ארכיון תגיות: ורד זינגר

מה רואים אצלך בחלון\ זאב פלדינגר – מערכון

– ת’שמע, אתה תמיד מאמין לכל מה שכתוב בעיתון?

באופן כללי כן, בוודאי. אבל את זה אמרו גם ברדיו ובטלוויזיה ובאינטרנט. 

מה כבר יכולתי לעשות כשהטלפון צלצל בשבת בבוקר במעוני בירושלים? עניתי בדרך המקובלת.

 

– הלו.

נו, איך אצלכם?

– סליחה?

אני מתל אביב ופשוט לא מכיר אף אחד מירושלים, אז התקשרתי אליך. הייתי מגיע בעצמי לראות, אבל בטח הכבישים חסומים.

– אתה מוזמן, אפתח את המחסומים בשבילך.

לא נראה לי שתצליח, בטח השלג בגובה רב מדי.

– אין שלג, רק גשם חזק.

מה אתה מקשקש? אמרו בחדשות שבשבת צפוי גשם בירושלים.

– נו, באמת יורד גשם.

התכוונתי לשלג. אז איך? יפה, אה? בנית כבר בובת שלג עם הילדים?

– אני אומר לך שדבר ראשון הבוקר פתחתי את החלון ובחוץ לא ראיתי אפילו טיפת שלג.

לא יכול להיות. תבדוק שוב. אתה בטח טועה.

– אני כרגע עומד מול החלון.

תסתכל טוב. הכול לבן, מה?

– לא משנה אם אני מסתכל טוב או לא טוב, שום דבר לא לבן.

באיזה קומה אתה גר?

– שלישית.

אז זה אומר שאתה מסתכל ממרחק של כמה עשרות מטרים. אני כרגע מחזיק את העיתון של שבת במרחק של פחות מחצי מטר ממני, ושם כתוב בפרוש שבירושלים צפוי שלג.

– גם אני ראיתי שכתוב, אבל אני אומר לך…

נו, אז אתה מסכים איתי.

– ת’שמע, אתה תמיד מאמין לכל מה שכתוב בעיתון?

באופן כללי כן, בוודאי. אבל את זה אמרו גם ברדיו ובטלוויזיה ובאינטרנט.

– אז תפתח עכשיו את האינטרנט ותראה שכתוב שם שבסוף לא ירד כאן שלג.

אין צורך בכך.

– למה?

כי אתמול אמרו בכל כלי התקשורת שבשבת…

– אז מה אם אמרו?

אז לא ייתכן שכולם משקרים.

– אבל ייתכן שכולם טועים.

נו, באמת. החזאים המנוסים של כל כלי התקשורת טעו? אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מהם?

– אז חכה רגע…

 

כאן הנחתי לרגע את השפופרת וקירבתי את הפנים שלי אל החלון. יכול להיות שבאמת אני לא רואה טוב? הרי בכל זאת כתוב בעיתון… הרמתי חזרה את השפופרת אל אוזני כשאני ממשיך לאמץ את עיניי מול טיפות הגשם הגדולות.

 

– אבל…

בלי אבל! תביט החוצה טוב טוב ותגיד לי מה אתה רואה.

– אני לא…

– ‘סתכל טוב!

– אין פה…

יש! בטוח שיש. לא יכול להיות שאין.

– אה… טוב, יודע מה? בסדר.

אתה רואה שלג?

– כן.

הכול לבן?

– כן, אני רואה ילדים משחקים במלחמות שלג, ובונים בובות שלג. בדיוק עכשיו הבן שלי נכנס הביתה לשנייה רק בשביל לבקש גזר לאף.

אתה רואה? חזאים לא מודיעים דברים סתם.

– נכון.

אז למה אמרת מקודם שאין שלג?

– לא הסתכלתי טוב…

מזל שהתקשרתי אליך להגיד לך מה רואים אצלך בחלון.

– תודה לך, והמשך יום נעים.

גם לך, ותהנו. מקנא בכם.

 

כך הסתיימה השיחה. ביום ראשון לפני הצהריים שוב צלצל הטלפון.

 

– הלו.

זה אני מאתמול.  בעיתון כתוב שלמרות הציפיות בסוף לא ירד שלג בירושלים. אני רוצה להודיע לך אדוני, שאתה שקרן!

 

 

וטרק את הטלפון. אני לא יודע מה המספר שלו, אז אין לי מה לעשות מלבד להתנצל דרך המאמר.

מצטער ששיקרתי. אף אחד לא מושלם, כן? אתה מוזמן להתקשר אליי שוב מתי שרק תרצה, בכל שעות היממה. מבטיח לומר לך בכנות מה מזג האויר בירושלים. אקרא לך את התחזית מהעיתון

פורסם במקור במגזין מחשבה שנייה
***

ערכה: ורד זינגר

יוֹנֵי הַבָּר, סְתֵרִינָה – וְכָל הַשְּׁאָר\ לאה גת כהן – סיפור קומי

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַבְּהִירִים כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה עַל הָרָאשִׁים וְנָתְנָה סִבָּה לְסְתֵרִינָה הַשְּׁכֵנָה לִרְטֹן מִתַּחַת לִשְׂפָמָהּ הֶעָבוֹת, וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּחַ כְּכָל שֶׁמִּתְרַבִּין הָרִטּוּנִים, מְשַׁלֵּחַ זְמוֹרוֹת אֶל אַפָּהּ הַגָּדוֹל וּמַגְּרֵהוּ לְזוֹרֵר וּלְהִתְעַטֵּשׁ, לְפַזֵּר תְּכוּלָתוֹ בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה נוֹתַר וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ.

וְהִנֵּה כִּמְעַט וְעָלָהּ בְּיָדֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם לְלֹא רַעַשׁ וּמְהוּמָה, וְהַמּוֹדִיעַ הַשְּׁכוּנָתִי יָנוּחַ עַל זֵרָיו חָשַׁבְנוּ, וְלֹא כָּךְ הָיָה.

וְאִם תִּשְׁאֲלוּ לְרִטּוּנֶיהָ שֶׁהָיוּ בּוֹקְעִין מִן הַכִּוּוּן הַמִּזְרָחִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה נְחוּצָה סִבָּה מְיֻחֶדֶת לִתְפִיחוּת נוֹצוֹתֶיהָ, כָּל דָּבָר הָיָה כָּשֵׁר כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַשֵּׁד הַיּוֹשֵׁב

עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית וְאֵינוֹ נָח, לַמְרוֹת הַמְּחָאוֹת חִפֵּשׂ סִבּוֹת לַחְגֹּג וְלֹא נָסוֹג מִמַּעֲשָׂיו אַף פִּתְחוֹן פֶּה לֹא הָיָה מַרְתִּיעוֹ, שֶׁכֵּן מִכְשׁוֹלִים גְּדוֹלִים מֵאֵלֶּה צָלַח בְּדַרְכּוֹ מַעֲשֶׂה יוֹמְיוֹם וְיָכֹל לָהֶם, וְהָיוּ כְּאָבָק זָרוּי לָרוּחַ.

וּלְהוֶה יָדוּעַ שֶׁהַשָּׂפָם שֶׁל סְתֵרִינָה הָיָה נוֹשֵׂא מְעוֹרֵר וּמַתְסִיס אֶת בַּלּוּטוֹת הַצִּחְקוּק וְהַבִּדוּחַ שֶׁל חֲבוּרַת הַפִּרְחָחִים הַמִּשְׁתַּלְּחִים, וּבְעִקָּר כְּשֶׁבַּדֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה הָיָה מְדַגְדֵּג אֶת הַנ”ל וּמְגָרֶה אֶת הָעִטּוּשִׁים שֶׁהָיוּ רַק מַמְתִּינִים לְהִתְפָּרְצוּת, וְזֹאת תּוֹךְ כְּדֵי טִפּוּלָהּ בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר, לוֹקַחַת אֶת הָרֶגַע לְזוֹרֵר וּלְהַרְעִיד אֶת הַגּוּף הָרוֹטֵט מִמֵּילָא מֵחַמְשַׁת צְדָדָיו, טוֹבֵעַ בַּחֲגוֹרוֹת הַשֻּׁמָּן הַצְּמִיגוֹת שֶׁעֲטָפוּהָ. וְהִיא בְּאֹפֶן אִינְסְטִינְקְטִיבִי הָיְתָה מְקַנַּחַת אֶת הַנֶּתֶז הַמְּדֻבְלָל בְּשַׁרְווּל חֲלוּקָה שֶׁלֹּא סָר מֵעַל גּוּפָה חֹרֶף קַיִץ, וְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת שֶׁהִשְׁתַּחֲלָה בֵּינֵיהֶן.

הָרִטּוּן לְהֹוֶה יָדוּעַ הָיָה תַּעֲנוּגָהּ הַגָּדוֹל, וּבְרֶגַע זֶה כָּל מַעְיָנָהּ הָיָה נָתוּן לְגִרְגּוּר וּלְכִחְכּוּחַ שֶׁלִּפְנֵי הַהִמְהוּם הַנ”ל, שֶׁסִּבֵּב וְסִירְבֵּב אֶת הַמִּלִּים לָעוֹלָם וְכֻלּוֹ וְאִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ מֻזְמָנִים לָקַחַת לָהֶם מִן הַמּוּכָן, וְכָל שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחָם. גּוֹרָלָהּ הַמַּר מַסְפִּיק לְכֻלָּם. וְתוֹךְ כְּדֵי שֶׁהִיא טוֹרַחַת בִּשְׂפָתֶיהָ, מֹחָהּ אֶת יָדֶיהָ בַּסִּינָר בְּאֶמְצַע מְעִיכַת הַזֵּיתִים שֶׁהַדּוֹד יַעֲקֹב קָטַף אֶתְמוֹל מֵעֵץ הַזַּיִת.

הַמִּתְקַלֶּסֶת הִיא בְּבַעֲלָהּ וַדַּאי תִּשְׁאֲלוּ, נוּ זוֹ שְׁאֵלַת תָּם ־ וַדַּאי, מַה שׁוֹנֶה הוּא מִן הָאֲחֵרִים שֶׁיִּבְלַע אֶת מְנָתוֹ וְיִשְׁתֹּק בּוּל הָעֵץ הַזֶּה. וְכָל דִּכְפִין (אִם יֵשׁ כָּאֵלֶּה) נִלְכָּדִים בַּמֶּתַח לְלֹא גּוֹאֵל.

 

בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר רָאֲתָה בֵּקִי שְׁתֵּי יוֹנוֹת בָּר מְקַנְּנוֹת בְּטִרְחָה בְּחַלּוֹן חַדַר הַשֵּׁרוּתִים, צֶבַע הָאַחַת הָיָה אָפֹר־כְּחַלְחַל, וְהָיָה לָהּ כֶּתֶם עַל הַצַּוָּאר, מַשֶּׁהוּ בַּעַל בָּרָק יָרֹק-סָגֹל תַּאֲוָה לָעֵינַיִם, מַמָּשׁ כְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת הַמּוֹפִיעָה לְאַחַר הַגֶּשֶׁם, וְהַנְּקֵבָה הָיְתָה אֲפַרְפֶּרֶת יוֹתֵר. תִּרְאִי אוֹתָהּ אָמְרָה סְתֵרִינָה, כְּמוֹ כָּל הַנְּקֵבוֹת הַמְּשַׁעַמְמוֹת, לֹא מָצְאָה לְעָצְמָה זְמַן לָקַחַת מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. וּפָטְרָה אוֹתָן בְּיָדָהּ וְיָצְאָה לֶחָצֵר.
יוֹנוֹת הַבָּר לֹא הִתְיַחֲסוּ לַדְּבָרִים וְהָיוּ מִסְתּוֹבְבוֹת וּמְקַרְקְרוֹת כִּמְעַט כְּמוֹ בַּעֲלַת הַדָּבָר, וּמְרַפְּדוֹת אֶת הַקֵּן בְּזַלְזַלִּים וּבֶעָלִים יְבֵשִׁים, לִקְרַאת בּוֹא הַגּוֹזָלִים לָאֲוִיר הָעוֹלָם. וּכְשֶׁפָּתְחָה בֵּקִי אֶת הַחַלּוֹן לְאִוְרוּר, הֵן הָיוּ שָׁם כְּמוֹ בֵּיתָן הוּא מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים. הָאַחַת נִצֶּבֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, וְהַשְּׁנִיָּה הֵחֵלָּה דּוֹגֶרֶת עַל הַבֵּיצִים, וְנוֹצוֹתֶיהָ הַתְּפוּחוֹת נָעוֹת לְכָל מַשָּׁב רוּחַ עוֹבֵר.

מִתַּחַת לְכָל הַכְּבֻדָּה הָיְתָה מֻנַּחַת מִבְרֶשֶׁת הַנִּקּוּי שֶׁל בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ, וְעָלֶיהָ הַקֵּן עַל זַלְזַלָּיו וּבוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים קְטַנּוֹת. הַזָּכָר חַג עַג בְּאִי שֶׁקֶט מִסָּבִיב לַנְּקֵבָה הַדּוֹגֶרֶת, מְגַרְגֵּר בְּקוֹלוֹ וְנוֹהֵם כְּבַעַל בְּעַמָּיו, מְדַשְׁדֵּשׁ בְּרַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת כְּמוֹ מַזְהִיר אוֹתָהּ מִן הַפּוֹלְשִׁים שֶׁמִּסָּבִיב.

בֵּקִי נָסוֹגָה בִּזְהִירוּת, חוֹלֶפֶת אֶל מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת, כְּדֵי לֹא לְהַפְחִיד אֶת הַשְּׁתַּיִם. נִכְנֶסֶת בְּרִיצָה לַחֲדַר הַמְּגוּרִים, וּמַכְרִיזָה בְּקוֹל עַל הַהַפְתָּעָה. זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לָהּ לְהֵחָשֵׂף לַפֶּלֶא הַזֶּה ־ הֶמְשֵׁכִיּוּת הַגֶּזַע בְּהִתְהַוּוּתוֹ, וְהוּא מִתְרַחֵשׁ מַמָּשׁ כָּאן בַּבַּיִת מִתַּחַת לְעֵינֵי הַנּוֹכָחִים. נוּ אָז מַה אַתֶּם חוֹשְׁבִים, כָּל הַשְּׁכוּנָה בָּאָה לְהָצִיץ, וְסְתֵרִינָה לֹא תְּפַסְפֵס הִזְדַּמְּנוּת כָּזֹאת, וְתֵכֶף לָקְחָה פִּקּוּד עַל מַה, מָתַי וְאֵיךְ, יַעְנִי בִּשְׁבִיל שְׁהַיוֹנוֹת הַחֲמוּדוֹת לֹא תִּבְרַחְנָה מִן הַבַּיִת כָּמוֹהָ, כְּמוֹ שֶׁהִיא עָשְׂתָה כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ דָּרַשׁ מִמֶּנָּה לִלְמֹד טוֹב, כְּאִלּוּ שֶׁזֶּה בִּכְלָל הָיָה חָשׁוּב יוֹתֵר מִן הַזֵּיתִים.

וּבְקֶשֶׁר לַיּוֹנִים ־ בֹּקֶר אֶחָד הַכֹּל נִגְמַר, לֹא יוֹנִים וְלֹא בַּטִּיח, הַשְּׁתַּיִם נֶעֶלְמוּ כְּמוֹ בָּלְעוּ אוֹתָם הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים, לֹא גּוֹזָלִים לֹא בֵּיצִים, רַק עֲרֵמַת זַלְזַלִּים וְכִנִּים קְטַנּוֹת רוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹכָם.

בְּסִכּוּם תִּהְיוּ בְּטוּחִים נֶכֶס כְּמוֹ סְתֵרִינָה לֹא מוֹצְאִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וּבְעִקָּר אַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁד מְיֻחָד מִן הַמּוּכָן עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית.

בְּתֹם הַהַצָּגָה, עֲתִידִים אָנוּ לְנַסּוֹת לִמְצֹא תַּחְלִיף, אֲבָל לְתַחְלִיפִים כַּיָּדוּעַ יֵשׁ טָעַם שֶׁל קַלְקַר חֲסַר טָעַם וְרֵיחַ, וְלֹא מֶלַח וּפִלְפֵּל לְפַלְפֵּל אֶת הַדָּם הַמַּתְאִים.

כֵּן כֵּן אֶפְשָׁר לָלֶכֶת בָּרְחוֹב תּוֹךְ כְּדֵי גִּחוּךְ שָׁפָל, וְלִפְלֹט מִלָּה שֶׁבַּנִּבְזוּת עַל עִנְיָנֶיהָ הָאִינְטִימִיִּים שֶׁל סְתֵרִינָה הַכּוֹכֶבֶת הַשְּׁכוּנָתִית, כֵּן, אֶת זֶה אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמְכֶם, וְגַם יֵשׁ שֶׁאוֹהֲבִים לַעֲשׂוֹת זֹאת. מֵעֵין סִפּוּק שֶׁל סָרִיסִים חַסְרֵי אוֹן, שֶׁאוֹמְדִים אֶת מַעֲלוֹת גּוּפָה הַמִּתְפַּקֵּעַ ־ מֵילָא, סוֹף־סוֹף הַקּוֹסְמוֹס גָּדוֹל וְאַוְרִירִי וּמְעַט צַחֲנָה מֻתָּר לְכָל אֶחָד לִפְלֹט. צוֹחֲקִים קְצָת, מִתְפָּרְקִים כִּבְיָכוֹל בְּבִטּוּי גַּס, וּכְאִלּוּ אַתֶּם הַגְּבָרִים בַּעֲלֵי הַמַאצ’וֹאִיסְטִיוּת הַכְּבֵדָה, עַתִּירֵי כִּבּוּשׁ וְיֶדַע, הוֹלְכִים הַבַּיְתָה חֲמוּצִים וּמַצְחִינִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם. וְהִיא עָצְמָה כְּבָר תִּהְיֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּדַרְכָּהּ לְהִשְׂתָּרֵעַ עַל רְטִיטוּנֵיהַ הַמִשְׁתָמְנִים בַּנְּעִימִים וּבְלִי דִּבּוּרִים יְתֵרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּרֹחַב יָד וְכָרָאוּי.
וְאוּלַי הִקְדַּמְנוּ קְצָת אֶת הַמְּאֻחָר? וְאִם נַחְנוּ בְּשָׁלוֹם הֲרֵי נַחְנוּ עַל מִשְׁכָּבֵנוּ בַּמָּקוֹם הֲכִי בָּטוּחַ בָּעוֹלָם.

בַּיּי חֶבֶר’לָךְ

***ערכה: ורד זינגר

צ’ארלי הצדיק מבית שמש\רענן זיו – סיפור קומי

צ’רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל

הרב יניב נושא דרשה בבית הכנסת במקלט שבמרכז בית שמש: “רבותי, ברכות בבקשה. בייגלה זה מזונות. זיתים זה  העץ, גמבה, אדמה וערק שהכול”.

שקט. מישהו לוחש משהו באוזנו של הרב ומצביע על אחד המתפללים − צ’רלי. אצבעו מסמנת עיגול על הרקה כרוצה לומר, מה המשוגע הזה עושה פה?

“רבותיי!” קורא הרב, “היה כאן איזה דיבור על צ’רלי. בוא, צ’רלי. בוא”.

צ’רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל.

“צ’רלי הוא הצדיק של בית שמש. שה’ יברכהו ויאריך שנותיו בנעימים”, אומר הרב.

כולם עונים אמן במקהלה.

והנה מספר הרב שצ’רלי מגיע בכל בוקר לבית כנסת אחר. הוא רוצה להיות בסדר עם כולם. ביום ראשון הגיע לבית הכנסת של הדתיים הציוניים. אחרי התפילה כולם במצב רוח טוב וצ’רלי מתחיל לצעוק, “נח… נחמן… מאומן…”. כולם מסתכלים עליו בעין עקומה. “בשבת התפללתי בברסלב. כשהם שותים קצת יין ככה הם רוקדים”, הוא אומר. “לא, לא, צ’רלי”, אומרים לו. “פה זה לא ככה. פה, אחרי התפילה, שואלים ודורשים זה בשלומו של זה וכשיש איזו שמחה כמו יום העצמאות, או שצה”ל הצליח באיזה מבצע, אומרים ‘אבינו מלכנו ברך את מדינת ישראל'”. צ’רלי מודה להם על מה שלימדו אותו.

למחרת מתפלל צ’רלי למעלה, ברמה, אצל הנטורי קרתא. אחרי התפילה המצברוח מעולה. צ’רלי מתחיל לשיר, “ברך את מדינת ישראל!” וואהו, כמעט סוקלים אותו. צ’רלי לא מבין מה לא בסדר. לחבר’ה האלה יש פתיל קצר! מסבירים לו צפוף שייזהר ולא יגיד פה דברים כאלה. “כשיש מצב רוח טוב, צועקים פה, ‘בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים'”. צ’רלי כבר בטוח שהוא יודע מה להגיד כשהמצברוח טוב ויש חשק להודות לבורא עולם.

למחרת הוא מגיע לבית כנסת מסורתי. עורכים שם טקס חלוקת תעודות הוקרה לבני השכונה שנלחמו במלחמת לבנון השנייה. צ’רלי מתלהב וצועק, “בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים!” הפעם מגרשים אותו בבושת פנים. צ’רלי בוכה. חב”דניק אחד פוגש אותו ושואל, “צ’רלי מה קורה?” צ’רלי מספר שרצה לעשות שמח וגירשו אותו. החב”דניק אומר, “צ’רלי, כששמח ובאמת רוצים להודות לבורא עולם, צועקים ‘יחי אדוננו מורנו רבנו מלך המשיח לעולם ועד’. צ’רלי מוחה את הדמעות. עכשיו הוא יודע. מי לא אוהב את חב”ד?

יום חמישי בבוקר. צ’רלי מתפלל בבית כנסת ליטאי. “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח!” הוא צועק ומגורש משם בבושת פנים.

ומוסיף הרב יניב ואומר לכל קהל המתפללים, שבשבת צ’רלי התפלל אצל הרומנים. היה שם קידוש ליארצייט – אזכרה אשכנזית. צ’רלי שמע אותם אומרים: “די נשמה זאל האבן עלייה”, שפירושו, למי שלא יודע, שלנשמה תהיה עלייה.

לייב אין בית שמש
לייב אין בית שמש

“ואני אומר לכם”, מכריז הרב בקול רם וצלול, “שבעיר מפולגת כמו בית שמש, שבה יצר המחלוקת חוגג ומכלה כל חלקה טובה, אם צ’רלי ועקנין אומר לכם שלנשמה תהיה עלייה, תענו אמן ותגידו תודה. כי אם יש למישהו בעיר הזאת  כוח לברך, הרי זה צ’רלי ועקנין”.

“אמן ואמן!” עונה קהל המתפללים בקול גדול.

***

ערכה גרסה זו: ורד זינגר

***

מתוך הספר “ז’בוטינסקי פינת רבי עקיבא” בהוצאת מנדלי מוכר ספרים.

אראלה ממפעל הפיס\אורלי ארמוני פלד – סיפור קומי

“בתיה בר, אני רוצה לבשר לך שאת חייבת למפעל הפיס חמישים אלף שקלים”

“שלום, מדברת אראלה ממפעל הפיס, אפשר לדבר עם בתיה בר?”
אמרתי וחיכיתי על הקו. זה הנוהל, חייבים לתת לאדם בצד השני לנשום כמה נשימות ולהירגע מההלם.
“כן, מדברת”, ענתה הבחורה מהצד השני ונשמעה כמובן מצפה למה שיש לי לומר לה.
“בתיה בר, אני רוצה לבשר לך שאת חייבת למפעל הפיס חמישים אלף שקלים”. הזזתי בזמן את האזנייה מהראש, כדי לשמוע את הצרחות, “אני לא מאמינה, יששש! איזה כיף, תודה, תודה”. כולם תמיד כאלו אסירי תודה, חבל שהם לא מקשיבים ממש.
“אנא גשי למשרד שלנו ברחוב העלייה 18 בתל אביב לתשלום הכספים”, אמרתי מהר וניתקתי. מנהל המשמרת סימן לי מהחדר השקוף לגשת אליו.

עברתי מאחורי שורת המוקדניות הזעירות. כל עמדה הייתה בדיוק 85 סנטימטר רוחב, שזה התקן הכי צר שאפשר לדחוס בו עמדות רבות ככל האפשר למרחב קטן. רק אני מטר ותשעים, לפחות נתנו לי את הקובייה הפינתית. אז אף אחד לא צריך לעבור מאחוריי.
ראש הצוות ישב בנוחות על כורסת המנהלים החדשה שלו.
“שבי, אלונה”, הוא אמר והחווה לעבר הכיסא שמולו. החתול הכתום שלו עבר ליד הרגל שלי ונשאר צמוד כאילו מבקש שאגרד לו מאחורי האוזן. ישבתי בזהירת בפינה של הכיסא. אני לא אוהבת להישאר במשרד שלו בעמידה יותר מדקה. לאוויר היה ריח של פחד, העור שלי החל לעקצץ כמו בנוכחות זרם חשמל גבוה שמעמיד את השערות על הידיים. “אישה אחת חייבת למר סובאייב המון כסף והיא לא עונה לטלפון כבר חודשיים”, אמר.
רק המחשבה על הבוס הגדול העלתה בי חלחלה. בעצם ראינו אותו רק בתמונה שנמצאת על קיר המשרד. איש מבוגר למדי לבוש בחליפה תפורה, מעונבת ומהודרת ומחזיק גביע כלשהו ביד. בטח של איזו קבוצת כדורגל נקודתית שאותה קנה פעם. המבט שלו היה חודר וגרם תחושה כאילו הוא צופה בנו בכל רגע. מכווץ את גבותיו ומדגיש את הצלקת האדומה שנמשכת מעל הנחיר הימני שלו ועד המצח. מנהל המשמרת מתכופף תמיד כשהוא אומר את השם שלו, אז אני מניחה שלא ממש כדאי להכיר אותו. והוא התכווץ הפעם יותר מתמיד. למרות הפחד אמרתי:
“מה אני יכולה לעשות? אי אפשר לדבר עם אנשים שלא עונים לטלפון”.
גירדתי לחתול הכתום באוזן. הוא גרגר.
“תלכי אליה ותיקחי את הכסף. אל תחזרי בלי זה. מצִדי את יכולה גם לשלם במקומה, העיקר שהכסף ייכנס”. הידיים שלי התחילו להזיע, איך אני מסדרת דבר כזה? מעולם לא גביתי כסף באופן ישיר ממש. גם המחשבה על זה שאני בעצם מפתה אנשים להגיע למשרד כדי לשלם חובות לא נותנת לי מנוח. מזמן לא ישנתי לילה שלם בשקט.
“מה? למה אתה לא שולח מישהו אחר? או הולך בעצמך?” אמרתי והורדתי את היד מהחתול, שהסתלק לפינת החדר. הלוואי שגם אני יכולתי להסתלק מפה, כאילו שזה אפשרי.
“אותך היא תכניס הביתה, את לא נראית מאיימת. אפילו עם כל הגודל שלך”. יופי, זה הזמן לצחוק על התחת הגדול שלי ועל הכתפיים הרחבות מדי ועל החזה הפצפון. איש מקסים.
“די, תירגעי, עבודה קלה. היא זקנה בת מאה. יש  לה המון כסף בבית בשטרות. לכי, תהיי אראלה ממפעל הפיס. תביאי לה שוקולד, שכנעי אותה ותביאי את הכסף”.
הוא אמר את זה בקלילות כזו, כאילו מר סובאייב לא יושב לו על הראש או אפילו מכוון אליו אקדח לרקה מדי פעם. כבר שמעתי על משחקי הרולטה הרוסית שלו.
“אם את לא מביאה את החוב הזה, אנחנו בצרות. אני מוכן לתת לך תוספת של עשרה אחוזים כתשלום מיוחד”.
“כמה היא חייבת בדיוק?” פחדתי לשאול.
“תשעים וחמישה אלף שקלים”. בלעתי רוק.
“וזה סכום שנראה לך שיש לה בבית?” יצא לי קול צווחני.
“כן, יש לה בבית”, הוא אמר בחוסר סבלנות וקם.
“יאללה, לכי אליה כבר. רחוב סירקין 21 תל אביב. קוראים לה יפה חיבלוס”. הוא שלף שטר של מאה שקלים והשליך אותו לעברי: “קחי כסף, למונית”. בעודי יוצאת מהחדר הוא צעק אחריי: “ואל תחזרי בלי זה”.

הגעתי לבניין בן שלוש קומות, ישן ולא משופץ, בניגוד לכל הבניינים סביבו. הכניסה משובצת אבני דריכה קטנות המובילות, מתחת לזוג עצים חבוקים, אל כניסה בעלת פתח מעוגל. בצד ימין על הקיר היו תלויות עשר תיבות דואר ישנות. שלוש שורות עם תיבות קטנות ממוספרות מאחת עד תשע ותיבה ארוכה אחת ללא מספר מתחתיה.
על התיבה הארוכה היו חרוטות באלכסון בכתב יד של ילד המילים “…לא להיכנס…”.
הייתה גם מדבקה עם שם מודפס בכחול יפה: “שלמה חיבלוס”.
היססתי לרגע, אבל בכל זאת עליתי לקומה הראשונה. היו שם דירות אחת עד שלוש. המשכתי לקומה השנייה. דירות ארבע עד שש. בקומה שלישית היו דירות שבע עד תשע. איפה הדירה הזו בלי המספר?
חיפשתי מבעד לגג, אולי זה שם. בקומה שלוש היו סולם ופתח בתקרה. זו בטח לא דירה. ירדתי למטה בשקט, כדי שהשכנים לא יחשבו שמישהו מרחרח בחדר המדרגות שלהם. רק זה חסר לי, שיזמינו לי משטרה.
חזרתי לכניסה וחיפשתי איזו דירת קרקע, הקפתי את הבניין, אין כלום. חזרתי לחדר המדרגות. מצאתי שלט המפנה למקלט וגם מדרגות מאחורי הגרם הראשי. ירדתי בשקט עשרים וחמש מדרגות והגעתי לשתי דלתות. על אחת היה כתוב “מקלט”, והיה מודבק עליה שלט המציג שהמקלט נבדק על ידי העירייה לפני שבוע. על השנייה לא היה כתוב כלום, סתם דלת ישנה מתקלפת מעץ ועם ידית מתכתית שרוטה. על הפעמון שהיה מחובר בשני חוטי חשמל באלכסון לקיר היה כתוב “י.ח”. טוב, זה בטח פה. נשמתי אוויר דרך האף והוצאתי אותו דרך הפה. פעמיים. זה מרגיע.
ניסיתי לצלצל בפעמון. מה חשבתי לעצמי? לא נשמע שום קול. בטח לא עובד שנים.
דפקתי בדלת דפיקה עדינה. אולי היא לא תשמע, ואז אני אלך כי היא לא בבית.
“מי זה?” נשמע קול ערני ודי צעיר באופן מפתיע.
“אראלה ממפעל הפיס”, אמרתי.
נשמע קרקוש מפתח, והדלת נפתחה.
“בואי, חיכיתי לך”, אמרה אישה זקנה, רזה וקטנה בעלת שני תלתלי זהב המבצבצים ממטפחת ראש ירוקה ועיניים כחולות עמוקות מאופרות בכבדות בשחור.

היא הרימה את ראשה, כמעט נוקעת את הצוואר, כשסקרה את גופי הארוך. “הו, איזו גבוהה את, בטח צריכה הרבה אוכל. תיכנסי, אני אכין לך משהו”. מאז ומתמיד כל הדודות הזקנות הרגישו שהן חייבות להאכיל אותי. יש כנראה משהו עלוב מאוד בלהיות גבוהה, שהן מרגישות שהאוכל לא מספיק אף פעם. אל דאגה, הוא מספיק וגם יושב טוב בתחת. גם ככה אני פיל בחנות חרסינה בכל מקום שאני הולכת אליו.
היא הכניסה אותי וטרקה אחריה את הדלת. נדמה שטריקת הדלת הדהדה בכל הקירות, שהיו מכוסים בהרבה תמונות קטנות של כל מיני אנשים בבגדים שונים ובצורות שונות. חלק מהתמונות היו עגולות, חלקן מרובעות ועוד כמה אליפטיות. פאזל של תמונות במסגרות.
היא הובילה אותי לסלון קטן עם כורסה זוגית ועם כורסת יחיד מכוסות בסדין פרחוני זהה. שולחן עגול קטן מעץ עמד במרכז החדר ועליו מפת קרושה אליפטית.
“שבי, חמודה, מה תשתי?” היא שאלה וחיככה את שתי ידיה בחוזקה, כאילו מנסה להפיק משם חשמל.
“רק מים, בבקשה. אני יכולה לדבר אתך קצת?” שאלתי בנימוס הכי אלגנטי שיכולתי להפיק.
“כן, מתוקה, אני כבר באה”.

היא הלכה בצעדים קטנים ומדודים לפינת המטבח ועשתה מעט רעש של פתיחת אריזות ושקיות. כמה רעש צריך לעשות כשמוזגים בסך הכול כוס מים?
היא הגיעה עם מגש מלא עוגיות בצורות שונות, כמו שסבתא שלי הייתה מכינה בבית. היו גם קנקן תה, שתי כוסות תה וכוס מים.
“איך אני יכולה לעזור לך?” היא התיישבה לידי ומזגה לי כוס תה.
“תראי, את יודעת שאת חייבת כסף?”  היד שלה נעצרה באמצע מזיגת התה. היא הורידה את הקנקן מטה: “על מה את מדברת, גברת אראלה?”
“את יודעת שאת חייבת כסף למר סובאייב?” שאלתי שוב והנחתי את ידי על ידה הרועדת, “תראי, אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל אם לא תיתני לי את הכסף, מישהו אחר יבוא והוא יהיה פחות נחמד ממני. אני באמת לא רוצה לעשות לך כלום. מר סובאייב, כשהוא עצבני אי אפשר לצפות מה יעשה”.
היא קמה ועמדה מולי, שפתה התחתונה רעדה. “כמה כסף חייבים?”, שאלה ושוב חיככה את ידיה זו בזו בחוזקה. הרגשתי ניצוצות של אנרגיה שפרצו מכפות הידיים שלה.
“תשעים וחמישה אלף שקלים”, אמרתי בשקט.
היא לא נבהלה מהסכום. או שידעה שזה המספר או שאולי חשבה שזה יותר. נראה שהוקל לה. אולי באמת יש לה כסף, וזו תהיה העבודה הכי קלה שהייתה לי בשנה האחרונה.
היא התיישבה שוב, עדיין מחככת את ידיה כאלו מכינה חשמל להאיר את כל השכונה.
“מה את מוכנה לעשות כדי שאתן לך את הכסף?” אמרה והסתכלה במבט ממוקד עמוק לתוך עיניי. האישונים שלה נצצו כמו עדשת מצלמה שמבזיקה לרגע.
“אם לא תשלמי אצטרך להביא את הכסף למר סובאייב במקומך”, אמרתי את המשפט שלא התכוונתי להוציא מהפה. העיניים שלה התרככו. אולי בכל זאת אמרתי משהו נכון, או שאולי יש לי איזה חוש שמעורר רחמים ומועיל לגביית כספים.
“אז מה את מוכנה לעשות כדי שאתן לך את הכסף?” היא חזרה על השאלה, והפעם תפסה את היד שלי כמו צבת.
“מה שצריך”, אמרתי בשקט ולא משכתי את היד.
היא נאנחה.
“את רואה את הדלת האדומה שם?” היא הצביעה עליה.
“זה חדר השינה שלי. ליד המיטה יש שידת מגירות אדומה. שם יש כסף. קחי ולכי”. הרגשתי זרם אנרגיה מידיה שהעמיד את השיער האדום הקצוץ שלי, שגם ככה זקור טבעית.
קמתי, היא שחררה את ידיי. הלוואי שאפשר היה לקחת את הכסף הזה ולברוח אתו. חבל שזה לא ממש מספיק כדי להיעלם. הידית בדלת נעה ברכות בלי שום חריקה. החדר היה חשוך מאוד, כנראה אין בכלל חלון. גיששתי ליד הדלת למצוא מתג, לא היה שם. ניסיתי לחפש מאחורי הדלת, והיא נסגרה והשמיעה קליק נועל, מותירה אותי לבד בתוך החדר החשוך.
שלפתי את הטלפון מהכיס והפעלתי את הפנס. ניסיתי לפתוח בידית מבפנים, אבל לא הייתה ידית.
הסתובבתי והבזקתי עם הפנס, נראה שהקירות ממש בולעים את האור. לא הצלחתי לראות את המיטה ואת השידה, אם בכלל היו כאלו בחדר. האוויר היה מעופש וריחו מתקתק. מולי היה מתג עם כפתור אדום. לחצתי, מה כבר יש לי להפסיד?
נדלק אור כלשהו למעלה. הרמתי את הראש. במעלה ארבע מדרגות גבוהות מאוד הייתה קומה נוספת. לשם התכוונה? אולי זה חדר השינה? איך היא בנתה דבר כזה באמצע בית תל אביבי רגיל? היא גרה גם בקומה הראשונה? טוב, חבל על הזמן. נעשה את זה וזהו. מסובאייב אי אפשר לברוח בלי לאבד את החיבור בין הראש לצוואר. וגם שמעתי מספיק סיפורי זוועה על אנשים שחתכו להם חלקים מהגוף לפי הכסף החסר. ניסיתי לחשוב איזה חלק מהגוף שווה תשעים וחמישה אלף שקלים, כי אין סיכוי שאני משיגה סכום כזה אם יפה חיבלוס לא תשלם.
למעלה, לעלות למעלה, להביא את הכסף מהמגירה. סילקתי את המחשבות הנוספות, אין בהן טעם. טיפסתי על המדרגה הראשונה, שהייתה בגובה החזה שלי. הצלחתי בקושי להטיל את עצמי על המדרגה. לאחוז ולעלות. השיש היה חלקלק. התיישבתי לרגע, נושמת עמוק. זה לא היה קשה כל כך. נשענתי אחורה לרגע והרגשתי שהדופן של המדרגה הזו לא עשוי מאותו החומר החלקלק שעליו טיפסתי, אלא ממשהו רך יותר, כמו איזה מעטה ניילון עבה. הרגשתי שמשהו נלחץ אליי כנגד הפלסטיק וקפאתי. זה עדיין המשיך לזוז. התרחקתי טיפה מדופן המדרגה והפסקתי להרגיש תזוזה. התרחקתי ככל שיכולתי בלי ליפול חזרה למטה והסתובבתי לאט. מאחורי מעטה הפלסטיק השקוף הייתה ערימה של נחשים גדולים אחוזים ומחובקים זה בזה. הם זזו לאט כאילו צפו להנאתם בתוך נוזל צמיגי. החנקתי צרחה שאיימה לעוף מתוך הריאות שלי. ידיי רעדו. המוח שלי נמס. לאט הצלחתי לקלוט שבעצם הנחשים האלו נמצאים מאחורי הפלסטיק, וכרגע הם אינם בבחינת סכנה מידית. האור בחדר למעלה, שנראה כבר קרוב מעט יותר, הרגיע אותי קצת. המחשבה הבאה כבר הייתה על איך להשאיר את הראש שלי מחובר לגוף, והבנתי שבעצם הנחשים לא גרועים יותר ממר סובאייב. אולי אפילו פחות נבזיים ממנו. קמתי, המדרגה הבאה הייתה באותו הגובה, אבל הייתי חייבת להתקרב לנחשים. הנחתי בזהירות את היד על המדרגה כדי לבדוק שאפשר יהיה לעמוד עליה. נשמתי לרווחה כשגיליתי שזה אותו השיש החלק ושהוא יציב כמו המדרגה הנוכחית מינוס הנחשים מאחוריה.
טיפסתי, זה הרגיש טוב להכניע את הפחד.
“את מסתדרת שם, חמודה?”. היא נשמעה כאילו עומדת וממש מצמידה אוזן לדלת שם למטה.  אסתדר אחרי שאראה את הכסף ואלך מפה, חשבתי.
“כן, בטח הכול בסדר”, קראתי חזרה בקול הכי רגוע שיכולתי להפיק.
אני אחנוק אותו, את הילד מנהל המשמרת הזה. שהוא ילך וייכנס לחדרים של נשים זקנות משוגעות. מגיע לי הרבה יותר מעשרה אחוזים על המבצע הזה.
עכשיו כבר הייתי קרובה. מדרגה נוספת לפני האור. הושטתי את היד לחוש את תחתית המדרגה הבאה, אבל היו שוליים דיי צרים ואחריהם כלום, כאילו בור לפני הסוף. קיוויתי שאני לא עושה טעות וטיפסתי בכל זאת. ראיתי כבר את חדר השינה ואת המיטה ואת השידה עם הכסף. שקשוק וקרקוש גרמו לי להביט למטה. מתחתיי חור גדול במדרגה מלא עקרבים רוחשים בכל הגדלים והצבעים, עולים זה על זה כאילו רבים ביניהם מי יעקוץ אותי ראשון. מרוב בהלה כמעט נפלתי לתוך בריכת העקרבים. במזל, סוליית נעליים שלי נתפסה על השוליים והצלחתי להשיב את שיווי המשקל. לא חשבתי יותר מדי ונתתי את הדחיפה הכי חזקה שיכולתי כדי לתת תנופה ולעלות לרצפת החדר, שנראה לי כמו גן העדן המובטח. נשכבתי מתנשפת על רצפת הפרקט הקרירה.

מיטה מסודרת עם מצעים כמו הסדין שבסלון ולידה שידה אדומה. בפינה הרחוקה של החדר עמדו כמה שקיות זבל שחורות מלאות במשהו. ניגשתי למגירה העליונה בשידה האדומה ופתחתי אותה. היה שם אקדח, הוצאתי אותו ובדקתי, הוא היה טעון. יש מוצא, חשבתי לעצמי, לא מוקד, לא מנהל, לא בוס ולא זקנה משוגעת. אפשר לפתור את הבעיה בקלות, או אולי, להעביר את הבעיה הלאה. פעם היה משחק בטלוויזיה − להעביר מעשים טובים הלאה. עכשיו זה יהיה פשוט להעביר את הצרה הזו למישהו אחר ושזה לא יכאב.
על מי אני עובדת? אין לי אומץ לזה. בלי לחשוב יותר מדי דחפתי את האקדח לכיס הצד של המכנסיים הרחבים שלי. הסתכלתי שוב מסביבי, חוץ מהערימה, ממיטה ומשידה לא היה שום דבר. אבל היא אמרה שיש כסף בשידה על יד המיטה ולא בתוך השקיות.
“גברת חיבלוס”, קראתי אליה.
“מה, חמודה?” היא ענתה מבעד לדלת החדר. למה הייתי צריכה לעבור את המסע הזה כשיש כניסה נוספת לחדר? למה לטפס? למה נחשים? למה עקרבים?
“אני לא מוצאת כסף במגירה”, אמרתי והתכופפתי לראות אם יש משהו מתחת למיטה.
“אוי, זה לא במגירה, זה בשקית שחורה, את רואה שם?” מה אני בשעשועון “מצא את המטמון” עכשיו?
“איזו שקית? יש הרבה”, צעקתי בייאוש.
“אני באה”, היא קראה והדלת נפתחה. בתוך שנייה היא הייתה לידי. היא זזה כנראה הרבה יותר מהר ממה שנראה לי בהתחלה. היא אמרה:
“שבי רגע לידי”, והתיישבה על המיטה.
“למה את עובדת בשביל מר סובאייב?” היא שאלה בעודה מחזיקה את כף ידי בשתי ידיה הלוהטות.
“הייתי צעירה נורא וענייה עוד יותר”, אמרתי לה, “הסתנוורתי, פעם ראשונה שנתנו לי משכורת גבוהה ממש, ולא הייתה לי משפחה או מישהו שיוכל לייעץ לי” .
“בואי תעבדי בשבילי, אצלי תרוויחי יותר. את בחורה אמיצה. עברת את המבחן שלי”.
היא ליטפה את גב ידי הרועדת.
“אני לא יכולה”, לקחתי את היד בחזרה. “אי אפשר להפסיק לעבוד אצל מר סובאייב , אפשר רק לאבד את הראש”, נאנחתי. לא בא לי למות בינתיים. אילו רק יכולתי להתגלגל לחיים אחרים…
“אני הפסקתי”, היא אמרה בקול מתקתק, “ואני יכולה לעזור לך, כי הצלחת להתגבר על הפחדים הכי גדולים שלך”.
“זה רק כי אני פוחדת ממנו יותר”, אמרתי בייאוש, “תני לי את הכסף, בבקשה, אני חייבת לחזור לשם”.
“הכסף בשק העליון”, אמרה והתיישבה על המיטה, “קחי לך מה שאת צריכה”.
ניגשתי, השקית העליונה הייתה חלקה ודביקה. היו שם חתיכות של משהו, זה ממש לא הרגיש כמו כסף. היא ישבה על המיטה ברגליים משוכלות, הסתכלה עליי ועל השק ולא הנידה עפעף.
הסרתי את החוט שליפף את דפנות השקית ופתחתי אותה. בפנים היו כל מיני חתיכות לא שוות של בשר כלשהו וכדור גדול. “את בטוחה שכאן הכסף?” שאלתי, מקווה לקבל, לא יודעת, איזו תשובה. ואם זה לא שם? היו לפחות עוד חמישה שקים. וכבר הייתי עייפה.
היא עדיין המשיכה להסתכל בי בלי לומר מילה, בזוג תלתלי הזהב המבצבצים מהמטפחת ובעיני הפלדה.
פתחתי את השק לרווחה. מתוכו התגלגל לרצפת החדר ראש כרות, שיער לבן מלא ואף נשרי עם צלקת אדומה מהנחיר ועד המצח.

***

עורכת: ורד זינגר

 

הענק וגנון\ישורון ברטוב – סיפור קומי

המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה “אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה”. המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: “מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?”

אי שם במקום רחוק (מובן שהכול יחסי − על הפרט הזה אין צורך להתעכב) גר לו ענק מרושע וטיפש (בקיצור ענק טיפוסי רגיל). לענק היו שלוש עיניים, אף מחודד, פה מלא בשיניים חדות ואלת קוצים מפחידה למראה. יום אחד, בשעת צהריים, התעורר הענק וחש רעב כבד (ואם בשביל הענק הוא היה כבד, אז כנראה הוא באמת היה כבד). הרעב הנורא רבץ לו אי שם במעמקי בטנו וניסה לתפוס קצת שמש ואיזו חתיכת ילד שעוד לא גמרה להתעכל.
בלי לקום מהרצפה שלח את ידו אל המקפיא (או בשמו המוכר יותר − “סיביר”) ושלף משם את הדבר הראשון שידו תפסה (לצורך העניין נקרא לו ההש”ת). ביס אחד גדול שילח את ההש”ת המסכן למבוך מפותל וארוך במעמקי קיבתו של הענק. וכמו תמיד, אחרי שאוכלים חטיף (או במקרה שלנו ממוטה קפואה שאיכשהו עדיין לא נאכלה על ידי אף אחד אחר) גם ענקנו הרגיש תחושה עזה של צמא מציק. הוא חטף מהמקרר את הנוזל הראשון שנתקל בו והריק אותו בלגימה אחת.
המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה “אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה”. המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: “מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?”. מיד לאחר מכן נשמע קול דקיק מאחוריו: “אני לא יודע מי האידיוט (הוא בוודאי ידע שהענק לא היה הכי חכם בעולם, אבל עם כל טיפשותו הוא עדיין לא היה האידיוט), אבל אם השאלה היא מי שם את הבנזין במקרר שלך – התשובה היא אני”. “מה?” שאל הענק, “איך ידעת מה אני חושב?” (מוזר שמכל השאלות שיכול היה לשאול, למשל “מי אתה?” או “למה הכנסת בנזין למקרר שלי?”, בחר לשאול דווקא את “מה?” ואת “איך ידעת מה אני חושב?”).

 

“זה פשוט מאוד” ענה ההש”ת, “למקרה שלא שמת לב (ומכאן המסקנה שגם הקול לא היה יותר מדי חכם, שכן ודאי שהענק לא שם לב, אחרת הוא לא היה שואל. אם כי במחשבה שנייה סתם קול אף פעם לא יכול להיות חכם מדי, גם בלי שהוא יוכיח לנו את זה בהערות מטופשות), “אתה חושב את המחשבות שלך בקול”.
“איך אפשר לחשוב בקול?” שאל הענק, שהיה מלא שאלות כרימון (או לפחות כמו גמבה), בקול מופתע. “זה מין ביטוי כזה”, השיב הקול, “הכוונה היא שאתה אומר את המחשבות שלך בקול, בזמן שאתה חושב אותן”. “יכול להיות”, חשב הענק בקול, “אבל עדיין לא הבנתי למה הכנסת בנזין  למקרר שלי” (טוב, אז בסופו של דבר הוא כן הגיע לזה). “לא חשבתי שתבין, כי עדיין לא אמרתי לך, חוץ מזה שגם אם הייתי אומר לך אני לא בטוח שהיית מבין. בכל אופן, עשיתי את זה כי צפלון אמר לי”. הענק חשב על התשובה מספר רגעים (או לפחות עשה חיקוי מוצלח ביותר של ענק חושב) והמשיך להקשות: “מי זה וילהלם טל?”.

 

השתררה דומייה למשך כמה רגעים ואז שאל ההש”ת, שעדיין נשמע קצת בהלם מהשאלה, “מה הקשר לווילהלם טל?”. “אני שואל כאן את השאלות”, נהם הענק בקול זועף, אבל אז השתנו פניו (ענקים ידועים ביכולתם המולדת לשנות פרצופים, אם כי לרוב מדובר בפרצופים של אנשים אחרים) ולבשו ארשת ייסורים נוראית, שללא ספק הייתה מזכה אותו במקום הראשון בתחרות “הקדוש המעונה” (או לפחות בתחרות “הלבוש המקורי”), “היה לי היום סיוט נוראי ובגללו קמתי כל-כך מוקדם בצהריים”. הענק עצר בפתאומיות את דיבורו (לרוב הכוונה היא לסובבים של המדבר, אך במקרה שלפנינו גם הענק עצמו היה מופתע) והחל מוחה דמעה מקצה פיו (“דמעה?!” שאל הקול, “אם זה ‘מקצה פיו’ סביר להניח שהכוונה לרוק”. “אל תשאל אותי” אמר הענק, “תשאל אותו” והוא הצביע לאחור. הוא התכוון בוודאי לסופר המוזר שכתב את הסיפור הזה, אבל כשהם הסתובבו לאחור הם ראו רק קיר גדול ומתפורר, הרבה קורי עכביש, שני משחקי איקס-עיגול מצוירים בגיר שבשניהם הענק הפסיד לעצמו ושלושה מתלים למגבות שלא נעשה בהם שימוש מעולם).

Photo by Exquisitor, Flickr Creative Commons
Photo by Exquisitor, Flickr Creative Commons

“תן לי לנחש”, אמר ההש”ת, “חלמת שאתה משחק טריוויה ואחת השאלות הייתה מי זה וילהלם טל?”. “כמעט”, מלמל הענק ומחה טיפת רוק מזווית עינו (“מי הכותב של הסיפור הזה?!”, הקול כבר נשמע ממש מתוסכל), “רק שזה לא היה טריוויה, זה היה סודוקו”.
“למה? איפה? מי?” שאל ההש”ת (כשהוא מתכוון ל”למה שמו שאלה כזו בסודוקו?”, “איפה הם חשבו שיכתבו את התשובה?” ו”מי באמת היה וילהלם טל?”), אבל אז הוא נזכר שזה היה רק חלום, ועוד חלום של ענק, וענה לעצמו “ככה, שם, הוא”.
“טוב” סיכם הענק, “אז לאחר ששאלנו את כל השאלות האפשריות (כבר סיכמנו שחשיבה לא הייתה הצד החזק שלו) נותרה רק השאלה “מי אתה?”. “אני”, אמר הגמד שבאותו רגע יצא מהמחבוא שלו באחד הסדקים ברצפה, “גנון”. “ואני”, אמר הענק שכלל לא נשאל לזהותו אבל הרגיש צורך עז להציג את עצמו , “ענק. וחברי, לו היו לי (ובאומרו זאת התכוון לחברים שלא נמעכו או נאכלו על ידו או רגלו), היו בוודאי מכנים אותי ‘הר’. אתה יודע, מעולם לא יצא לי לפגוש גמד”.
“וגם לא יצא לך”, צחק גנון ברשעות, “עד שהם גילו שהפטריות שהם כל-כך אוהבים לגור בהן – רעילות, כבר לא נותר את מי להזהיר”. “אז מה אתה?” הקשה הענק. הפעם היה זה תורו של הגמד לעטות ארשת של “מגילת איכה” על פניו, אך בגלל גודלו איש לא הבחין בה וקרוב לוודאי שהיא לא הייתה מזכה אותו בניצחון בשום תחרות. “פעם הייתי גנון ילדים יפה מלא במתקנים וציורים, אבל הילדים שהיו מגיעים אליי היו מלכלכים אותי ועושים לי רעש איום ונורא, אז החלטתי לנקום בהם. הייתי מעלים שלבים בסולם למגלשה, או צובע את הנדנדות בצבע טרי ונהניתי לראות את הילדים נופלים או בוכים כשהיו מגלים שהבגדים החדשים שלהם התלכלכו. כך ביליתי בנעימים מספר חודשים, עד שיום אחד הגיעה פיה טובה והחליטה בתור עונש להפוך אותי לגמד ולשלוח אותי לבית של ענק”.

 

“אני ענק”, אמר הר בקול מנומנם שהבהיר שאיפשהו במהלך הסיפור הוא הפסיק לעקוב אחרי גנון. “תגיד”, הוא פנה לגנון, “אתה רוצה שנלך לחפש את הפיה ונכריח אותה לבטל את הקסם?” (לא שבאמת התחשק לו לצאת מהבית, אבל הוא הרגיש שהנימוס מחייב אותו לומר משהו מעין זה). “אין צורך”, פיהק גנון, “אין לי כוח לצאת למסע חיפושים (הוא לא הרגיש שום מחויבות לנימוס, אבל באמת לא היה לו כוח) וחוץ מזה, אני לא רוצה לשמוע שוב את הרעש הנורא של הילדים”.

 

ברגע שהוא סיים את המשפט נשכבו שניהם על הרצפה ופתחו בתחרות נחירות (זאת אומרת, הר נחר וגנון השתדל לסתום את האוזניים ולשכנע את עצמו שמפולת הסלעים הזאת עדיפה על הרעש של הילדים מהגן). וכך הם ישנו להם באושר ובאושר, עד שיום אחד הגיעה פיה והפכה את הר לגורד שחקים, אבל זה כבר סיפור אחר.
למה אחר?”, רטן גנון, “זה קורה בדיוק בעוד שבוע”. “אני לא נוחר”, נחר הר ופיהק פיהוק רחב שנתן הזדמנות לשלושה גמלים וקרנף אחד לברוח משם ולהתחיל בחיים חדשים, בתור בעלים של רשת קוסמטיקה מצליחה בהרי טיבט (חיים שהסתיימו די מהר, הודות לעדר של יטי מורעבים, אבל זה כבר באמת סיפור אחר).

***

עורכת: ורד זינגר

 

מוכר המלבי\ גיא דגן – סיפור קומי

גיא דגן סיפורמדי פעם עולה בי החשק לדבר-מה מתוק. זה עשוי לפרוץ בזמן שאני בבית, באמצע סופת גשם של דצמבר, וזה גם יכול להכות באמצע יום עבודה. וזה תמיד מתרחש בהפתעה גמורה.

כשהייתי ילד היה מקובל לתת דברי מתיקה בתור פרס או פינוק. לא זכור לי שאי פעם היתה לי חיבה מיוחדת לכך. כל שאר הילדים חטפו כל שיכלו לשים  עליו ידיהם, אבל אני לממתקים בכלל לא נמשכתי.

חוץ מלמאכל אחד ויחיד. מעדן שאי אפשר למצוא בשום מסעדה ובשום קיוסק − המהלבייה של סבתא שלי.

מהלבייה זה מלבי במצרית והוא הרבה יותר טעים מהגרסה המימית והזולה שמתעקשים משום מה לכנות בישראל “מלבי”.

סבתא כבר לא בין החיים, לצערי, והטעם הנפלא של המעדן שהייתה מכינה לי, נכדה היחיד, בכמויות מסחריות, עונג צרוף שהיה ממלא את המקרר הקטן − נחרת בחכי לעד. שנים חיפשתי משהו שיזכיר, ואפילו בקצת, את הטעם המושקע והמלכותי של ממתק הכתר מהמטבח המצרי של סבתא מרים.

.וכך, יום אחד, באמצע שעות העבודה, כשהלכתי לשלשל מכתב לתיבת הדואר בפינת הרחוב, התחשק לי משהו מתוק. בדרכי חזרה החלטתי לעצור אצל מוכר הממתקים הפרסי, שחנותו נמצאת מול חנותי.
“מה שלום אדון נחמד?” שאל אותי המוכר.

“תודה, כרגיל”, עניתי, אולי כי  לא חשתי בדבר מיוחד באותו הרגע.

“הכל טוב לאדון נחמד שאני אוהב קורא לו אדון הנחמד?” שאל אותי.

“כן, תודה, באמת הכול בסדר”, השתדלתי. קשה להיות נחמד ובמיוחד כשמכתירים אותך בכאלה כתרים שאתה חייב לשאת פתאום.

וכך, לאחר שסיימנו החלפת כמה וכמה ברכות שלום הדדיות, אמר לי המוכר הפרסי בהחלטיות: “מלבי”.

לבי עצר מלכת.
“מה?” שאלתי, הלום מן האאוטינג הפתאומי שבוצע במאוויי הכמוסים ביותר.
“מלבי”, חזר ואמר מוכר הממתקים הפרסי.

“איך ידעת?” שאלתי.

“מה ידעתי, מלבי”, חזר ואמר המוכר, הפעם בקול קצת יותר בריא.

לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה לך אדם היודע היטב את מלאכתו עד כדי שהוא מצליח לנבא את משאת נפשו של העומד מולו.

“יש לך מלבי?” שאלתי .

“יש. ”

“חלבי?”

“בטח חלב,  זה ישר מפרה הוא בא”.

“וקוקוס?”

“רוצה קוקוס? יש. גם קוקוס וגם אגוז, גם הכול.  הכול − אדון הנחמד”.

“סירופ לשים?” שאל.

“יש בו מי ורדים או לא?”

“מים ורודים יש לבד ויש סירופ אדום לבד”.

אולי הפעם זה-זה, חשבתי בזמן שהמתנתי למלבי שלי. עיניי שוטטו על פני החנות העמוסה, נעצרו על  שקי הפיצוחים, שרשראות הסוכריות, קירות-קירות עמוסי מדפים ועליהם בונבוניירות וממתקים יקרים וגם זולים, תוצרת חוץ וגם מקומית. בין כל אלה היו פזורות תמונות מצולמות, שניכר בהן שצולמו במקומות שונים בעולם, אך בכולן הופיע תמיד אותו אדם, לפעמים לבד ולפעמים עם אנשים אחרים.

לרוב היה האיש בחברת נשים, חלקן מלוכסנות עיניים, חלקן שחורות עור וחלקן תכולות עיניים ובהירות שיער.

“בבקשה, אמר המוכר והגיש לי את הצלוחית”. המלבי היה לבן ועליו הסירופ האדום בצירוף בזיקת קוקוס לבנה ואגוזים חומים טחונים.

היה לי טעים. מובן שזה לא התקרב למעדן המיתולוגי של סבתא מרים, אבל זה היה בהחלט תענוג מתקבל על הדעת העומד בפני עצמו.

לפני שהלכתי שאלתי אותו מי מצולם בתמונות בכל מיני פינות בעולם. “זה אח שלי, הוא היה הולנד ברזיל. עכשיו היה תאילנד בא חולה”.

“חולה?” שאלתי.

“כן, עם המחלה הזה”.
* * *

למחרת היה יום חם, וכשעברתי שוב ליד חנות הממתקים של המוכר הפרסי חשתי צמא. בראותו אותי בירכני שוב לשלום וגם את משפחתי לא שכח.
חשבתי על זה, כיצד גם בברכות וגם בקללות יודעים בישראל לא לשכוח אף אחד, במיוחד נפוץ הדבר אצל אותם האנשים מהדור הקודם.
אצלם כל ברכה היא “על ראשך ועל כל בני ביתך”.

“מלבי”, אמר לי מוכר הממתקים הפרסי.

“תודה, לא היום”, עניתי.

“מה תודה? מלבי?” חזר ואמר לי המוכר.

“אני לא רוצה, באמת תודה”, התעקשתי. חשבתי לעצמי, לא פלא שבישראל כולם כל כך מחוממים כל הזמן ומנבלים את הפה ברמזורים, כשיש שמש כזו מעל לראש, שמייבשת לך את הנימוס.

“יאללה, שיהיה מלבי, תביא”, התרציתי לפתע. מה אני יודע. אם אעליב אותו אז אולי יסדר לי קללה משפחתית. עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער אחר כך. ומלבי זה בטוח.

“אז מלבי? מלבי לאדון הנחמד לשתות?”

***

ערכה: ורד זינגר