סדרת הקומדיה השחורה "נגד הרוח" היא עוד סדרה על כותבת אומללה שההצלחה נחטפת מבין רגליה
מה קוטלים הפעם? את פורנו העוני החדש של HBO, הסדרה"נגד הרוח" ("Rain Dogs") – דרמה קומית, או קומדיה דרמטית, או קומדיה שחורה עם יותר מדי דרמה, עם אם חד הורית, דמות אב ללא אב וכל החוסר מזל הנלווה (עיינו "חוקי מרפי", כרך III). נו, כמו "חסרי בושה"
קראו עוד:
קומדיה שחורה חדשה בהוט: נגד הרוח
מישהו מטפל בך | האם סיטקום הפולחן הבריטי עומד במבחן הזמן?
ספיישל הסטנדאפ של ג'ון ארלי מגיע להוט
זוכרים? זאת שהגרסה האמריקאית שלה דרסה את המקור הבריטי באופן שדי הולם את כותרת התוכנית. אממה, כאן לא היה צריך לגייס קאסט חדש לגמרי של שחקנים אמריקאים שיתרגמו את העוני הבריטי המכוער לעוני אמריקאי סקסי. כאן העוני האמריקאי הסקסי טס חזרה אל מעבר לאוקיינוס, ונצמד כמו טפיל אסתטי לעורקיהם היצירתיים של קאסט בריטי למהדרין. ולמה פורנו? כי זה מה שהפרוטגוניסטית האנטגוניסטית שלנו צועקת עלינו כבר בסצנה הראשונה של הפרק הראשון, שבו מפנים אותה ואת הבת שלה מדירה מחורבנת והיא סוחבת את הדברים ב… נו… מה יסמל עוני? אה! שקיות זבל! וצועקת "הנה פורנו העוני שלכם!". יו נואו, כדי שתבינו שאתם כבר בעשור השלישי של המאה ה-21 וכולנו נורא מודעים לעצמנו, והקיר הרביעי נהרס לטובת חיבור המטבח והסלון. זאת ככל הנראה העת ההולמת להזכיר כי שבירת הקיר הרביעי ומודעות עצמית אינן תירוץ ליצירה של תוכן קלישאתי, לעוס וטחון שרץ בפול גז בניוטרל בשדרות סיזיפוס ה-III. לא ש"נגד הרוח" עושה את זה. אבל היא גם לא-לא עושה את זה. הדמות הראשית, למשל, לא מצליחה להחליט אם היא אכן עצמה או כותב הסדרה המתוסכל, המביע את החששות שלו על הדף, כי ברור שהיא כותבת מוכשרת ומתוסכלת. מה עוד היא תהיה?
אה, ואיפה שיש פרוטגוניסטית-אנטגוניסטית-כותבת-מתוסכלת-שהיא-הכותב נמצא כצפוי גם אנטגוניסט-פרוטגוניסט-גם-אני-בעצם-הכותב משלים, בדמות "המסוורת' סלניג'ר" (או משהו כזה) – ילד זין (גבר זין?) עשיר, מופרע, סוציופת, אליטיסט מפונק בן לאמא שלא חיבקה אותו מספיק שלא תמצאו בבית ללא חלוק סאטן ובחוץ ללא חליפה. טבעת עם אבן יקרה על הזרת והכל. סתם, קוראים לו סֶלְבִּי. כמו היוברט סלבי. המחבר הלא מאוד מפורסם של "רקוויאם לחלום". הבנתם? הבנתם? ומה משחקים? אבא חורג, אמא כותבת. כמו בשיר הזה של עומר אדם, על חוף. אבל קודם בלונדון.
להרשמה לניוזלטר
ולונדון. הו, לונדון. אם תשאלו אותי (כדאי מאוד, אני טוב בכאלה), העיר היא לגמרי האנטגוניסטית האמיתית של הסדרה. עיר צפופה, מזוהמת, רעה לתושביה, שנדמה שכולם בה נמצאים מוסרית בין הדוור שגונב לך את החבילות לבנקאי שגונב לך את הכסף. עיר שמתעללת בך, אבל אתה לא יכול לעזוב אותה. יו נואו, כי זאת "פאקינג" לונדון. כמו "פאקינג" תל אביב, רק עם יותר "פאקינג".
והאווירה? אם שמעתם במקרה את האלבום שהסדרה נושאת את השם שלו, "Rain Dogs" של טום ווייטס, או שמעתם אי פעם את טום ווייטס, אז זה זה. ראוי אולי להזכיר שווייטס גם המציא בעצמו את המונח "Rain Dogs" ("כלבי גשם"?), שמתאר, לדבריו, אה… כלבים בגשם. או במילה אחת – באסה. כמה באסה? כל הבאסה. כל הפאקינג באסה. כל הבאסה שאוכלת ערימה של אספרגוס ואז באה ומשתינה לך באמבטיה בעודה מסבירה לך מה אתה עשית לא בסדר. כל הבאסה שמציעה לך את כל העולם כי אתה בדיוק פלח האוכלוסייה שהם מחפשים, אבל למה אתה לא יכול להתנהג יותר כמו אנחנו? כל הבאסה שהעולם האכזרי והדפוק שלנו יכול לספק כמו אוויר לנשימה. קצת כמו הגנרל מהבדיחה ההיא, שהכריז שכל מה שנשאר לאכול זה חרא, אבל לפחות יש מספיק לכולם.
ליצירת קשר:
אה וחוץ מזה היא גם מצחיקה מדי פעם. כי מי לא תצחק כשמימין לבחורה שמציעה לך כרגע לכתוב עבור עיתון גדול יושב איזה סוטה שנוגע בעצמו בזמן שהוא מבקש ממך לרקוד קצת יותר לאט, כי את עובדת בפיפ שואו, כי זה פחות מנוכר ממצלמות רשת. או כשבית המחסה לנשים מוכות שבו את חוסה עם הבת שלך כמעט מתמוטט כי השכנים העשירים רצו להתקין להם "האט-טאב", ונהפך לעוד מכונת מזומנים, באמצעות אותן מצלמות רשת ממש ממוקדם (הלו, מראה שחורה!), שבהן אמהות מוכות משחזרות את החוויות הנוראיות שהן עברו מול גברים חרמנים שרוצים להרגיש את עצמם אבירים על סוסים לבנים (לפחות לשלוש דקות וחצי). אותי זה הצחיק. ולפעמים לא. אבל בסך הכל היה די סביר. כמו החיים, אבל עם מבטא בריטי ומצולם יותר יפה.