צ'רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל
הרב יניב נושא דרשה בבית הכנסת במקלט שבמרכז בית שמש: "רבותי, ברכות בבקשה. בייגלה זה מזונות. זיתים זה העץ, גמבה, אדמה וערק שהכול".
שקט. מישהו לוחש משהו באוזנו של הרב ומצביע על אחד המתפללים − צ'רלי. אצבעו מסמנת עיגול על הרקה כרוצה לומר, מה המשוגע הזה עושה פה?
"רבותיי!" קורא הרב, "היה כאן איזה דיבור על צ'רלי. בוא, צ'רלי. בוא".
צ'רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל.
"צ'רלי הוא הצדיק של בית שמש. שה' יברכהו ויאריך שנותיו בנעימים", אומר הרב.
כולם עונים אמן במקהלה.
והנה מספר הרב שצ'רלי מגיע בכל בוקר לבית כנסת אחר. הוא רוצה להיות בסדר עם כולם. ביום ראשון הגיע לבית הכנסת של הדתיים הציוניים. אחרי התפילה כולם במצב רוח טוב וצ'רלי מתחיל לצעוק, "נח… נחמן… מאומן…". כולם מסתכלים עליו בעין עקומה. "בשבת התפללתי בברסלב. כשהם שותים קצת יין ככה הם רוקדים", הוא אומר. "לא, לא, צ'רלי", אומרים לו. "פה זה לא ככה. פה, אחרי התפילה, שואלים ודורשים זה בשלומו של זה וכשיש איזו שמחה כמו יום העצמאות, או שצה"ל הצליח באיזה מבצע, אומרים 'אבינו מלכנו ברך את מדינת ישראל'". צ'רלי מודה להם על מה שלימדו אותו.
למחרת מתפלל צ'רלי למעלה, ברמה, אצל הנטורי קרתא. אחרי התפילה המצברוח מעולה. צ'רלי מתחיל לשיר, "ברך את מדינת ישראל!" וואהו, כמעט סוקלים אותו. צ'רלי לא מבין מה לא בסדר. לחבר'ה האלה יש פתיל קצר! מסבירים לו צפוף שייזהר ולא יגיד פה דברים כאלה. "כשיש מצב רוח טוב, צועקים פה, 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים'". צ'רלי כבר בטוח שהוא יודע מה להגיד כשהמצברוח טוב ויש חשק להודות לבורא עולם.
למחרת הוא מגיע לבית כנסת מסורתי. עורכים שם טקס חלוקת תעודות הוקרה לבני השכונה שנלחמו במלחמת לבנון השנייה. צ'רלי מתלהב וצועק, "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים!" הפעם מגרשים אותו בבושת פנים. צ'רלי בוכה. חב"דניק אחד פוגש אותו ושואל, "צ'רלי מה קורה?" צ'רלי מספר שרצה לעשות שמח וגירשו אותו. החב"דניק אומר, "צ'רלי, כששמח ובאמת רוצים להודות לבורא עולם, צועקים 'יחי אדוננו מורנו רבנו מלך המשיח לעולם ועד'. צ'רלי מוחה את הדמעות. עכשיו הוא יודע. מי לא אוהב את חב"ד?
יום חמישי בבוקר. צ'רלי מתפלל בבית כנסת ליטאי. "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח!" הוא צועק ומגורש משם בבושת פנים.
ומוסיף הרב יניב ואומר לכל קהל המתפללים, שבשבת צ'רלי התפלל אצל הרומנים. היה שם קידוש ליארצייט – אזכרה אשכנזית. צ'רלי שמע אותם אומרים: "די נשמה זאל האבן עלייה", שפירושו, למי שלא יודע, שלנשמה תהיה עלייה.
"ואני אומר לכם", מכריז הרב בקול רם וצלול, "שבעיר מפולגת כמו בית שמש, שבה יצר המחלוקת חוגג ומכלה כל חלקה טובה, אם צ'רלי ועקנין אומר לכם שלנשמה תהיה עלייה, תענו אמן ותגידו תודה. כי אם יש למישהו בעיר הזאת כוח לברך, הרי זה צ'רלי ועקנין".
"אמן ואמן!" עונה קהל המתפללים בקול גדול.
***
ערכה גרסה זו: ורד זינגר
***
מתוך הספר "ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא" בהוצאת מנדלי מוכר ספרים.