ארכיון תגיות: דודו גבע

הספרים הכי מצחיקים

שת”פ עם קורא בספרים: מהם הספרים הכי מצחיקים? אתם בחרתם

 

חמישה בריטים, חמישה אמריקאים, שני רוסים, שני צ’כים, שני ישראלים ושבדי אחד נכנסים לרשימת הספרים הכי מצחיקים בעולם.  הסקר הוא יוזמה משותפת עם  קורא בספרים, והוא נעשה באמצעות שאלה  פתוחה בחשבון הפרטי, סקר בדף הפייסבוק של קורא בספרים, סקר פתוח בקבוצות הפייסבוק “ספרים?” ו”סופרים, עורכים, מתרגמים, מאיירים ואמנים משובחי הומור“. שמות השופטים בסוף המאמר.

לא כללנו בו תגובות כמו “כל הספרים של”, ולכן שלום עליכם וטרי פראצ’ט  לא נכנסו. אל תהיו חמדנים. הדירוג הוא מלמטה למעלה ומספר הקולות בסוגריים. אם לא קראתם אחד מהם, תוכלו לנצל את החג כדי לצחוק.

בית מטבחיים 5\ קורט וונגוט (2)

הספר האנטי מלחמתי הראשון ברשימה, שפותח בהקדמה שמסבירה למה ספרים אנטי מלחמתיים הם כמו ספרים אנטי קרחונים. כמו הרבה ספרים אחרים ברשימה הוא נע בין סאטירה, בדיון וזעזוע. כנראה זה סוג הומור שקוראי ספרים מתחברים אליו. ככה זה.

בית מטבחיים

ציטוט: “לפעמים אני חושב על ההשכלה שרכשתי. אחרי מלחמת העולם השנייה למדתי תקופת מה באוניברסיטה של שיקגו. הייתי סטודנט במחלקה לאנתרופולוגיה. בימים ההם לימדו שם שאין שום הבדל בין אדם לאדם. אולי הם עדיין מלמדים את זה.”

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם\ דיוויד פוסטר וואלאס (2)

כיאה לפתיחה של ספר קומי, אנחנו רק בספר שני והסופר התאבד. הספר הוא מסה על החיים בעידן המודרני  דרך שיט תענוגות והוא מהספרים החדשים יחסית הבודדים שנכנסו לרשימה. הוא מעלה שוב את שאלת הומור האנשים העצובים.

ציטוט: “אכלתי שבלולים, ברווז, אלסקה אפויה, סלמון עם שוּמר, שקנאי ממרציפן ואומלט שאמור היה להכיל כמויות מזעריות של כמהין אטרוסקי. שמעתי אנשים בכיסאות נוח אומרים במלוא הרצינות שזה לא החום אלא הלחות. כמו שהובטח לי מראש, פינקו אותי – ביסודיות ובמקצועיות. כשהייתי שרוי במצבי-רוח קודרים התבוננתי ותיעדתי כל סוג של אדמומית, התקרנות, נגע קדם-מלנומי, כתם כבד, אקזמה, יבלת-עור, ציסטה חזזיתית, כרס בולטת, צלוליטיס ירכי, דליות, הזרקת קולגן וסיליקון, צביעת שיער גרועה, השתלות שיער שנכשלו – כלומר, ראיתי הרבה אנשים כמעט עירומים שהייתי מעדיף לא לראותם כמעט עירומים. הרגשתי עגמומיות שכמוה לא הרגשתי מאז גיל ההתבגרות ומילאתי כמעט שלוש מחברות בניסיון להבין אם זה הם או רק אני”.

הנסיכה הקסומה\ ויליאם גולדמן (2)

יש כאלו שיאמרו שבגלל הסרט האגדה המודרנית זכתה לקולות הבוחרים, יש כאלו שיאמרו שהספר יותר מצחיק, ויש את הורסי המסיבות שבכלל לא אהבו את הסרט, מה שבטוח הוא שהציטוטים האינסופיים מהסרט תרמו לא מעט לחשיפת הספר.

הנסיכה הקסומה ספר

ציטוט: “‘יש ספורט בספר?’

‘סיף. קרבות. עינויים. רעל. אהבת אמת. שנאה. נקמה. ענקים. ציידים. אנשים רעים. אנשים טובים. הגברות היפות ביותר. נחשים. עכבישים. חיות מכל סוג ותואר. כאב. מוות. אנשים אמיצים. אנשים פחדנים, האנשים החזקים ביותר. מרדפים. בריחות. שקרים. אמיתות. תשוקה. ניסים.’

‘נשמע בסדר,’ אמרתי, ודי עצמתי עיניי”

בית האלוהים\ סמיואל שם (2)

הספר שמוכתר למלכוד 22 של בתי החולים. לי היה קשה עם הציניות הבלתי פוסקת, ובניגוד לציפיות לדעתי הניסיון לזעזע גדול לאין שיעור מהניסיון להצחיק. ההומור בספר הזה הוא קר מאוד וריאליסטי מאוד, ולכן יש מי שיתפסו אותו גם כ”לא-הומור”.

בית האלוהים סמיואל שם

ציטוט:  “…נמצא הסטאז’ר בתחתית ההיררכיות האחרות רק בעקיפין. בדרכים עקלתוניות רבות נפלה לידיו הזכות להיות מנוצל בידי הרופאים הפרטיים, הנהלת בית החולים, האחיות, החולים, השירותים הסוציאליים, מרכזניות הטלפון, מפעילות האיתורית ואנשי משק בית, אלה המציעים את המיטות ומסדירים את החום, הקור, בתי שימוש, המצעים והתיקונים הכלליים. הסטאז’רים נתונים לחסדיהם לחלוטהין.”

שנת הגנן\ קארל צ’אפק (2)

 

צ’אפק הוא בהחלט מההומריסטנים האהובים עליי, וניתן לראות את עקבותיו בקרב הרבה הומוריסטנים אחרים כמו קישון. שנת הגנן הוא ספר קטן המתאר את רשימותיו כגנן בגינתו הפרטית, כאשר כל פרק מתאר חודש מחודשי השנה.
אם יש אמן שמסוגל להפוך נושאים קטנים למשעשעים מאוד, הרי זה הוא.

שנת הגנן קארל צ'אפק

 

ציטוט: “גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מן הסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. כך גם נאסר על אדם הראשון לדרוך על הערוגות בגן עדן ולקטוף פירות מעץ הדעת מפני שעדיין לא היו בשלים. אלא שאדם הראשון – בדיוק כמונו, הילדים – קטף פרי בוסר ולכן גורש מגן העדן. מאז פרי הדעת תמיד היה ויהיה בוסר.”

החייל האמיץ שווייק\ ירוסלב האשק (2)

חלוץ הסאטירות האנטי-מלחמתיות (כלומר אלו שבאמת מצחיקות). ספר שמחבר בין אפיזודות מחיי החייל שוויק בעולם המלחמה, השחיתות והטמטום, וזכה לאינספור עיבודים בימתיים. מעולם לא היה מתסכל כל כך לומר “זה מצחיק כי זה נכון”, במיוחד כי זה עדיין נכון.

החייל האמיץ שויק

ציטוט: “נתראה בשש אחרי המלחמה”

בנו של מגוחך\ דודו גבע (2)

מעניין שמכל ספרי יוסף ומגוחך נבחר דווקא הבן שלו. אסופת טורי הקומיקס ההומוריסטיים ממקומוני “העיר” זוכה לעוד ספר על הפקיד האפרורי ממחלקת המים וגורמת לתהות למה לא שמו אותו על גג העירייה.

 

 

 

בנו של מגוחך
רשומות מועדון הפיקוויקים\ צ’רלס דיקנס (2)

הרומן הראשון של הסופר החברתי ביותר, שנעשה בהזמנה, הוא רומן קומי על קורותיו של ג’נטלמן אנגלי בסיטואציות קומיות למדי, על שלל הדמויות המוטרפוות.

מועדון הפיקוויקים דיקנס
ציטוט:  She dotes on poetry, sir. She adores it; I may say that her whole soul and mind are wound up, and entwined with it. She has produced some delightful pieces, herself, sir. You may have met with her ‘Ode to an Expiring Frog,’ sir.”

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם\ יונס יונסון (3)

מהספרים הכי חדשים והכי שבדיים שיש ברשימה זו. הספר מגולל את הרפתקאותיו של זקן הבורח מבית האבות עם מזוודה לא שלו ומסתבך עם פושעים, שוטרים ועיתונאים.

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם ספר

ציטוט: 

“בזה הרגע פקח הטיסה מדסקס עם מקורביו את השאלה בין כמה אנשים הכסף צריך להתחלק,” הסביר אלן.

“אני יודע,” אמר הקברניט.

עברו עוד כמה שניות, עד שנשמע שוב קולו של פקח הטיסה.

“הלו? אתה שם, מיסטר דולרס?”

“כן, אני כאן,” אמר אלן.

“סליחה, אבל מה אמרת שמך הפרטי, מיסטר דולרס?”

“מאה אלף,” אמר אלן. “אני מיסטר מאה אלף דולרס, ואני מבקש אישור לנחות בשדה התעופה שלכם.”

“סלח לי, מיסטר דולרס. לא שומעים אותך היטב. תהיה מוכן בטובך לחזור פעם נוספת על שמך הפרטי?” אלן הסביר לקברניט שפקח הטיסה פתח עכשיו במשא ומתן. “אני יודע,” אמר הקברניט.”שמי הפרטי מאתיים אלף,” אמר אלן. “יש לנו אישור להתחיל בנחיתה?””רגע אחד, מיסטר דולרס,” אמר פקח הטיסה, חיכה לקבל אישור מהסובבים אותו ואז אמר: “ברוכים הבאים לבאלי, מיסטר דולרס. נשמח לארח אותך אצלנו.”

מוסקבה פטושקי\ ונדיקט ירופייב (3)

התנ”ך של השיכורים. ירופייב מתאר את הנסיעה הכי סוריאליסטית, שיכורה עצובה-מצחיקה שאי פעם עשו מסיפורי רכבת בדרך לאהובה, על שלל טיפוסים מפוקפקים לא פחות ממנו.

מוסקבה פטושקי

ציטוט: 

“מובן שהם חושבים אותי לטיפוס שלילי. בבקרים, אחרי לילה של שתייה, זה בדיוק מה שגם אני חושב על עצמי; אבל איך אפשר להתייחס ברצינות למי שעוד לא התאושש עם כוסית-הבוקר שלו! אבל בערב, לעומת זאת, איזה תהומות! – אם התמלאתי טוב-טוב במשך היום, כמובן – איזה תהומות מפציעים בי עם ערב!

אבל מצידי – שיהיה ככה: אני טיפוס שלילי. בכלל, כבר מזמן שמתי לב: אם האדם רע לו בבוקר, ולעומת זה בערב הוא מלא מרץ, ורעיונות, וחלומות – זה טיפוס שלילי לגמרי. בבוקר – שפוף, בערב – על הגובה: זה הסימן המובהק לטיפוס שלילי. אבל אם זה הפוך – אם בבוקר הבן-אדם זריז ונמרץ ומלא תקווה, ובערב נופל מרוב תשישות – כאן כבר אין מקום לספק: זה פשוט בן-אדם חרא, יעיל-פעיל, בינוניות מהלכת על שתיים. מאוס עלי האדם הזה. אין לי מושג איך הוא בעיניכם, אבל בעיני הוא מאוס.

יש, כמובן, גם כאלה שנחמד ונעים להם גם בבוקר גם בערב. הם שמחים לזריחה וגם לשקיעה הם שמחים: אלה כבר סתם נבלות, על אלה מבחיל אפילו לדבר. ומה שנוגע למי שתמיד רק רע להם, גם בבוקר גם בערב – על אלה אני כבר בכלל לא יודע מה להגיד, אלה פשוט חלאות ומניאקים: הלוא החנויות פתוחות אצלנו עד תשע, והחנות של יליסייב – אפילו עד אחת-עשרה, ואם אתה לא סתם חלאה, הרי אתה יכול תמיד להתעלות קצת בערב, להעפיל על איזו תהום קטנה”.

האמן ומרגריטה\ מיכאיל בולגאקוב (3)

בספר הזה יש הכל, לא רק הומור, אלא גם פנטזיה, היסטוריה, מיתוסים, דת. אני כמובן התחברתי לספר בגלל תעלולי החתול “בהמות”, אחר כך כשהשטן נכנס, לטעמי העסק הופך יותר רציני. אבל בהחלט חסרות לנו יותר קלאסיקות עם הומור.

האמן ומרגריטה ספר

ציטוט: “הכל יסתדר בסופו של דבר, העולם בנוי על זה”

משפחתי וחיות אחרות\ ג’ראלד דארל (5)

הספר הזה הוא מה שקורה שנותנים לחוקר טבע לכתוב אוטוביוגרפיה, האנושי לא נראה מעולם חייתי יותר והפוך, בעצם בדיוק כמו במציאות.

משפחתי_וחיות_אחרות

 

ציטוט: “לדעתי, הוא מוכרח ללמוד לרקוד,” אמרה מרגו, “אחרת יגדל כמו אחד מאותם השלומיאלים המגמגמים האיומים האלה.”
“כן, יקירה, אבל הדבר הזה יכול לבוא יותר מאוחר. עליו לקבל קצת יסודות בדברים כמו מתמטיקה וצרפתית… והכתיב שלו נורא ואיום. [….] אנחנו זקוקים למישהו שיוכל ללמד את ג’רי ויעודד אותו לעסוק בדברים המעניינים אותו.”
[…..]
“טוב, אם את עומדת על כך שידחסו בו אינפורמציה חסרת תועלת, אני חושב שג’ורג’ יכול לנסות ללמד אותו,” אמר לארי.
“זה רעיון גאוני,” אמרה אמא בשמחה. “האם תלך לראות אותו? אני חושבת שמוטב שיתחיל מוקדם ככל האפשר.”
תחת החלון הפתוח, בין הערביים, ישבתי, זרועי כרוכה סביב צווארו המתולתל של רוג’ר [הכלב], והקשבתי בעניין, לא בלתי מעורב בזעם, לדיון המשפחתי על גורלי. עתה, כשהעניין סודר, תהיתי במעורפל מיהו ג’ורג’, ומדוע כל כך חיוני לסדר לי שיעורים. אולם החשיכה התעבתה כניחוחי הפרחים, וחורשות הזיתים היו אפלות, מסתוריות ומרתקות. שכחתי את סכנת החינוך התלויה ועומדת עלי, והלכתי עם רוג’ר לצוד גחליליות בסבך החוחים.”

שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)\ ג’רום קיי ג’רום (6)

אמנם ההומור הבריטי שולט ברשימה הזו, אבל לדעתי זהו הספר הבריטי מכולם, ובראש ובראשונה כי לוקח להם עשרות עמודים להתכונן לטיול.

שלושה_בסירה_אחת

 

ציטוט: “האריס לא מסוגל להתרגש, אין בו שירה כלל, שום משיכה פראית אל הנשגב. האריס אף פעם לא ‘בוכה ככה סתם’. אם יש דמעות בעיניים של האריס, אתה יכול להתערב שהוא אכל בצל חי או שהוא שם יותר מדי רוטב ווסטר על הבשר בצלחת שלו. אם היית עומד בלילה על חוף הים עם האריס ואומר לו: ‘תקשיב, האם אינך שומע? האם שירתן של בנות הים משמעת מבין הגלים, או שמא רוחות רפאים עצובות משתוחחות מעל גוויות בהירות שנסתבכו בצמחי הים?’ האריס יאחז בידך ויגיד: ‘אני יודע מה קורה לך חביבי, הצטננת, אז עכשיו תבוא איתי, אני מכיר מקום ממש מעבר לפינה, ושם תוכל להשיג ויסקי שלא טעמת כמוהו בחייך, וזה יבריא אותך בן רגע’. האריס תמיד מכיר מקום מעבר לפינה שבו ניתן להשיג משהו מיוחד בתחום השתייה. אני בטוח שאם הייתם פוגשים את האריס למעלה בגן־עדן (נניח שזה אפשרי), הוא מיד היה מקבל את פניכם ב: ‘אני כל־כך שמח שבאת, ידידי. מצאתי פה מקום מעבר לפינה שבו אפשר להשיג נקטר סוג אלף’.”

ספר משפחתי\ אפרים קישון (6)

יש האומרים שזהו הספר העברי הנקרא ביותר אחרי התנ”ך, ומה הפלא? הוא עוסק בכל מה שהעסיק כותבי הומור במאה השנים האחרונות, בעיות עם הביורוקרטיה ובעיות עם המשפחה.

ספר משפחתי אפרים קישון

ציטוט:

“הכול הלך לפי התוכנית. שוער בית־החולים רשם את פרטי אשתי, ושלח אותה ללדת. ביקשתי להפסיע אחריה, אך השוער הגיף את שער הברזל הקטן לפני אפי:
– אתה, אדוני, תישאר בחוץ – ציין – אין בך עוד כל צורך…
הכרתי בצדקתו. בשלב מאוחר כזה הזכר רק מפריע. זה ברור. גם אשתי הקטנה התבטאה ברוח זו: “לך הביתה לעבוד, כרגיל”, אמרה לי, ‘ואחר־הצהריים בקר בקולנוע בשקט”. לחצנו יד, נשקתי לה על המצח ונפרדנו. זה הכול. ייתכן, שאני מצטייר כעת בעיני הקורא כאדם קריר־מזג חסר־רגשות, אך אין בידי לשנות דבר, כזה אני: מפוכח ומחושב – גבר. אך נעלמה דמותה של האשה מאחורי הדלת, התחלתי להתבונן סביבי. על הספסל לפני תא השוער דגרו כתריסר מועמדים־לאבהות, חיוורי־פנים ומעשנים־בשרשרת, כאילו ישיבתם העיקשת בשערי הבניין היתה משנה במאומה את מהלך העניינים. נוסף לכך, הגיע בכל רגע גבר חדש, כשבפיו השאלה הגורלית: “נו?” השוער חתום־הפרצוף מציץ ברשימה שלפניו, מחצץ חצי שעה בין שיניו, מפהק פיהוק ארוך כגלות ומפטיר: “בת. שניים ותשעים”. אז האב נופל על צווארי וזועק ששניים ותשעים, שניים ותשעים. אידיוט. למי איכפת מה משקל הוולד שלו? מצידי יכול להיות אפילו 10 קילו. באמת משונה. גמרתי אומר לשוב הביתה בלי הפסד של זמן כדי להמשיך בעבודתי הסדירה. גם הסיגריות שלי אזלו. אולם בשעה שעמדתי לצאת, נזכרתי שמן הנימוס הוא להחליף כמה מילים עם הרופא, שמא הוא זקוק לעזרה ממני או משהו. קראתי לו אפוא, והצגתי את עצמי לפניו.
– משעה חמש אחר־הצהריים אפשר להתעניין – הודיע לי הרופא צונן משהו – אך בשום אופן לא לפני כן…”

מלכוד 22\ ג’וזף הלר (6)

הסאטירה האנטי-מלחמתית הגדולה מכולן, משפטי האבסורד והמלכוד המצוטט בכל סיטואציה בהחלט הופכים אותו לראוי לשלושת הגדולים, וזה גם כנראה הספר היחיד ברשימה שלגיבור שלו קוראים יוסריאן.

מלכוד 22

ציטוט: “גברת, אדון, עלמה או אדון וגברת דניקה יקרים: מילים אינן יכולות להביע את הצער האישי העמוק אותו חשתי כשבעלך, בנך, אביך או אחיך נהרג, נפצע או דווח כנעדר בשעת פעולה.” ~ מכתב כללי למשפחות חיילים הרוגים, פצועים או נעדרים

טוב ויפה, ג’יבס\ פ. ג’ וודהאוס (7)

המשרת הנבון, הבעלים הפחות נבון, החבר שמשתכר לראשונה והדודה הדומיננטית למדי. טוב ויפה ג’יבס מזכיר לי יותר מכול קומדיה בימתית, כמו משרתם של שני אדונים או תעלולי סקפן עם האדפטציות המעודנות המתבקשות בספרות. דאגלס אדמס אמר שוודהאוס הוא הסופר הקומי הגדול בכל הזמנים.

טוב ויפה ג'יבס

ציטוט: “ג’יבס, אל תגיד כל הזמן ‘האומנם, אדוני?’ אני משוכנע שאין דבר רחוק יותר ממחשבתך מאשר לרמוז לי כזאת, אבל אתה מדגיש את האומ ומגיע בחבטה לנם, מה שעושה את זה שקול למעשה לב’מת? תדאג לתקן את זה ג’יבס… אני לא רוצה להישמע כאילו אני תמיד מעביר ביקורת על ההגייה שלך, ג’יבס, אבל אני מחויב לציין בפניך שמבחינות רבות ה’ובכן אדוני’ הזה שלך הוא בלתי נעים כמו ‘האומנם אדוני’ , גם הוא נגוע בגוון כלשהו של ספקנות מובהקת. הוא מרמז על חוסר אמון בחזון שלי. הרושם שנותר בי אחרי שאני שומע אותך מטיח אותו בפני כמה פעמים, הוא שלדעתך אין לי מושג על מה אני סח, ורק תחושה פיאודלית של איך ראוי להתנהג מונעת ממך להחליף אותו ב’זה מה שאתה חושב'”

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה\ דאגלס אדמס (9)

בלי הרבה הפתעות אחד הספרים הקומיים המצוטטים בכל הזמנים זוכה במקום הראשון. קשה לתאר דיוני אינטרנט רבים ואת עולם החנונים בכלל בלי ארתור דנט וחברו החייזר. מעניין בעיניי שספרים אחרים של אדמס לא נכנסו, אבל אני תומך בהחלטה.

ציטוט: 


ארתור: “בזמנים כאלה, כשאני תקוע בפתח אוויר ווגוני עם אדם מביתלג’וז, ועומד למות מחנק בחלל העמוק, בזמנים כאלה אני מצטער שלא הקשבתי למה שאמרה לי אמי כשהייתי צעיר.”
פורד פרפקט: “למה? מה היא אמרה לך?”
ארתור: “איני יודע. לא הקשבתי”.

 ***
השופטים: ירין כץ, דרור ניר קסטל, עומר קליגמן, בוב זאבי, יואב איתמר, א”ב דן, יונתן ילון, רונה טל, גדי אלכסנדרוביץ, עדו סוקולובסקי, דן אשר, עידו הראל, זאב פלדינגר, נדב גל, אלכס ווסרמן, נילי ברנר, ורד עמית, יעל טלמן, גיל לוי, דפנה לוי, רגינה אנדרסון, מור חן רז, סיון בלסלב, שירז אפיק, אקס ליבריס, תמר קלנר בוקי, רון קורנבליט, טליה פרנקל, רוויטל ברדוגו, בלה שייר, נופר יהל, גלי צימרמן, אתי לייבסון, רז שניידובר, אביבה בוביס, יבגני צ’רפ, ויקה בר, טל קורובקין, אלה גורדון חן,  ספיר לייב, שירה סזובל, רוני גלבפיש, יעל ניר

ראיון עם שי אזולאי (“המחלקה”, הצגה) – פרויקט סאטירה

ההצגה “המחלקה” של שי אזולאי מראה שיש גם סאטירה בעולם הקומדיה. רק צריך לזכור איפה שמתם אותה בפעם האחרונה

המחלקה, קומדיה וסאטירהכבר היה נדמה שכל הסאטיריקנים הלכו להתאבד כי הם לא עמדו בתחרות עם המציאות. אולי הכל כבר נעשה ושוב יעלו השמות הישנים, אף שרוחות רפאים מתקשות מאוד לכתוב סאטירה. מתוך האפילה הרפרטוארית הגיח שי אזולאי והקים את הצגת הסאטירה “המחלקה“, מאפס, באמצעות עזרה מחברים ומימון המונים, הצגה על חבורת חיילים שנשלחו לשמור, אבל על מה? האם אפשר למצוא עוד אבסורד בצבא? מתברר שכן.

 

 

למה לעשות סאטירה בארץ?

“כי זה עוד חוקי, בינתיים”.


לאחרונה נחשפנו לשחיתויות בצמרת, לריבים ילדותיים של צמרת הביטחון, לאינפנטיליות מביכה של פוליטיקאים. מה הסאטירה יכולה להוסיף למציאות?

“אני חושב שהסאטירה עוזרת לנו להבין את החברה שבה אנו חיים, היא יוצרת מרחק מסוים בינינו לבין המציאות ומאפשרת לנו להסתכל על המצב באופן ביקורתי. בוא ניקח סתם דוגמה פיקטיבית – נגיד, ראש ממשלה שמרכל עם המזכירה שלו על שר הביטחון, וקורא לו מטורף ומושחת וקנאי. אם תראה את זה בחדשות, אז מה תגיד? מקרה בודד, טיפוס מסואב, קטנוני וחסר מצפון. אבל אם תראה את אותה סצנה בהצגה, אז אולי תחשוב שיש לה משמעות סמלית, אולי תתחיל לנתח את המשמעויות שלה – אולי תבין שהאיש בעצם משקף אותנו, את החברה שלנו, שהרי ממנה הוא צמח ואותה הוא מייצג בעיני העולם”.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

“חנוך לוין, פרנץ קפקא, סמואל בקט, דודו גבע, גוטפריד גוטהלף זוויסיג”.

 

“המחלקה” עוסקת באבסורד בחיי הצבא. מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בצבא?

“את הסיפורים הממש טובים אני שומר לרומן טרגי-קומי שעדיין אין לי אומץ לכתוב, אבל אני יכול לספר על מקרה אחד של קצין בכיר שבא לבקר אותנו בזמן ששמרנו ליד קבר רחל – לאחר שהוא נשא את הנאום שלו על התפקיד החשוב שאנחנו ממלאים שם, הוא שאל את החיילים לגבי התנאים במוצב, אם יש להם את כל מה שהם צריכים, וכדומה. אחד החיילים נעמד ואמר שאחד המפקדים תמיד נדחף לפניו בתור לשחק בפלייסטיישן, ושולח אותו לעשות כל מיני מטלות כדי שלא יפריע לו. באותו יום המפקד הזה הועף מהפלוגה”.

סיכון ביטחוני גבוה
סיכון ביטחוני גבוה

 

מה אתה חושב על הסאטירה של היום?

“אני לא יודע אם יש היום סאטירה, יש הומור שחור, נונסנס, חיקויים, והרבה דאחקות, אבל סאטירה אמתית שיכולה לעצבן ולעורר מחשבה לא ראיתי מזמן. אולי גם ‘המחלקה’ היא לא באמת סאטירה – כלומר ראיתי אנשים שיוצאים באמצע ההצגה בכעס. אז זה נותן לי קצת תקווה, אבל לפעמים אני שוכב ער בלילות וחושב, ‘אולי זה סתם הומור שחור? אולי פרודיה? גרוטסקה? בורלסקה?'”.


המחלקה קרמה עור וגידים בזכות מימון המונים. יכול להיות שבניגוד לדעה הרווחת, ההמון יכול לשאת סאטירה?

“כמה מאות תומכים, כולל משפחה וחברים, לא ממש מייצגים  את הציבור הרחב, אבל אני חושב שצריך סאטירה, גם אם רוב הציבור יישאר בבית לראות האח הגדול. ההשפעה של ‘מלכת אמבטיה’, למשל, הייתה הרבה מעבר לכמה המאות שצפו בה. אפשר רק לקוות שלמרות התחרות הרבה עדיין יימצא מקום ליצירות סאטיריות שיעוררו דיון ציבורי”.

 מה המילים שהכי מצחיקות אותך?

“מפנק, במיוחד כשהמילה מתייחסת לחטיף גרנולה, נוזל כלים, או כרטיס אשראי”.

 מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בתיאטרון?

“בכל פעם ששחקן מנסה לפענח את המהלך הנפשי המדויק של הדמות שהוא מגלם זה קצת מרגיש לי מגוחך. למה הדמות אומרת ככה ולא אחרת? מי יודע? חצי מהזמן אני בעצמי לא יודע למה אני אומר את מה שאני אומר”.

הנה שי
הנה שי

 

מה התפיסה הקומית שלך?

“מותר לצחוק על הכל, אבל לא הכל מצחיק”.

 מה תיקח איתך לסוף העולם?

“גרביים להחלפה”.

***
ההצגות הבאות:

14/12
14/1

אריק שגב – ראיון ר-ציני

אריק שגב על המפגש עם חנוך לוין, העבודה עם ערן זרחוביץ’ ועל עוד דברים שכתובים בתוך הטקסט

אריק שגב. ציור: אבי כהן
אריק שגב. ציור: אבי כהן

אריק שגב עשה הכל בחיים, היה סטנדאפיסט, כתב ללילה גוב, לאדיר מילר, ליצפאן, לארץ נהדרת, למיטב התכניות של ביפ (החטא ועונשו), ערך בעיתון כולנו, שיתף פעולה לאורך השנים עם ערן זרחוביץ’ וענה לשאלון בבלוג ילדי הקומדיה. ומה אתם עשיתם, שני הקומיקאים שקוראים את הבלוג? כלום. קראו ולמדו.

 מתי גילית שאתה מצחיק?

“מתישהו ביסודי. האב היה איש קבע והמשפחה שלי נדדה איתו בעקבות הבסיסים שבהם שירת. התגלגלנו מבת ים, לירוחם, לראדון ולארצות הברית. הייתי ילד  שמן וחנון, שמשמיע כנראה סאונד נהדר כשחובטים בו. בשלב מסוים הבנתי שהומור הוא כלי  נהדר, בטח לילד שממש לא יודע ללכת מכות, גם כדי להסתגל בכל פעם למקום חדש, גם כדי לרכוש חברים, וגם כדי להקל על עצמך את ההתמודדות עם המציאות המתסכלת.
באיזשהו שלב הבנתי שהומור גם יכול לגרום לאנשים לחבוט בך יותר חזק, אבל פנסים בעין דוהים, בדיחה טובה נשארת איתך לנצח”.

 כתבת ללילה גוב, לארץ נהדרת, ערב אדיר, החטא ועונשו וכוכב נולד. מה יוצא דופן?

“אין תכנית דומה, בטח לא מבחינת הכתיבה. אני יכול להעיד שמכל תכנית אתה לומד להפעיל משהו אחר, ונהנה ממשהו אחר. לילה גוב הייתה הפעם הראשונה ששמעתי קהל שלם צוחק מבדיחה שכתבתי וזו הייתה הטעימה הראשונה מהסם שאליו אתמכר כל החיים, עם אדיר למדתי איך קומיקאי עובד, כוכב נולד הייתה הזדמנות להיות חלק ממערכת משומנת להפליא, שבה הכתיבה שלי (ושל זרחו) לא הייתה העיקר, וארץ נהדרת הייתה פשוט חלומו של כל כותב קומי, אם אתה מצליח להעביר רעיון בחדר המערכת, לא משנה כמה הוא הזוי – הוא ימומש בצורה הטובה ביותר. כמו הפיה הטובה על קוק

(התשובה הנכונה היא כוכב נולד)

 מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

“יש לכם שנה? קובי ניב ודודו גבע היו הראשונים שלי, אחר כך אפרים קישון, הטורים של ‘דבר אחר’ ז”ל וכמובן החמישיה הקאמרית שהייתה התכנית הקומית הראשונה שחוויתי ולמדתי ממנה כבר כשהייתי כותב וסטודנט לתסריטאות. גם מה יש וזהו זה.
אבל אם חייבים לבחור אחד, אז אין ספק שזה יהיה חנוך לוין, בכל דבר שהוא עשה. חוסר הפחד שלו, השילוב בין צחוק מופרע לאגרוף בבטן, הידיעה שהחיים כל כך מצחיקים בגלל שהם כל כך מבעסים ולהיפך, והשליטה המושלמת שלו בשפה – כל אלה דברים שאני משתדל לחיות לאורם.  ב’בנות הזהב’, כנראה הפרויקט שהכי נהניתי לכתוב, תיקי דיין הכבירה, שהייתה שחקנית קבועה שלו, זיהתה מיד כמה אני מושפע ממנו, גם בסיטקום הנ”ל ואמרה שחבל שלא זכיתי לפגוש את חנוך.
היא טעתה, פגשתי אותו פעם אחת בניינטיז, אבל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. במבט לאחור הייתי צריך לפחות להשליך לרגליו את התחתונים שלי.
ואם אתם חושבים שאני מגזים, תקראו את ‘הקוסם’, לא רק מערכון מצחיק שממחיש את כל מה שאמרתי לעיל, אלא גם הפאנץ’ ליין הכי טוב שנכתב. אי פעם. בכל שפה.”

עבדת לאורך השנים עם ערן זרחוביץ’. הוא מקנא בהצלחתך?

“על איזו הצלחה אתה מדבר? אני יודע שהוא מאוד אהב גם את ‘אולי הפעם’ וגם את ‘בנות הזהב’ שכתבתי לאחר שעזבתי את ארץ, והוא אפילו הסכים להשתתף ב-15 דקות, המגה פלופ שכתבתי ליס.
אבל לערן אין סיבה לקנא בי, ואני מקווה שהוא יודע את זה. ‘הפרלמנט’ היא בעיניי מאסטרפיס, אין מילה אחרת, ומעמד הקאלט שהתכנית שלו ושל טייכר זוכה לה הוא מהמוצדקים.
אני חושב שדווקא העזיבה שלי את ארץ אפשרה לנו להפסיק לקנא אחד בשני. כשאתה כותב עם מישהו  תמיד יש את החרדה מי בעצם יותר מצחיק, ו’אני הבאתי את הרעיון, אבל הוא הביא את רוב הפאנצ’ים’, שלא לדבר על זה שערן לוהק ל’מסודרים’ כבר בעונה השנייה שכתבנו ביחד. ייתכן מאוד שערן הוא האיש הכי מצחיק שאני מכיר, ועכשיו אני יכול ליהנות מהיצירה שלו ללא משקעים. והוא גם נראה מגה סקסי בפרווה של לאמה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=mNBK5UIBMqs]

מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

 “מה זה אומר, שאני יוצר קומדיה של אתמול?
אני פריק של קומדיה ישראלית מילדות, וגם עכשיו אני משתדל לא לפספס אף סטנדאפיסט או סיטקום ישראלי וגם לא משהו באינטרנט, וזה קשה. אני מאוד אוהב את סדרת האינטרנט  משיח, משוגע על לוקאץ’, מת על רועי כפרי, אני גם מאוד נהנה מ‘שנות השמונים’, והגיע הזמן שתוציאו את הראש מהתחת. קל יותר לנשום ככה.”

היית בין היתר עורך המשנה של עיתון הנוער “כולנו”. איך השפעת לרעה על הדור ההוא?

“לא מספיק, לצערי. חוויתי את הגסיסה של העיתון הזה, ושל עיתונות הילדים בכלל”.

כולנו מבכים את מות הפרינט
כולנו מבכים את מות הפרינט

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

“המילים שהכי מצחיקות אותי הן מילים בלועזית ישנה. ב’רומנים’ הייתה לערן ולי הזדמנות להחיות אותן. כבר לא אומרים ‘אימפרסריו’ לדוגמה, או ‘גריפה’ או ‘לומבגו’ או ‘קסוקר’.
‘אוטואימוני’ זו מילה מאוד חמודה למחלה שברגעים אלה לועסת את הגוף שלי. בכללי למחלות יש שמות מגניבים, טרשת נפוצה למשל. כמו כן  מאז האוניברסיטה יש לי חיבה למילה ברכטיאני.
המילה הכי לא מצחיקה בעיניי היא כוסית, אני נורא אוהב נשים, ואף פעם לא הבנתי למה זה מחמיא לצמצם יופי נשי לאיבר הכי מפחיד שלהן”

שימשת גם כעורך מוזיקלי ב”ציפורי לילה מנקרות”. מה השיר הכי מצחיק בעולם כולו?

“המממ. רוב השירים שאמורים להיות מצחיקים, לא מצחיקים. אני אוהב את כוורת כלהקת רוק, אבל תמיד ההצחקות שלהם נשמעות מלי מאולצות.
אבל המחזמר Book of Mormons של יוצרי סאות פארק מכיל כמה ליריקות נהדרות נהדרות. ואני מאוד ממליץ לראות אותו, ואם מישהו רוצה להעלות אותו לארץ, אני מתנדב לתרגם אותו”

מה התפיסה הקומית שלך?

“שהכל מצחיק, בעיקר מה שאסור לצחוק עליו. מה שהחזיר אותי לסטנד אפ היה גילוי המחלה שלי, והעובדה שבטיפולים פסיכולוגיים לחולים סופניים מראים להם קומדיות אבל לא מעודדים אותם לצחוק על מותם הבלתי נמנע הייתה מאוד מתמיהה בעיניי”

איך מאלפים את הפיל בחדר?

“פותחים חלון”

ויקפדייתו

***

ערבי ילדי הקומדיה
אירועים קרובים ומצחקים

חגילר – ראיון ר-ציני (בקומיקס)

בלעדי לילדי הקומדיה: חגילר בשילוב מרהיב של תמונה וטקסט. קראו עוד על ההמצאה החדשה קומיקס בגוגל

חגילר, קומדיה
צילום: אסף שגיא

חגילר  נולד בשם חגי גילר.  רק לאחר תאונה שכללה תערובת נוזלים כימיים הפך לחגילר וחי בביוב, או שזה היה צבי הנינג’ה? בכל מקרה חגילר פרסם את הקומיקס  בהמשכים דוגי ליברצם, המבוסס על פוליטיקאי שהדבר היחיד שהוא טוב בו הוא פוליטיקה, כרגיל  פנטזיה של קומיקסאים. מלבד זה חגילר הוא פריק של חומרים ארכיוניים ולכן מחזיק בביתו את בר כוכבא המקורי. כיום הוא מאייר עבור גלובס כדי להעלות את מניותיו בשוק. זה היה משחק מילים. כתחקירן אמיץ שלחתי לו כמה שאלות נוקבות באימייל, קיבלתי קומיקס.

חגילר, קומדיהחגילר  בפייסבוק

שסק, הבלוג של חגילר

ניר מולד – ראיון ר-ציני

מה מסתתר מאחורי ניר מולד? לא יודעים, אבל גרמנו לו להסתכל

 

ניר מולד, קומדיה
נירמו, פורטרט עצמי

ניר מולד הוא סטנדאפיסט, קומיקסאי, מאייר, אנימטור, תסריטאי ומורה ולא בהכרח בסדר הזה. בגיל 3 שבר את שיא את המיזנתרופיה. כשביקשו ממנו לתקן שתק, הלך לחדר וכתב על זה בלוג ולא יצא עד שיצר את סדרת האינטרנט המצוירת “רפפורט”, שבה הפך את חבריו הסטנדאפיסטים למצוירים והם יישארו כאלו עד שיבינו שהמוח, הלב, האומץ והבית תמיד היו אצלם בנעליים. בין לבין כתב סדרות אנימציה וספרים ולגידי גוב, אותו לא הצליח להפוך למצויר. כמיזנתרופ למיזנתרופ שלחתי לו מייל.

 מתי גילית שאתה מצחיק?

“בגיל שנתיים, פלוס מינוס. כל מיני דודים ודודות הגיעו לביקור ולאחר שהתעללו לי בלחיים, התחילו לשאול אותי מה צבע השיער של הנוכחים. לדודה גילה היה צבע חום, לדוד יוסקה היה צבע ג’ינג’י, ואז אמא שלי החליטה לשאול אותי מה צבע השיער של אבא – שזו שאלה בעייתית כי אבא היה קירח, אז חשבתי וחשבתי, ולבסוף הודעתי: צבע מצח”.

 מה הוא שיא המיזנתרופיה?

“לתלות שלט ‘זהירות מדרגה’ בכניסה למשרפות באושוויץ. וגם לזרוק בקבוק תבערה על גן ילדים ולקבל על זה 6 חודשי עבודות שירות, כי הילדים הם בסך הכל כושים, נו ביג דיל”.

 מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

“תלוי באיזה תחום. בתור קריקטוריסט וקומיקסאי הושפעתי בעיקר מדודו גבע, זכר ברווז לברכה, ומהגאונים הגדולים של MAD: דון מרטין, סרג’יו אראגונס ועוד. עברתי לצייר גג-קרטונז לאחר שנחשפתי ל-Far side של גארי לארסון הענק ולג’ון קלהאן ז”ל, ואני מעריץ את עבודותיו של שותפי לסדרת ‘שלפוחיות’, עמוס אלנבוגן. בתור תסריטאי גדלתי בעיקר על מונטי פייתון וכמעט כל קומיקאי בריטי משנות השבעים ועד היום, ובסטנדאפ אני קשור רגשית לסיינפלד, לארי דיוויד ולואי סי.קיי, אבל גם לכמה סטנדאפיסטים פחות מוכרים כמו דאג סטאנהופ“.

 בתור מורה לקומיקס ואנימציה אתה ודאי חשוף לפיתויים רבים. ניהלת פעם רומן עם דמות מצוירת?

“היה לי פעם סטוץ עם דלעת מצוירת, אבל אני לא יכול להרחיב. עדיין אין התיישנות על חלקים נבחרים מקריירת ההוראה שלי, לצערי. מה שכן, חלק מהדמויות המצוירות שליוו את חיי היו ונשארו חברי הטובים, למשל מומינטרול, פו הדב וג’סיקה רביט, אבל איתה זה קשר יותר פיזי”.

לא רוצה לדבר על זה
לא רוצה לדבר על זה

 מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

“יש כמה אנשים מוכשרים בטירוף בארץ, הבעיה היא שלא תמיד שומעים עליהם. ב’רפפורט’ יוצא לי לעבוד עם אנשים כמו בוב זאבי, שמעון ראיצ’יק, מיכל קירזון ואנשים נוספים שלא מוכרים לכל בית אב בישראל, כי הם לא מופיעים ב’צחוק מעבודה’. זה לא אומר שהם לא טובים, בדיוק להפך – הם קומיקאים שלא מסתפקים בדחקות, אלא מנסים לשרבב למופע שלהם גם אמירות ותובנות.   רוב הקהל בארץ עדיין מעדיף גגים בנוסח ‘מכירים את זה ש’ על פני הומור מורכב יותר שגם גורם לך לחשוב, אבל אני מאמין שיש מקום לכל יוצר שמוכן לעבוד קשה ולהצחיק”.

 בתור היוצר של סדרת האינטרנט “רפפורט”. אילו התנהגויות לדעתך צריכות להיות מוכרות כמחלת נפש?

“יחסי סאדו-מאזו עם חפצי יודאיקה. רודאו לחולי אוסטאופורוזיס. טורניר דוק לחולי פרקינסון, והכי גרוע: הצבעה לציפי לבני”.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=4nHGKGsV2jU&feature=youtu.be]

 איזו מילה הכי מצחיקה אותך ולמה?

“אצטרובל. במופע הראשון של ‘אנטיגיבור‘, הסטנדאפ שלי, עמדתי כמעט עשר דקות וניסיתי להבין עם הקהל איך בנאדם מביט בדבר הזה ומחליט לקרוא לו אצטרובל. בסוף הורדתי את הקטע כי הוא היה ארוך נורא, אבל הפכתי אותו לפרק בסדרת האנימציה ‘גוגי ומגוגי‘”.

 כתבת ללילה גוב 2. תוכל לתת לנו ספוילר איך זה נגמר?

“זה נגמר כשהעונה ירדה, מוקדם מהצפוי. כולנו השתוללנו שם עם שירים וסקצ’ים ורעיונות נהדרים, והקהל העדיף לראות ריאליטי. שייחנקו. עבורי זה היה כיף אדיר וחלום שהתגשם – לכתוב שירים לגידי גוב, שהיה גיבור ילדותי, ולהכניס לפריים טיים בפעם הראשונה (ולא האחרונה) את המשפט ‘חציל ענק עם נצנצים בצבע בורדו’. קצת העיבה על התקופה היפה הזו ההתפוצצות של המעבורת קולומביה, כי אני כתבתי חלק גדול מהבדיחות על אילן רמון. טוב, לא יכולתי לדעת, נכון?”.

 מה התפיסה הקומית שלך אם יש כזו?

If it bends – it’s funny,  If it breaks – it isn’t

שלפוחיות קומדיה
איור מתוך שלפוחיות. עמוס אבלנוגן וניר מולד

“סתם, זה ציטוט של וודי אלן מ’פשעים ועבירות קלות’. תפיסה קומית? אני מאמין באקסטרפולציה: קח סיטואציה מוכרת, נסה להגחיך אותה ע”י הקצנה שלה והמרה לצורת חיים אחרת. במילים אחרות: פשוט מאוד, זה מסובך”.

 באיזו שפה הכי טוב לקלל?

“אידיש. באמת! זו השפה היחידה שבה אפשר להגיד על מישהי שלשכב איתה זה משכב בהמה, וזה עדיין ישמע חינני ומצחיק”.

האתר שלו

השלפוחיות שלו

זאב אנגלמאיר – ראיון ר-ציני

כל מה שלא ידעתם על אנגלמאיר תמשיכו לא לדעת. כי אי אפשר לדעת הכל בחיים. בלעדי

המרואיין שלי הפעם שונה ממרואיינים אחרים, בעיקר כי יש לו ראש של אדם וגוף של ציור. זאב  אנגלמאיר הוא מאייר, קריקטוריסט, סאטיריקן, קומיקסאי ואב לבין שלושה לטריליון קולאז’ים. בחטיבת הביניים כשכל הבנים ציירו נשים ערומות הוא צייר אישה ערומה אחת. הוא עבד בעיתונים רבים,  במיינסטרים וגם בעיתונים מעניינים. כשעזב העיתונים קרסו אך הבניינים נשארו עומדים. התלבטתי היכן כדאי לערוך את הראיון איתו, עבר לי ושלחתי לו מייל.

 

 

מתי גילית שאתה מצחיק?

“כשהייתי בכיתה ג’ בערך. בטיול שנתי  לכותל המערבי פתחתי מסטיק בזוקה ובעתידות היה כתוב: ‘יש לך חוש הומור אך לעתים אינך יודע מתי להפסיק’. את הפתק דחפתי לכותל ואת המסטיק הלעוס הדבקתי לכיפת קרטון ונתתי לדויד מהכיתה שלי, שחבש אותה והמסטיק נדבק לו לשערות. הוא כעס נורא והרביץ לי  וכל הילדים מסביב צחקו.

“שנים  אחר כך  כתבתי סיפור על שוודית שהגיעה לכותל ולא היה לה טמפון ולכן לקחה את אחד הפתקים האלה מהכותל והשתמשה בו, ובפתק  היה כתוב ‘אלוהים אני מת להכיר שוודית’. איזו מקריות!”

אתה ודודו גבע זה אותו אדם?  אם כן מי היה האלטר אגו של מי?

“אנחנו לא אותו אדם למרות הדמיון העצום בשמות שלנו (לשנינו יש ג’ בשם המשפחה) ובגלל העובדה שהוא מת

על יצורים מגעגעים ואני מעדיף יצורים מתגעגעים, שמביטים בי בעיניים מאוהבות ואומרים לי בקול חושני ‘אנגלמאיראתה האלטר אגו שליכפרה'”.

 

 

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

סבאגפטו, שהצליח ליצור דמות הומוריסטית אמינה עם לוק דינמי וייחודי ושם שקשה לשכוח: פינוקיו;ואלוהים, הגדול מכולם, שהצליח ליצור עולם כל כך מצחיק שכדור הארץ עצמו לפעמים מתפקע מצחוק וזאת הסיבה לרעידות האדמה ולצונאמי”.

 

 

מה לדעתך צריך להיות העונש הצפוי בחוק לאדם שמבקש ממך לצייר לו כבשה?

“הוא חייב ללבוש שריון, לקפוץ על רגל אחת סביב מגדלי עזריאלי תוך כדי שהוא עושה אהבה עם קיפוד ולצעוק בקול שכולם ישמעו ‘לעולם לא אבקש לצייר לי כבשה לעולם לא אבקש לצייר לי כבשה!'”.

 

מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

“מעולים,במיוחד לואי סי קי,  סבא גפטו  והטרוריסטים ימש וזכרונם. מדהים איך השנים משכללות את ההומור שלהם. בכל פעם שהם מתבדחים אנשים מתפוצצים מצחוק”.

 

 

דמות שאתה מזוהה איתה היא שושקה, בת טיפוחיך ופרי ידיך, אישה עצמאית, ליברלית וערומה בעולם דכאני. מה הקשר שלך איתה היום ומה מספר הטלפון שלה?

“אני מת עליה ומקנא בה על החופש הטוטאלי שלה והמחויבות העצומה שלה להנאות החיים ולאי דחיית סיפוקים. אין טעם לפרסם את מספר הטלפון שלה כי היא תמיד ערומה והאייפון שלה לא עליה”.

 

 

אישה ליברלית וערומה בעולם דכאני

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

‘גיוועלד’. לא משנה מי אומר את זה: מיק גאגר, בר רפאלי,ראש ממשלת טורקיה רגפ טאיפ ארדואן או אפילו צורר היהודים הטוטליטרי א.היטלר. תן להם להגיד  ‘גיוועלד’, וזה תמיד מצחיק. זה נשמע מילה שתרנגולת המציאה”.

 

 

 

אתה מקושר להומור שחור. יש משהו שהיית רוצה להגיד לו?

כן.  ‘מתי כבר תגדל, הא? ותפסיק כבר להתנדנד על אבא. לא בשביל זה הוא תלה את עצמו’.”

“אגב כשהומור שחור מתנדנד על אבא יוצא לו פלפל שחור מהישבן. ודרך מה יוצא הפלפל? דרך חור שחור כמובן.

 

מה התפיסה הקומית שלך אם יש כזו?

הכל מצחיק אותי: לוויות, טרגדיות אנושיות, סיפורי זוועה. בגלל זה אני ממליץ לא להזמין אותי ללוויות”.

 

תצייר לי כבשה?

“בטח”.

(כאן היה אמור להיות ציור של כבשה. אך לא נמצאו שריון וקיפוד עד סגירת הגיליון).

 

זאב אנגלמאיר בוויקיפדיה

זאב אנגלמאיר בבננות

אגנלמאיר מדבר על קומיקס ובאמבטיה עם ברווז