לא מיצינו עדיין את הביף בין ילדחרא ומקום שמח. עפרה וירדנה היו צ’ילבות במשך שנים, מעריצי אואזיס ובלר עדיין בריב — אבל מה היה לשתי הסדרות שטלטלו את עולם הטלוויזיה הישראלי החורף? חודש של ויכוחים, נאצות וקללות עסיסיות? לא מספיק.

ולכן אני מרגישה צורך לכתוב ניתוח קצת יותר מעמיק ולתת פה איזו השוואה, כדי להגן על עמדתי שהמנצחת פה היא בלי ספק ילדחרא. מה יש בה שבמקום שמח אין?

קודם כל, תזמון קומי

כששי (שמואלי דקטור) הילדחרא צועק על הפדופיל שמגלם יובל סגל: “כבר קבעתי עם פדופיל אחר!”, או כשהמאהבת החיה בסרט של אבא שלו (ליאת הר לב) מתקשרת תמיד ברגע הלא נכון, זה הרגע שבו הציפייה נשברת. הרגע המדויק שבו הצופה, שציפה ל… משהו, מקבל משהו אחר. שנון יותר, אבסורדי יותר, הזוי יותר אבל גם אמין ואמיתי יותר.
כשנועה קולר ואביהו פנחסוב רבים אין הפתעות. האם מפתיע מישהו שנועה, במשבר גיל ה־40 המאוחר, מתלהבת מפנטזיה ריקה, או שלבעלה העובד קשה נמאס קצת מהמניפולציות שלה? הריבים, כך נרמז, ישנים כמו הזוגיות שלהם, ואין בהם שום הפתעה, לחלוחית או חידוש – לא להם ולא לצופה. בוטה? כן. אבל לא מחדש.

קבלה אצל הקהל

ילדחרא היא חביבת המבקרים, אין ספק. אבל הקהל נוטה לכיוון מקום שמח, ומזדעזע עמוקות מילדחרא. מהתרשמות בלתי אמצעית, גם הצופים לא חושבים שמקום שמח היא משהו… שמח במיוחד. ובכל זאת — מקום שמח חודשה לעונה שנייה.

צילום יפה

בקולנוע יש מושג: “שעת הזהב”. זאת שעת השקיעה שבה הכול נראה מופז, רך ונעים.
בשיא מקום שמח רבים נועה קולר ואביהו פנחסוב ריב כזה של פעם בחיים. הוא מתרחש בדיוק בשעה הזאת, שעת השקיעה, שפנסי הרחוב נדלקים בה והכול אמור להיות מואר באור רך. ואפילו ברגע הזה האור אפור, קשה ומכוער, והגיבורים שלנו נראים חיוורים וכעורים.

לא צריך להמשיך כדי להבין כמה מחשבה הושקעה בכל פריים, בכל טיפת זיעה, בכל הבעה עלובה עד אומללה של יובל סגל – הפדופיל השכונתי – וברגע שבו האבא מחייך את החיוך הכי מרושע שלו ומצלק בנונשלנטיות את הבן שלו לנצח.

דמויות שאפשר לאהוב

גם מי שמזדהה עם מסע הזוגיות במקום שמח לא ממש יחבב את הדמויות הקולניות, האלימות, חסרות האמפתיה והלחוצות. אבל מי לא ירצה לבלות עוד קצת עם הפדופיל הכי מקסים, הילדחרא הכי שנון, האבא הכי רשע והמורה הכי אטומה שמאכלסים את ילדחרא? פשוט חבורה של נבלי דיסני אחד־אחד. חארות כולם, אבל כמה כיף איתם.

מה כן יש למקום שמח שאין לילדחרא?

את תיקי דיין, לנה סחנוב וליא קניג: האמא המיואשת, הרופאה החכמה ודבורה בת הדודה הקפדנית. שילוש מופלא של נשים ישירות ונחרצות, שכל רגע איתן על המסך הוא תענוג מופלא. בחיי, שאם הסדרה הייתה עוסקת בעיקר בתיקי דיין ובמאבקה בריקנות, והבת המודחקת שלה עם הבעיות בזוגיות הייתה נדחקת למקום שני, לא הייתי מתלוננת.

לסיכום, יש לנו סדרה אחת כתובה היטב, מצולמת ומשוחקת לעילא, מפתיעה ומעמיקה; ואחת… טובה בסך הכול, כן? אבל מדכאת, לא יפה במיוחד, ומחפשת את המטבע תמיד מתחת לפנס. תנו לנו עוד מהשנייה. עם הראשונה נסתדר כבר בעצמנו.

The post ילדחרא מול מקום שמח: איזו סדרה ממשפחת הקומדיה כבשה את הצופים? appeared first on ילדי הקומדיה.