אי שם בפלנטה שלפני הפוליטיקלי קורקט, בשנות ה-80, נולדה אחת הסדרות האהובות ביותר על המסך לאותה תקופה: "צער גידול בנות" (Full House). בין התסרוקות הגבוהות לשיעורים לחיים בסוף כל פרק, יצאנו לבדוק: האם הסיטקום הקלאסי שגדלנו עליו בחינוכית מצליח להצחיק  היום, או שאנחנו מאוהבים רק בנוסטלגיה?

בשנות ה־80 היה קטע כזה לצחוק על החלפה מגדרית, כאילו כל תסריטאי שנתקע אמר מה יקרה אם הוא יתעורר בתור אישה? זאת ההקדמה הקצרה שלי לסדרה צער גידול בנות.

הגברים של משפחת טאנר: כשגברים צריכים לגדל בנות

באמת ניסיתי להבין למה קראו לה צער גידול בנות, הרי השם המקורי באנגלית הוא .Full House הניחוש שלי הוא שמפני שהסדרה שודרה בחינוכית רצו לתת לה שם תרבותי. תחברו את השוביניזם הישראלי של האייטיז, שבו גבר שמטפל בילדה הוא עב״מ, לפיילוט  שבו מספרים על האימא שמתה, יש פה צער ומישהו צריך לגדל את הבנות. וזה מה שעלה להם לראש.

בפרק הפיילוט דני טאנר עדיין מנסה להבין איך מנהלים בית עם שלוש בנות אחרי מות אשתו בתאונת דרכים. דוד ג׳סי והחבר ג׳ואי נכנסים לעזור, אבל די מהר ברור שהם לא באמת יודעים למה הם נכנסו. בעונה 1, פרק 1, Our Very First Show, רואים את כל הרעיון של הסדרה בתוך סצנה אחת: ג׳סי וג׳ואי מנסים להשתלט על הבית, כולל טיפול בתינוקת מישל וההתמודדות עם המתבגרת די.ג׳יי שרוצה חדר משלה, ובאמצע הבת האמצעית סטפני. זאת בדיוק הבדיחה הבסיסית של הסדרה, שלושה גברים מבוגרים עומדים מול ילדות קטנות ונראים אבודים לגמרי.

משפחת טאנר: דמויות שגדלו איתנו

הסדרה התחילה את חייה בשנת 1987 והסתיימה בשנת 1995, אחרי 8 עונות ו־192 פרקים. כמו בכל סיטקום משפחתי מהתקופה, לכל אחד בבית היה תפקיד ברור: דני טאנר הוא האבא האחראי והלחוץ; ג׳סי (ג׳ון סטיימוס) הוא הדוד החתיך והמרדן; וג׳ואי (דייב קולייר), הוא המצחיק שלא באמת התבגר. והילדות החמודות – די ג'יי, סטפני ומישל (במשחק כפול של התאומות אולסן) –  נמצאות שם כדי להזכיר לכולם שכל בלגן צריך להסתיים בשיעור קטן לחיים.

באייטיז אהבו מאוד סיפורים שבהם מבוגרים שכשלו בחייהם צריכים לטפל בילדים חסרי ישע, כמו בסרט שלושה גברים ותינוקת (1987, ליאונרד נימוי). צער גידול בנות יושבת בדיוק על אותו פחד קומי מה קורה כשגבר, שגם ככה לא מתפקד יותר מדי, צריך להתמודד עם רגשות, כביסות, ארוחות ערב ושיחות לפני השינה. 

דייב קולייר בתור ג׳ואי והחיקויים, בוב סאגט בתור הסטרייט מן, וג׳ון סטיימוס בתור ג׳סי, הוויילד מן. מעניין שגם מאחורי הסדרה הכי נקייה בעולם הסתתרה חבורה די קומית: בוב סאגט הגיע מעולם הסטנד־אפ והיה במציאות הרבה יותר בוטה מדני טאנר, דייב קולייר הגיע מסטנד־אפ וחיקויים, וג׳ון סטיימוס אומנם הגיע יותר מכיוון של טלוויזיה ומוזיקה, אבל ידע בדיוק איך לשחק את הדוד הכריזמטי. לכל אחד מהם גם היה משפט מחץ קבוע, כמעט כמו סימן מסחרי ממישל עם You got it dude עד לג׳סי עם Have mercy. בקיצור, מתחת לכל הסוכר הזה היו אנשים שידעו תזמון קומי לא רע. 

העולם האוטופי של שנות ה-90

בישראל הסדרה שודרה בחינוכית, ובהמשך גם בערוץ 2 ובערוץ הילדים. מעונה לעונה הילדות ממש גדלו, וכך גם ההתעלמות מהמציאות: היריון בגיל צעיר, מין וסמים לא היו אפילו אופציה.

בעונה 3, פרק 21, Just Say No Way, די.ג׳יי נתפסת בטעות עם פחית בירה ביד בנשף בית ספר, אחרי שניסתה לעצור ילדים אחרים ששתו. המסר הוא אלכוהול הוא רע, המשפחה היא דבר טוב.
כל מי שרצה להיכנס לעולם אוטופי של משפחה לבנה מהפרברים היה מוזמן לצפות בחצי שעה ללא כנופיות או אלימות. אם היו עושים סדרה כזאת היום בארצות הברית, די.ג'יי הייתה נתפסת עם אקדח וסמי מסיבות.   

היא הצליחה כאן בענק כי ילדים הצליחו להבין את הסדרה הזאת בזמן אמת. תמיד אפשר להבין ילד שלא רוצה לישון או שבא לו צעצוע חדש. הסדרה שודרה בישראל באיכות מזעזעת ודי מטושטשת, כנראה חסכו עלינו בעותקים של הקלטות.  

בפרק הסיום מישל נופלת מסוס, מקבלת מכה בראש ומאבדת זמנית את הזיכרון. במילים אחרות, גם הפרידה מהסדרה חייבת לעבור דרך הטקס הקבוע כולם מתכנסים, כולם נזכרים כמה משפחה חשובה, והכול נגמר בחיבוק קבוצתי מוגזם.

סופה של תקופה: האם היא באמת מצחיקה?

האם הסדרה מצחיקה? כן, אבל לא כי היא באמת מצחיקה, אלא כי היא כל כך תמימה. קצת כמו להיזכר בילדות שלנו ולחשוב שלא היו פשע, אלימות ודברים רעים, ככל הנראה כי המבוגרים שמרו עלינו מפניהם. קומדיה היא עניין של התאמה זמנית. אם היא מתאימה לתקופה היא תצחיק, ולא הייתה סדרה יותר מתאימה ממנה בזמן אמת.

אם אתם מתחת לגיל 40, לא תחזיקו מעמד בקצב האיטי, בתגובות המוגזמות ובסוף הטוב שתמיד מגיע לפני סיום הפרק. 

למי שמתגעגע, יש גם סדרת המשך ששרדה כמה עונות, כולל דיבוב של נועה מנור: 

דמויות, שחקנים ויוצרים

• דני טאנר (בוב סאגט): מי שהפך לאייקון של "האבא הלחוץ והמסודר" היה במציאות סטנדאפיסט עם הומור שחור ובוטות חסרת מעצורים. הניגוד הזה הוא בדיוק מה שאיפשר לסאגט להחזיק דמות כל כך סטריאוטיפית ועדיין להפוך אותה לאנושית ואהובה.
• ג'סי קטסופוליס (ג'ון סטיימוס): ה"דוד החתיך" לא היה רק פרצוף יפה. סטיימוס הביא איתו כישרון מוזיקלי וכריזמה מתפרצת, שהפכו את ג'סי לדמות האהובה ביותר על הצעירות של אותם ימים. המשפט "Have mercy" הפך לחלק מהשפה הטלוויזיונית של דור שלם.
• ג'ואי גלדסטון (דייב קולייר): בתור הקומיקאי של החבורה, קולייר הביא איתו סט שלם של חיקויים וקולות מצחיקים. הוא היה הדבק שחיבר בין רצינותו של דני לבין ה"רוקנרול" של ג'סי, ותמיד דאג להזכיר לכולם שגם גבר מבוגר יכול להישאר ילד בנשמתו..

• די.ג'יי טאנר (קנדיס קמרון): הבת הבכורה, ששימשה לעיתים קרובות כ"קול ההיגיון" בתוך הבית המטורף הזה. היא הייתה זו שנאלצה להתמודד עם גיל ההתבגרות תחת זכוכית מגדלת, וסיפקה את הרגעים הכי "אמיתיים" של הסדרה – מההתמודדות עם לב שבור ועד ניסיונותיה לזכות בפרטיות.
• סטפני טאנר (ג'ודי סוויטין): הילדה האמצעית והשובבה, שזכורה בזכות משפט המחץ המיתולוגי "How rude!". סטפני הייתה ילדה  סקרנית, מצחיקה, ותמיד יודעת מתי להכניס את הדודים שלה לצרות.
• מישל טאנר (אשלי ומרי-קייט אולסן): התינוקת שהפכה לאייקון תרבותי עולמי. למרות גילה הצעיר, מישל גנבה את ההצגה בכל פרק. עם ה-"You got it, dude" המפורסם שלה, היא הייתה הדבק הרגשי שהפך את הבית הזה ממשפחה של גברים לבית אמיתי.
• קימי גיבלר (אנדראה ברבר): השכנה המעצבנת שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. קימי תמיד הגיעה בזמן הלא נכון, אמרה את הדבר הלא נכון, אבל איכשהו הצליחה להפוך לחברה הכי טובה של די.ג'יי ולחלק מהדינמיקה המשפחתית של הטאנרים.
• רבקה דונלדסון-קוסופוליס (לורי לוקלין): "בקי" נכנסה לסדרה כגג רומנטי של ג'סי, אבל מהר מאוד הפכה לדמות יציבה ומאוזנת בבית: האדם השפוי היחיד בתוך חבורה של גברים מגודלים.
• היוצרים (ג'ף פרנקלין): ג'ף פרנקלין הוא האיש שחתום על הפורמט המנצח; שלא זכה להצלחה נוספת.

שאלות ותשובות: כל מה שרציתם לדעת על משפחת טאנר

למה קראו לסדרה "צער גידול בנות" ולא בשמה המקורי Full House? השם המקורי Full House מתייחס ל"בית מלא " ולמונח מהפוקר – אבא, שלושה גברים וילדים. השם העברי "צער גידול בנות" ניתן ככל הנראה על ידי הטלוויזיה החינוכית בישראל. השילוב בין הטרגדיה בפתיחת הסדרה (מות האם) לבין התפיסה השוביניסטית של האייטיז, לפיה גבר שמטפל בילדים הוא עב"מ, יצרו את השם הישראלי המוכר והנוסטלגי.

האם "צער גידול בנות" באמת עומדת במבחן הזמן? התשובה תלויה בציפיות שלכם. אם מחפשים קצב מהיר והומור מתוחכם של ימינו – אולי תתקשו להחזיק מעמד. עם זאת, הסדרה מצליחה לעמוד במבחן הזמן כ"מוצר נוסטלגי". היא מציעה הצצה לעולם אוטופי, תמים ונטול אלימות, שמהווה מעין "טיפול בטוח" מהמציאות המורכבת של ימינו.

למה דמויות כמו דני טאנר וג'סי היו כל כך שונות מהשחקנים שגילמו אותן? זה אחד הסודות המרתקים של הסדרה. בוב סאגט (דני טאנר) היה ידוע בסטנד-אפ האמיתי שלו כבוטה ופרוע הרבה יותר מהדמות האבהית והלחוצה שגילם. דייב קולייר הגיע מרקע של חיקויים, וג'ון סטיימוס היה המוזיקאי הכריזמטי. הניגוד הזה הוא מה שאפשר להם לשחק דמויות "סוכריות" כל כך, תוך שמירה על תזמון קומי מדויק מתחת לפני השטח.

האם הסדרה עסקה בנושאים קשים כמו סמים או הריון? כמעט ולא. הסדרה שמרה על קו נקי מאוד. גם כשניסו לגעת בנושאים "בוגרים" יותר, כמו בפרק שבו די.ג'יי נתפסת עם בירה, המסר היה תמיד שמרני ומשפחתי: "אלכוהול הוא רע, המשפחה היא דבר טוב". זה היה חלק מהקסם האוטופי שהפך אותה ללהיט בקרב ילדים בשנות ה-80 וה-90.

האם יש היום דרך לצפות ב"צער גידול בנות"? בהחלט. מעבר לשידורים החוזרים שצצו לאורך השנים, הסדרה זכתה לסדרת המשך בשם "צער גידול בנות – הדור הבא" (Fuller House), ששמרה על הרוח המקורית ושרדה מספר עונות בפלטפורמות הסטרימינג המודרניות.

The post צער גידול בנות:  הסיטקום המתקתק מהאייטיז עומד במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

בשנת 2012 בערך נתקלתי לראשונה ב"טיסת הקונקורד" (Flight of the Conchords). היא שודרה בכלל בין 2007 ל-2009, אבל אני הגעתי אליה באיחור בעקבות המלצה בדייט. היא דיברה על השירים ההזויים שלהם, ואני הייתי בטוח שהיא בכלל המציאה את זה.

בסדרה אנחנו פוגשים שני מוזיקאים מניו זילנד שמנסים לכבוש את ניו יורק, ברט מקנזי (Bret McKenzie) וג’מיין קלמנט (Jemaine Clement) בשמותיהם האמיתיים, עם גיטרה, תקווה ומבטא מוזר.
השירים היו חביבים, והכימיה בין ברט לג’מיין הרגישה אמיתית לגמרי (בכל זאת, הם מגלמים את עצמם).
חזרתי לצפות בה אחרי יותר מעשור כדי לגלות: האם היא עדיין מצחיקה, או שפשוט היה לי יותר מדי זמן פנוי?

טיסת הקונקורד – תולדות הלוזרים המוזיקליים

היו לא מעט סדרות קומיות שמספרות סיפור של מוזיקאים שמנסים להצליח. למשל בסיטקום הראשון בהיסטוריה, "אני אוהב את לוסי", הייתה דמות של מהגר קובני שמנסה להצליח בתור זמר.
הסיבה? המרחק בין כישלון להצלחה הוא בעצם אבן יסוד בקומדיה – הרבה יותר קל להזדהות עם מישהו
שהוא לוזר בדרך להצלחה מאשר עם מישהו שכבר מרוויח מיליונים.

עוד סדרות וסרטים שכדאי לבדוק בנושא:
הסדרה של "המאנקיז" משנות ה-60, שבה להקה אמיתית משחקת להקה פיקטיבית וכמובן, הסרט "ספיינל טאפ" (רוב ריינר, 1984), שבימים אלו יוצא לו סרט המשך.
ולנו יש את קובי מחט והפיג'מות. 

הסיבה העיקרית שאני אוהב קומדיות מוזיקליות היא שתמיד יש משהו להישען עליו, גם אם העלילה
לא מתקדמת, לפחות יש שירים נחמדים. 

ללהקות גדולות יש חברת ניהול – לטיסת הקונקורד יש מנהל וסימני קריאה.

סוד הקסם – הרפרנסים

בכל קומדיה יש רפרנסים, אבל בטיסת הקונקורד יש המון מחוות קסומות.
אחד מהפרקים שהכי אהבתי (עונה 1, פרק 6) נקרא Bowie. ברט מאבד את הביטחון המועט שיש לו, וכמו בכל סרט טוב – יש לו חלום שאמור להוביל אותו, בחלום הוא פוגש את האליל שלו, דיוויד בואי, שמגולם על ידי שחקן שלא דומה לו בשום צורה, אבל בהחלט נשמע קצת כמוהו. מעבר לכל, אפשר להרגיש את האהבה הגדולה והכבוד שהם רוחשים לבואי.
הם סוג של חייזרים בניו יורק, הרי הוליווד או כל תעשיית בידור אחרת, לא בדיוק מחכה לשירים
הזויים של 2 ניו זילנדים. המפגש או ליתר דיוק המפגע שקורה בינם לבין המציאות יוצר את הרגעים
המצחיקים ביותר.

בואי נותן עצות להצלחה וזה עדיין לא עוזר

מערכות יחסים קטנות שיוצרות קומדיה גדולה

בפרק נוסף (עונה 1, פרק 5), Yoko, שהוא כמובן מחווה ליוקו אונו שפירקה את הביטלס,
כאשר אישה נכנסת לחיים שלהם, ג’מיין בטוח שהיא הבעיה שהורסת להם את מערכת היחסים.
במהלך הפרק אנחנו מגלים שהיא רק חלק קטן מאוד מהבעיות שלהם
אבל זה תמיד כיף לראות מערכות יחסים בתוך להקה מתפרקות. כמובן שיש לציין את מערכת היחסים עם המנהל הנצחי מרי, שהוא בערך כמו בריאן אפשטיין של הביטלס, מינוס הקטע של ההצלחה.
אבל הוא ללא ספק הדמות הכי מצחיקה בסדרה.

היעד הבא אחרי הטיסה

בניגוד לדמויות שברט וג'מיין גילמו בסדרה, הם בהחלט הצליחו ועשו לא מעט פרויקטים.
קלמנט שיחק בסרט ‎Men in Black 3‎, ויצר וכתב את הסרט ‎What We Do in the Shadows‎ ‏(‏2014‏)‏,
מוקומנטרי מבריק על חבורת ערפדים שחיה בניו זילנד, שהפך לקאלט עולמי ולסדרת טלוויזיה מצליחה באותו שם.

ברט מקנזי התמקד בצד המוזיקלי וזכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר על “Man or Muppet”. במקביל, הוא ממשיך בקריירת סולו ויוציא אלבום חדש בקרוב. הם גם מתאחדים מדי פעם לסיבובי הופעות קצרים. 

"חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני"

בפרק האחרון של טיסת הקונקורד – Evicted כל העולם שלהם מתרסק, הם נזרקים מהדירה וחוזרים לניו זילנד עם הזנב בין הרגליים. יש משהו נורא עצוב בפרק הזה, כנראה שכמו בכל סיטקום, ציפיתי לסוף טוב, אבל כאן הוא פשוט לא הגיע, אולי זה בגלל שהם הבינו שהסדרה לא תחודש, ואולי זה בגלל שהם
אמרו את כל מה שהם רצו להגיד ב-2 עונות.

ביחס לסדרות המשודרות היום, האיכות נראית מאוד נמוכה – זאת הייתה הפקה של HBO,
אבל לא מדובר פה ב"סקס והעיר הגדולה" או הפקה שנראה ששפכו עליה מיליונים.
היום זה נראה לי יותר כמו סרט סטודנטים שהשקיעו בכתיבה שלו, אבל לא היה כסף לתפאורה.

היא בהחלט גרמה לי לחייך בצפייה חוזרת, אבל אין בה את הפקטור הקומי שגורם
לי באמת ליפול מצחוק, אין פה מספיק פאנצ'ים חזקים ויש המון דיאלוגים ארוכים שלא מובילים
לשום מקום. זה חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני – יש רגעים טובים, אבל לא משהו שהייתי חוזר אליו שנית. מצד שני, אם אתם קומיקאים או יוצרים שקוראים כרגע את הכתבה הזאת – היא בהחלט יכולה לתת לכם תקווה והשראה ליצירה.  מי יודע, אולי תחלמו ותפגשו את ג'רי סיינפלד או רובין וויליאמס בחלום. 

The post טיסת הקונקורד – עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

"כן אדוני השר" היא קומדיה סאטירית – סיטקום בריטי ששודרה בין השנים 1980-1984 ועד היום לא נשכחה.
במאמר הבא נסתכל עליה במבחן הזמן וננסה להבין את סוד הקסם שלה.
היא נחשבת לסדרת מופת בכל רשימת דירוג. כן, יש עדיין דבר כזה והוא מכיל בעיקר סדרות ישנות.
זאת סדרה שלקחה את הרעיון של קומדיה בטלוויזיה והוסיפה לו ניצוץ של סאטירה פוליטית ותחכום שלא היה קיים עד אז.
נתחיל במשפט מופתי מהסדרה: "לוקח זמן רב יותר לעשות דברים במהירות, יקר יותר לעשות אותם בזול וזה יותר דמוקרטי לשמור על פעולותיך בסוד." (המפרי אפלבי)

נתחיל מהדבר הבסיסי בכל קומדיה מצחיקה או להפך, כזאת שגורמת לכם להצטער שהתחלתם לצפות בה, הדמויות. פשוט תחשבו על הדמויות שאהבתם בסדרות, האם בלעדיהן זה היה יכול להיות מצחיק באותה מידה?

הדמויות – אנחנו כאן כדי לא לעשות כלום לנצח!

ג'ם האקר (פול אדינגטון), בהחלט הגיע למערכת נלהב (חבר פרלמנט ושר לענייני מנהל), ספויילר – זה לא נמשך המון זמן. היו לו רעיונות על רפורמות מרחיקות לכת (לפחות בקנה מידה בריטי), הוא אפילו חלם לייעל את המערכת, אבל בכל פרק אנו רואים שהוא נשאב יותר למקומות שבהם כשלו קודמיו בתפקיד.
לצידו נמצא סר המפרי אפלבי (נייג'ל הות'ורן), המזכיר הקבוע של המשרד, הוא מנצל כל מניפולציה קיימת, בעיקר כדי לא לעשות יותר מדי רעש בבריכת הגלים הפוליטית.
"אם לא נעשה דבר פירושו שאנו מסכימים עם הנאום. אם רק נצא בהצהרה, נראה טיפשים. אם נערוך מחאה, יתעלמו ממנה. איננו יכולים לקצץ בסיוע, כיוון שאיננו מעניקים כזה. אם ננתק את היחסים הדיפלומטיים לא נוכל לנהל משא ומתן על שדה הנפט, ואם נכריז מלחמה זו תהיה תגובה מוגזמת." (ג'ם האקר)

זה כמו להיות עובד בהוט אבל עם מבטא בריטי מושלם – צריך לרצות את הלקוחות ואת הבוסים בו זמנית, כמובן שעדיף לבחור בבוסים (ראשי המפלגה) היות והעתיד הפוליטי שלך תלוי ברצונם הטוב.
למיקס הזה מוסיפים את הדמות של של ברנרד וולי (דרק פולדס) – העוזר האישי הנאמן של האקר, הוא נמצא בלימבו תמידי, בין האקר חסר הניסיון לבין מערכת שלא כל כך רוצה לתקן את עצמה.

הקומדיה תלמה ביקורת כפולה (קישורים)

האם כן אדוני השר עדיין שווה צפייה?

אבל האם היא עדיין שווה צפייה? התשובה היא כן, כן ועוד פעם כן. הפוליטיקה בימינו היא סוג של סדרת המשך למה שאנחנו רואים בסדרה.
מדד האמינות בפוליטיקה מעולם לא היה כל כך נמוך, אז גם אפשר לצחוק מהשנינות וגם אפשר להגיד:
זה באמת מה שקורה עכשיו, הם לא חזו את העתיד, אנחנו פשוט עושים את אותם שטויות כמו לפני 40 שנה,
היום אנחנו פשוט רואים את זה ב-4K.
נכון, אפשר לומר שהעריכה והצילום לא מרשימים במיוחד, אבל כל מה שחסר במראה, נמצא בתסריט.
העלילות הן מתוחכמות אבל לא ברמה שדורשת צפייה שנייה או רביעית, פשוט צריך לשבת מול המסך ולפתוח קצת את הראש. אזהרה – לאחר מכן, רצוי לשמור מרחק מהבטחות פוליטיות מופרכות.
דרך אגב, המשפט "כן אדוני השר" שהמפרי אומר בכל סוף פרק הפך למשפט קאלט.

קומדיה שחורה חדשה בהוט

זה לא נגמר כאן, יש גם המשך וגרסה ישראלית?

הסדרה הישראלית פולישוק, בהחלט מושפעת מאוד מכן אדוני השר – לזכותם של יוצרי הסדרה הישראלית,
אפשר לומר שהיו להם כבר חומרים מוכנים מהפוליטיקאים שמקיפים אותנו מכל קצוות הקשת הפוליטית.
בנוסף הסדרה המשיכה לסדרת המשך ככן אדוני ראש הממשלה.
היא עקבה אחר קורותיו של האקר בזמן שהוא כבר ראש ממשלת בריטניה. בנוסף, הייתה גם גרסה שהיא ריבוט בשנת 2013 – אבל עדיף לא לדבר עליה יותר מדי.

אחרית דבר

הרשמה לניזולטר:

אם אתם אוהבים את ההומור שלכם קצת שונה – קצת מיושן, נוגע בשחיתות ומשעשע,
אז כנראה שתאמצו את הסדרה הזאת.
היא מתאימה במיוחד לאנשים שהתפכחו מאשליית הפוליטיקה, אבל עדיין נהנים לראות את המשחק הטיפשי הזה. קצת כמו הכדורגל הישראלי, כולנו יודעים שזה רקוב, אבל עדיין נמשכים לזה בתקווה שיום אחד יקרה משהו שונה, לפעמים זה קורה, אבל אז מגלים שהשחקן או השופט מכר את המשחק (או שניהם בו זמנית).
כיום אפשר למצוא את הסדרה בין היתר בערוץ הקומדיות הקלאיסות ולחיות מחדש את האין אונים שממנו מורכבת הפוליטיקה.

ליצרת קשר, ההצעת רעיונות, הזמנת סטנדאפ, הרצאה או הופעה:

The post כן אדוני השר – האם שקרים פוליטיים עדיין יכולים להצחיק אותנו? appeared first on ילדי הקומדיה.

לחזור לימים שבהם מותר היה לצחוק על הכול

לארי, שהוא חסר כל כישורים חברתיים על גבול הספקטרום האוטיסטי, נקלע לשלל סיטואציות חברתיות מביכות וקרינג'יות. לאורך כל הסדרה, הוא מצליח להעליב מגזרים שלמים – נכים, בעלי צרכים מיוחדים, שחורים, יהודים, נשים ושמנים. כשאני צופה ב"תרגיע" אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן לימים שבהם מותר היה להגיד הכל ולצחוק על הכל. בשנת 2022, כשאסור לרמוז בכלל על צבע עורו של אדם ויש הקפדה על שימוש בשפה נקייה מסטראוטיפים, סדרה כמו "תרגיע" לא הייתה יכולה להיווצר היום. קשה להאמין שבימינו ייצרו סצנות כמו זאת שבה לארי מעמיד פנים שהוא מגמגם כדי שיוכל להיכנס לשירותי נכים. או זאת שבה הוא מברך מכר שלו על כך שבתו הלסבית התחילה לצאת עם גבר. או כזאת שבה לארי טוען שהכסף שהוא מרוויח לא שייך לאשתו כי היא עקרת בית.

לארי הטלוויזיוני לעומת לארי האמיתי

לארי דיוויד לא מתנצל – הוא שם פס על תקינות פוליטית. מצד אחד הוא מציג את רגישות היתר של הסביבה, ומצד שני הוא מטיל את ההאשמה עליו, כמי שפשוט לא נכנע למוסכמות חברתיות. "כולם יודעים את זה, אבל החוקים לא חלים עליך", כך אומרת לו סוזי, אשתו חמומת המוח של ג'ף, הסוכן שלו. ובאמת, "תרגיע" פשוט מנפצת את כל הקודים החברתיים וכללי הנימוס. במציאות אגב, לארי דיוויד טוען כי הוא רחוק מהדמות הטלוויזיונית שלו. באחד הראיונות איתו הוא אמר כי אמנם הסיטואציות בסדרה מבוססות על מקרים אמיתיים שחווה, אבל הוא לא מרשה לעצמו להתנהג ככה בחיי היום יום בגלל הרגישות שלו לכבודם של אחרים. 

לארי הטלוויזיוני אומר את כל מה שאנחנו היינו רוצים לומר ונמנעים מלהגיד. אצלו "כל האמת בפרצוף" זה לא סתם קלישאת ריאליטי. זה בדיוק סוד הקסם של "תרגיע". חוסר הטאקט, הגזענות, הסקסיזם וההומופוביות של לארי אולי מכעיסים, אבל הם בעיקר קורעים מצחוק. "תרגיע" לא מפחדת לשחוט פרות קדושות. היא דורכת על היבלות של כל נושא רגיש וזה בדיוק מה שהופך אותה לקומדיה הטובה ביותר ששודרה אי פעם בטלוויזיה. במבחן הקומי היא שרדה את מבחן הזמן.

The post לאחר עשרים שנה – האם הפרקים הראשונים של תרגיע שורדים את מבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.