ארכיון תגיות: תכלת גינס

ההרצאה של תכלת גינס – חירשות, קומדיה ומקצועיות

לפני חמש שנים הייתי טירונית בעולם התוכן. סיימתי אז תפקיד באיזה סטארט-אפ קטן והייתי בטוחה שאני לא צריכה יותר אף אחד, אני יכולה לבד. אז פתחתי עסק. אלא שלא ידעתי דבר או חצי דבר על עסקים. אז מה עשיתי? מה שכל הבטלנים עושים, ישבתי בפייסבוק והעברתי את הזמן. כדי להעביר שם את הזמן באופן שמניח את הדעת, אתה צריך תכנים טובים, אחרת הזמן לא באמת עובר. אז גייסתי לי נבחרת של כוכבים. משתמשים פורים וצבעוניים שכמעט כל דבר שהם מוציאים תחת ידיהם הוא מעניין, מאתגר, מחדש או מצחיק. תכלת גינס הייתה כוכבת מנצנצת בנבחרת הזאת. מה ידעתי עליה אז? לא הרבה. ידעתי שהיא סופר אינטליגנטית, ידעתי שהיא מצחיקה וידעתי שיש לה בעיות שמיעה. לימים נתקלתי בה ברחובות תל אביב. היא התחילה לדבר איתי והדיבור שלה היה קצת מוזר, לא רגיל. בעקבות המפגש הזה גיליתי שתכלת נמצאת בתהליך של התחרשות. היא שמעה טוב פעם, בתור ילדה ומאז היא מאבדת את שמיעתה בהדרגה. כיום היא נעזרת בשני מכשירי שמיעה ויום אחד היא לא תשמע בכלל. נורא, אה? אז זהו שלא כל כך, מסתבר. אבל לא נקדים את המאוחר.

מיהי תכלת גינס

השנים דהרו להן כטבען והנה יום אחד אני רואה באחד המגזינים ראיון עם תכלת שמשובץ בו קטע וידאו שלה מופיעה ב”קאמל קומדי קלאב”. בראיון היא מספרת על הדרך שהפכה אותה לסטנדאפיסטית. באותו רגע ירד לי אסימון: אני אמנם נטשתי את הפייסבוק כדי לעשות משהו מעצמי ולבנות את החיים שלי, אבל אני לא היחידה. גם כוכבי הפייסבוק החביבים עליי מתפתחים ובונים את החיים שלהם. שמחתי בשבילה. ידעתי כמה טובים החומרים שלה וידעתי שזה בזכות ולא בחסד. בימים אלו מעלה תכלת הרצאה קומית-רצינית שהיא מופע ייחודי, מעניין, קורע מצחוק ומפוצץ בהשראה. הייתה לי הזכות לצפות בסשן הראשון והרי התקציר לפניכם.

ההרצאה של תכלת היא כאמור בפורמט של הרצאה קומית. ההרצאה מופצת תחת הפלטפורמה המצוינת של Funzing, למי שלא מכיר – אתר פנאי שמציע שורה ארוכה של אירועים איכותיים בעלי תוכן עשיר ומגוון. כששמעתי שההרצאה היא תחת המותג הזה, כבר ידעתי שיהיה טוב. אבל בתכלס טוב זה לא היה, זה היה מצוין.

האירוע התקיים בקומה שנייה של פאב נחמד ולא מתיימר בבן יהודה. ההרצאה נחלקה לשלושה חלקים. חלק ראשון: הצגה עצמית שבה צללנו לעולם העשיר הזה שנקרא תכלת גינס. היא פותחת ומספרת שנולדה כילדה “רגילה”. בגיל שלוש התבשר להוריה כי היא לוקה במחלה שתגרום לשמיעה שלה להידרדר במרוצת הזמן, עד שלבסוף תהיה חירשת לגמרי. החלק השני הוא סטנדאפ שמוגש בפורמט הרגיל שכולנו מכירים ואילו החלק השלישי הוא למעשה ‘הסיפורים מאחורי הבדיחות’. סיפור חייה של תכלת ותיאור הדרך שהובילה אותה להגיע למעמד הזה שהיא עומדת מולנו ומספרת לנו בדיחות אודות האתגר הכי גדול שלה בחיים. החלק שמתאר את סיפור חייה משלים את החלק של הסטנדאפ. הצופה מקבל הצצה לכל תחנה ותחנה שבה הפאנצ’ים האלה נרקמו.

הסטנדאפ של תכלת סובב סביב הנושא המרכזי שהוא תופעת ההתחרשות בפרט וחיים כלקוי שמיעה בכלל. בכישרון ענק וחן אינסופי היא מצליחה להכניס אותנו לתוך הפריימים הכי יומיומיים בחייו של אדם חירש. הפתיחות הגדולה שלה מאפשרת לה ליצור פאנצ’ים מאד אינטימיים מה שיוצר מיידית קשר עמוק ובלתי אמצעי עם הקהל. אתה יוצא משם ואתה לא מרגיש שהיית באירוע של אמן, אתה מרגיש כאילו הכרת חבר חדש. היא מכניסה אותנו לחדרי המיטות, לחדרי השירותים, למקומות הכי אפלים וכואבים בעבר שלה, לנקודות התורפה הכי עמוקות של האגו. דרך הסטנדאפ וסיפורי ההתהוות מאחוריו, מקבל הצופה טיול מונחה דרך נקודות המפנה המכוננות והמשמעותיות של חייה. אולי הצגת קורות החיים הכי צבעונית ויצירתית שראיתי מימיי. תכלת לוקחת אותנו יד ביד על ציר הזמן של החיים שלה, מגיל 3 ועד 37, דרך נקודת מבטה המיוחדת והכל כך מצחיקה.

הרצאה מקצועית עם פאנצ’ים אינטימיים

דבר מהותי שמבדל את תכלת בעיניי מהרבה סטנדאפיסטים אחרים הוא המקצועיות והסדר המופתי שניכרים מאד בחומרים שלה. אני רגילה שסטנדאפ זה מרחב שהוא פחות מתוכנן ומוקפד, יותר זורם וקורם זהות ומבנה תוך כדי תנועה. אצל תכלת זיהיתי המון השקעה וחשיבה מראש. זה ניכר באופן שהחומרים מחוברים ביחד, זה ניכר בזרימת הנרטיב שבנוי באופן שמקל על הצופה לזכור את המידע מאד בקלות, זה ניכר בהשקעה. החלק של “מאחורי הקלעים” מלא באלמנטים מעניינים כמו ציטוטים של מפורסמים, סיפורים היסטוריים בעלי זיקה לסיפור שלה (כמו זה של הלן קלר למשל) ולמרבה ההפתעה גם לא מעט מדע! תכלת מגוללת באופן חווייתי ומעניין הרבה מידע מדעי רלוונטי לגבי תפקוד החושים. היא מגישה את הסיפור שלה בדיוק כמו שהוא עובר אצלה בראש והיא גם מנמקת אותו על כל חלקיו. הדבר הזה מייצר רב מימדיות, עוד מימדים מלבד הרובד של הסטנדאפ וסיפורי החיים. התוצאה היא מופע עמוק ועשיר שלא נוגע רק בנקודות הרגילות שסטנדאפ נוגע בו אלא בעוד הרבה נקודות עמוקות ולעיתים נוקבות, במוח ובלב.

אני מאד אוהבת את זה שאנחנו חיים בעולם שבו זה כבר מזמן לגיטימי לפתח קריירה באמצע שנות השלושים וצפונה. תכלת אמנם נושקת לארבעים (אל תגלו לה שאמרתי) אבל מבחינתי היא ממש בתחילת הדרך וזאת הולכת להיות דרך מרהיבה ומפוארת כי הבחורה פשוט נולדה לעשות את זה. היא ניחנה באיכויות קלאסיות של פרפורמרית מוצלחת: כריזמטית ברמות, מודעות עצמית גבוהה, אינטליגנטית, נראית מצוין, בטוחה בעצמה, מלאת חן וכובשת. ניסיון החיים העשיר שלה הפך אותה למעין שוצף של חומרים ונראה שהיא בדיוק בנקודת הבשלות להפוך את הטרגדיות הפרטיות לקומדיה מצוינת שטומנת בחובה מוסר השכל ותזכורת לשיעורים החשובים ביותר בחיים. איך מתמודדים עם קושי? איך יוצאים ממשבר? איך הופכים את החולשה הכי נאחסית להצלחה הכי גדולה?

ההרצאה הקומית של תכלת גינס תתאים בעיניי לשורה רחבה של מטרות. היא קלאסית עבור אירועים שמבקשים לעודד יזמות, מוטיבציה ופסיכולוגיה חיובית. היא תהיה מצוינת לכל פורמט שמחפש לצקת תוכן מקורי שמעורר השראה והיא לגמרי עוברת כמו כל מופע סטנדאפ אחר, רגיל לכל דבר פלוס ימבה ערך מוסף. ממליצה מאד לקחת חבר וללכת לראות. תצאו משם מחויכים למשעי.

מספר המקומות מוגבל (סטנדאפ) – ראיון ר-ציני

.
כמה נכים צריכים כדי להעלות מופע סטנדאפ? 4 לפחות. זו לא בדיחה, זו כותרת משנה

מחר, 8 באוגוסט, יתכנסו בלבונטין 7 ארבעה אנשים בעלי נכויות פיזיות וסתם זקנה לערב סטנדאפ, שיראה שבאמת כולם עושים היום סטנדאפ. הנכים הם מישל סבח (עיוורון), תכלת גינס (חירשות), דדי גל (נכה בכיסא גלגלים) וקנדי אבלסון (סתם זקנה). אז נכון,  אולימפיאדת נכים זה הרבה יותר מרשים, אבל גם זה שנותנים להם לדבר. הנה ראיון.

 איך נולד הרעיון?

מישל: כשהתחלתי להופיע פגשתי את תכלת וידעתי שהיא מדברת בהופעה על החירשות. אני דיברתי על עיוורון והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל שצוחק גם הוא על הנכות שלו וזה פשוט התחבר כמו פאזל. אבל פזל של 3 חלקים זה לא פאזל, חייבים לפחות 4 פינות, אז צירפתי גם את קנדי שיש לה נסיון יותר מלשלושתנו יחד בסטנדאפ ועזרה לי המון בתחילת דרכי.

דדי: פשוט החלטנו שעדיף לאחד כוחות ומגבלות. עכשיו אנחנו יחד זה כמו מין פאוור ריינג’ר גדול. גיבור על עם כל הדפקטים ביחד…

קנדי: הרעיון נולד בראש של מישל סבח המוכשר והנה ההריון מסתיים ומגיעה ההופעה.

איזו נכות הכי מצחיקה בעיניכם?

מישל: לא יודע אם גמגום זה נכות אבל אם כן זה לדעתי הנכות הכי מצחיקה.

רק מגמגם יכול ללכת לסניף דואר ולבקש מהקופאי בולבול.

דדי: דיסלקטים. כל כך הרבה שגיאות כתיב, עד שאתה שם לב שזה לא דיסלקט בכלל. זה סתם ערס מתכתב בצ’ט עם מישהי. אותן שגיאות.

קנדי: עיוור, כי בדיחות עובדות בשפה ספציפית אבל מה שמצחיק בכל שפה תמיד זה שמישהו הולך ברחוב מתחלק ונופל, ומי יותר טוב בזה מעיוורים?             

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

מישל: סיינפלד. הסטנדאפ שלי, כמו שלו, די מבוסס על אבחנות מהחיים, למרות שאני עדיין לא נקי וטהור כמוהו.

דדי: נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן הייתה שפרפר נחמד זו לא תכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית. מוצצת! איזה מזל שהתקדמנו מאז. השני שהשפיע הוא שחר חסון שאיתו כתבתי משך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות.

קנדי: קומיקאי קנדי גאון בשם מייק מקדונלד ושלושה קומיקאים שמתו מוקדם מדי: סם קיניסון, ביל היקס ומיטץ’ הדברג.

קראתם לערב שלכם מספר המקומות מוגבל. מה מספר המקומות?

מישל: זה תלוי איפה נופיע. במופע הראשון שלנו בלבונטין יהיו 150 מקומות, אם זה אצלי בסלון בבית, אז גג 20 מקומות.

דדי: מוגבל. זה כתוב ברור, לא? האמת שזה תלוי במספר הכיסאות הממונעים שיגיעו. לכאורה, חוסכים כיסא. למעשה, אוטמים את האיזור…

קנדי: לא לדאוג! יש מספיק מקום לכולם. תבואו, יהיה כיף!

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

מישל: אני לא מכיר את כולם אבל לפי דעתי אנחנו לאט לאט הולכים ומתרחקים מהסטנדאפ על עדות, סטנדאפ על ערסים וכדומה, שזה טוב, מיצינו את כל הדברים האלו כבר לפני עשר שנים והגיע הזמן לצחוק על דברים שמשותפים לכולם ולא על מה ששונה בין גבר לאישה או בין אתיופי לרוסי.

דדי: הקומיקאים של היום מפותחים יותר מאשר פעם, יש הרבה פחות בדיחות עדתיות והרבה יותר סיפורים מהחיים. רק מה, מדי פעם מישהו צריך להזכיר להם שהחיים שלהם לא מי יודע מה מעניינים. לא כל חבר מהתיכון שפגשת במקרה בסופר שווה חפירה על במה

קנדי: יש מעולים ויש פחות מעולים ויש ולא מעולים בכלל.

אתם שתי נשים ואחד מכם עיוור. מאיפה אתם דגים מחמאות?

מישל: גם אני יכול לתת מחמאות, והמחמאות שלי שוות יותר כי הן לא שטחיות.

דדי: מה הבעיה לדוג מחמאות? העניין הוא לא מי אנחנו. מישל בחור עיוור, אבל בחורות רואות אותו. זה מה שמשנה. הבנאדם מחליף בחורות כמו את המנורה בסלון. כולנו מחוזרים, תכלת נראית מצוין, וגם מצויידת בכלבה שמתרגמת לה את המחמאות, קנדי היא חתיכת מילף ואני, בחורות מתיישבות לי על הסקייטבורד חופשי. לא סתם אמרו עליי שאני נוח לבריות…

תכלת: מאיפה אני דגה מחמאות? מדושבגים בפייסבוק.

קנדי: נשים לא מאמינות למחמאות בכל מקרה. לעומת זאת תגיד לגבר “חולצה יפה!” ומאותו יום הוא ילבש רק אותה…

 

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

מישל: פרבולה, לקטוז, אצטרובל, או במשפט – אצטרובל פרבולי עם רגישות ללקטוז.

דדי:טומטום. מילה חמודה כזו. יש מטומטם ויש טומטום. מטומטם זה אחד שפישל בגדול. כועסים עליו: “מטומטם!!” טומטום זה אחד שהתבלבל. איזה טיפשון. גם פוסטמה זו מילה מצחיקה. זו מילה שגברים המציאו כדי להוציא עצבים על נשים בכביש: “סעי כבר יא פוסטמהההה!” מילה שתמיד באה טוב. אפילו בשבעה: “איזו פוסטמה היא הייתה…”

קנדי: מלפפון, משכנתא, בלאגן.

מה הדבר הכי מטומטם שאומרים לכם כששומעים על הנכות שלכם?

מישל: “כמה אצבעות אתה רואה?” – כאילו שהרופאים שהחליטו שמגיע לי תעודת עיוור לא בררו את זה קודם…

דדי: אוהו, בתור מה שאני, אני שומע המון דברים מטומטמים. פעם הופעתי באיזה פאב באיזור חולון בת ים ראשון יבנה לא משנה איזו עיר, הכל מתאים, ואני על הבמה, נותן את הכי טוב שלי, והקהל בשוק. דומייה. יכול להיות שאני סתם לא מצחיק, אבל בכל זאת, מדובר בקטעים שעבדו איזה פעם פעמיים. קיצר אחרי ההופעה נתקלתי באיזו פוסטמה (אמרתי שזה בא טוב?) והיא אומרת לי: “פחדנו לצחוק, שלא תיעלב…” לא תיעלב?? בשביל מה אני עולה לבמה? בשביל להיעלב? אני עולה בשביל להעליב! (סתם , את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אבל את כל השאר כן, כולל זה שהיא פוסטמה 🙂  )

תכלת: כשרואים את  מכשירי השמיעה ושואלים איך אני לא מתחשמלת מהם במקלחת.

קנדי:  את עדיין יכולה לקיים יחסי מין? ברור, אבל רק בבוקר?

מה התפיסה הקומית שלכם?

מישל: אני מנסה בסטנדאפ שלי לצחוק על מה שנכון באמת. להגיד שבית של גבר תמיד יהיה מבולגן ובית של בחורה תמיד מסודר ונקי זה מאוד סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שבחורות לא יודעות לנהוג זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שכל הרוסים ככה או כל המרוקאים ככה או כל האשכנזים ככה, זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. אני אומר מה שנראה לי נכון באמת ומשם מוצא מה מצחיק בזה.

דדי: מה שמצחיק מצחיק. אין בעיה לדבר גסויות כל עוד יש תובנה מאחוריהן. אין שום בעיה לדבר על כיסא גלגלים כל עוד זה מצחיק באמת ולא בינוני. אני לא אעשה סתם משחקי מילים על ישבתי-עמדתי-הלכתי. לא בשביל זה אני עולה לבמה. אני עולה בשביל טמטום ונונסנס ולא בשביל ציניות מפגרת. לא סתם אחד הקטעים האהובים עליי הוא שהנכות שלי משתנה בהתאם לבחורה שאני מדבר איתה. אם היא יפה אני מרגיע שהכל בסדר, משוויץ בתנועות ברגליים, אם היא פחות יפה אני חייב לבאס אותה בשביל להיפטר ממנה: “לא..כפרה, לא כדאי…אני משותק” מגזים סתם. דופק על הרגל עם קילשון, לוקח ברנר, מפזר סוכר על הרגל מקרמל את הרגל כמו קרם ברולה: “הנה, ראית? שום דבר…”

קנדי: קשה לי להגדיר אותה, אבל חנה לסלאו היתה בהופעה שלי וקראה לי מצחיקה, חכמה ונועזה, זה מחמאה?

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שני קילומטרים?

מישל: אני ממשיך להסתובב בבמות הפתוחות ומחכה לפגוש איזה גמד או ננס, איזה מגמגמת או אילמת כדי להוסיף אותם לצוות. עד אז אני מקווה שנמשיך להופיע ארבעתנו בעוד הופעות משותפות מוצלחות.

דדי: איפה אני עוד שני קילומטר? בערך שני קילומטר בכיוון הלא נכון ממה שהייתי צריך להיות. לא מבין למה דחפת לי את הכיסא. האוטו שלי שני קילומטר אחורה. טומטום.

קנדי: בעוד שני קילומטרים אני עם הופעה מלאה בעברית, וסיטקום מצוייר כמו Family Guy!