– ת'שמע, אתה תמיד מאמין לכל מה שכתוב בעיתון? – באופן כללי כן, בוודאי. אבל את זה אמרו גם ברדיו ובטלוויזיה ובאינטרנט. מה כבר יכולתי לעשות כשהטלפון צלצל בשבת בבוקר במעוני בירושלים? עניתי בדרך המקובלת. – הלו. – נו, איך אצלכם? – סליחה? – אני מתל אביב ופשוט לאקראו-עוד
בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַבְּהִירִים כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה עַל הָרָאשִׁים וְנָתְנָה סִבָּה לְסְתֵרִינָה הַשְּׁכֵנָה לִרְטֹן מִתַּחַת לִשְׂפָמָהּ הֶעָבוֹת, וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּחַ כְּכָל שֶׁמִּתְרַבִּין הָרִטּוּנִים, מְשַׁלֵּחַ זְמוֹרוֹת אֶל אַפָּהּ הַגָּדוֹל וּמַגְּרֵהוּ לְזוֹרֵר וּלְהִתְעַטֵּשׁ, לְפַזֵּר תְּכוּלָתוֹ בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה נוֹתַר וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ. וְהִנֵּה כִּמְעַט וְעָלָהּ בְּיָדֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם לְלֹאקראו-עוד
צ'רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל הרב יניב נושא דרשה בבית הכנסת במקלט שבמרכז בית שמש: "רבותי, ברכות בבקשה. בייגלה זה מזונות. זיתים זה העץ, גמבה, אדמה וערק שהכול". שקט. מישהו לוחש משהו באוזנו של הרב ומצביע על אחד המתפללים − צ'רלי. אצבעוקראו-עוד
"בתיה בר, אני רוצה לבשר לך שאת חייבת למפעל הפיס חמישים אלף שקלים" "שלום, מדברת אראלה ממפעל הפיס, אפשר לדבר עם בתיה בר?" אמרתי וחיכיתי על הקו. זה הנוהל, חייבים לתת לאדם בצד השני לנשום כמה נשימות ולהירגע מההלם. "כן, מדברת", ענתה הבחורה מהצד השני ונשמעה כמובן מצפה למה שישקראו-עוד
המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה "אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה". המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: "מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?" אי שם במקום רחוק (מובן שהכול יחסי − על הפרט הזה אין צורך להתעכב) גרקראו-עוד
מדי פעם עולה בי החשק לדבר-מה מתוק. זה עשוי לפרוץ בזמן שאני בבית, באמצע סופת גשם של דצמבר, וזה גם יכול להכות באמצע יום עבודה. וזה תמיד מתרחש בהפתעה גמורה. כשהייתי ילד היה מקובל לתת דברי מתיקה בתור פרס או פינוק. לא זכור לי שאי פעם היתה לי חיבה מיוחדתקראו-עוד