ארכיון תגיות: קנדי אבלסון

סטנדאפיסטיות מומלצות – בחירותיו של הסטנדאפיסט רועי שילה

מי הסטנדאפיסטיות שכדאי להכיר, מי הסטנדאפיסטיות המומלצות בעולם ומי בארץ

אני רועי שילה, אני בן 21 ואני עושה סטנדאפ. בסטנדאפ לצערי אין שוויון בין גברים לנשים. יש הרבה יותר סטנדאפיסטים מסטנדאפיסטיות ואני לא יודע להסביר למה, אולי רק לנחש. אולי מאותה סיבה שיש יותר מנצחים על תזמורות מאשר מנצחות. ולמרות חוסר השוויון הכמותי בין המינים בתחום עדיין מעצבן אותי שהרוב המכריע של הסטנדאפיסטים האהובים עליי הם גברים. עשיתי ספירת מלאי של סטנדאפיסטיות שאני אוהב וגם כאלה שחשוב להכיר.

אבל לפני זה כמה הסתייגויות:

  1. יש סטנדאפיסטיות כמו ג’ואן ריברס, וופי גולדברג ווונדה סייקס שטרם חקרתי לעומק אז לא אדבר עליהן.
  2. אני לא אדבר על קומיקאיות מתחום האימפרוב אף שיש גאונות כמו טינה פיי, קריסטין וויג, אבי ג’ייקובסון ואילנה גלייזר.

סטנדאפיסטיות מומלצות בעולם

אלו סטנדאפיסטיות שהן רמה אחרת בעיניי. אני מקבל השראה ומרגיש קנאה בכל הנשים ברשימה הזאת אבל מהשמונה האלה במיוחד.

דולצ’ה סלואן

דולצ’ה סלואן היא התוספת הכי חדשה לרשימת הפייבוריטיות שלי (יחד עם סם ג’יי, שהוציאה ספיישל בכורה מרשים לנטפיקס לפני כמה ימים- בונוס.). יש לה חצי שעה בקומדי סנטרל שניתן למצוא ביוטיוב בחלקים יחד עם סרטונים אחרים שלה והאישה הזאת גברת-על. לא רק הבדיחות הכתובות מדויק שלה והביטחון מאחורי כל מילה – היא כמעט ולא זזה! היא בקושי הולכת צעד אחד כשהיא עושה סטנדאפ וזה משדר כל כך הרבה רוגע ואמון בחומר של עצמה. בנוסף זה עובד מושלם עם הדמות שלה – דמות של אישה מותשת, של מישהי שדברים קורים לה ורק רוצה שיניחו לה לרגע. אני לא יכול לחכות לשאר הקריירה שלה.

מריה במפורד

מריה במפורד היא סטנדאפיסטית של סטנדאפיסטים. היא טעם מאוד ספציפי אבל מי שאוהב אותה אוהב אותה מאוד ומי שלא לא. היא עושה קולות ופרצופים שונים ומשונים, הבדיחות שלה מיוחדות ואקסנטריות והיא מדברת על נושאים שלא נוח לדבר עליהם. על כסף ועל אובדנות ועל בעיות נפשיות- ע-ל ה-OCD שלה ועל הזמן שהיא בילתה במוסד סגור.

הספיישל האהוב עליי שלה נקרא “old baby” והוא זמין בנטפליקס. בתחילת הספיישל היא מופיעה את הבדיחות שלה למראה, ובהדרגה ליותר ויותר אנשים עד שבבלוק האחרון היא כבר באולם הגדול שהיינו מצפים לו מההתחלה. הבדיחה האהובה עליי משם היא שיר שבמפורד כתבה על המטפלת שלה ושל בן זוגה. אני לא יכול להסביר למה אני אוהב את השיר הזה כל כך, אבל בכל כמה שבועות אני שר אותו לעצמי.

האנה גדסבי

האנה גדסבי היא גם דמות שנויה במחלוקת. הספיישל הראשון שלה בנטפליקס – נאנט – בעיקר העציב אותי, וזה מה שהוא היה אמור לעשות. לא חשבתי עליה בתור אחת שגורמת לי לצחוק אלא בתור יוצרת של משהו יפה – כמו מייק בירביגליה (כשלא בא לו להיות מצחיק) או ספאלדינג גריי. אבל אז היא הוציאה את “דאגלס” ולא יכולתי להפסיק לראות אותו. אני הקשבתי לספיישל הזה בלופים ונהניתי כל פעם. ההתחלה שלו לא פחות מגאונית, השימוש באזכורים וביצות הפסחא הקטנות שמפוזרות בכל הספיישל הם עבודה של יוצרת בשיא הכוח שלה ואני מקווה שאנשים ייתנו לו צאנס גם אם הם לא התחברו לנאנט.

טיילור טומלינסון

טיילור טומלינסון היא סטנדאפיסטית בת 26 עם ניסיון של בערך עשור בתחום. זה אומר שהיא מדברת על גיל 20 ברמה של סטנדאפיסטית הרבה יותר בשלה. היא התחילה מוקדם מאוד וגדלה כשהיא עושה סטנדאפ נקי מול קהל של נוצרים דתיים. כשגדלה היא התרחקה מהדת, קצת כמו פיט הולמס (“נופל וקם”) וחיממה אנשים כמו בראיין ריגאן וברט קריישנר. הבדיחות שלה קצרות והקצב שלה מרשים – היא אמנם נראית נחמדה אבל כמו הבדיחות שלה, יש בה חריפות ועוקץ שרק הופכים את הסטנדאפ שלה למיוחד יותר. הבדיחה האהובה עליי שלה: “במיטה אני כמו חיה פראית – יותר מפחדת ממך משאתה ממני.” הספיישל שלה נמצא בנטפליקס ובעולם מושלם אני גדול בחמש שנים, גבוה בעשרה סנטימטרים ואנחנו נשואים.

ג’ינה יאשרה

ג’ינה יאשארה  היא סטנדאפיסטית בריטית עם חצי שעה מדהימה בנטפליקס. היא מספרת על אימא שלה, שהיגרה מניגריה ללונדון וגידלה אותה לפחד מהכל, צוחקת על המוזרויות של האמריקאים ועל הילדות שלה. גם הספיישלים המלאים שלה מאנגליה נמצאים בנטפליקס והם חזקים בזכות עצמם – אבל חצי השעה היא הדבר האחרון שהיא הוציאה ואני אוהב כל רגע שם. היא רועשת ומגניבה עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.

קת’רין ראיין

קת’רין ראיין היא סטנדאפיסטית בריטית גם כן. היא עוקצנית, היא צינית, היא מוחצנת, הקצב שלה מהיר והיא מאלתרת עם קהל כמו מלכה. היא אם חד הורית שעברה לבריטניה מקנדה וביססה את עצמה בתור סטנדאפיסטית ופאנליסטית בתוכניות הבידור האנגליות  (היא מצחיקה במיוחד בעונה השנייה של Taskmaster). יש לה שני ספיישלים בנטפליקס שבהם היא מדברת על החיים כאם חד הורית, על פמיניזם, על משפחת קרדשיאן ועל איומי מוות מהפיליפינים. הסטנדאפ שלה חכם, מקורי ודומיננטי. אני במיוחד אוהב את המחווה שלה לג’ואן ריברס מהספיישל “In trouble” בנטפליקס.

מישל וולף

מישל וולף היא גאונה שנטשה קריירה בוול סטריט לטובת סטנד אפ ואני מאושר שזה קרה כי היא כותבת בדיחות מצויינות ומגישה אותן עם קצב וביטחון שלא יביישו את כריס רוק. אגב הדור הזה- רוק, סיינפלד- לא מתביישים להגיד כמה הם מעריכים אותה. היא עובדת קשה ובהרבה במועדונים בניו יורק, הגישה שלה לקהל לוחמנית ולא מתנצלת, היא מטיפה אבל לא בצורה משעממת- היא מגבה כל עמדה בפאנצים חזקים ומושחזים. יש לה ספיישלים בHbo ובנטפליקס ותענוג לראות את שניהם.

אמי בלוטניק

לאמי בלוטניק יש קול רועד וחזות של ספרנית ביישנית, אבל היא משתמשת בזה לטובתה. היא גם כותבת את בדיחות על להיות אישה בעל ביטחון עצמי נמוך וחוסר-קוליות וגם מפתיעה את הקהל עם בדיחות קצת יותר אדג’יות. כרגע יש לה רק אלבום אחד בשם Party Nights, בו היא עוסקת בנושאים מגוונים כמו סרטי קומיקס, מוזיקת פופ, אתר אמאזון וויברטורים, וכמה הופעות בטלוויזיה, אבל אני צופה לה עתיד מזהיר.

(יונתן עמירן)

טיג נוטארו

הגענו. טיג נוטארו היא הסטנדאפיסטית האהובה עליי בכל הזמנים נכון לאוגוסט 2020. יש לה את הביטחון של סלואן, המוזרות של במפורד, העוקץ של טומלינסון, וולף וראיין. היא לא מושחזת כמו וולף, מתוכננת כמו גאדסבי או אנרגטית כמו יאשרה – אבל זה היופי. ההומור של טיג נוטארו הוא ספונטני, רגוע ולא צפוי – היא לא מראה מאמץ, היא לא מפחדת והיא שולטת בחדר לפעמים בלי להגיד כלום.

הבדיחות של נוטארו לא עקביות – חלקן קצרות, חלקן סיפורים ארוכים, חלקן חיקויים של וילונות או צופרי ליצן, בקונאן היא הקדישה חצי סט לדחיפה של כיסא הבר שלה הלוך חזור על הבמה (זה עבד מצוין דרך אגב), ובספיישל האחרון שלה היא בילתה כמעט עשר דקות בלהזמין את הלהקה האהובה, שאולי ואולי לא נמצאת מאחורי הקלעים, אל הבמה.

בשנת 2012, עם אלבום בחוץ וקריירה מבוססת, טיג נפרדה מבת זוגה, אושפזה בבית חולים, אימא שלה נפטרה ואז אבחנו אצלה סרטן השד. ארבעה ימים לאחר שגילתה שהיא עלולה למות נוטארו עלתה על הבמה בערב שאירחה וסירבה לבטל עם חצי שעה חדשה שעוסקת במוות של אימא שלה ובסרטן שלה. ההופעה הזאת הוקלטה ויצאה כאלבום בשם “live” . האלבום הזה פורץ דרך ואני ממליץ עליו לא רק כי הבדיחות עובדות אלא כי כמות האומץ והכוח שנדרשו ממנה יוצאת מן הכלל.

למזלנו היא ניצחה את הסרטן והמשיכה לצלם שני ספיישלים נוספים (אחד בHbo ואחד בנטפליקס), להקים משפחה ולשמח אותי בעצם קיומה. אני מקווה שהיא תמשיך להיות בריאה ולייצר עוד מהקסם שלה.

את הקטע האהוב עליי היא כתבה יחסית בתחילת הקריירה, הוא סיפור על היתקלויות שלה עם כוכבת פופ משנות השמונים והוא מראה את הסגנון המיוחד שלה, הרוגע שלה והשליטה שלה על החדר. אגב כשצילמה את הסיפור הזה לקונאן נוטארו היתה חולה, לא במיטבה וחוותה בלאק אאוט באמצע הסיפור. היא ביקשה מההפקה שלא יחתכו את ההתפתלויות והגישושים שלה החוצה מהשכחה וגם את זה אני מעריך המון.

סטנדאפיסטיות שכדאי להכיר

אלה אומנם לא הסטנדאפיסטיות שאני הכי אוהב אבל אני מוכרח להזכיר אותן:

אלי וונג, וויטני קאמינגס, ניקי גלייזר ואלייזה שלזינגר: אני לא מתחבר לסגנון ולבדיחות אבל אני לגמרי מבין למה הן מצליחות – יש לכולן קצב מאוד גבוה של פאנצ’ים, אישיות בימתית מהודקת ואנרגיה גבוהה. כמו כן הן מקצועניות כמו כל הנשים ברשימה ועובדות קשה מאוד, אז מי אני שאעביר עליהן ביקורת?

הספיישלים של אלן דג’נרס משנות השמונים מצליחים להחזיק גם היום בחלקם כי למרות שחלק מהבדיחות מתאימות לזמנן האישיות שלה קסומה, אני מעריך את החזרה לסטנדאפ בספיישל הנטפליקס שלה, והיא עשתה היסטוריה כסטנדאפיסטית הראשונה שקרסון הזמין להתראיין לאחר הקטע שלה ב”טונייט שואו”.

שרה סילברמן השפיעה על הרבה מהאהובים עליי ועברה שינוי משמעותי בספיישלים האחרונים שלה. הדמות שלה נהייתה הרבה יותר נאורה אבל עדיין עם העוקץ שאפשר לצפות לו ממנה. הסיפור של קת’לין מדיגן ב”This is not happening”   גרם לי לחקור עליה יותר וזה לגמרי היה שווה את זה, הספיישל של אמילי הלר נמצא ביוטיוב של קומדי סנטרל במלואו והוא מצוין. שרה מיליגן היא סטנדאפיסטית אנגלייה עם חומרים מלוכלכים ומבטא כבד שמפוצצת אצטדיונים בספיישלים שלה, שגם כן נמצאים במלואם בעמוד היוטיוב שלה.

את ניקול באייר הרבה מכירים כמנחה של “Nailed it” בנטפליקס אבל קודם היא סטנדאפיסטית עם חצי שעה מצוינת, גם כן בנטפליקס, שבה היא מדברת על השומן שלה בצורה מעצימה ומעוררת השראה. באייר הזכירה את דברה ג’יאובני כהשפעה על הסטנדאפ שלה. ווואו! הקצב של האישה הזאת מהיר – היא משוגעת, תזזיתית ולא נותנת לקהל שנייה לנשום. אני מת על זה. אפשר לצפות בקטעים שלה ביוטיוב ולשמוע את האלבום שלה “lady jazz”.

לקריסטינה פ יש ספיישל חזק בנטפליקס ופודקאסט יחד עם בן זוגה טום סאגורה. אני אוהב את הסטנדאפ של שניהם וניכר שהם משפיעים זה על זה. לג’ן קיקרמן יש כמה ספיישלים בנטפליקס – אני אוהב את הסטנדאפ שלה מאוד- הוא לא מרגיש מתוכנן, זה מרגיש כאילו היא פורקת את הלב שלה על הבמה והיא במקרה החברה המצחיקה שלי, עם החיים שלא הייתי מייחל לעצמי אבל מאוד מבדר לראות מהצד. אני במיוחד ממליץ על הסיפור שלה שבו היא יוצאת עם בחור חצי מהגיל שלה ומסרבת לדבר איתו על נירוונה.

ג’סיקה קירסון היא קטלנית ידועה לשמצה. סטנדאפיסטים כמו ברט קריישר מפחדים לעלות אחריה בגלל כמה שהיא טובה. אם אתם לא מכירים אז בבקשה תעשו לעצמכם טובה ותחפשו אותה.

אפרנה ננצ’לה היא מופנמת וקצת מרוחקת אבל יש לה בדיחות שמקסימות בשטותיות שלהן, פתיחות מרשימה בנושא החרדה החברתית שלה ובעיות פסיכולוגיות נוספות, קול ודמות מיוחדת, אלבום חזק וחצי שעה בנטפליקס. 

ולסיום אזכורי הכבוד, איימי שומר. אנשים, בעיקר באינטרנט, אוהבים לשנוא את איימי שומר ואני לגמרי נגד. היא כותבת בדיחות מצויינות, תוכנית המערכונים שלה מצוינת (כשאני רואה מערכון בו אישה מחפשת דרך דיסקרטית לקחת טמפון לשירותים במשרד אז היא שמה אותו בתוך סקסופון ומנגנת בו כל הדרך לשירותים אני קם ומצדיע), ולמרות שהספיישלים האחרונים שלה לא היו האהובים עליי – אני עדיין רואה את ספיישל הHbo שלה “חי באפולו” ושומע את האלבום שלה “cutting”.

סטנדאפיסטיות ישראליות מומלצות

התמקדתי כאן בעיקר בסטנדטאפ בעולם כי אלו מופעים מלאים שאפשר לצפות בהם שוב ושוב. אבל חשוב גם להזכיר סטנדאפיסטיות ישראליות. בישראל יש סטנדאפיסטיות מצוינות כמו קנדי אבלסון שראיתי מפציצה מול כל סוג של קהל במגוון של סיטואציות לא אידיאליות ומאתגרות- מקצוענית אמיתית עם קול ייחודי וניסיון שאין לתאר, נועה מנור שמספקת הבחנות מדויקות ומקוריות ובדיחות מושחזות ביותר, קארין כהן שיוצרת נונסנס עם דמות מוזרה ומשוגעת שאי אפשר להתעלם ממנה, כרמל צאיג שכותבת בדיחות חשופות להפליא עם נוכחות בימתית מרתקת, תום יער, מיטל שפירו, מיטל אבני, חגית גינזבורג ועוד תותחיות כמוהן – אבל הרשימה שלי כאמור מתמקדת בסטנדאפיסטיות מחו”ל.

קובי בלולו – ראיון ר-ציני

קובי בלולו הסטנדאפיסט ששם את את הב’ בלולו

קובי בלולו הוא סטנדאפיסט ותיק שמנהל ליינים במקומות שונים, לאחד מהם אפילו קראו בלולו. אבל הוא עושה דברים מעניינים יותר כמו לבשל סטנדאפיסטים או ארוחת שף עם סטנדאפיסטים, לא סגור על הניסוח. הוא אפילו היה סטנדאפיסט צבאי כשהיה תפקיד כזה. אבל התכנסנו לראיין אותו לרגל המופע שלו היום בהודנא עם נעמה רודריגז.

למה החלטת להיות קומיקאי?

כי הייתי ילד שמן ולצחוק על אחרים ועל עצמי הייתה הדרך היחידה שלי להתמודד ולהתקדם בשרשרת המזון וככה זה נשאר עד היום, במקום להתמודד אני מספר בדיחות.

היית סטנדאפיסט צבאי. מה זה אומר? שואלים אם יש פה מישהו מחיל חימוש?

זה אומר שמסתובבים במוצבים ברחבי הארץ ומספרים בדיחות מורל על צה”ל, זה בתיאוריה. בפרקטיקה אכלתי בורקסים בשק”ם ועליתי 23 ק”ג. בנוגע לחימוש, לא מופיעים מולם כי הם דרוזים ולא מגיע להם.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

באמת שמלא מלא סטנדאפיסטים וקומיקאים. מכל אחד אפשר ללמוד משהו או לקבל פרספקטיבה קצת אחרת, גם מגרועים אני שואב השראה למה לא כדאי לעשות.

הכי השפיעו עליי או הצחיקו אותי: שלום אסייג, שחר חסון, דניאל חן, אסי כהן, סשה ברון כהן, לואי סי קיי ,ביל בר, כריס דליה, אדם שרון, ירון ברלד, יאיר הברבור גרינברג, אלי חביב, אלעד גלעדי, אלדד שטרית, קנדי אבלסון, עידן רונן, אייל בריג, עידן ברקאי, שי שוחמי, לאה לב, צח רוקח, דניאל גורי דא לימה.

אתה משלב בין היותך סטנדאפיסט להיותך שף. איזה אוכל הכי מצחיק?

קורקבנים זה האוכל הכי קומי.

אני נהנה לבשל ולעשות סטנדאפ ולשמחתי יצרתי לעצמי (ולקומיקאים אחרים!) את ההזדמנות לשלב את שתי האהבות בערב הקונספט – “Funny Fine Dine”. עד כה הופיעו ואכלו בערב הזה: לאה לב, גל דודו ורד, הגר ארלוק, דניאל גורי דא לימה, עידן רונן, נועה מנור. בשנה הבאה נעדכן את הרשימה!

מה אתה חושב על הסצנה הקומית של היום?

אני חושב שהסצנה בהתקדמות. יש אינפלציה גדולה של מופיעים ולדעתי מי שיתמיד ויהיה טוב יצליח (איזו נוסחה, אה?). יש המון סטנדאפיסטים מאוד מוכשרים כיום ויש להם המון במות להופיע בהן. נוצר מצב שאנשים יוצרים ליינים בכל מיני מקומות שהם לא המועדונים המרכזיים וככה הם ממשיכים להשתפר מול קהלים שונים ומגוונים ובתנאים לא בהכרח אידיאליים להופעה, ומה אני אגיד לך? זה עובד. כי גם אני מהחבר’ה האלה. גלובליזציה עובדת גם בקומדיה, היום סטנדאפיסטים ישראלים שואבים המון השראה מחו”ל ולאט לאט רואים את זה מחלחל גם לסגנון הישראלי. יש לנו עוד המון לאן להתקדם ולהשתפר ואם נתמיד אז נצליח (אמרתי את זה כבר?).

אתה מזרחי. למה?

כי שני ההורים שלי ממרוקו.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

בלולו.

היה לך ליין בלולו בר. איך מצאת מקום שהוא משחק מילים?

עליתי להופיע בערב של יעל רוזנס ונשארתי לנצח. זה היה מתבקש.

מתי היית אדיש בפעם האחרונה?

בהלוויה של חבר.

 

***

קובי מופיע היום בהודנא בר עם נעמה רודריגז. סטנדאפ היום

 

מספר המקומות מוגבל (סטנדאפ) – ראיון ר-ציני

.
כמה נכים צריכים כדי להעלות מופע סטנדאפ? 4 לפחות. זו לא בדיחה, זו כותרת משנה

מחר, 8 באוגוסט, יתכנסו בלבונטין 7 ארבעה אנשים בעלי נכויות פיזיות וסתם זקנה לערב סטנדאפ, שיראה שבאמת כולם עושים היום סטנדאפ. הנכים הם מישל סבח (עיוורון), תכלת גינס (חירשות), דדי גל (נכה בכיסא גלגלים) וקנדי אבלסון (סתם זקנה). אז נכון,  אולימפיאדת נכים זה הרבה יותר מרשים, אבל גם זה שנותנים להם לדבר. הנה ראיון.

 איך נולד הרעיון?

מישל: כשהתחלתי להופיע פגשתי את תכלת וידעתי שהיא מדברת בהופעה על החירשות. אני דיברתי על עיוורון והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל שצוחק גם הוא על הנכות שלו וזה פשוט התחבר כמו פאזל. אבל פזל של 3 חלקים זה לא פאזל, חייבים לפחות 4 פינות, אז צירפתי גם את קנדי שיש לה נסיון יותר מלשלושתנו יחד בסטנדאפ ועזרה לי המון בתחילת דרכי.

דדי: פשוט החלטנו שעדיף לאחד כוחות ומגבלות. עכשיו אנחנו יחד זה כמו מין פאוור ריינג’ר גדול. גיבור על עם כל הדפקטים ביחד…

קנדי: הרעיון נולד בראש של מישל סבח המוכשר והנה ההריון מסתיים ומגיעה ההופעה.

איזו נכות הכי מצחיקה בעיניכם?

מישל: לא יודע אם גמגום זה נכות אבל אם כן זה לדעתי הנכות הכי מצחיקה.

רק מגמגם יכול ללכת לסניף דואר ולבקש מהקופאי בולבול.

דדי: דיסלקטים. כל כך הרבה שגיאות כתיב, עד שאתה שם לב שזה לא דיסלקט בכלל. זה סתם ערס מתכתב בצ’ט עם מישהי. אותן שגיאות.

קנדי: עיוור, כי בדיחות עובדות בשפה ספציפית אבל מה שמצחיק בכל שפה תמיד זה שמישהו הולך ברחוב מתחלק ונופל, ומי יותר טוב בזה מעיוורים?             

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

מישל: סיינפלד. הסטנדאפ שלי, כמו שלו, די מבוסס על אבחנות מהחיים, למרות שאני עדיין לא נקי וטהור כמוהו.

דדי: נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן הייתה שפרפר נחמד זו לא תכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית. מוצצת! איזה מזל שהתקדמנו מאז. השני שהשפיע הוא שחר חסון שאיתו כתבתי משך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות.

קנדי: קומיקאי קנדי גאון בשם מייק מקדונלד ושלושה קומיקאים שמתו מוקדם מדי: סם קיניסון, ביל היקס ומיטץ’ הדברג.

קראתם לערב שלכם מספר המקומות מוגבל. מה מספר המקומות?

מישל: זה תלוי איפה נופיע. במופע הראשון שלנו בלבונטין יהיו 150 מקומות, אם זה אצלי בסלון בבית, אז גג 20 מקומות.

דדי: מוגבל. זה כתוב ברור, לא? האמת שזה תלוי במספר הכיסאות הממונעים שיגיעו. לכאורה, חוסכים כיסא. למעשה, אוטמים את האיזור…

קנדי: לא לדאוג! יש מספיק מקום לכולם. תבואו, יהיה כיף!

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

מישל: אני לא מכיר את כולם אבל לפי דעתי אנחנו לאט לאט הולכים ומתרחקים מהסטנדאפ על עדות, סטנדאפ על ערסים וכדומה, שזה טוב, מיצינו את כל הדברים האלו כבר לפני עשר שנים והגיע הזמן לצחוק על דברים שמשותפים לכולם ולא על מה ששונה בין גבר לאישה או בין אתיופי לרוסי.

דדי: הקומיקאים של היום מפותחים יותר מאשר פעם, יש הרבה פחות בדיחות עדתיות והרבה יותר סיפורים מהחיים. רק מה, מדי פעם מישהו צריך להזכיר להם שהחיים שלהם לא מי יודע מה מעניינים. לא כל חבר מהתיכון שפגשת במקרה בסופר שווה חפירה על במה

קנדי: יש מעולים ויש פחות מעולים ויש ולא מעולים בכלל.

אתם שתי נשים ואחד מכם עיוור. מאיפה אתם דגים מחמאות?

מישל: גם אני יכול לתת מחמאות, והמחמאות שלי שוות יותר כי הן לא שטחיות.

דדי: מה הבעיה לדוג מחמאות? העניין הוא לא מי אנחנו. מישל בחור עיוור, אבל בחורות רואות אותו. זה מה שמשנה. הבנאדם מחליף בחורות כמו את המנורה בסלון. כולנו מחוזרים, תכלת נראית מצוין, וגם מצויידת בכלבה שמתרגמת לה את המחמאות, קנדי היא חתיכת מילף ואני, בחורות מתיישבות לי על הסקייטבורד חופשי. לא סתם אמרו עליי שאני נוח לבריות…

תכלת: מאיפה אני דגה מחמאות? מדושבגים בפייסבוק.

קנדי: נשים לא מאמינות למחמאות בכל מקרה. לעומת זאת תגיד לגבר “חולצה יפה!” ומאותו יום הוא ילבש רק אותה…

 

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

מישל: פרבולה, לקטוז, אצטרובל, או במשפט – אצטרובל פרבולי עם רגישות ללקטוז.

דדי:טומטום. מילה חמודה כזו. יש מטומטם ויש טומטום. מטומטם זה אחד שפישל בגדול. כועסים עליו: “מטומטם!!” טומטום זה אחד שהתבלבל. איזה טיפשון. גם פוסטמה זו מילה מצחיקה. זו מילה שגברים המציאו כדי להוציא עצבים על נשים בכביש: “סעי כבר יא פוסטמהההה!” מילה שתמיד באה טוב. אפילו בשבעה: “איזו פוסטמה היא הייתה…”

קנדי: מלפפון, משכנתא, בלאגן.

מה הדבר הכי מטומטם שאומרים לכם כששומעים על הנכות שלכם?

מישל: “כמה אצבעות אתה רואה?” – כאילו שהרופאים שהחליטו שמגיע לי תעודת עיוור לא בררו את זה קודם…

דדי: אוהו, בתור מה שאני, אני שומע המון דברים מטומטמים. פעם הופעתי באיזה פאב באיזור חולון בת ים ראשון יבנה לא משנה איזו עיר, הכל מתאים, ואני על הבמה, נותן את הכי טוב שלי, והקהל בשוק. דומייה. יכול להיות שאני סתם לא מצחיק, אבל בכל זאת, מדובר בקטעים שעבדו איזה פעם פעמיים. קיצר אחרי ההופעה נתקלתי באיזו פוסטמה (אמרתי שזה בא טוב?) והיא אומרת לי: “פחדנו לצחוק, שלא תיעלב…” לא תיעלב?? בשביל מה אני עולה לבמה? בשביל להיעלב? אני עולה בשביל להעליב! (סתם , את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אבל את כל השאר כן, כולל זה שהיא פוסטמה 🙂  )

תכלת: כשרואים את  מכשירי השמיעה ושואלים איך אני לא מתחשמלת מהם במקלחת.

קנדי:  את עדיין יכולה לקיים יחסי מין? ברור, אבל רק בבוקר?

מה התפיסה הקומית שלכם?

מישל: אני מנסה בסטנדאפ שלי לצחוק על מה שנכון באמת. להגיד שבית של גבר תמיד יהיה מבולגן ובית של בחורה תמיד מסודר ונקי זה מאוד סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שבחורות לא יודעות לנהוג זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שכל הרוסים ככה או כל המרוקאים ככה או כל האשכנזים ככה, זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. אני אומר מה שנראה לי נכון באמת ומשם מוצא מה מצחיק בזה.

דדי: מה שמצחיק מצחיק. אין בעיה לדבר גסויות כל עוד יש תובנה מאחוריהן. אין שום בעיה לדבר על כיסא גלגלים כל עוד זה מצחיק באמת ולא בינוני. אני לא אעשה סתם משחקי מילים על ישבתי-עמדתי-הלכתי. לא בשביל זה אני עולה לבמה. אני עולה בשביל טמטום ונונסנס ולא בשביל ציניות מפגרת. לא סתם אחד הקטעים האהובים עליי הוא שהנכות שלי משתנה בהתאם לבחורה שאני מדבר איתה. אם היא יפה אני מרגיע שהכל בסדר, משוויץ בתנועות ברגליים, אם היא פחות יפה אני חייב לבאס אותה בשביל להיפטר ממנה: “לא..כפרה, לא כדאי…אני משותק” מגזים סתם. דופק על הרגל עם קילשון, לוקח ברנר, מפזר סוכר על הרגל מקרמל את הרגל כמו קרם ברולה: “הנה, ראית? שום דבר…”

קנדי: קשה לי להגדיר אותה, אבל חנה לסלאו היתה בהופעה שלי וקראה לי מצחיקה, חכמה ונועזה, זה מחמאה?

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שני קילומטרים?

מישל: אני ממשיך להסתובב בבמות הפתוחות ומחכה לפגוש איזה גמד או ננס, איזה מגמגמת או אילמת כדי להוסיף אותם לצוות. עד אז אני מקווה שנמשיך להופיע ארבעתנו בעוד הופעות משותפות מוצלחות.

דדי: איפה אני עוד שני קילומטר? בערך שני קילומטר בכיוון הלא נכון ממה שהייתי צריך להיות. לא מבין למה דחפת לי את הכיסא. האוטו שלי שני קילומטר אחורה. טומטום.

קנדי: בעוד שני קילומטרים אני עם הופעה מלאה בעברית, וסיטקום מצוייר כמו Family Guy!