לשישה שחקנים, ועוד משעשעים ומוכשרים כמו דורון בן דוד, מתן זרחיה, אלי מנשה, עומר עציון, נטלי פרץ (זאת סוזי האחות מטיפת חלב! היא פה! ואם תתנהגו יפה היא גם תעשה חיקוי ממש טוב שלה באיזה רגע לקראת הסוף) והדר שחף-מעיין.
ומה בעצם קורה? ובכן, תכירו את עמרי. בעצם אולי אתם כבר מכירים אותו. הוא בן 33, גר בדירה עם שותפה ברמת גן, אוהב סרטים של אסי דיין, המצב החביב עליו הוא ישיבה, והוא עובד בסלקום כבר שמונה שנים. נכון שזה נשמע מוכר? אני מכירה אפילו יותר מאחד כזה.
עמרי יושב שבעה על אמא שלו. היא לא היתה מבוגרת בכלל, ומה פתאום עכשיו סרטן, באמצע החיים?
וכשעמרי קם מהשבעה, מתחילים לקרות דברים מוזרים.
מוזרים כמו קולו של עמרי מלך ישראל (מלך ישראל ארבעה מלכים אחרי ירבעם, לא ידעתם את זה? חבל, זה מבאס אותו מאוד) שבוקע פתאום מגרונו ומורה לו לעשות דברים כמו לא לגלח את הזיפים שצמחו לו ושהבוס שלו מאוד לא אוהב, לשתות הרבה יין, לבקש מכל אישה שחולפת על פניו להסיר את בגדיה (בתוצאות מפתיעות) ואחר כך גם לצאת לטיול ארוך בארץ ישראל המודרנית ולא להתרשם ממנה בכלל.

טיפוס כריזמתי, העמרי הזה. כלומר לא עמרי אלא עמרי השני, עמרי מלך ישראל. הוא מופיע גם בהתגשמות פיזית, לבוש גלימה מלכותית ביותר (וחושפת מדי פעם בוקסר מודרני למדי, כנראה פשרה עם דרישות ההגינות הדתית). בגדול הוא לא ממש מתרשם ממה שהוא רואה, לא מהמארח שלו ולא מהמדינה שהוא חי בה. ואיך אפשר לקחת את המדינה ברצינות, כשארבעת השחקנים שאינם עמרי ועמרי משחקים לסירוגין קולגות ולקוחות מעצבנים יותר או פחות ב"סלקום" (הסניף המקולל בדיזנגוף סנטר. אני כבר שלוש שנים מתכננת להתנתק מהם אחרי שני ימי שישי שבזבזתי שם ומה שהולך בהצגה אפילו לא מתקרב לאמת המרה), בוס מעצבן אפילו יותר, סטודנטים לקולנוע ("מי יותר גאון, ווס אנדרסון או פול תומס אנדרסון?"), טיפוסים הזויים לגמרי ברחוב ("מה אני יכול לומר לך על המלך עמרי? אל תקרא לבן שלך ככה, שם רע! בגללו נהרגו יהודים! כן, לנו יש שני בנים, יגאל וברוך, שיהיו בריאים"), ובלי להזכיר בכלל את חבורת הבית"רניקים באיצטדיון טדי.
הסוף הוא, ובכן, בדיוק מה שהייתם עושים אם דבר כזה היה קורה לכם, ולא נוסיף. ומהדרך, ובכן, נהנים. הקהל נהנה, השחקנים נהנים, כולם נהנים.
לא רק על משחק בנוי התיאטרון. יש גם תפאורה ותלבושות מינימליסטיים וממצים, ובחירות מוזיקליות ממש גאוניות (בלי ספויילרים, שיר הטרטע הוא אחד מרגעי השיא בהצגה). בגדול, אפשר לומר שלמדנו משהו. אנחנו חיים במדינה הזויה, מרגיזה, קצת עקומה ומלאת הפתעות, ומצחיק פה עד דמעות.

וזה לא רק אנחנו. כי ההצגה הזו מדברת גם לקהלים שלא בהכרח חשים שהיא נכתבה עליהם. ביציאה עלו איתנו במעלית חבורת טינאייג'ריות. הן התלהבו מההצגה המצחיקה ומכמה תיאטרון הכל נראה, וריכלו ש"הנה, עכשיו היית בהצגת פרינג'. היית בכזו פעם?"
"לא", ענתה הטינאייג'רית הטינאייג'רית מכולן. "רק בהבימה פעם, כשאמא שלי ניסתה לשחור לי תרבות".

אז שחרנו לנו תרבות, סאטירה וצחוקים, ויצאנו ללילה הלח מרוצים.

ההצגה הבאה – בצוותא, ב-24.6

The post כתבו עליך הצגה appeared first on ילדי הקומדיה.

ראיון עם אבי כהן, הפורסט גאמפ של הקומדיה הישראלית. פרויקט סאטירה

כל מי שנולד מכיר קומדיה טלוויזיונית שאבי כהן נטל בה חלק, ומי שלא נולד לא יודע מה הוא מפסיד. הוא ביים את "הקרב על הוועד" עם הגשש, יעץ ל"קרובים קרובים", היה מיוצרי ובמאי "העולם הערב" ו"פלטפוס", היה מיוצרי "החרצופים", והוא מיוצרי "משחק מכור" ו"מצב האומה" ועוד דברים שאפשר לקרוא עליהם בוויקיפדיה. זה מה שאני עשיתי.

לקחנו אותו לשיחה נוקבת וחדה על קומדיה, על סאטירה ועל שתיהן. שלא לציטוט הוא אומר: "אל תצטט אותי".

*הוידואים המצורפים מפלטפוס ומהעולם הערב אינם בבימויו, אבל מצחיקים בכל זאת, ומצב האומה בכלל קורע

למה סאטירה?

"כי זאת אחלה פרנסה".

אתה איש שלקח חלק ו\או הפיק הרבה סדרות קומיות, קרובים קרובים, העולם הערב, פלטפוס, החרצופים, מצב האומה. עדיין מעצבן אותך שזוכרים לך רק את יהושע יהושע?

"יהושע הוא סרט כל כך נשכח שבשביל לזכור אותו צריך לומר את שמו פעמיים".

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

"תם אהרון וזוהייר בהלול".

נכון שאתם עושים במצב האומה קופי פייסט מהחרצופים כי כלום לא השתנה?

"מה זה קופי פייסט?".

מה אתה חושב על מצב הסאטירה היום?

"קריטי אך יציב".

מעטים יודעים, אבל התחלת בלהקה צבאית. איך הכוריאוגרפיה שם הובילה אותך לקומדיה?

"צעד קדימה שניים אחורה".

מה המילים שהכי מצחיקות אותך?

"קקי ופיפי".

עסקת בכל תחומי הקומדיה, סאטירה, נונסנס, קומדיה קולנועית ולא קולנועית. מה התחום הכי בטיחותי?

"ששה עשר מטר מהשער"

http://https://www.youtube.com/watch?v=LrVWhXHvbGE

מה התפיסה הקומית שלך?

"נלסון כפול (תבדקו מה זה)".

מה הדבר הכי מביך שגרמת למישהו?

"מעולם לא הבכתי איש".

המשך בוויקיפדיה

The post אבי כהן (במאי) – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.

כבר היה נדמה שכל הסאטיריקנים הלכו להתאבד כי הם לא עמדו בתחרות עם המציאות. אולי הכל כבר נעשה ושוב יעלו השמות הישנים, אף שרוחות רפאים מתקשות מאוד לכתוב סאטירה. מתוך האפילה הרפרטוארית הגיח שי אזולאי והקים את הצגת הסאטירה "המחלקה", מאפס, באמצעות עזרה מחברים ומימון המונים, הצגה על חבורת חיילים שנשלחו לשמור, אבל על מה? האם אפשר למצוא עוד אבסורד בצבא? מתברר שכן.

למה לעשות סאטירה בארץ?

"כי זה עוד חוקי, בינתיים".

לאחרונה נחשפנו לשחיתויות בצמרת, לריבים ילדותיים של צמרת הביטחון, לאינפנטיליות מביכה של פוליטיקאים. מה הסאטירה יכולה להוסיף למציאות?

"אני חושב שהסאטירה עוזרת לנו להבין את החברה שבה אנו חיים, היא יוצרת מרחק מסוים בינינו לבין המציאות ומאפשרת לנו להסתכל על המצב באופן ביקורתי. בוא ניקח סתם דוגמה פיקטיבית – נגיד, ראש ממשלה שמרכל עם המזכירה שלו על שר הביטחון, וקורא לו מטורף ומושחת וקנאי. אם תראה את זה בחדשות, אז מה תגיד? מקרה בודד, טיפוס מסואב, קטנוני וחסר מצפון. אבל אם תראה את אותה סצנה בהצגה, אז אולי תחשוב שיש לה משמעות סמלית, אולי תתחיל לנתח את המשמעויות שלה – אולי תבין שהאיש בעצם משקף אותנו, את החברה שלנו, שהרי ממנה הוא צמח ואותה הוא מייצג בעיני העולם".

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

"חנוך לוין, פרנץ קפקא, סמואל בקט, דודו גבע, גוטפריד גוטהלף זוויסיג".

"המחלקה" עוסקת באבסורד בחיי הצבא. מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בצבא?

"את הסיפורים הממש טובים אני שומר לרומן טרגי-קומי שעדיין אין לי אומץ לכתוב, אבל אני יכול לספר על מקרה אחד של קצין בכיר שבא לבקר אותנו בזמן ששמרנו ליד קבר רחל – לאחר שהוא נשא את הנאום שלו על התפקיד החשוב שאנחנו ממלאים שם, הוא שאל את החיילים לגבי התנאים במוצב, אם יש להם את כל מה שהם צריכים, וכדומה. אחד החיילים נעמד ואמר שאחד המפקדים תמיד נדחף לפניו בתור לשחק בפלייסטיישן, ושולח אותו לעשות כל מיני מטלות כדי שלא יפריע לו. באותו יום המפקד הזה הועף מהפלוגה".

מה אתה חושב על הסאטירה של היום?

"אני לא יודע אם יש היום סאטירה, יש הומור שחור, נונסנס, חיקויים, והרבה דאחקות, אבל סאטירה אמתית שיכולה לעצבן ולעורר מחשבה לא ראיתי מזמן. אולי גם 'המחלקה' היא לא באמת סאטירה – כלומר ראיתי אנשים שיוצאים באמצע ההצגה בכעס. אז זה נותן לי קצת תקווה, אבל לפעמים אני שוכב ער בלילות וחושב, 'אולי זה סתם הומור שחור? אולי פרודיה? גרוטסקה? בורלסקה?'".

המחלקה קרמה עור וגידים בזכות מימון המונים. יכול להיות שבניגוד לדעה הרווחת, ההמון יכול לשאת סאטירה?

"כמה מאות תומכים, כולל משפחה וחברים, לא ממש מייצגים  את הציבור הרחב, אבל אני חושב שצריך סאטירה, גם אם רוב הציבור יישאר בבית לראות האח הגדול. ההשפעה של 'מלכת אמבטיה', למשל, הייתה הרבה מעבר לכמה המאות שצפו בה. אפשר רק לקוות שלמרות התחרות הרבה עדיין יימצא מקום ליצירות סאטיריות שיעוררו דיון ציבורי".

 מה המילים שהכי מצחיקות אותך?

"מפנק, במיוחד כשהמילה מתייחסת לחטיף גרנולה, נוזל כלים, או כרטיס אשראי".

 מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בתיאטרון?

"בכל פעם ששחקן מנסה לפענח את המהלך הנפשי המדויק של הדמות שהוא מגלם זה קצת מרגיש לי מגוחך. למה הדמות אומרת ככה ולא אחרת? מי יודע? חצי מהזמן אני בעצמי לא יודע למה אני אומר את מה שאני אומר".

מה התפיסה הקומית שלך?

"מותר לצחוק על הכל, אבל לא הכל מצחיק".

 מה תיקח איתך לסוף העולם?

"גרביים להחלפה".

***
ההצגות הבאות:

The post ראיון עם שי אזולאי ("המחלקה", הצגה) – פרויקט סאטירה appeared first on ילדי הקומדיה.

קודם היהודים באו, ואז טענו שהם מלווים בריבית, ואז שהם אופים מצות בדם ילדים שסיפרו בדיחות קרש, ואז שהם מנסים להשתלט על כל הערוצים, ואז לקחו מהם תכנית בערוץ ממלכתי, ואז גילו שהכל זיוף והחזירו להם תכנית בערוץ ממלכתי. ואלו תולדות "היהודים הבאים", כפי שניתנו משמים. לקחנו את יוצרי תכנית המערכונים "היהודים באים" נטלי מרכוס ואסף בייזר לשיחה על קומדיה, סאטירה ואהבת אמת.

למה החלטתם שאתם רוצים לעשות סאטירה?

"כדי לאכזב את ההורים שלנו, שרצו שנהיה עורכי דין".

בתכניתכם אתם עוסקים בנושאים מפחידים כמו יגאל עמיר ואייכמן. איך אתם ישנים בלילה?

"ישנים לא רע בכלל. בעיקר בזכות העובדה שיגאל עמיר ישן לבד בתא מבודד ומאובטח ואייכמן ישן עם הדגים כבר 50 שנה".

מי  היוצרים הקומיים שהשפיעו עליכם?

"מיטשל ו-ווב, מונטי פייטון, חבורת לול, ג׳ים הנסון. ועוד כמה מאות".

ערוץ 1 ופוליטיקאים מהימין ניסו למנוע מהתכנית שלכם לעלות. מה יש לכם להגיד על זה?

"ערוץ 1 לא ניסה למנוע מהתכנית שלנו לעלות, פוליטיקאים מהימין בהחלט כן. אז בסוף עלתה התכנית, ואפשר קצת לצחוק על כל הסיפור הזה, אבל בתכלס זה באמת סיפור מאוד מבאס. מבלי לראות את התכנית, מבלי לדעת עליה כלום, חברת כנסת מנעה את השידור שלה במשך למעלה משנה. למה? כי היא יכולה".

מה אתם חושבים על הסאטירה של היום?

"החדשות הטובות הן שאנחנו במצב טוב מאי פעם – יש בערוץ 2 שתי תכניות סאטירה משפיעות, מצחיקות ובועטות. החדשות הרעות הן שיש המון במה לבעוט, אז היינו שמחים אפילו לעוד כמה תכניות".

מה לדעתכם הדבר הכי קומי בהיסטוריה היהודית?

"אלוהים".

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

"יהוה".

מה לדעתכם הייתה תגובת הדמויות מהתכנית על הסדרה?

"לא יודעים, אבל יש סיכוי לא רע שברגע שנמות יחכו לנו איזה חמישים דמויות תנכיות וציוניות חמושות בנבוטים ובאבנים".

מה התפיסה הקומית שלכם?

"התפיסה שלנו שאובה ישירות מהמוטו של ערוץ ניקלודאון –  Fart &  smart, heart – שלושת אבות המזון של כל קומדיה מוצלחת".

אילו שלושת אבות מזון הייתם לוקחים לאי בודד?

"פחמימות, חלבונים ו- fart ".

The post היהודים באים (נטלי מרכוס ואסף בייזר) – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.