ארכיון תגיות: נאור ציון

איתי עמוס (ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי) – ראיון ר-ציני

ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים. איתי עמוס מסביר למה זה לגיטימי

הרבה זמן כשחשבו על סטנדאפ ישראלי, חשבו על סטנדאפיסטים מלאי כריזמה או שריריריים או עם בדיחות מובנות, כלומר עם ביטחון עצמי. איתי עמוס, שעל פי מחקרים עדכניים היה שותף שלי לדירה, החליט לעשות ערב סטנדאפ לחסרי הביטחון בשם “ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי”. לצערי, הרעיון המטומטם הזה הצליח ועכשיו הם חוגגים שנתיים, אז אני חייב לכתוב על זה.

למה החלטת על ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

יום אחד ישבנו כמה חברים אחרי ערב סטנדאפואטרי שילדי הקומדיה ארגנו ומישהו שאל את רונה טל (אושיית פייסבוק בעבר וסטנדאפיסטית חסרת ביטחון בהווה) למה היא לא עושה סטנדאפ. היא אמרה שאין לה מספיק ביטחון עצמי. אז שאלתי אותה אם הייתה מסכימה להופיע בערב סטנדאפ שמיועד לחסרי ביטחון עצמי, והיא אמרה כן. אז הבנתי שעליתי כאן על משהו.

בעיקרון בתור בנאדם חסר ביטחון עצמי או טבעיות על הבמה (ומחוצה לה), תמיד נורא הפריעה לי הדרישה הזאת בסטנדאפ לשדר ביטחון ולתקשר עם הקהל. חשבתי שאם אקים ערב שמצהיר מראש שהוא חסר ביטחון עצמי, אז הקהל מראש לא יצפה לזה וזה ישחרר את המופיעים מהלחץ להופיע בצורה מוחצנת ומקצועית שלא מתאימה להם. ככה הם ירגישו יותר בנוח ויעיזו יותר, קודם כל בכלל להופיע, ואחר כך אולי גם לנסות דברים לא שגרתיים.

וזה באמת מה שקרה – היום יש לא מעט מופיעים שהתחילו את דרכם בערב (רונה טל, נדב זלוטקין, יונתן אלחנן, דנה פינסקר, ואפילו אח שלי עידן עמוס, שהתחיל ממש לאחרונה וכבר הולך לו יותר טוב ממני), והופעות לא שגרתיות נהפכו לדבר די שגרתי.

מי אתה? לא מכיר אותך.

אתה גרת איתי, מה אתה משחק אותה? טוב, בוא נעמיד פנים שהראיון הזה לא נפוטיסטי.

אני איתי עמוס, בן 31 מתל אביב, בעל תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ועובד כבר 12 שנה בארכיון של החוג. עושה סטנדאפ כשלוש שנים, בעיקר בבמות פתוחות. כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני עונה שאני בטלן רנסאנס, כלומר אני מתעצל לעשות דברים בהרבה תחומים – כתיבה, קולנוע, מוזיקה, יזמות, יבוא מזון. באף אחד מהם אני לא עושה כמעט כלום למרות שאני חולם לעשות כבר הרבה שנים. רק בסטנדאפ איכשהו אני עושה קצת (ממש קצת) יותר. אבל בעיקרון אני אף אחד עדיין.

מי לדעתך הקומיקאים שהשפיעו על החברים הקבועים בערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

אני מניח שקומיקאים עם פרסונה של לוזרים כמו לואי סי  קיי, וודי אלן, לארי דיוויד, או נאור ציון. אבל בטח גם קומיקאים נסיוניים כמו אנדי קאופמן, מיטש הדברג, חנן גולדבלט. אבל האמת שאני לא יודע באמת כמה הסטנדאפיסטים אצלנו מושפעים בצורה מודעת מקומיקאים אחרים. הם נוטים להיות די אוטיסטיים ועסוקים בעולם הפנימי של עצמם.

אתם מופיעים די הרבה. אתם לא צריכים להיסגר כי צברתם ביטחון?

זו טענה שאני שומע הרבה, בעיקר בקשר אלי. כי באמת אחרי איזה 20 פעם שהנחיתי את הערב אני כבר יותר מדי בטוח בעצמי, שלא לומר זחוח ומעליב את שאר המופיעים והקהל, בשביל להתאים לערב. אבל אני חושב שאנחנו יותר חסרי ביטחון-פרנדלי מחסרי ביטחון באמת בשלב הזה. אנחנו כבר לא יכולים להבטיח שכל מופיע יהיה חסר ביטחון, אבל לכל מופיע חסר ביטחון תמיד יהיה בית חם ומכיל בערב. כל עוד הוא לא משעמם.

מה אתם חושבים על קומיקאים עם ביטחון עצמי?

הו, זו קשת של רגשות: קנאה, זלזול, בוז, משיכה מינית, חוסר אמון, הערצה. אישית קשה לי במיוחד עם מופיעים שמחפים על כתיבה גרועה עם ביטחון עצמי מוגזם, מה שנפוץ במיוחד במועדונים המבוססים יותר. אצלנו האג’נדה היא לתת במה למופיעים עם כתיבה טובה ופרפורמנס גרוע. אבל האמת המרה היא כנראה שצריך גם לדעת לכתוב וגם לדעת להופיע עם לפחות מינימום של ביטחון עצמי בשביל להיות טבעי על הבמה. אבל אנחנו לא מושלמים.

ההופעה שלכם מתרחשת בפלורנטין. איך הקהל הילידי מקבל אתכם?
האמת שנראה לי שאין יותר מדי קהל מקומי, ועם הזמן נהיה יותר קהל ביתי שלנו שהוא לאו דווקא פלורנטינאי טיפוסי. אין הרבה בדיחות על סמים בערבים, ואף אחד בינתיים לא שר עם גיטרה אף שיר של בוב מארלי.

 

מה התפיסה הקומית שלכם?

אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל יאללה אני אדבר בשם כולם כי מה אכפת לי. אנחנו מאמינים שלהצחיק זה רק ההתחלה בקומדיה. ברור שכל קומיקאי הוא מצחיק, לפחות בעיני מישהו, אחרת הוא לא היה קומיקאי, אבל מעבר ללהצחיק יש עוד דברים שחלקנו מחפשים בקומדיה – שתהיה מפתיעה, מעוררת עניין, מעוררת רגש, מלאת דמיון, לא מתאמצת, לא נופלת לשטאנצים מוכרים וצפויים. ויש הרבה אנשים מצחיקים שלא מצליחים לעמוד בתנאים האלה, ואותי אישית הם הרבה פחות מעניינים. אני חושב שבערב שלנו אנחנו לא תמיד מצליחים אבל לפחות מנסים איכשהו לעמוד ביעדים האלה. הצעד הבא יהיה להשתלט גם על הקטע הזה של להצחיק.

האם לדעתך חלק מכם יוכלו גם להגיע לקהל המיינסטרימי הצמא לחסרי ביטחון כדי לתת להם מכות?

על פניו כרגע לא, אבל אולי כשמספיק נשתפשף ונקבל ביטחון אז כן. אני חושב שיש המון אנשים מוכשרים בערב, אבל מה שמשותף לרובנו זו שנאה למיינסטרים, שנאה עצמית ומוסר עבודה מאוד נמוך, אז אלה מכשולים שצריך להתגבר עליהם לפני שפורצים הלאה. או שפשוט יום אחד מפיק יראה אותנו וירצה לעשות איתנו משהו, זה יכול להיות נחמד. אבל זה יצטרך להיות בתנאים שלנו, לאו דווקא כי יש לנו אינטגריטי, אלא פשוט כי אנחנו לא מספיק מוכשרים בשביל להעמיד פנים שאנחנו משהו אחר.

 

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

 

מה התכונה הכי חשובה לשותף לדירה?

לא לעזוב אחרי שנה בשביל לגור עם בת זוג שלו, בוגד.

 

ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים ברוסט מיוחד בהשתתפות מיטב מופיעי הערב, ביום שלישי 21.8 בשעה 21:00 בהודנא, אברבנל 13, תל אביב, כניסה חינם.

מספר המקומות מוגבל (סטנדאפ) – ראיון ר-ציני

.
כמה נכים צריכים כדי להעלות מופע סטנדאפ? 4 לפחות. זו לא בדיחה, זו כותרת משנה

מחר, 8 באוגוסט, יתכנסו בלבונטין 7 ארבעה אנשים בעלי נכויות פיזיות וסתם זקנה לערב סטנדאפ, שיראה שבאמת כולם עושים היום סטנדאפ. הנכים הם מישל סבח (עיוורון), תכלת גינס (חירשות), דדי גל (נכה בכיסא גלגלים) וקנדי אבלסון (סתם זקנה). אז נכון,  אולימפיאדת נכים זה הרבה יותר מרשים, אבל גם זה שנותנים להם לדבר. הנה ראיון.

 איך נולד הרעיון?

מישל: כשהתחלתי להופיע פגשתי את תכלת וידעתי שהיא מדברת בהופעה על החירשות. אני דיברתי על עיוורון והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל שצוחק גם הוא על הנכות שלו וזה פשוט התחבר כמו פאזל. אבל פזל של 3 חלקים זה לא פאזל, חייבים לפחות 4 פינות, אז צירפתי גם את קנדי שיש לה נסיון יותר מלשלושתנו יחד בסטנדאפ ועזרה לי המון בתחילת דרכי.

דדי: פשוט החלטנו שעדיף לאחד כוחות ומגבלות. עכשיו אנחנו יחד זה כמו מין פאוור ריינג’ר גדול. גיבור על עם כל הדפקטים ביחד…

קנדי: הרעיון נולד בראש של מישל סבח המוכשר והנה ההריון מסתיים ומגיעה ההופעה.

איזו נכות הכי מצחיקה בעיניכם?

מישל: לא יודע אם גמגום זה נכות אבל אם כן זה לדעתי הנכות הכי מצחיקה.

רק מגמגם יכול ללכת לסניף דואר ולבקש מהקופאי בולבול.

דדי: דיסלקטים. כל כך הרבה שגיאות כתיב, עד שאתה שם לב שזה לא דיסלקט בכלל. זה סתם ערס מתכתב בצ’ט עם מישהי. אותן שגיאות.

קנדי: עיוור, כי בדיחות עובדות בשפה ספציפית אבל מה שמצחיק בכל שפה תמיד זה שמישהו הולך ברחוב מתחלק ונופל, ומי יותר טוב בזה מעיוורים?             

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

מישל: סיינפלד. הסטנדאפ שלי, כמו שלו, די מבוסס על אבחנות מהחיים, למרות שאני עדיין לא נקי וטהור כמוהו.

דדי: נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן הייתה שפרפר נחמד זו לא תכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית. מוצצת! איזה מזל שהתקדמנו מאז. השני שהשפיע הוא שחר חסון שאיתו כתבתי משך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות.

קנדי: קומיקאי קנדי גאון בשם מייק מקדונלד ושלושה קומיקאים שמתו מוקדם מדי: סם קיניסון, ביל היקס ומיטץ’ הדברג.

קראתם לערב שלכם מספר המקומות מוגבל. מה מספר המקומות?

מישל: זה תלוי איפה נופיע. במופע הראשון שלנו בלבונטין יהיו 150 מקומות, אם זה אצלי בסלון בבית, אז גג 20 מקומות.

דדי: מוגבל. זה כתוב ברור, לא? האמת שזה תלוי במספר הכיסאות הממונעים שיגיעו. לכאורה, חוסכים כיסא. למעשה, אוטמים את האיזור…

קנדי: לא לדאוג! יש מספיק מקום לכולם. תבואו, יהיה כיף!

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

מישל: אני לא מכיר את כולם אבל לפי דעתי אנחנו לאט לאט הולכים ומתרחקים מהסטנדאפ על עדות, סטנדאפ על ערסים וכדומה, שזה טוב, מיצינו את כל הדברים האלו כבר לפני עשר שנים והגיע הזמן לצחוק על דברים שמשותפים לכולם ולא על מה ששונה בין גבר לאישה או בין אתיופי לרוסי.

דדי: הקומיקאים של היום מפותחים יותר מאשר פעם, יש הרבה פחות בדיחות עדתיות והרבה יותר סיפורים מהחיים. רק מה, מדי פעם מישהו צריך להזכיר להם שהחיים שלהם לא מי יודע מה מעניינים. לא כל חבר מהתיכון שפגשת במקרה בסופר שווה חפירה על במה

קנדי: יש מעולים ויש פחות מעולים ויש ולא מעולים בכלל.

אתם שתי נשים ואחד מכם עיוור. מאיפה אתם דגים מחמאות?

מישל: גם אני יכול לתת מחמאות, והמחמאות שלי שוות יותר כי הן לא שטחיות.

דדי: מה הבעיה לדוג מחמאות? העניין הוא לא מי אנחנו. מישל בחור עיוור, אבל בחורות רואות אותו. זה מה שמשנה. הבנאדם מחליף בחורות כמו את המנורה בסלון. כולנו מחוזרים, תכלת נראית מצוין, וגם מצויידת בכלבה שמתרגמת לה את המחמאות, קנדי היא חתיכת מילף ואני, בחורות מתיישבות לי על הסקייטבורד חופשי. לא סתם אמרו עליי שאני נוח לבריות…

תכלת: מאיפה אני דגה מחמאות? מדושבגים בפייסבוק.

קנדי: נשים לא מאמינות למחמאות בכל מקרה. לעומת זאת תגיד לגבר “חולצה יפה!” ומאותו יום הוא ילבש רק אותה…

 

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

מישל: פרבולה, לקטוז, אצטרובל, או במשפט – אצטרובל פרבולי עם רגישות ללקטוז.

דדי:טומטום. מילה חמודה כזו. יש מטומטם ויש טומטום. מטומטם זה אחד שפישל בגדול. כועסים עליו: “מטומטם!!” טומטום זה אחד שהתבלבל. איזה טיפשון. גם פוסטמה זו מילה מצחיקה. זו מילה שגברים המציאו כדי להוציא עצבים על נשים בכביש: “סעי כבר יא פוסטמהההה!” מילה שתמיד באה טוב. אפילו בשבעה: “איזו פוסטמה היא הייתה…”

קנדי: מלפפון, משכנתא, בלאגן.

מה הדבר הכי מטומטם שאומרים לכם כששומעים על הנכות שלכם?

מישל: “כמה אצבעות אתה רואה?” – כאילו שהרופאים שהחליטו שמגיע לי תעודת עיוור לא בררו את זה קודם…

דדי: אוהו, בתור מה שאני, אני שומע המון דברים מטומטמים. פעם הופעתי באיזה פאב באיזור חולון בת ים ראשון יבנה לא משנה איזו עיר, הכל מתאים, ואני על הבמה, נותן את הכי טוב שלי, והקהל בשוק. דומייה. יכול להיות שאני סתם לא מצחיק, אבל בכל זאת, מדובר בקטעים שעבדו איזה פעם פעמיים. קיצר אחרי ההופעה נתקלתי באיזו פוסטמה (אמרתי שזה בא טוב?) והיא אומרת לי: “פחדנו לצחוק, שלא תיעלב…” לא תיעלב?? בשביל מה אני עולה לבמה? בשביל להיעלב? אני עולה בשביל להעליב! (סתם , את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אבל את כל השאר כן, כולל זה שהיא פוסטמה 🙂  )

תכלת: כשרואים את  מכשירי השמיעה ושואלים איך אני לא מתחשמלת מהם במקלחת.

קנדי:  את עדיין יכולה לקיים יחסי מין? ברור, אבל רק בבוקר?

מה התפיסה הקומית שלכם?

מישל: אני מנסה בסטנדאפ שלי לצחוק על מה שנכון באמת. להגיד שבית של גבר תמיד יהיה מבולגן ובית של בחורה תמיד מסודר ונקי זה מאוד סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שבחורות לא יודעות לנהוג זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שכל הרוסים ככה או כל המרוקאים ככה או כל האשכנזים ככה, זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. אני אומר מה שנראה לי נכון באמת ומשם מוצא מה מצחיק בזה.

דדי: מה שמצחיק מצחיק. אין בעיה לדבר גסויות כל עוד יש תובנה מאחוריהן. אין שום בעיה לדבר על כיסא גלגלים כל עוד זה מצחיק באמת ולא בינוני. אני לא אעשה סתם משחקי מילים על ישבתי-עמדתי-הלכתי. לא בשביל זה אני עולה לבמה. אני עולה בשביל טמטום ונונסנס ולא בשביל ציניות מפגרת. לא סתם אחד הקטעים האהובים עליי הוא שהנכות שלי משתנה בהתאם לבחורה שאני מדבר איתה. אם היא יפה אני מרגיע שהכל בסדר, משוויץ בתנועות ברגליים, אם היא פחות יפה אני חייב לבאס אותה בשביל להיפטר ממנה: “לא..כפרה, לא כדאי…אני משותק” מגזים סתם. דופק על הרגל עם קילשון, לוקח ברנר, מפזר סוכר על הרגל מקרמל את הרגל כמו קרם ברולה: “הנה, ראית? שום דבר…”

קנדי: קשה לי להגדיר אותה, אבל חנה לסלאו היתה בהופעה שלי וקראה לי מצחיקה, חכמה ונועזה, זה מחמאה?

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שני קילומטרים?

מישל: אני ממשיך להסתובב בבמות הפתוחות ומחכה לפגוש איזה גמד או ננס, איזה מגמגמת או אילמת כדי להוסיף אותם לצוות. עד אז אני מקווה שנמשיך להופיע ארבעתנו בעוד הופעות משותפות מוצלחות.

דדי: איפה אני עוד שני קילומטר? בערך שני קילומטר בכיוון הלא נכון ממה שהייתי צריך להיות. לא מבין למה דחפת לי את הכיסא. האוטו שלי שני קילומטר אחורה. טומטום.

קנדי: בעוד שני קילומטרים אני עם הופעה מלאה בעברית, וסיטקום מצוייר כמו Family Guy!