ארכיון תגיות: סיפור קצר

התור – נועה לקס – סיפור קומי

“נו, אז מה כ”כ דחוף? מהי אותה מחלה שמחייבת מענה כאן ועכשיו?”
“קוצר רוח,” היא ענתה

.

יצרנו תור ארוך לרוקח. היה שיא החורף ואת המחלות זיהינו זה על זה בקלות. קדחתי מחום וביקשתי להתיישב. ידעתי ששאר החולים יקראו לי כשיגיע תורי.
כבר עמדתי להתיישב כשאישה התפרצה מהצד. נראה שהיא באה ממרדף, שיערה היה פרוע, ונשימתה לא סדירה. היא הגישה לרוקח מרשם.
“סליחה, למה את נדחפת?” גערתי בה.
“זה דחוף,” היא אמרה ,”דחוף למדי.”
“הכל דחוף,” עניתי, “כולנו חולים פה.”
“מאוד דחוף לי,” היא הדגישה את מילותיה, “תאמיני לי.”
“נו, אז מה כ”כ דחוף? מהי אותה מחלה שמחייבת מענה כאן ועכשיו?”
“קוצר רוח,” היא ענתה.
“אין מחלה כזו,” קבעתי.
היא הסתכלה מסביב במבוכה.
“אממ… שקרנות פתולוגית…”
“כזו יש,” אמרתי, “אבל איך אדע שאת דוברת אמת?”
נשמעו דברי הסכמה משאר החולים . המשכתי, “בכל אופן לא מתים מזה, עמדי בתור כמו כולנו.”
אז חשתי את ידה מונחת על כתפי, גופה השתופף ממטען בלתי נראה ופניה הרצינו. ” קיימת סכנה לחיי,” היא אמרה, והפשילה את שרווליה. חבורות ענק כחולות התגלו מתחת לבד. לא נותר לי אלא להניח לה לעקוף אותי.
אך כשרכנה עם גופה מעל דלפק הרוקח, קראתי בזריזות את המרשם שלה וראיתי כי מדובר בתרופות למחושי בטן.
“שקרנית!” הלמתי בה, “שקרנית אחת!”
כל עומדי התור הצטרפו אליי ויחד יצרנו סביבה טבעת מכות.
“אמרתי לך,” אמרה ונפלה תחתינו, “אמרתי לך!”

קרואסון שרוף\עדן בן ארי – סיפור קומי

קרואסון שרוףלא. אני לא צרפתייה, גם לא מרוקאית. אני תימנייה שלמה שגדלה במושב בדרום, אבל אידית פיאף עושה לי אורגזמה

***
כשהמלצרית הגיעה עם הקפה והקרואסון השרוף הבטתי בו בשאט נפש. הסברתי למלצרית הקטנטונת שככה לא מגישים מאפים. היא נבהלה והלכה לבקש שיחליפו לי. והוא, הוא הסתכל עליי מוזר, בן הדוד של דינה מהנהלת חשבונות. כבר שבוע היא טוענת שאנחנו ממש מתאימים ואני חייבת לצאת איתו לדייט.

בדרך כלל אני אומרת שאני לא חייבת שום דבר, אבל היא מכרה אותו היטב. אני אזרוק לאמנון הסמנכ”ל איזו מילה, אולי יעבירו אותה לשיווק. בן הדוד שלה שאל בעדינות של מוכר פלאפל למה זה מפריע לי כל כך, והוסיף שהקרואסון פשוט שזוף כמו הצרפתים בחוף הילטון, וקיבל קצת כוויות מלמעלה, לא יותר.

נעלבתי עמוקות. איך השמנמן הזה, שעובד בתור יבואן של טפטפות מסין, מחליט להיות כל כך מלא בעצמו וצוחק לתרבות שלי?

לא. אני לא צרפתייה, גם לא מרוקאית. אני תימנייה שלמה שגדלה במושב בדרום, אבל אידית פיאף עושה לי אורגזמה. אני שומעת אותה ומתענגת, רואה את הערוץ הצרפתי לפני השינה. הייתי שלוש פעמים בפריז ובניס. החופה שלי הייתה בצורת שער הניצחון, ואפילו סיפרתי לו, בלי לנשום, שהגָ רוש שלי אמר תמיד שיום אחד ייתנו לי תעודה של אזרחית של כבוד בצרפת, וגם שבכל המצעים שלי יש איורים של מגדל אייפל, ואפילו הסלון שלי בצבעי הדגל.

בן הדוד של דינה, לבוש בג’ינס משנת אלפיים ושלוש ובחולצה מכופתרת ישנה ולא מגוהצת, התחיל לשפשף את הצווארון כאילו תכף יצא לו משם ג’יני. ואם היה יוצא הג’יני, הייתי מבקשת דייט עם איזה ז’ק או קלוד, כי עד שעשיתי פן, התאפרתי, התזתי על עצמי מהבושם היקר, אני מבזבזת את כל ההשקעה הזאת על אחד שלא יודע לזהות קרואסון שרוף?!

*
מתוך הספר “לגימות”, עדן בן ארי

בשר מזיק לבריאות\גיא דגן – סיפור קומי

 

 

“מה לאכול?” שאל קול באס במבטא גרוני.

רק לא אותי. רק לא אותי

פעם אחת, בעוונותיי, השתתפתי בפסטיבל עכו. לא בתור שחקן בהצגה המשתתפת בתחרות וגם לא כאמן תיאטרון רחוב. בסך הכול הייתי חלק מצוות מפעילים של מופע-מיצג שמשלב בובות על החומה, שחקנים מתוצרת בית ספר תיכון ידוע לאמנויות, ובקיצור חארטה-בארטה של הפקה. באמת, משהו רע במיוחד. אבל מה − שילמו לנו כמה גרושים כדי שנזיז את הבובות האלה, וגם הבטיחו אוכל ולינה.

לינה קיבלנו − בשקי שינה באיזה צריף בעיר העתיקה, איזה שישה בחדר, והאוכל − נו, מה אומר ומה אדבר − פאר המטבח הצמחוני. זאת אומרת, פסטה דלוחה ברסק עגבניות עם סלט ירקות, וזה במקרה הטוב. גועל עם נפש. וכשמשלמים לך אש”ל אין לך אפילו זכות תלונה.

אין פלא שלאחר יומיים של סבל קולינרי חש עבדיכם על בשרו תזונה צמחונית מהי. כל מאוויי הסתכמו באיזה קבב טוב ומהביל, עם ניחוח דק של בהרט מזרחי. ובלי סלט. ככה – בשר עם קצת בשר ליד. לשמחתי, מצאתי כמה גרושים, וגם הייתי במקום הטוב בארץ למצוא ארוחה מעולה של בשרים על האש, כך לפחות קיוויתי. מה שלא מצאתי זה שותף לדבר עבירה, שיהין להצטרף אליי להרפתקה הקרניבורית בסמטאות העיר העתיקה של עכו. התברר שכולם בהפקה היו או תפרנים ממני או צמחוניים, לא עלינו, והסתפקו באטריות במיץ ובכל השטויות האלה.

אבל אני הייתי רעב. וזה לא היה סתם רעב, כי אם תאוות בשרים חסרת מצפון. עוד רגע הייתי שוחט בעצמי את הכבש הראשון שהייתי פוגש בדרכי. גם אם היה עושה מיאו ולא מהה.

אני חושב שכבר ראו את זה עליי. שחקן צעיר, חצי-מובטל, הרחק מביתו, מסתובב עם מבט של שיפוד בעיניים. לא פלא שאיש לא רצה לחבור אליי − מה גם שהעיר העתיקה היא, אפעס, מה שקוראים, מקום שלא סימפטי להסתובב בו לבד, בעיקר אם מראך כשל יהודי אשכנזי נחמד עם אף גדול ומשקפיים עגולים. וכך, בלית ברירה נכנסתי לבדי, ולא במעט חשש, אל בין חומות העיר העתיקה בעכו.

 

***

העיר הייתה הומה אדם, כיאה למטרופולין זעיר המארח בחול המועד סוכות את הפסטיבל לתיאטרון אחר, ובל נשכח כי כל זאת התרחש לפני יותר מעשור. כל העולם היה שם, כולל אחד שהסתובב מורעב.

לא ממש עניין אותי כל התיאטרון הזה או ה”הפנינג”. אני רציתי את ליטרת הבשר שהגיעה לי ורציתי אותה עכ-שיו. בחרתי, אם כן, את הכיכר המרכזית, שנראתה לי המקום הבטוח יותר למצוא את מבוקשי, ולחזור ממנו בשלום.

למרות שהייתי מוקף אנשים היה איזה חשש. בכל זאת, הפעם הראשונה שאני לבד – לבד בעיר ערבית, משהו שהצד הפולני שלי היה מתייג כמשהו לא הכי חכם לעשותו. אבל בשביל ארוחה נורמלית צריך הבנאדם גם לעשות לעתים דברים לא ממש חכמים.

בכיכר היו כמה מסעדות שהשולחנות שלהן היו בחוץ. זה נראה לי עדיף מלהיכנס למקום סגור. בעוברי ליד השולחנות שמעתי שקוראים לי −  ליד כל מסעדה עמד איש שקרא לעוברים ושבים לבוא ולשבת אצלו. כולם נראו לי אותו דבר, זועפים, רחבים ומשופמים, ולא ראיתי הרבה טעם בלבחור בקפידה את המקום שבו אוכל. גם ראשי היה סחרחר מן הריחות ופי התמלא ריר.

לפיכך עצרתי לבסוף והתיישבתי ליד שולחן.

“מה לאכול?” שאל קול באס במבטא גרוני.

רק לא אותי. רק לא אותי.

ערבי גדול מדי, זועף מדי, עם שפם עבות מדי עמד מאחוריי. הוא לא נראה כמו שום מלצר שראיתי אי פעם. נצמדתי למושב והשתדלתי לחייך.

צייצתי: “מה שיש”. עדיף שיגיד לי ושלא ארגיז אותו בתפריטים דמיוניים, מה שהיה לי קל מאוד באותו רגע , שכן פנטזתי לי בדרכי לכאן את כל מטבחי אלף לילה ולילה.

“יש שישקבב שישקבב כבש קסיסות קסיסות עם עגבניות”, אמר המשופם.

בזווית העין הבחנתי במבטיהם המאוד לא מרוצים של אדוני המסעדות האחרות, אין ספק שהם מקללים אותי בלבם, חשבתי, ובקול רם שאלתי: “מה אתה ממליץ?” ראש קטן. טוב ליהודים.

“כבש יש טוב. בא היום”.

“שיהיה כבש”, מיהרתי לבחור.

“חומוס צ’יבס סלט?” שאל.

הנהנתי. תהיה ילד טוב בלי חוכמות.

“מה לשתות?” המשיך לשאול הערבי הגדול, “יש קוקהקולהסברייטאורנג’אדה”.

“אורנג’דה, תודה”.

סופסוף עזב המשופם לכיוון המטבח. נותרתי עם מבטיהם של שכניו ממסעדות הכיכר. הלך עליי. גם אם המשופם יבוא מהר עם האוכל, עדיין הייתי בספק רב אם אוכל אי פעם לקום מהכיסא ולעבור את הכיכר בשלום.

האוכל הגיע תוך מה שנראה בעיניי כנצח קטן. אני מאמין שהיה לי טעים. מהר מאוד לא היה זכר למה שהיה בצלחת. אולי היה זה מרעב ואולי לא. הוצאתי את הכסף לחשבון והנחתי אותו על השולחן. כשעמדתי לקום ראיתי את המשופם מתקרב אליי. זהו, גמרת, אמרתי בלבי.  וחשבת שתוכל לגמור בצ’יק צ’ק ולהסתלק, המשכתי לומר בלבי, שהתחיל לדפוק, לדפוק לדפוק.

התיישבתי שוב. לבי המשיך לדפוק.

“נהנית?” שאל הערבי הגדול.

“בטח! בטח נהניתי”, מיהרתי לומר בזמן שהנהנתי במהירות, מה שעשה לי סחרחורת נוסף על  הכבדות שלאחר הסעודה. רק אל תעשה לי כלום, לחשתי בלבי, עכשיו, כשאתה כבר לא צריך אותי. יש לי אישה, ילדים, סבתא משוגעת בבית אבות, אימא שלי − יש לה לחץ דם. בי נשבעתי שאם יעזוב אותי לנפשי לא אגע יותר בבשר, גם אם זה אומר מקרוני במיץ כל החיים.

“נהנית?” חזר ואמר, “סבר לחבריך!”

***

עורכת: ורד זינגר

יוֹנֵי הַבָּר, סְתֵרִינָה – וְכָל הַשְּׁאָר\ לאה גת כהן – סיפור קומי

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַבְּהִירִים כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה עַל הָרָאשִׁים וְנָתְנָה סִבָּה לְסְתֵרִינָה הַשְּׁכֵנָה לִרְטֹן מִתַּחַת לִשְׂפָמָהּ הֶעָבוֹת, וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּחַ כְּכָל שֶׁמִּתְרַבִּין הָרִטּוּנִים, מְשַׁלֵּחַ זְמוֹרוֹת אֶל אַפָּהּ הַגָּדוֹל וּמַגְּרֵהוּ לְזוֹרֵר וּלְהִתְעַטֵּשׁ, לְפַזֵּר תְּכוּלָתוֹ בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה נוֹתַר וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ.

וְהִנֵּה כִּמְעַט וְעָלָהּ בְּיָדֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם לְלֹא רַעַשׁ וּמְהוּמָה, וְהַמּוֹדִיעַ הַשְּׁכוּנָתִי יָנוּחַ עַל זֵרָיו חָשַׁבְנוּ, וְלֹא כָּךְ הָיָה.

וְאִם תִּשְׁאֲלוּ לְרִטּוּנֶיהָ שֶׁהָיוּ בּוֹקְעִין מִן הַכִּוּוּן הַמִּזְרָחִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה נְחוּצָה סִבָּה מְיֻחֶדֶת לִתְפִיחוּת נוֹצוֹתֶיהָ, כָּל דָּבָר הָיָה כָּשֵׁר כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַשֵּׁד הַיּוֹשֵׁב

עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית וְאֵינוֹ נָח, לַמְרוֹת הַמְּחָאוֹת חִפֵּשׂ סִבּוֹת לַחְגֹּג וְלֹא נָסוֹג מִמַּעֲשָׂיו אַף פִּתְחוֹן פֶּה לֹא הָיָה מַרְתִּיעוֹ, שֶׁכֵּן מִכְשׁוֹלִים גְּדוֹלִים מֵאֵלֶּה צָלַח בְּדַרְכּוֹ מַעֲשֶׂה יוֹמְיוֹם וְיָכֹל לָהֶם, וְהָיוּ כְּאָבָק זָרוּי לָרוּחַ.

וּלְהוֶה יָדוּעַ שֶׁהַשָּׂפָם שֶׁל סְתֵרִינָה הָיָה נוֹשֵׂא מְעוֹרֵר וּמַתְסִיס אֶת בַּלּוּטוֹת הַצִּחְקוּק וְהַבִּדוּחַ שֶׁל חֲבוּרַת הַפִּרְחָחִים הַמִּשְׁתַּלְּחִים, וּבְעִקָּר כְּשֶׁבַּדֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה הָיָה מְדַגְדֵּג אֶת הַנ”ל וּמְגָרֶה אֶת הָעִטּוּשִׁים שֶׁהָיוּ רַק מַמְתִּינִים לְהִתְפָּרְצוּת, וְזֹאת תּוֹךְ כְּדֵי טִפּוּלָהּ בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר, לוֹקַחַת אֶת הָרֶגַע לְזוֹרֵר וּלְהַרְעִיד אֶת הַגּוּף הָרוֹטֵט מִמֵּילָא מֵחַמְשַׁת צְדָדָיו, טוֹבֵעַ בַּחֲגוֹרוֹת הַשֻּׁמָּן הַצְּמִיגוֹת שֶׁעֲטָפוּהָ. וְהִיא בְּאֹפֶן אִינְסְטִינְקְטִיבִי הָיְתָה מְקַנַּחַת אֶת הַנֶּתֶז הַמְּדֻבְלָל בְּשַׁרְווּל חֲלוּקָה שֶׁלֹּא סָר מֵעַל גּוּפָה חֹרֶף קַיִץ, וְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת שֶׁהִשְׁתַּחֲלָה בֵּינֵיהֶן.

הָרִטּוּן לְהֹוֶה יָדוּעַ הָיָה תַּעֲנוּגָהּ הַגָּדוֹל, וּבְרֶגַע זֶה כָּל מַעְיָנָהּ הָיָה נָתוּן לְגִרְגּוּר וּלְכִחְכּוּחַ שֶׁלִּפְנֵי הַהִמְהוּם הַנ”ל, שֶׁסִּבֵּב וְסִירְבֵּב אֶת הַמִּלִּים לָעוֹלָם וְכֻלּוֹ וְאִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ מֻזְמָנִים לָקַחַת לָהֶם מִן הַמּוּכָן, וְכָל שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחָם. גּוֹרָלָהּ הַמַּר מַסְפִּיק לְכֻלָּם. וְתוֹךְ כְּדֵי שֶׁהִיא טוֹרַחַת בִּשְׂפָתֶיהָ, מֹחָהּ אֶת יָדֶיהָ בַּסִּינָר בְּאֶמְצַע מְעִיכַת הַזֵּיתִים שֶׁהַדּוֹד יַעֲקֹב קָטַף אֶתְמוֹל מֵעֵץ הַזַּיִת.

הַמִּתְקַלֶּסֶת הִיא בְּבַעֲלָהּ וַדַּאי תִּשְׁאֲלוּ, נוּ זוֹ שְׁאֵלַת תָּם ־ וַדַּאי, מַה שׁוֹנֶה הוּא מִן הָאֲחֵרִים שֶׁיִּבְלַע אֶת מְנָתוֹ וְיִשְׁתֹּק בּוּל הָעֵץ הַזֶּה. וְכָל דִּכְפִין (אִם יֵשׁ כָּאֵלֶּה) נִלְכָּדִים בַּמֶּתַח לְלֹא גּוֹאֵל.

 

בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר רָאֲתָה בֵּקִי שְׁתֵּי יוֹנוֹת בָּר מְקַנְּנוֹת בְּטִרְחָה בְּחַלּוֹן חַדַר הַשֵּׁרוּתִים, צֶבַע הָאַחַת הָיָה אָפֹר־כְּחַלְחַל, וְהָיָה לָהּ כֶּתֶם עַל הַצַּוָּאר, מַשֶּׁהוּ בַּעַל בָּרָק יָרֹק-סָגֹל תַּאֲוָה לָעֵינַיִם, מַמָּשׁ כְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת הַמּוֹפִיעָה לְאַחַר הַגֶּשֶׁם, וְהַנְּקֵבָה הָיְתָה אֲפַרְפֶּרֶת יוֹתֵר. תִּרְאִי אוֹתָהּ אָמְרָה סְתֵרִינָה, כְּמוֹ כָּל הַנְּקֵבוֹת הַמְּשַׁעַמְמוֹת, לֹא מָצְאָה לְעָצְמָה זְמַן לָקַחַת מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. וּפָטְרָה אוֹתָן בְּיָדָהּ וְיָצְאָה לֶחָצֵר.
יוֹנוֹת הַבָּר לֹא הִתְיַחֲסוּ לַדְּבָרִים וְהָיוּ מִסְתּוֹבְבוֹת וּמְקַרְקְרוֹת כִּמְעַט כְּמוֹ בַּעֲלַת הַדָּבָר, וּמְרַפְּדוֹת אֶת הַקֵּן בְּזַלְזַלִּים וּבֶעָלִים יְבֵשִׁים, לִקְרַאת בּוֹא הַגּוֹזָלִים לָאֲוִיר הָעוֹלָם. וּכְשֶׁפָּתְחָה בֵּקִי אֶת הַחַלּוֹן לְאִוְרוּר, הֵן הָיוּ שָׁם כְּמוֹ בֵּיתָן הוּא מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים. הָאַחַת נִצֶּבֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, וְהַשְּׁנִיָּה הֵחֵלָּה דּוֹגֶרֶת עַל הַבֵּיצִים, וְנוֹצוֹתֶיהָ הַתְּפוּחוֹת נָעוֹת לְכָל מַשָּׁב רוּחַ עוֹבֵר.

מִתַּחַת לְכָל הַכְּבֻדָּה הָיְתָה מֻנַּחַת מִבְרֶשֶׁת הַנִּקּוּי שֶׁל בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ, וְעָלֶיהָ הַקֵּן עַל זַלְזַלָּיו וּבוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים קְטַנּוֹת. הַזָּכָר חַג עַג בְּאִי שֶׁקֶט מִסָּבִיב לַנְּקֵבָה הַדּוֹגֶרֶת, מְגַרְגֵּר בְּקוֹלוֹ וְנוֹהֵם כְּבַעַל בְּעַמָּיו, מְדַשְׁדֵּשׁ בְּרַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת כְּמוֹ מַזְהִיר אוֹתָהּ מִן הַפּוֹלְשִׁים שֶׁמִּסָּבִיב.

בֵּקִי נָסוֹגָה בִּזְהִירוּת, חוֹלֶפֶת אֶל מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת, כְּדֵי לֹא לְהַפְחִיד אֶת הַשְּׁתַּיִם. נִכְנֶסֶת בְּרִיצָה לַחֲדַר הַמְּגוּרִים, וּמַכְרִיזָה בְּקוֹל עַל הַהַפְתָּעָה. זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לָהּ לְהֵחָשֵׂף לַפֶּלֶא הַזֶּה ־ הֶמְשֵׁכִיּוּת הַגֶּזַע בְּהִתְהַוּוּתוֹ, וְהוּא מִתְרַחֵשׁ מַמָּשׁ כָּאן בַּבַּיִת מִתַּחַת לְעֵינֵי הַנּוֹכָחִים. נוּ אָז מַה אַתֶּם חוֹשְׁבִים, כָּל הַשְּׁכוּנָה בָּאָה לְהָצִיץ, וְסְתֵרִינָה לֹא תְּפַסְפֵס הִזְדַּמְּנוּת כָּזֹאת, וְתֵכֶף לָקְחָה פִּקּוּד עַל מַה, מָתַי וְאֵיךְ, יַעְנִי בִּשְׁבִיל שְׁהַיוֹנוֹת הַחֲמוּדוֹת לֹא תִּבְרַחְנָה מִן הַבַּיִת כָּמוֹהָ, כְּמוֹ שֶׁהִיא עָשְׂתָה כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ דָּרַשׁ מִמֶּנָּה לִלְמֹד טוֹב, כְּאִלּוּ שֶׁזֶּה בִּכְלָל הָיָה חָשׁוּב יוֹתֵר מִן הַזֵּיתִים.

וּבְקֶשֶׁר לַיּוֹנִים ־ בֹּקֶר אֶחָד הַכֹּל נִגְמַר, לֹא יוֹנִים וְלֹא בַּטִּיח, הַשְּׁתַּיִם נֶעֶלְמוּ כְּמוֹ בָּלְעוּ אוֹתָם הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים, לֹא גּוֹזָלִים לֹא בֵּיצִים, רַק עֲרֵמַת זַלְזַלִּים וְכִנִּים קְטַנּוֹת רוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹכָם.

בְּסִכּוּם תִּהְיוּ בְּטוּחִים נֶכֶס כְּמוֹ סְתֵרִינָה לֹא מוֹצְאִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וּבְעִקָּר אַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁד מְיֻחָד מִן הַמּוּכָן עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית.

בְּתֹם הַהַצָּגָה, עֲתִידִים אָנוּ לְנַסּוֹת לִמְצֹא תַּחְלִיף, אֲבָל לְתַחְלִיפִים כַּיָּדוּעַ יֵשׁ טָעַם שֶׁל קַלְקַר חֲסַר טָעַם וְרֵיחַ, וְלֹא מֶלַח וּפִלְפֵּל לְפַלְפֵּל אֶת הַדָּם הַמַּתְאִים.

כֵּן כֵּן אֶפְשָׁר לָלֶכֶת בָּרְחוֹב תּוֹךְ כְּדֵי גִּחוּךְ שָׁפָל, וְלִפְלֹט מִלָּה שֶׁבַּנִּבְזוּת עַל עִנְיָנֶיהָ הָאִינְטִימִיִּים שֶׁל סְתֵרִינָה הַכּוֹכֶבֶת הַשְּׁכוּנָתִית, כֵּן, אֶת זֶה אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמְכֶם, וְגַם יֵשׁ שֶׁאוֹהֲבִים לַעֲשׂוֹת זֹאת. מֵעֵין סִפּוּק שֶׁל סָרִיסִים חַסְרֵי אוֹן, שֶׁאוֹמְדִים אֶת מַעֲלוֹת גּוּפָה הַמִּתְפַּקֵּעַ ־ מֵילָא, סוֹף־סוֹף הַקּוֹסְמוֹס גָּדוֹל וְאַוְרִירִי וּמְעַט צַחֲנָה מֻתָּר לְכָל אֶחָד לִפְלֹט. צוֹחֲקִים קְצָת, מִתְפָּרְקִים כִּבְיָכוֹל בְּבִטּוּי גַּס, וּכְאִלּוּ אַתֶּם הַגְּבָרִים בַּעֲלֵי הַמַאצ’וֹאִיסְטִיוּת הַכְּבֵדָה, עַתִּירֵי כִּבּוּשׁ וְיֶדַע, הוֹלְכִים הַבַּיְתָה חֲמוּצִים וּמַצְחִינִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם. וְהִיא עָצְמָה כְּבָר תִּהְיֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּדַרְכָּהּ לְהִשְׂתָּרֵעַ עַל רְטִיטוּנֵיהַ הַמִשְׁתָמְנִים בַּנְּעִימִים וּבְלִי דִּבּוּרִים יְתֵרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּרֹחַב יָד וְכָרָאוּי.
וְאוּלַי הִקְדַּמְנוּ קְצָת אֶת הַמְּאֻחָר? וְאִם נַחְנוּ בְּשָׁלוֹם הֲרֵי נַחְנוּ עַל מִשְׁכָּבֵנוּ בַּמָּקוֹם הֲכִי בָּטוּחַ בָּעוֹלָם.

בַּיּי חֶבֶר’לָךְ

***ערכה: ורד זינגר

צ’ארלי הצדיק מבית שמש\רענן זיו – סיפור קומי

צ’רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל

הרב יניב נושא דרשה בבית הכנסת במקלט שבמרכז בית שמש: “רבותי, ברכות בבקשה. בייגלה זה מזונות. זיתים זה  העץ, גמבה, אדמה וערק שהכול”.

שקט. מישהו לוחש משהו באוזנו של הרב ומצביע על אחד המתפללים − צ’רלי. אצבעו מסמנת עיגול על הרקה כרוצה לומר, מה המשוגע הזה עושה פה?

“רבותיי!” קורא הרב, “היה כאן איזה דיבור על צ’רלי. בוא, צ’רלי. בוא”.

צ’רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל.

“צ’רלי הוא הצדיק של בית שמש. שה’ יברכהו ויאריך שנותיו בנעימים”, אומר הרב.

כולם עונים אמן במקהלה.

והנה מספר הרב שצ’רלי מגיע בכל בוקר לבית כנסת אחר. הוא רוצה להיות בסדר עם כולם. ביום ראשון הגיע לבית הכנסת של הדתיים הציוניים. אחרי התפילה כולם במצב רוח טוב וצ’רלי מתחיל לצעוק, “נח… נחמן… מאומן…”. כולם מסתכלים עליו בעין עקומה. “בשבת התפללתי בברסלב. כשהם שותים קצת יין ככה הם רוקדים”, הוא אומר. “לא, לא, צ’רלי”, אומרים לו. “פה זה לא ככה. פה, אחרי התפילה, שואלים ודורשים זה בשלומו של זה וכשיש איזו שמחה כמו יום העצמאות, או שצה”ל הצליח באיזה מבצע, אומרים ‘אבינו מלכנו ברך את מדינת ישראל'”. צ’רלי מודה להם על מה שלימדו אותו.

למחרת מתפלל צ’רלי למעלה, ברמה, אצל הנטורי קרתא. אחרי התפילה המצברוח מעולה. צ’רלי מתחיל לשיר, “ברך את מדינת ישראל!” וואהו, כמעט סוקלים אותו. צ’רלי לא מבין מה לא בסדר. לחבר’ה האלה יש פתיל קצר! מסבירים לו צפוף שייזהר ולא יגיד פה דברים כאלה. “כשיש מצב רוח טוב, צועקים פה, ‘בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים'”. צ’רלי כבר בטוח שהוא יודע מה להגיד כשהמצברוח טוב ויש חשק להודות לבורא עולם.

למחרת הוא מגיע לבית כנסת מסורתי. עורכים שם טקס חלוקת תעודות הוקרה לבני השכונה שנלחמו במלחמת לבנון השנייה. צ’רלי מתלהב וצועק, “בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים!” הפעם מגרשים אותו בבושת פנים. צ’רלי בוכה. חב”דניק אחד פוגש אותו ושואל, “צ’רלי מה קורה?” צ’רלי מספר שרצה לעשות שמח וגירשו אותו. החב”דניק אומר, “צ’רלי, כששמח ובאמת רוצים להודות לבורא עולם, צועקים ‘יחי אדוננו מורנו רבנו מלך המשיח לעולם ועד’. צ’רלי מוחה את הדמעות. עכשיו הוא יודע. מי לא אוהב את חב”ד?

יום חמישי בבוקר. צ’רלי מתפלל בבית כנסת ליטאי. “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח!” הוא צועק ומגורש משם בבושת פנים.

ומוסיף הרב יניב ואומר לכל קהל המתפללים, שבשבת צ’רלי התפלל אצל הרומנים. היה שם קידוש ליארצייט – אזכרה אשכנזית. צ’רלי שמע אותם אומרים: “די נשמה זאל האבן עלייה”, שפירושו, למי שלא יודע, שלנשמה תהיה עלייה.

לייב אין בית שמש
לייב אין בית שמש

“ואני אומר לכם”, מכריז הרב בקול רם וצלול, “שבעיר מפולגת כמו בית שמש, שבה יצר המחלוקת חוגג ומכלה כל חלקה טובה, אם צ’רלי ועקנין אומר לכם שלנשמה תהיה עלייה, תענו אמן ותגידו תודה. כי אם יש למישהו בעיר הזאת  כוח לברך, הרי זה צ’רלי ועקנין”.

“אמן ואמן!” עונה קהל המתפללים בקול גדול.

***

ערכה גרסה זו: ורד זינגר

***

מתוך הספר “ז’בוטינסקי פינת רבי עקיבא” בהוצאת מנדלי מוכר ספרים.

הענק וגנון\ישורון ברטוב – סיפור קומי

המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה “אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה”. המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: “מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?”

אי שם במקום רחוק (מובן שהכול יחסי − על הפרט הזה אין צורך להתעכב) גר לו ענק מרושע וטיפש (בקיצור ענק טיפוסי רגיל). לענק היו שלוש עיניים, אף מחודד, פה מלא בשיניים חדות ואלת קוצים מפחידה למראה. יום אחד, בשעת צהריים, התעורר הענק וחש רעב כבד (ואם בשביל הענק הוא היה כבד, אז כנראה הוא באמת היה כבד). הרעב הנורא רבץ לו אי שם במעמקי בטנו וניסה לתפוס קצת שמש ואיזו חתיכת ילד שעוד לא גמרה להתעכל.
בלי לקום מהרצפה שלח את ידו אל המקפיא (או בשמו המוכר יותר − “סיביר”) ושלף משם את הדבר הראשון שידו תפסה (לצורך העניין נקרא לו ההש”ת). ביס אחד גדול שילח את ההש”ת המסכן למבוך מפותל וארוך במעמקי קיבתו של הענק. וכמו תמיד, אחרי שאוכלים חטיף (או במקרה שלנו ממוטה קפואה שאיכשהו עדיין לא נאכלה על ידי אף אחד אחר) גם ענקנו הרגיש תחושה עזה של צמא מציק. הוא חטף מהמקרר את הנוזל הראשון שנתקל בו והריק אותו בלגימה אחת.
המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה “אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה”. המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: “מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?”. מיד לאחר מכן נשמע קול דקיק מאחוריו: “אני לא יודע מי האידיוט (הוא בוודאי ידע שהענק לא היה הכי חכם בעולם, אבל עם כל טיפשותו הוא עדיין לא היה האידיוט), אבל אם השאלה היא מי שם את הבנזין במקרר שלך – התשובה היא אני”. “מה?” שאל הענק, “איך ידעת מה אני חושב?” (מוזר שמכל השאלות שיכול היה לשאול, למשל “מי אתה?” או “למה הכנסת בנזין למקרר שלי?”, בחר לשאול דווקא את “מה?” ואת “איך ידעת מה אני חושב?”).

 

“זה פשוט מאוד” ענה ההש”ת, “למקרה שלא שמת לב (ומכאן המסקנה שגם הקול לא היה יותר מדי חכם, שכן ודאי שהענק לא שם לב, אחרת הוא לא היה שואל. אם כי במחשבה שנייה סתם קול אף פעם לא יכול להיות חכם מדי, גם בלי שהוא יוכיח לנו את זה בהערות מטופשות), “אתה חושב את המחשבות שלך בקול”.
“איך אפשר לחשוב בקול?” שאל הענק, שהיה מלא שאלות כרימון (או לפחות כמו גמבה), בקול מופתע. “זה מין ביטוי כזה”, השיב הקול, “הכוונה היא שאתה אומר את המחשבות שלך בקול, בזמן שאתה חושב אותן”. “יכול להיות”, חשב הענק בקול, “אבל עדיין לא הבנתי למה הכנסת בנזין  למקרר שלי” (טוב, אז בסופו של דבר הוא כן הגיע לזה). “לא חשבתי שתבין, כי עדיין לא אמרתי לך, חוץ מזה שגם אם הייתי אומר לך אני לא בטוח שהיית מבין. בכל אופן, עשיתי את זה כי צפלון אמר לי”. הענק חשב על התשובה מספר רגעים (או לפחות עשה חיקוי מוצלח ביותר של ענק חושב) והמשיך להקשות: “מי זה וילהלם טל?”.

 

השתררה דומייה למשך כמה רגעים ואז שאל ההש”ת, שעדיין נשמע קצת בהלם מהשאלה, “מה הקשר לווילהלם טל?”. “אני שואל כאן את השאלות”, נהם הענק בקול זועף, אבל אז השתנו פניו (ענקים ידועים ביכולתם המולדת לשנות פרצופים, אם כי לרוב מדובר בפרצופים של אנשים אחרים) ולבשו ארשת ייסורים נוראית, שללא ספק הייתה מזכה אותו במקום הראשון בתחרות “הקדוש המעונה” (או לפחות בתחרות “הלבוש המקורי”), “היה לי היום סיוט נוראי ובגללו קמתי כל-כך מוקדם בצהריים”. הענק עצר בפתאומיות את דיבורו (לרוב הכוונה היא לסובבים של המדבר, אך במקרה שלפנינו גם הענק עצמו היה מופתע) והחל מוחה דמעה מקצה פיו (“דמעה?!” שאל הקול, “אם זה ‘מקצה פיו’ סביר להניח שהכוונה לרוק”. “אל תשאל אותי” אמר הענק, “תשאל אותו” והוא הצביע לאחור. הוא התכוון בוודאי לסופר המוזר שכתב את הסיפור הזה, אבל כשהם הסתובבו לאחור הם ראו רק קיר גדול ומתפורר, הרבה קורי עכביש, שני משחקי איקס-עיגול מצוירים בגיר שבשניהם הענק הפסיד לעצמו ושלושה מתלים למגבות שלא נעשה בהם שימוש מעולם).

Photo by Exquisitor, Flickr Creative Commons
Photo by Exquisitor, Flickr Creative Commons

“תן לי לנחש”, אמר ההש”ת, “חלמת שאתה משחק טריוויה ואחת השאלות הייתה מי זה וילהלם טל?”. “כמעט”, מלמל הענק ומחה טיפת רוק מזווית עינו (“מי הכותב של הסיפור הזה?!”, הקול כבר נשמע ממש מתוסכל), “רק שזה לא היה טריוויה, זה היה סודוקו”.
“למה? איפה? מי?” שאל ההש”ת (כשהוא מתכוון ל”למה שמו שאלה כזו בסודוקו?”, “איפה הם חשבו שיכתבו את התשובה?” ו”מי באמת היה וילהלם טל?”), אבל אז הוא נזכר שזה היה רק חלום, ועוד חלום של ענק, וענה לעצמו “ככה, שם, הוא”.
“טוב” סיכם הענק, “אז לאחר ששאלנו את כל השאלות האפשריות (כבר סיכמנו שחשיבה לא הייתה הצד החזק שלו) נותרה רק השאלה “מי אתה?”. “אני”, אמר הגמד שבאותו רגע יצא מהמחבוא שלו באחד הסדקים ברצפה, “גנון”. “ואני”, אמר הענק שכלל לא נשאל לזהותו אבל הרגיש צורך עז להציג את עצמו , “ענק. וחברי, לו היו לי (ובאומרו זאת התכוון לחברים שלא נמעכו או נאכלו על ידו או רגלו), היו בוודאי מכנים אותי ‘הר’. אתה יודע, מעולם לא יצא לי לפגוש גמד”.
“וגם לא יצא לך”, צחק גנון ברשעות, “עד שהם גילו שהפטריות שהם כל-כך אוהבים לגור בהן – רעילות, כבר לא נותר את מי להזהיר”. “אז מה אתה?” הקשה הענק. הפעם היה זה תורו של הגמד לעטות ארשת של “מגילת איכה” על פניו, אך בגלל גודלו איש לא הבחין בה וקרוב לוודאי שהיא לא הייתה מזכה אותו בניצחון בשום תחרות. “פעם הייתי גנון ילדים יפה מלא במתקנים וציורים, אבל הילדים שהיו מגיעים אליי היו מלכלכים אותי ועושים לי רעש איום ונורא, אז החלטתי לנקום בהם. הייתי מעלים שלבים בסולם למגלשה, או צובע את הנדנדות בצבע טרי ונהניתי לראות את הילדים נופלים או בוכים כשהיו מגלים שהבגדים החדשים שלהם התלכלכו. כך ביליתי בנעימים מספר חודשים, עד שיום אחד הגיעה פיה טובה והחליטה בתור עונש להפוך אותי לגמד ולשלוח אותי לבית של ענק”.

 

“אני ענק”, אמר הר בקול מנומנם שהבהיר שאיפשהו במהלך הסיפור הוא הפסיק לעקוב אחרי גנון. “תגיד”, הוא פנה לגנון, “אתה רוצה שנלך לחפש את הפיה ונכריח אותה לבטל את הקסם?” (לא שבאמת התחשק לו לצאת מהבית, אבל הוא הרגיש שהנימוס מחייב אותו לומר משהו מעין זה). “אין צורך”, פיהק גנון, “אין לי כוח לצאת למסע חיפושים (הוא לא הרגיש שום מחויבות לנימוס, אבל באמת לא היה לו כוח) וחוץ מזה, אני לא רוצה לשמוע שוב את הרעש הנורא של הילדים”.

 

ברגע שהוא סיים את המשפט נשכבו שניהם על הרצפה ופתחו בתחרות נחירות (זאת אומרת, הר נחר וגנון השתדל לסתום את האוזניים ולשכנע את עצמו שמפולת הסלעים הזאת עדיפה על הרעש של הילדים מהגן). וכך הם ישנו להם באושר ובאושר, עד שיום אחד הגיעה פיה והפכה את הר לגורד שחקים, אבל זה כבר סיפור אחר.
למה אחר?”, רטן גנון, “זה קורה בדיוק בעוד שבוע”. “אני לא נוחר”, נחר הר ופיהק פיהוק רחב שנתן הזדמנות לשלושה גמלים וקרנף אחד לברוח משם ולהתחיל בחיים חדשים, בתור בעלים של רשת קוסמטיקה מצליחה בהרי טיבט (חיים שהסתיימו די מהר, הודות לעדר של יטי מורעבים, אבל זה כבר באמת סיפור אחר).

***

עורכת: ורד זינגר

 

מוכר המלבי\ גיא דגן – סיפור קומי

גיא דגן סיפורמדי פעם עולה בי החשק לדבר-מה מתוק. זה עשוי לפרוץ בזמן שאני בבית, באמצע סופת גשם של דצמבר, וזה גם יכול להכות באמצע יום עבודה. וזה תמיד מתרחש בהפתעה גמורה.

כשהייתי ילד היה מקובל לתת דברי מתיקה בתור פרס או פינוק. לא זכור לי שאי פעם היתה לי חיבה מיוחדת לכך. כל שאר הילדים חטפו כל שיכלו לשים  עליו ידיהם, אבל אני לממתקים בכלל לא נמשכתי.

חוץ מלמאכל אחד ויחיד. מעדן שאי אפשר למצוא בשום מסעדה ובשום קיוסק − המהלבייה של סבתא שלי.

מהלבייה זה מלבי במצרית והוא הרבה יותר טעים מהגרסה המימית והזולה שמתעקשים משום מה לכנות בישראל “מלבי”.

סבתא כבר לא בין החיים, לצערי, והטעם הנפלא של המעדן שהייתה מכינה לי, נכדה היחיד, בכמויות מסחריות, עונג צרוף שהיה ממלא את המקרר הקטן − נחרת בחכי לעד. שנים חיפשתי משהו שיזכיר, ואפילו בקצת, את הטעם המושקע והמלכותי של ממתק הכתר מהמטבח המצרי של סבתא מרים.

.וכך, יום אחד, באמצע שעות העבודה, כשהלכתי לשלשל מכתב לתיבת הדואר בפינת הרחוב, התחשק לי משהו מתוק. בדרכי חזרה החלטתי לעצור אצל מוכר הממתקים הפרסי, שחנותו נמצאת מול חנותי.
“מה שלום אדון נחמד?” שאל אותי המוכר.

“תודה, כרגיל”, עניתי, אולי כי  לא חשתי בדבר מיוחד באותו הרגע.

“הכל טוב לאדון נחמד שאני אוהב קורא לו אדון הנחמד?” שאל אותי.

“כן, תודה, באמת הכול בסדר”, השתדלתי. קשה להיות נחמד ובמיוחד כשמכתירים אותך בכאלה כתרים שאתה חייב לשאת פתאום.

וכך, לאחר שסיימנו החלפת כמה וכמה ברכות שלום הדדיות, אמר לי המוכר הפרסי בהחלטיות: “מלבי”.

לבי עצר מלכת.
“מה?” שאלתי, הלום מן האאוטינג הפתאומי שבוצע במאוויי הכמוסים ביותר.
“מלבי”, חזר ואמר מוכר הממתקים הפרסי.

“איך ידעת?” שאלתי.

“מה ידעתי, מלבי”, חזר ואמר המוכר, הפעם בקול קצת יותר בריא.

לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה לך אדם היודע היטב את מלאכתו עד כדי שהוא מצליח לנבא את משאת נפשו של העומד מולו.

“יש לך מלבי?” שאלתי .

“יש. ”

“חלבי?”

“בטח חלב,  זה ישר מפרה הוא בא”.

“וקוקוס?”

“רוצה קוקוס? יש. גם קוקוס וגם אגוז, גם הכול.  הכול − אדון הנחמד”.

“סירופ לשים?” שאל.

“יש בו מי ורדים או לא?”

“מים ורודים יש לבד ויש סירופ אדום לבד”.

אולי הפעם זה-זה, חשבתי בזמן שהמתנתי למלבי שלי. עיניי שוטטו על פני החנות העמוסה, נעצרו על  שקי הפיצוחים, שרשראות הסוכריות, קירות-קירות עמוסי מדפים ועליהם בונבוניירות וממתקים יקרים וגם זולים, תוצרת חוץ וגם מקומית. בין כל אלה היו פזורות תמונות מצולמות, שניכר בהן שצולמו במקומות שונים בעולם, אך בכולן הופיע תמיד אותו אדם, לפעמים לבד ולפעמים עם אנשים אחרים.

לרוב היה האיש בחברת נשים, חלקן מלוכסנות עיניים, חלקן שחורות עור וחלקן תכולות עיניים ובהירות שיער.

“בבקשה, אמר המוכר והגיש לי את הצלוחית”. המלבי היה לבן ועליו הסירופ האדום בצירוף בזיקת קוקוס לבנה ואגוזים חומים טחונים.

היה לי טעים. מובן שזה לא התקרב למעדן המיתולוגי של סבתא מרים, אבל זה היה בהחלט תענוג מתקבל על הדעת העומד בפני עצמו.

לפני שהלכתי שאלתי אותו מי מצולם בתמונות בכל מיני פינות בעולם. “זה אח שלי, הוא היה הולנד ברזיל. עכשיו היה תאילנד בא חולה”.

“חולה?” שאלתי.

“כן, עם המחלה הזה”.
* * *

למחרת היה יום חם, וכשעברתי שוב ליד חנות הממתקים של המוכר הפרסי חשתי צמא. בראותו אותי בירכני שוב לשלום וגם את משפחתי לא שכח.
חשבתי על זה, כיצד גם בברכות וגם בקללות יודעים בישראל לא לשכוח אף אחד, במיוחד נפוץ הדבר אצל אותם האנשים מהדור הקודם.
אצלם כל ברכה היא “על ראשך ועל כל בני ביתך”.

“מלבי”, אמר לי מוכר הממתקים הפרסי.

“תודה, לא היום”, עניתי.

“מה תודה? מלבי?” חזר ואמר לי המוכר.

“אני לא רוצה, באמת תודה”, התעקשתי. חשבתי לעצמי, לא פלא שבישראל כולם כל כך מחוממים כל הזמן ומנבלים את הפה ברמזורים, כשיש שמש כזו מעל לראש, שמייבשת לך את הנימוס.

“יאללה, שיהיה מלבי, תביא”, התרציתי לפתע. מה אני יודע. אם אעליב אותו אז אולי יסדר לי קללה משפחתית. עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער אחר כך. ומלבי זה בטוח.

“אז מלבי? מלבי לאדון הנחמד לשתות?”

***

ערכה: ורד זינגר