שיחה עם המחזאי ארז מירנץ על טרגי-קומדיה, דרמה קומית ועוד דברים שנשמעים טוב בשתי מילים

גילוי נאות: זה היה הגילוי הנאות. ארז מירנץ הי"ד הוא מחזאי וסופר, שהעלה בינתיים שלושה מחזות, קומדיה, טרגדיה וטרגי-קומדיה. בימים אלו מוצגת בתיאטרון קרוב, הקרוב למי שגר בתחנה המרכזית ת"א, "צמחים מטפסים", הצגה פרי עטו. זו דרמה קומית על צמחים (במובן הרפואי, לא הבוטני) המתקשרים ביניהם בלי שלמדע תהיה תשובה, כמו צופי התיאטרון הרפרטוארי. לקחתי אותו לשיחה על הטרגי-קומי והדגמתי לו.

בתיאור ההצגה נאמר שאפשר להגדיר את "צמחים מטפסים" כקומדיה שחורה. למה לא להתחייב על כך?

"כי כשכתבתי את המחזה, ניתוק ממכונת החייאה היה עוד בגדר טאבו מסוים והיום יותר קשה להתנתק מהוט".

כתבת קומדיה, דרמה, ועכשיו יצירה טרגית–קומית. לדעתך יש ז'אנר שמשרת יותר את התיאטרון?

"זאת בעיה .בדרמה ובטרגדיה אתה חייב להזדהות עם כל הדמויות שלך, אפילו המנוולות והאלימות ביותר, ועם השקפותיהן.

כיוצר קומי אני יודע שאפילו אם אומרים דברים מנוגדים למה שאני חושב אי-אפשר ממש לכנות אותם ממש 'השקפות'".

מה לדעתך כיום היחס לטרגי–קומי בתרבות הישראלית?

"כמו סקס. מי שמדבר על זה,  סימן שהוא לא עושה יותר מדי".

מי לדעתך היוצרים הטרגים–קומיים הגדולים ביותר?

"ללא ספק קובי מיימון ושלום אסייג"…

מה המילה הטרגית–קומית ביותר בעיניך?

"תקשורת המונים"

כשאומרים לך "יש דברים שלא צוחקים עליהם", אתה מחפש את האקדח?

"אני בעד אקטיביזם קומי-טראגי, לכן אני טוען ש'הכל שחיט'".

מהיכרות אתך אתה מעין ליצן עצוב. אבל זו קלישאה. איזו קלישאה על ליצן צריכה להחליף אותה?

"עדיף ליצן עצוב על צליין מצחיק".

מה התפיסה הטרגית–קומית שלך?

"בתיכון היה לי חבר דב. הוא היה אחד האשכנזים הבודדים בשכבה. היחיד שהעז להודות שהוא עצוב שרבין נרצח.

כשהוא ראה אותי כותב בפנקס דברים מצחיקים הוא אמר לי 'בשביל מה להצחיק אנשים? צריך לשבור עליהם כיסא'.

המשפט הזה עיצב את תפיסת עולמי".

אם היו נותנים לך משאלה אחת, כמה משאלות היית מבקש?

"אותו דבר שהייתי מבקש אם היה לי רק ראיון אחד בילדי הקומדיה".

הומור שחור הוא הומור נישה או מיינסטרים של נערים?

"הומור שחור נוצר במצב בו אם לא תצחק תמות (נפשית לפחות) אבל כשחושבים על זה, גם ההפך נכון.  אם תמות לא תצחק".

***

מחר, 17.12, 20:30, תיאטרון קרוב

דף ההצגה באתר הזה של מארק צוקרברג

The post ארז מירנץ הי"ד (צמחים מטפסים, הצגה) – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.

כבר היה נדמה שכל הסאטיריקנים הלכו להתאבד כי הם לא עמדו בתחרות עם המציאות. אולי הכל כבר נעשה ושוב יעלו השמות הישנים, אף שרוחות רפאים מתקשות מאוד לכתוב סאטירה. מתוך האפילה הרפרטוארית הגיח שי אזולאי והקים את הצגת הסאטירה "המחלקה", מאפס, באמצעות עזרה מחברים ומימון המונים, הצגה על חבורת חיילים שנשלחו לשמור, אבל על מה? האם אפשר למצוא עוד אבסורד בצבא? מתברר שכן.

למה לעשות סאטירה בארץ?

"כי זה עוד חוקי, בינתיים".

לאחרונה נחשפנו לשחיתויות בצמרת, לריבים ילדותיים של צמרת הביטחון, לאינפנטיליות מביכה של פוליטיקאים. מה הסאטירה יכולה להוסיף למציאות?

"אני חושב שהסאטירה עוזרת לנו להבין את החברה שבה אנו חיים, היא יוצרת מרחק מסוים בינינו לבין המציאות ומאפשרת לנו להסתכל על המצב באופן ביקורתי. בוא ניקח סתם דוגמה פיקטיבית – נגיד, ראש ממשלה שמרכל עם המזכירה שלו על שר הביטחון, וקורא לו מטורף ומושחת וקנאי. אם תראה את זה בחדשות, אז מה תגיד? מקרה בודד, טיפוס מסואב, קטנוני וחסר מצפון. אבל אם תראה את אותה סצנה בהצגה, אז אולי תחשוב שיש לה משמעות סמלית, אולי תתחיל לנתח את המשמעויות שלה – אולי תבין שהאיש בעצם משקף אותנו, את החברה שלנו, שהרי ממנה הוא צמח ואותה הוא מייצג בעיני העולם".

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

"חנוך לוין, פרנץ קפקא, סמואל בקט, דודו גבע, גוטפריד גוטהלף זוויסיג".

"המחלקה" עוסקת באבסורד בחיי הצבא. מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בצבא?

"את הסיפורים הממש טובים אני שומר לרומן טרגי-קומי שעדיין אין לי אומץ לכתוב, אבל אני יכול לספר על מקרה אחד של קצין בכיר שבא לבקר אותנו בזמן ששמרנו ליד קבר רחל – לאחר שהוא נשא את הנאום שלו על התפקיד החשוב שאנחנו ממלאים שם, הוא שאל את החיילים לגבי התנאים במוצב, אם יש להם את כל מה שהם צריכים, וכדומה. אחד החיילים נעמד ואמר שאחד המפקדים תמיד נדחף לפניו בתור לשחק בפלייסטיישן, ושולח אותו לעשות כל מיני מטלות כדי שלא יפריע לו. באותו יום המפקד הזה הועף מהפלוגה".

מה אתה חושב על הסאטירה של היום?

"אני לא יודע אם יש היום סאטירה, יש הומור שחור, נונסנס, חיקויים, והרבה דאחקות, אבל סאטירה אמתית שיכולה לעצבן ולעורר מחשבה לא ראיתי מזמן. אולי גם 'המחלקה' היא לא באמת סאטירה – כלומר ראיתי אנשים שיוצאים באמצע ההצגה בכעס. אז זה נותן לי קצת תקווה, אבל לפעמים אני שוכב ער בלילות וחושב, 'אולי זה סתם הומור שחור? אולי פרודיה? גרוטסקה? בורלסקה?'".

המחלקה קרמה עור וגידים בזכות מימון המונים. יכול להיות שבניגוד לדעה הרווחת, ההמון יכול לשאת סאטירה?

"כמה מאות תומכים, כולל משפחה וחברים, לא ממש מייצגים  את הציבור הרחב, אבל אני חושב שצריך סאטירה, גם אם רוב הציבור יישאר בבית לראות האח הגדול. ההשפעה של 'מלכת אמבטיה', למשל, הייתה הרבה מעבר לכמה המאות שצפו בה. אפשר רק לקוות שלמרות התחרות הרבה עדיין יימצא מקום ליצירות סאטיריות שיעוררו דיון ציבורי".

 מה המילים שהכי מצחיקות אותך?

"מפנק, במיוחד כשהמילה מתייחסת לחטיף גרנולה, נוזל כלים, או כרטיס אשראי".

 מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בתיאטרון?

"בכל פעם ששחקן מנסה לפענח את המהלך הנפשי המדויק של הדמות שהוא מגלם זה קצת מרגיש לי מגוחך. למה הדמות אומרת ככה ולא אחרת? מי יודע? חצי מהזמן אני בעצמי לא יודע למה אני אומר את מה שאני אומר".

מה התפיסה הקומית שלך?

"מותר לצחוק על הכל, אבל לא הכל מצחיק".

 מה תיקח איתך לסוף העולם?

"גרביים להחלפה".

***
ההצגות הבאות:

The post ראיון עם שי אזולאי ("המחלקה", הצגה) – פרויקט סאטירה appeared first on ילדי הקומדיה.