אי שם בפלנטה שלפני הפוליטיקלי קורקט, בשנות ה-80, נולדה אחת הסדרות האהובות ביותר על המסך לאותה תקופה: "צער גידול בנות" (Full House). בין התסרוקות הגבוהות לשיעורים לחיים בסוף כל פרק, יצאנו לבדוק: האם הסיטקום הקלאסי שגדלנו עליו בחינוכית מצליח להצחיק  היום, או שאנחנו מאוהבים רק בנוסטלגיה?

בשנות ה־80 היה קטע כזה לצחוק על החלפה מגדרית, כאילו כל תסריטאי שנתקע אמר מה יקרה אם הוא יתעורר בתור אישה? זאת ההקדמה הקצרה שלי לסדרה צער גידול בנות.

הגברים של משפחת טאנר: כשגברים צריכים לגדל בנות

באמת ניסיתי להבין למה קראו לה צער גידול בנות, הרי השם המקורי באנגלית הוא .Full House הניחוש שלי הוא שמפני שהסדרה שודרה בחינוכית רצו לתת לה שם תרבותי. תחברו את השוביניזם הישראלי של האייטיז, שבו גבר שמטפל בילדה הוא עב״מ, לפיילוט  שבו מספרים על האימא שמתה, יש פה צער ומישהו צריך לגדל את הבנות. וזה מה שעלה להם לראש.

בפרק הפיילוט דני טאנר עדיין מנסה להבין איך מנהלים בית עם שלוש בנות אחרי מות אשתו בתאונת דרכים. דוד ג׳סי והחבר ג׳ואי נכנסים לעזור, אבל די מהר ברור שהם לא באמת יודעים למה הם נכנסו. בעונה 1, פרק 1, Our Very First Show, רואים את כל הרעיון של הסדרה בתוך סצנה אחת: ג׳סי וג׳ואי מנסים להשתלט על הבית, כולל טיפול בתינוקת מישל וההתמודדות עם המתבגרת די.ג׳יי שרוצה חדר משלה, ובאמצע הבת האמצעית סטפני. זאת בדיוק הבדיחה הבסיסית של הסדרה, שלושה גברים מבוגרים עומדים מול ילדות קטנות ונראים אבודים לגמרי.

משפחת טאנר: דמויות שגדלו איתנו

הסדרה התחילה את חייה בשנת 1987 והסתיימה בשנת 1995, אחרי 8 עונות ו־192 פרקים. כמו בכל סיטקום משפחתי מהתקופה, לכל אחד בבית היה תפקיד ברור: דני טאנר הוא האבא האחראי והלחוץ; ג׳סי (ג׳ון סטיימוס) הוא הדוד החתיך והמרדן; וג׳ואי (דייב קולייר), הוא המצחיק שלא באמת התבגר. והילדות החמודות – די ג'יי, סטפני ומישל (במשחק כפול של התאומות אולסן) –  נמצאות שם כדי להזכיר לכולם שכל בלגן צריך להסתיים בשיעור קטן לחיים.

באייטיז אהבו מאוד סיפורים שבהם מבוגרים שכשלו בחייהם צריכים לטפל בילדים חסרי ישע, כמו בסרט שלושה גברים ותינוקת (1987, ליאונרד נימוי). צער גידול בנות יושבת בדיוק על אותו פחד קומי מה קורה כשגבר, שגם ככה לא מתפקד יותר מדי, צריך להתמודד עם רגשות, כביסות, ארוחות ערב ושיחות לפני השינה. 

דייב קולייר בתור ג׳ואי והחיקויים, בוב סאגט בתור הסטרייט מן, וג׳ון סטיימוס בתור ג׳סי, הוויילד מן. מעניין שגם מאחורי הסדרה הכי נקייה בעולם הסתתרה חבורה די קומית: בוב סאגט הגיע מעולם הסטנד־אפ והיה במציאות הרבה יותר בוטה מדני טאנר, דייב קולייר הגיע מסטנד־אפ וחיקויים, וג׳ון סטיימוס אומנם הגיע יותר מכיוון של טלוויזיה ומוזיקה, אבל ידע בדיוק איך לשחק את הדוד הכריזמטי. לכל אחד מהם גם היה משפט מחץ קבוע, כמעט כמו סימן מסחרי ממישל עם You got it dude עד לג׳סי עם Have mercy. בקיצור, מתחת לכל הסוכר הזה היו אנשים שידעו תזמון קומי לא רע. 

העולם האוטופי של שנות ה-90

בישראל הסדרה שודרה בחינוכית, ובהמשך גם בערוץ 2 ובערוץ הילדים. מעונה לעונה הילדות ממש גדלו, וכך גם ההתעלמות מהמציאות: היריון בגיל צעיר, מין וסמים לא היו אפילו אופציה.

בעונה 3, פרק 21, Just Say No Way, די.ג׳יי נתפסת בטעות עם פחית בירה ביד בנשף בית ספר, אחרי שניסתה לעצור ילדים אחרים ששתו. המסר הוא אלכוהול הוא רע, המשפחה היא דבר טוב.
כל מי שרצה להיכנס לעולם אוטופי של משפחה לבנה מהפרברים היה מוזמן לצפות בחצי שעה ללא כנופיות או אלימות. אם היו עושים סדרה כזאת היום בארצות הברית, די.ג'יי הייתה נתפסת עם אקדח וסמי מסיבות.   

היא הצליחה כאן בענק כי ילדים הצליחו להבין את הסדרה הזאת בזמן אמת. תמיד אפשר להבין ילד שלא רוצה לישון או שבא לו צעצוע חדש. הסדרה שודרה בישראל באיכות מזעזעת ודי מטושטשת, כנראה חסכו עלינו בעותקים של הקלטות.  

בפרק הסיום מישל נופלת מסוס, מקבלת מכה בראש ומאבדת זמנית את הזיכרון. במילים אחרות, גם הפרידה מהסדרה חייבת לעבור דרך הטקס הקבוע כולם מתכנסים, כולם נזכרים כמה משפחה חשובה, והכול נגמר בחיבוק קבוצתי מוגזם.

סופה של תקופה: האם היא באמת מצחיקה?

האם הסדרה מצחיקה? כן, אבל לא כי היא באמת מצחיקה, אלא כי היא כל כך תמימה. קצת כמו להיזכר בילדות שלנו ולחשוב שלא היו פשע, אלימות ודברים רעים, ככל הנראה כי המבוגרים שמרו עלינו מפניהם. קומדיה היא עניין של התאמה זמנית. אם היא מתאימה לתקופה היא תצחיק, ולא הייתה סדרה יותר מתאימה ממנה בזמן אמת.

אם אתם מתחת לגיל 40, לא תחזיקו מעמד בקצב האיטי, בתגובות המוגזמות ובסוף הטוב שתמיד מגיע לפני סיום הפרק. 

למי שמתגעגע, יש גם סדרת המשך ששרדה כמה עונות, כולל דיבוב של נועה מנור: 

דמויות, שחקנים ויוצרים

• דני טאנר (בוב סאגט): מי שהפך לאייקון של "האבא הלחוץ והמסודר" היה במציאות סטנדאפיסט עם הומור שחור ובוטות חסרת מעצורים. הניגוד הזה הוא בדיוק מה שאיפשר לסאגט להחזיק דמות כל כך סטריאוטיפית ועדיין להפוך אותה לאנושית ואהובה.
• ג'סי קטסופוליס (ג'ון סטיימוס): ה"דוד החתיך" לא היה רק פרצוף יפה. סטיימוס הביא איתו כישרון מוזיקלי וכריזמה מתפרצת, שהפכו את ג'סי לדמות האהובה ביותר על הצעירות של אותם ימים. המשפט "Have mercy" הפך לחלק מהשפה הטלוויזיונית של דור שלם.
• ג'ואי גלדסטון (דייב קולייר): בתור הקומיקאי של החבורה, קולייר הביא איתו סט שלם של חיקויים וקולות מצחיקים. הוא היה הדבק שחיבר בין רצינותו של דני לבין ה"רוקנרול" של ג'סי, ותמיד דאג להזכיר לכולם שגם גבר מבוגר יכול להישאר ילד בנשמתו..

• די.ג'יי טאנר (קנדיס קמרון): הבת הבכורה, ששימשה לעיתים קרובות כ"קול ההיגיון" בתוך הבית המטורף הזה. היא הייתה זו שנאלצה להתמודד עם גיל ההתבגרות תחת זכוכית מגדלת, וסיפקה את הרגעים הכי "אמיתיים" של הסדרה – מההתמודדות עם לב שבור ועד ניסיונותיה לזכות בפרטיות.
• סטפני טאנר (ג'ודי סוויטין): הילדה האמצעית והשובבה, שזכורה בזכות משפט המחץ המיתולוגי "How rude!". סטפני הייתה ילדה  סקרנית, מצחיקה, ותמיד יודעת מתי להכניס את הדודים שלה לצרות.
• מישל טאנר (אשלי ומרי-קייט אולסן): התינוקת שהפכה לאייקון תרבותי עולמי. למרות גילה הצעיר, מישל גנבה את ההצגה בכל פרק. עם ה-"You got it, dude" המפורסם שלה, היא הייתה הדבק הרגשי שהפך את הבית הזה ממשפחה של גברים לבית אמיתי.
• קימי גיבלר (אנדראה ברבר): השכנה המעצבנת שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. קימי תמיד הגיעה בזמן הלא נכון, אמרה את הדבר הלא נכון, אבל איכשהו הצליחה להפוך לחברה הכי טובה של די.ג'יי ולחלק מהדינמיקה המשפחתית של הטאנרים.
• רבקה דונלדסון-קוסופוליס (לורי לוקלין): "בקי" נכנסה לסדרה כגג רומנטי של ג'סי, אבל מהר מאוד הפכה לדמות יציבה ומאוזנת בבית: האדם השפוי היחיד בתוך חבורה של גברים מגודלים.
• היוצרים (ג'ף פרנקלין): ג'ף פרנקלין הוא האיש שחתום על הפורמט המנצח; שלא זכה להצלחה 

שאלות ותשובות: כל מה שרציתם לדעת על משפחת טאנר

למה קראו לסדרה "צער גידול בנות" ולא בשמה המקורי Full House? השם המקורי Full House מתייחס ל"בית מלא " ולמונח מהפוקר – אבא, שלושה גברים וילדים. השם העברי "צער גידול בנות" ניתן ככל הנראה על ידי הטלוויזיה החינוכית בישראל. השילוב בין הטרגדיה בפתיחת הסדרה (מות האם) לבין התפיסה השוביניסטית של האייטיז, לפיה גבר שמטפל בילדים הוא עב"מ, יצרו את השם הישראלי המוכר והנוסטלגי.

האם "צער גידול בנות" באמת עומדת במבחן הזמן? התשובה תלויה בציפיות שלכם. אם מחפשים קצב מהיר והומור מתוחכם של ימינו – אולי תתקשו להחזיק מעמד. עם זאת, הסדרה מצליחה לעמוד במבחן הזמן כ"מוצר נוסטלגי". היא מציעה הצצה לעולם אוטופי, תמים ונטול אלימות, שמהווה מעין "טיפול בטוח" מהמציאות המורכבת של ימינו.

למה דמויות כמו דני טאנר וג'סי היו כל כך שונות מהשחקנים שגילמו אותן? זה אחד הסודות המרתקים של הסדרה. בוב סאגט (דני טאנר) היה ידוע בסטנד-אפ האמיתי שלו כבוטה ופרוע הרבה יותר מהדמות האבהית והלחוצה שגילם. דייב קולייר הגיע מרקע של חיקויים, וג'ון סטיימוס היה המוזיקאי הכריזמטי. הניגוד הזה הוא מה שאפשר להם לשחק דמויות "סוכריות" כל כך, תוך שמירה על תזמון קומי מדויק מתחת לפני השטח.

האם הסדרה עסקה בנושאים קשים כמו סמים או הריון? כמעט ולא. הסדרה שמרה על קו נקי מאוד. גם כשניסו לגעת בנושאים "בוגרים" יותר, כמו בפרק שבו די.ג'יי נתפסת עם בירה, המסר היה תמיד שמרני ומשפחתי: "אלכוהול הוא רע, המשפחה היא דבר טוב". זה היה חלק מהקסם האוטופי שהפך אותה ללהיט בקרב ילדים בשנות ה-80 וה-90.

האם יש היום דרך לצפות ב"צער גידול בנות"? בהחלט. מעבר לשידורים החוזרים שצצו לאורך השנים, הסדרה זכתה לסדרת המשך בשם "צער גידול בנות – הדור הבא" (Fuller House), ששמרה על הרוח המקורית ושרדה מספר עונות בפלטפורמות הסטרימינג המודרניות.

The post צער גידול בנות:  הסיטקום המתקתק מהאייטיז עומד במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

מה קורה בקומדיות של סוף 2025? בגדול, עונה חדשה של "אותה גברת בשינוי אדרת" (זאת נועה קולר. תיראו מופתעים) נפלה על המדינה – עונת חורף 2025. אמ;לק? בשלב הזה אני מתקשה כבר להבחין בין הפרסומות לסדרות, כי כולם משחקים את כל הדמויות בכולן, וזה הכול פרסומות. אבל אוקיי. מיקומות, דרך מטכ"ליסטים עד חזי ובניו – מה כולם שכחו? 

יקומות | טרלול מבוקר

מה הפעם? רועי כפרי עושה פרסומת ל"סמיילינג פרנדז". אבל אין לו חברים, אז הוא עושה את כל התפקידים ביקומות. אז זה "סמיילינג רועי". או "רועי המחייך". קריפי. מוזר. הקאתי דם. דודו בא בצהריים אל הבת של השכן. זאת רועי כפרי. הוא שופך על עצמו גלון של חלב ומשחק בשובבות עם פטמה אחת דרך החולצה. הפאה שלו פרועה על צד ימין וכולו צועק "קח אותי אריאל שרון". זה גם מה שכתוב לו על החולצה. המסר הוא שאתה צופה בטלוויזיה, שבה אתה הצופה והטלוויזיה היא הטלוויזיה. הבנת את זה ,כפרי? 

העלילה ביקומות? אין עלילה. יש ציטוט של ציטוט. הנה הצופים היחידים של ערוץ איקס-עשרה, זוג קשישים, ושניהם רועי כפרי. הנה סטנדאפיסט בסיוט הכי גדול של עצמו. והכל בעטיפה חרדתית של חלום בתוך חלום בתוך חלום.

מרשל מקלוהן כתב פעם משהו בספר לגבי טלוויזיה. אז בסופו של דבר התגובה שלי היא לטלוויזיה 50 אינץ' OLED שקניתי לפני חודשיים, וסיפקה פלטפורמה מהממת למשפוך הסדרות ששילמו לי כדי לכתוב עליהן. משלמים לי כדי לכתוב על זה. המילים האלה הן כסף. נו, קומדיה. הקאתי דם. מכירים בו בורנה'ם? בוּרנְהָאם? אני כל כך לבד. בסופו של דבר, נותרתי עם שאלה אחת בלבד – האם רועי כפרי מתפתח בסופו של דבר לרועי עירוני?

מקום טוב | לא למות

במקביל, נועה קולר, שבאופן מוזר משחקת איתו באותו סטורי-ארק, ה"אולפני הרצליה יוניברס", מתעקשת שהסרט שהיא חיה בו הוא דרמה, ."מקום טוב", אבל מסרבת למות. במקום זה, גם היא בוחרת לשקף לנו את האופן שבו היא רואה טלוויזיה. שזה כמו כפרי, אבל משעמם. הזוג שדועך מול המסך הוא לא שיקוף של רעיון של ציטוט של פוסט-מסחריות, אלא צל חיוור של חיות שמאבד את עצמו, את החיות שלו ואת הסיבה שלו לחיות. בעיקרון, אלו החיים הבינוניים שלכם – אבל על מסך. ״תראה, צוץ, ייאוש משלנו״.

נועה, בובל'ה. בדרמה את אמורה למות, לא לשבת תחת תאורה של מיליון דולר ולבכות על מר גורלך. את זה אנחנו אמורים לעשות. עם תאורה מאיקאה. על ספה בבית. לא באולפני הרצליה. אם הייתי רוצה לראות את החברים שלי רבים, הייתי בא אליהם הביתה ומכין להם מרק. שלפחות יהיה מה לזרוק כשרבים. לא יודע. זו דרמה, אז לא ראיתי את הסדרה שלה. אבל היי היא שיחקה מצוין את הקופה הראשית בקופה ראשית.

הורסת | עדיין מטומטמת

אגב קופה ראשית, גם הקופה המשנית (קרן מור) משחקת קופה משנית לקופה ראשית אחרת (בת חן סבג) בעוד קומדיה חדשה "הורסת".  בעוד אני עדיין חולם להקים להקת קאברים בשם קֶרֶן נוֹ-מוֹר, מור משחקת את המטומטמת אצל היוצרת של "מטומטמת". שזה כבוד. והיא כבר לא מטומטמת. היא משת"פית בחקירת רצח באשקלון. אם היא באמת היתה גדלה באשקלון, היא היתה סותמת את הפה, כי סניצ׳ס גט סטיצ׳ס (מלשנים נהיים תפרנים?)

כמה תל אביבי צריך להיות כדי לעשות רומנטיזציה להמשך של חצי שעה עם כביש 4?

ומה הכי מטומטם? הפרוטגוניסטית בסדרה "הורסת" חוזרת ל"עיר הולדתה" אשקלון כדי לפתור תעלומה. עיר שנמצאת חצי שעה נסיעה מתל אביב, או ראשון, או חולון, או כל מקום שהוא לא ״סוף העולם״. לא מסע אפי אל הצד השני של הפלנטה, סך הכל רכבת. זה אשקלון, כפרות, לא טורקמניסטאן. לא תהיה לה בעיה לחזור לישון בפתח תקווה. מקסימום קצת פקקים.

מטכ"ליסטים | קמר"ש הלור"ל 

ואם כבר לשדוד מהאמריקאים, מה עם קומדיה על טמטום צבאי? מטככ"ליסטים, כלומר, לא דרמה עם שחקנים קומיים, כמו "המפקדת" (אפילו שג'ובניקיות שלוקחות את עצמן ברצינות תהומית זה הכי מצחיק) או "שתי סיכות וחצי" (נו, הסרט הזה עם החיילות והשדכן). הפעם זה על גברים. הנה, תראו – סטיב קארל עשה את זה עם "כוח החלל" (Space Force), אז למה לא שייטת מטכ"ל? וכן, זה המשרד. וכן, זה בצבא. וכן, זה המשרד בצבא. וזה גברים הפעם. לא פקידות. תומכי לחימה. 

והיי, ממש כמו ב"ספייס פורס", הסיפור הוא על יחסים בין איש צבא לבן שלו. אממה, הגיבור הוא לא הגנרל. הוא רנ"ג. כן, רנ"ג. אחד משלנו. חפ"ש שעשה טעות ונתקע בצבא עד שעדיף כבר היה להישאר במדים, כי הם מסיחים את הדעת מהקרחת. אופס. והיי, זה השק"ם. כי על המבצעים לא צוחקים. אבל השק"מיסט? הו-אל-תשאל. כי אם כבר, אז שגם זה יהיה קופה ראשית. ואיפה השק"ם בסיירת הזה? בשנה שבה אין "התרחשות ביטחונית" אין מלחמה. יש צבא כזה של פעם, שמקווה למבצע מוצלח. כיפלי בצל וטוויקס בעשר שקל. 

וחוץ מזה הגיבור אשכנזי, אז שמו לו כתם על האף כדי שיהיה משהו לא גזעני לצחוק עליו – כתמים על הפנים. מה שכן, המלודרמה משכנעת. משכנעת שהכותב בן 50 ואין לו מושג איך צעירים מתנהגים. גם לא ב-2002 (סטינג היסטורי! ולמעשה תירוץ למה אין לאף אחד סמארטפון, ולדחוף את הראש של גדי סוקניק אומר ״אלה תחילת שנות ה-2000, והרי החדשות״). אז כן, זה "מביא את הדחויים לפרונט", אבל זה הדחויים שאנחנו כבר מכירים. ברטפלד וזרחוביץ׳. שהוא כל כך דחוי שהוא ביים, כתב ומככב בתור השוטר אזולאי, או שילוב מוזר בין פריקוול לסיקוול של סלאח שבתי. והמלחמה? מלחמה? איזו מלחמה? זה 2002 ואין-אינתיפאדה. הדרמה היא רומן מהצד. 

ילדחרא | קרטמן פוגש את רעננה

״החיים שלך דבש״, אומרת האימא של קרטמן בגרסת ה-IRL  הישראלית הגנרית (לבן. רעננה. גנרי. חצי-חצי שאין לנקוב בשמו). ואני תוהה מה גרוע יותר – בריונות של חטיבת ביניים או טילים. גם כאן, אין מלחמה. זו ישראל של מתישהו. לימבו מנותק. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי הקשר. 

ומה קורה פה? בילדחרא זה סיפור התבגרות והתגברות של נער שאני מניח שמישהו היה קורא לו ״בלתי נוירוטיפיקלי״ בשכונה שקטה ברעננה. עם כל הדרמה של שכונה שקטה ברעננה. מכות בבית ספר, אבא מביך, אמא מגוננת וצלצולי פעמונים. של בית ספר. 

אבל היי, זה טוב. זה אמיתי. הדינמיקה שם, אפילו שהדיאלוגים קצת קרטון, והדמויות בילדחרא מדברות קצת כמו צ׳אטGPT שביקשו ממנו לכתוב משפחה מסביב לדמות אחת מורכבת, להלן ״הילד״. שהוא לא מאוד מורכב. כלומר, הוא כן, אבל הוא אריק קרטמן, שעושה מניפולציה על נשיא ארה״ב כי לקחו לו את הטלפון כי הוא קיבל 47 במבחן בבית ספר. אבל נשיא ארה"ב זה אבא שלו. 

בקיצור, רואים שכולם התחדדו ממש בדינמיקה משפחתית, הז׳אנר האהוב על היוצרים. או הקהל. או הדבר היחיד שפס הייצור הזה יודע לייצר. וגם כאן אנחנו בבועה שבה הדינמיקה היחידה האמיתית היא מה שהילדים עושים בבית הספר. ואין מגפה. ולא היתה מלחמה. והכל כרגיל. 

חזי ובניו | בורקס בפיתה

במקביל. כלומר, יקום מקביל. "חזי ובניו" נותנת פרספקטיבה לכמה כל יתר הסדרות התקדמו, בזמן שחזי ובניו נותרה ממתק לבומרים שצריכים מציאות פשוטה עם דודות צעקניות ודרבוקות ו״אח שלנו מתחתן״. האסתטיקה: זו הופעת דראג, אבל נשים של נשים. וגברים של גברים. הכל גרוטסק, ומזרחים זה עם חם. ממש כמו פעם. במפעל.

בזמן שהמשחק בסדרות האחרות נע בין אמין למדי למשכנע, ובניו בעיקר נראית כאילו השחקנים לועגים לדמויות של עצמם, במקום להיות הן. כאילו שכחו שהקומדיה אמורה לבוא מהסיטואציה. לא מהקולניות. לצעוק זה לא מצחיק. בשביל זה יש לי שכנים. כי למה לעשות את סלאח שבתי של שנות ה-2000 המוקדמות, כמו במטכ"ליסטים, כשאפשר לעשות את סלאח שבתי המקורי? מזרחי נלעג, רגשני ודביל. פיזדץ כמה שרואים שהשחקנים יותר חכמים מהדמויות, והנחיית הבימוי היתה ״עממי יותר״. וזול. כל כך זול. סצנה ברכב עם רקע מהאייטיז מוקרן על החלונות, ומשחק שלא הייתי קונה גם במבצע. 

קנה גרוטסקי קבל זול בחינם. והעלילה? תחשבו ״ביום של החתונה של הבת שלי!״ זו המלודרמה של הרובוטים מפיוצ׳רמה פוגשת קומדיה טורקית, אבל עם מזרחים. תרגום זול מספרדית. ומרלון ברנדו הישראלי בתפקיד חייו. אבא סטרייט. 

בקיצור, זאת לא קומדיה. זו דרמה עם משחק כל כך זול ונלעג שלא נותר אלא להוסיף את התיוג ״קומדיה״ כדי לנסות לדלות עוד צופה וחצי לשריפת פח זבל. ומלחמה? אין מלחמה. יש אייטיז בשכונה.

שורה תחתונה: הקומדיות של סוף 2025 בואכה 2026 (אליה הצטרפו זגורי ואואזיס במדבר) לא רוצות להראות לנו משהו חדש. הן רוצות להזכיר לנו. לצטט לנו. להחזיר אותנו לתקופה תמימה יותר, שבה אין שום דבר שם בחוץ, חוץ מדינמיקה משפחתית. תקראו לזה ״החורף של וין דיזל״ – כי כל מה שיש בו זה הדבר הכי חשוב. הכי הכי חשוב. הכי הכי הכי חשוב – משפחה. כי אם כבר שונאים אותנו, עדיף שזה לא יהיה בגלל אנטישמיות – אלא כי מכירים אותנו.

איפה משודר

מקום שמח (כאן 11) — עלתה: 2.11.2025

• יוצרים: נועה קולר, רם נהרי (נהרי גם ביים)
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: ורד במשבר גיל 40; אמה המבוגרת מבקשת ממנה “להרוג אותה”, וזה דוחף למסע פרוע (ומצחיק-כואב) לחיפוש טעם בחיים

יקומות (כאן 11) — עלתה: סוף נובמבר 2025 (שידור/סיקור סביב 24–25.11)

• יוצרים: רועי כפרי, גון בן־ארי
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: קומדיה “בין שפיות לנונסנס” – הומור אבסורדי שמנסה לפצח משבר קיומי/מוות/חיים, בפורמט שמרגיש לעתים כמו יצירה-על-סף-התפרקות
  

הורסת (HOT / HOT3 / NEXT TV) — עלתה: תחילת נובמבר 2025F

• יוצרת: בת חן סבג (גם מככבת)
  
• איפה משודר: HOT3, HOT VOD, NEXT TV
  
• פרמיס: אבישג “אבי” קוסמה, פליטת ריאליטי, חוזרת לאשקלון לכאוס משפחתי: אמא בהתקף, גופה/מוות מסתורי, חקירה משטרתית — וברקע “קללה” על נשות המשפחה
  

חזי ובניו (HOT / NextTV) — עלתה: יולי 2025 ynet+1

• יוצרים: לימור צרפתי־פרץ (בהשראת משפחתה) בשיתוף רז יובן ומיתר פרהט־פרי
  
• איפה משודר: HOT + NextTV
  
• פרמיס: “טלנובלה קומית” משפחתית-מזרחית: מוסכניק עיראקי וארבע בנות; הצעירה הורסת חתונה ואז מתברר שיש “קללה” סביב נישואים במשפחה
  

מטכ״ליסטים (yes) — עלתה: 18.12.2025

• יוצרים: ערן זרחוביץ׳, מויש גולדברג, אילן שפלר | בימוי: בעז פרנקל
  
• איפה משודר: yes
  
• פרמיס: דרמה קומית על הווי “ג׳ובניקים” בסיירת מטכ״ל בשנות ה־90, עם ציר אב–בן: הבן מגיע לשק״מיסט ביחידה והאבא הוא רס״ר המחנה
  

The post הקומדיות הישראליות של סוף 2025: שכחו מה היה פה בשנתיים האחרונות appeared first on ילדי הקומדיה.