"בתיה בר, אני רוצה לבשר לך שאת חייבת למפעל הפיס חמישים אלף שקלים" "שלום, מדברת אראלה ממפעל הפיס, אפשר לדבר עם בתיה בר?" אמרתי וחיכיתי על הקו. זה הנוהל, חייבים לתת לאדם בצד השני לנשום כמה נשימות ולהירגע מההלם. "כן, מדברת", ענתה הבחורה מהצד השני ונשמעה כמובן מצפה למה שישקראו-עוד
המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה "אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה". המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: "מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?" אי שם במקום רחוק (מובן שהכול יחסי − על הפרט הזה אין צורך להתעכב) גרקראו-עוד
מדי פעם עולה בי החשק לדבר-מה מתוק. זה עשוי לפרוץ בזמן שאני בבית, באמצע סופת גשם של דצמבר, וזה גם יכול להכות באמצע יום עבודה. וזה תמיד מתרחש בהפתעה גמורה. כשהייתי ילד היה מקובל לתת דברי מתיקה בתור פרס או פינוק. לא זכור לי שאי פעם היתה לי חיבה מיוחדתקראו-עוד