אורות. מצלמה. זה עוד חיקוי שבלוני ולא מדויק במיוחד של מנהיגנו האהוב, דונלד טראמפ. הקהל החי פורץ במחיאות כפיים. מולו סלבריטי מחופש לסלבריטי אחר קורץ אל הקהל. "היי חברים, זה באמת אני. אני ממש פה באופן חי מולכם ויש לכם את הכבוד לראות אותי". הקהל החי פורץ במחיאות כפיים. סגן הנשיא נכנס מימין. הקהל החי פורץ במחיאות כפיים. 

לרגע אפשר לחשוב שזה באמת סגן הנשיא. לא מלהיב כמו מועמדת לכוכבת קולנוע, או קומיקאי עם סדרה משל עצמו שהחלטתם שעדיף לבלות את הזמן בבהייה מולו. הנשיא, כצפוי, מנסה כמיטב יכולתו לספק חיקוי שיתעלה על החיקוי של טראמפ את עצמו. הוא מנפנף בידיים פתוחות מול הפנים ומקשקש משהו חסר פשר. הקהל צוחק כמו שרק שלט "נא לצחוק" יכול לגרום. "כבוד הנשיא", זועק הסלבריטי, "זה שבת בערב חי!"

"סאטרדיי נייט לייב": ממוסד תרבותי לחיקוי

"דניאל, אני רוצה שתעביר ביקורת על סאטרדיי נייט לייב", כותב לי העורך. "מגניב. שמעתי שנינט בדיוק זכתה בעונה הראשונה של כוכב נולד ואביניבי אובוהבה זכתה באירוויזיון. אתה רוצה דאבל פיצ'ר על 'גבעת חלפון' באותה הזדמנות?", הגבתי ברלוונטיות חריפה שחשבתי שתצחיק מישהו בעתיד. "אתה רוצה כסף?", תהה העורך. "כן, אני יהודי טוב, אני אוהב כסף", עניתי ביותר כנות מהצפוי. בסדר. ננסה. 

סאטרדיי נייט לייב היא מופע חי שחלקו מערכונים מוקלטים מראש שמשודר בארה"ב, באופן מפתיע להחריד, בשבת בערב. קטע שאף פעם לא ממש תפס חזק בישראל, שבה שבת בערב בניו יורק שווה ארבע לפנות בוקר בראשון. פה אנחנו מתגבשים סביב המהדורה המרכזית של מוצ״ש, שמצחיקה בהתאם לערוץ שבו צופים, וסביב שנאה למוצר המקומי המקביל – ״ארץ נהדרת״, שהאמת שהיא תוכנית מצוינת אם אתם ממש בקטע של לראות את האנשים מהפרסומות ממשיכים לעשות את אותן דמויות מהפרסומות בין הפסקות פרסומת שבהן אותן דמויות מוכרות לכם דברים וביטוח ובנק. אז כן, יופי של דבר.

בישראל אנחנו מכירים את סנ״ל (כן, ככה) בעיקר בתור הרקע של חלק מכוכבי הקומדיה הגדולים של 50 השנים האחרונות, ובעשור האחרון בעיקר כ״ריל״ מזדמן ב"טיקטוק" הזה של הצעירים, או סרטון של חמש דקות ביוטיוב. וכן, 50 השנים. התוכנית הראשונה, שאחורי הקלעים שלה אפילו זכו לקומדיה משל עצמם, שודרה ב-11 באוקטובר 1975 – תקופה שבה היה מסך ביתי אחד, והתחרות הייתה מול שלושה דברים אחרים ששודרו ברשתות המתחרות הגדולות בארה"ב. בזמנו, NBC הייתה מהפכנית עם ביקורת חקיינית על השלטון, חדשות אירוניות ודמויות מטופשות להחריד ששיקפו לא רק את העשיר והיפה, אלא גם את המזעזע והמכוער, לא רק את בעל הכוח – אלא גם את ההוא המעצבן מהעבודה, ההוא המעצבן מהחופשה וההוא המעצבן מהתור למשרד הפנים. אותנו. 

אי של שפיות או נוסטלגיה בלבד? 

אממה? בשנות ה-70 פוליטיקאים עוד לקחו את עצמם ברצינות. הם חיו בדרמה מלאת חוקים ונאומים דרמטיים, ולראות אותם בקומדיה היה חדשני. כיום? תשאלו את תושבי גרינלנד באיזה מין קומדיה הם חיים בשנה האחרונה. אפשר לחלופין לעשות תחרות שתייה ושכיבות סמיכה משולבת עם שר המלחמה פיט הגסת׳. וככה זה באמת עובד. המלך לא סתם עירום, הוא מודע לזה בהחלט ומנפנף את הזין שלו בגאווה מול קהל של צופים שמחזיקים שני צבעים של שלטים: ״לך״ ו״וואו איזה גדול״.

קראו גם: הקומיקאים של סאטרדיי נייט לייב. לפני ואחרי

והסנ״ל? היא עושה את ההפך. היא מזכירה לנו באופן חצי מנחם שפעם עוד היה פה משהו ששווה ללעוג לו, בזמן שהיא מספקת מעין אי של שפיות. כזה שמגיש את הטירוף שלו בקריצה, שאומרת ״שנינו יודעים שמה שקורה כאן הוא לא בסדר״ וצוחקים על זה יחד. ומתחבקים. ואומרים שיהיה בסדר. ומעבירים לסרטון הבא.

כ

The post האם סאטרדיי נייט לייב עדיין רלוונטית? על הולדתה ודעיכתה של תוכנית הקאלט appeared first on ילדי הקומדיה.

מה קורה בקומדיות של סוף 2025? בגדול, עונה חדשה של "אותה גברת בשינוי אדרת" (זאת נועה קולר. תיראו מופתעים) נפלה על המדינה – עונת חורף 2025. אמ;לק? בשלב הזה אני מתקשה כבר להבחין בין הפרסומות לסדרות, כי כולם משחקים את כל הדמויות בכולן, וזה הכול פרסומות. אבל אוקיי. מיקומות, דרך מטכ"ליסטים עד חזי ובניו – מה כולם שכחו? 

יקומות | טרלול מבוקר

מה הפעם? רועי כפרי עושה פרסומת ל"סמיילינג פרנדז". אבל אין לו חברים, אז הוא עושה את כל התפקידים ביקומות. אז זה "סמיילינג רועי". או "רועי המחייך". קריפי. מוזר. הקאתי דם. דודו בא בצהריים אל הבת של השכן. זאת רועי כפרי. הוא שופך על עצמו גלון של חלב ומשחק בשובבות עם פטמה אחת דרך החולצה. הפאה שלו פרועה על צד ימין וכולו צועק "קח אותי אריאל שרון". זה גם מה שכתוב לו על החולצה. המסר הוא שאתה צופה בטלוויזיה, שבה אתה הצופה והטלוויזיה היא הטלוויזיה. הבנת את זה ,כפרי? 

העלילה ביקומות? אין עלילה. יש ציטוט של ציטוט. הנה הצופים היחידים של ערוץ איקס-עשרה, זוג קשישים, ושניהם רועי כפרי. הנה סטנדאפיסט בסיוט הכי גדול של עצמו. והכל בעטיפה חרדתית של חלום בתוך חלום בתוך חלום.

מרשל מקלוהן כתב פעם משהו בספר לגבי טלוויזיה. אז בסופו של דבר התגובה שלי היא לטלוויזיה 50 אינץ' OLED שקניתי לפני חודשיים, וסיפקה פלטפורמה מהממת למשפוך הסדרות ששילמו לי כדי לכתוב עליהן. משלמים לי כדי לכתוב על זה. המילים האלה הן כסף. נו, קומדיה. הקאתי דם. מכירים בו בורנה'ם? בוּרנְהָאם? אני כל כך לבד. בסופו של דבר, נותרתי עם שאלה אחת בלבד – האם רועי כפרי מתפתח בסופו של דבר לרועי עירוני?

מקום טוב | לא למות

במקביל, נועה קולר, שבאופן מוזר משחקת איתו באותו סטורי-ארק, ה"אולפני הרצליה יוניברס", מתעקשת שהסרט שהיא חיה בו הוא דרמה, ."מקום טוב", אבל מסרבת למות. במקום זה, גם היא בוחרת לשקף לנו את האופן שבו היא רואה טלוויזיה. שזה כמו כפרי, אבל משעמם. הזוג שדועך מול המסך הוא לא שיקוף של רעיון של ציטוט של פוסט-מסחריות, אלא צל חיוור של חיות שמאבד את עצמו, את החיות שלו ואת הסיבה שלו לחיות. בעיקרון, אלו החיים הבינוניים שלכם – אבל על מסך. ״תראה, צוץ, ייאוש משלנו״.

נועה, בובל'ה. בדרמה את אמורה למות, לא לשבת תחת תאורה של מיליון דולר ולבכות על מר גורלך. את זה אנחנו אמורים לעשות. עם תאורה מאיקאה. על ספה בבית. לא באולפני הרצליה. אם הייתי רוצה לראות את החברים שלי רבים, הייתי בא אליהם הביתה ומכין להם מרק. שלפחות יהיה מה לזרוק כשרבים. לא יודע. זו דרמה, אז לא ראיתי את הסדרה שלה. אבל היי היא שיחקה מצוין את הקופה הראשית בקופה ראשית.

הורסת | עדיין מטומטמת

אגב קופה ראשית, גם הקופה המשנית (קרן מור) משחקת קופה משנית לקופה ראשית אחרת (בת חן סבג) בעוד קומדיה חדשה "הורסת".  בעוד אני עדיין חולם להקים להקת קאברים בשם קֶרֶן נוֹ-מוֹר, מור משחקת את המטומטמת אצל היוצרת של "מטומטמת". שזה כבוד. והיא כבר לא מטומטמת. היא משת"פית בחקירת רצח באשקלון. אם היא באמת היתה גדלה באשקלון, היא היתה סותמת את הפה, כי סניצ׳ס גט סטיצ׳ס (מלשנים נהיים תפרנים?)

כמה תל אביבי צריך להיות כדי לעשות רומנטיזציה להמשך של חצי שעה עם כביש 4?

ומה הכי מטומטם? הפרוטגוניסטית בסדרה "הורסת" חוזרת ל"עיר הולדתה" אשקלון כדי לפתור תעלומה. עיר שנמצאת חצי שעה נסיעה מתל אביב, או ראשון, או חולון, או כל מקום שהוא לא ״סוף העולם״. לא מסע אפי אל הצד השני של הפלנטה, סך הכל רכבת. זה אשקלון, כפרות, לא טורקמניסטאן. לא תהיה לה בעיה לחזור לישון בפתח תקווה. מקסימום קצת פקקים.

מטכ"ליסטים | קמר"ש הלור"ל 

ואם כבר לשדוד מהאמריקאים, מה עם קומדיה על טמטום צבאי? מטככ"ליסטים, כלומר, לא דרמה עם שחקנים קומיים, כמו "המפקדת" (אפילו שג'ובניקיות שלוקחות את עצמן ברצינות תהומית זה הכי מצחיק) או "שתי סיכות וחצי" (נו, הסרט הזה עם החיילות והשדכן). הפעם זה על גברים. הנה, תראו – סטיב קארל עשה את זה עם "כוח החלל" (Space Force), אז למה לא שייטת מטכ"ל? וכן, זה המשרד. וכן, זה בצבא. וכן, זה המשרד בצבא. וזה גברים הפעם. לא פקידות. תומכי לחימה. 

והיי, ממש כמו ב"ספייס פורס", הסיפור הוא על יחסים בין איש צבא לבן שלו. אממה, הגיבור הוא לא הגנרל. הוא רנ"ג. כן, רנ"ג. אחד משלנו. חפ"ש שעשה טעות ונתקע בצבא עד שעדיף כבר היה להישאר במדים, כי הם מסיחים את הדעת מהקרחת. אופס. והיי, זה השק"ם. כי על המבצעים לא צוחקים. אבל השק"מיסט? הו-אל-תשאל. כי אם כבר, אז שגם זה יהיה קופה ראשית. ואיפה השק"ם בסיירת הזה? בשנה שבה אין "התרחשות ביטחונית" אין מלחמה. יש צבא כזה של פעם, שמקווה למבצע מוצלח. כיפלי בצל וטוויקס בעשר שקל. 

וחוץ מזה הגיבור אשכנזי, אז שמו לו כתם על האף כדי שיהיה משהו לא גזעני לצחוק עליו – כתמים על הפנים. מה שכן, המלודרמה משכנעת. משכנעת שהכותב בן 50 ואין לו מושג איך צעירים מתנהגים. גם לא ב-2002 (סטינג היסטורי! ולמעשה תירוץ למה אין לאף אחד סמארטפון, ולדחוף את הראש של גדי סוקניק אומר ״אלה תחילת שנות ה-2000, והרי החדשות״). אז כן, זה "מביא את הדחויים לפרונט", אבל זה הדחויים שאנחנו כבר מכירים. ברטפלד וזרחוביץ׳. שהוא כל כך דחוי שהוא ביים, כתב ומככב בתור השוטר אזולאי, או שילוב מוזר בין פריקוול לסיקוול של סלאח שבתי. והמלחמה? מלחמה? איזו מלחמה? זה 2002 ואין-אינתיפאדה. הדרמה היא רומן מהצד. 

ילדחרא | קרטמן פוגש את רעננה

״החיים שלך דבש״, אומרת האימא של קרטמן בגרסת ה-IRL  הישראלית הגנרית (לבן. רעננה. גנרי. חצי-חצי שאין לנקוב בשמו). ואני תוהה מה גרוע יותר – בריונות של חטיבת ביניים או טילים. גם כאן, אין מלחמה. זו ישראל של מתישהו. לימבו מנותק. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי הקשר. 

ומה קורה פה? בילדחרא זה סיפור התבגרות והתגברות של נער שאני מניח שמישהו היה קורא לו ״בלתי נוירוטיפיקלי״ בשכונה שקטה ברעננה. עם כל הדרמה של שכונה שקטה ברעננה. מכות בבית ספר, אבא מביך, אמא מגוננת וצלצולי פעמונים. של בית ספר. 

אבל היי, זה טוב. זה אמיתי. הדינמיקה שם, אפילו שהדיאלוגים קצת קרטון, והדמויות בילדחרא מדברות קצת כמו צ׳אטGPT שביקשו ממנו לכתוב משפחה מסביב לדמות אחת מורכבת, להלן ״הילד״. שהוא לא מאוד מורכב. כלומר, הוא כן, אבל הוא אריק קרטמן, שעושה מניפולציה על נשיא ארה״ב כי לקחו לו את הטלפון כי הוא קיבל 47 במבחן בבית ספר. אבל נשיא ארה"ב זה אבא שלו. 

בקיצור, רואים שכולם התחדדו ממש בדינמיקה משפחתית, הז׳אנר האהוב על היוצרים. או הקהל. או הדבר היחיד שפס הייצור הזה יודע לייצר. וגם כאן אנחנו בבועה שבה הדינמיקה היחידה האמיתית היא מה שהילדים עושים בבית הספר. ואין מגפה. ולא היתה מלחמה. והכל כרגיל. 

חזי ובניו | בורקס בפיתה

במקביל. כלומר, יקום מקביל. "חזי ובניו" נותנת פרספקטיבה לכמה כל יתר הסדרות התקדמו, בזמן שחזי ובניו נותרה ממתק לבומרים שצריכים מציאות פשוטה עם דודות צעקניות ודרבוקות ו״אח שלנו מתחתן״. האסתטיקה: זו הופעת דראג, אבל נשים של נשים. וגברים של גברים. הכל גרוטסק, ומזרחים זה עם חם. ממש כמו פעם. במפעל.

בזמן שהמשחק בסדרות האחרות נע בין אמין למדי למשכנע, ובניו בעיקר נראית כאילו השחקנים לועגים לדמויות של עצמם, במקום להיות הן. כאילו שכחו שהקומדיה אמורה לבוא מהסיטואציה. לא מהקולניות. לצעוק זה לא מצחיק. בשביל זה יש לי שכנים. כי למה לעשות את סלאח שבתי של שנות ה-2000 המוקדמות, כמו במטכ"ליסטים, כשאפשר לעשות את סלאח שבתי המקורי? מזרחי נלעג, רגשני ודביל. פיזדץ כמה שרואים שהשחקנים יותר חכמים מהדמויות, והנחיית הבימוי היתה ״עממי יותר״. וזול. כל כך זול. סצנה ברכב עם רקע מהאייטיז מוקרן על החלונות, ומשחק שלא הייתי קונה גם במבצע. 

קנה גרוטסקי קבל זול בחינם. והעלילה? תחשבו ״ביום של החתונה של הבת שלי!״ זו המלודרמה של הרובוטים מפיוצ׳רמה פוגשת קומדיה טורקית, אבל עם מזרחים. תרגום זול מספרדית. ומרלון ברנדו הישראלי בתפקיד חייו. אבא סטרייט. 

בקיצור, זאת לא קומדיה. זו דרמה עם משחק כל כך זול ונלעג שלא נותר אלא להוסיף את התיוג ״קומדיה״ כדי לנסות לדלות עוד צופה וחצי לשריפת פח זבל. ומלחמה? אין מלחמה. יש אייטיז בשכונה.

שורה תחתונה: הקומדיות של סוף 2025 בואכה 2026 (אליה הצטרפו זגורי ואואזיס במדבר) לא רוצות להראות לנו משהו חדש. הן רוצות להזכיר לנו. לצטט לנו. להחזיר אותנו לתקופה תמימה יותר, שבה אין שום דבר שם בחוץ, חוץ מדינמיקה משפחתית. תקראו לזה ״החורף של וין דיזל״ – כי כל מה שיש בו זה הדבר הכי חשוב. הכי הכי חשוב. הכי הכי הכי חשוב – משפחה. כי אם כבר שונאים אותנו, עדיף שזה לא יהיה בגלל אנטישמיות – אלא כי מכירים אותנו.

איפה משודר

מקום שמח (כאן 11) — עלתה: 2.11.2025

• יוצרים: נועה קולר, רם נהרי (נהרי גם ביים)
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: ורד במשבר גיל 40; אמה המבוגרת מבקשת ממנה “להרוג אותה”, וזה דוחף למסע פרוע (ומצחיק-כואב) לחיפוש טעם בחיים

יקומות (כאן 11) — עלתה: סוף נובמבר 2025 (שידור/סיקור סביב 24–25.11)

• יוצרים: רועי כפרי, גון בן־ארי
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: קומדיה “בין שפיות לנונסנס” – הומור אבסורדי שמנסה לפצח משבר קיומי/מוות/חיים, בפורמט שמרגיש לעתים כמו יצירה-על-סף-התפרקות
  

הורסת (HOT / HOT3 / NEXT TV) — עלתה: תחילת נובמבר 2025F

• יוצרת: בת חן סבג (גם מככבת)
  
• איפה משודר: HOT3, HOT VOD, NEXT TV
  
• פרמיס: אבישג “אבי” קוסמה, פליטת ריאליטי, חוזרת לאשקלון לכאוס משפחתי: אמא בהתקף, גופה/מוות מסתורי, חקירה משטרתית — וברקע “קללה” על נשות המשפחה
  

חזי ובניו (HOT / NextTV) — עלתה: יולי 2025 ynet+1

• יוצרים: לימור צרפתי־פרץ (בהשראת משפחתה) בשיתוף רז יובן ומיתר פרהט־פרי
  
• איפה משודר: HOT + NextTV
  
• פרמיס: “טלנובלה קומית” משפחתית-מזרחית: מוסכניק עיראקי וארבע בנות; הצעירה הורסת חתונה ואז מתברר שיש “קללה” סביב נישואים במשפחה
  

מטכ״ליסטים (yes) — עלתה: 18.12.2025

• יוצרים: ערן זרחוביץ׳, מויש גולדברג, אילן שפלר | בימוי: בעז פרנקל
  
• איפה משודר: yes
  
• פרמיס: דרמה קומית על הווי “ג׳ובניקים” בסיירת מטכ״ל בשנות ה־90, עם ציר אב–בן: הבן מגיע לשק״מיסט ביחידה והאבא הוא רס״ר המחנה
  

The post הקומדיות הישראליות של סוף 2025: שכחו מה היה פה בשנתיים האחרונות appeared first on ילדי הקומדיה.

"ילדחרא” משודרת רק ב־yes, וזה, סליחה על הביטו, ממש חרא מצידם. זו סדרה שכולם צריכים לראות.

בימים האחרונים יש לי משימה חדשה בחיים: למנוע מהילדים שלי לגלות אי פעם שילדחרא קיימת. לא ברור לי איך אריאל ויסמן (כתיבה) וניב מג׳ר (בימוי) הצליחו לקחת את חוויית סוף היסודי ותחילת החטיבה, לשחזר אותה בצורה ריאליסטית לחלוטין, ולסגור אותה בשבעה פרקים קצרים, מהודקים ובלתי נשכחים ב־yes.

הילדות כמו שהיא באמת

יש כאן את המורים שלא אכפת להם, הורים שתקועים בעצמם ולא רואים את הילדים ממטר, בריון כיתתי שאיש לא שם לב אליו, פדופיל שכונתי שכולם מכירים, ערוצי יוטיוב סודיים שכמה הם כבר מזיקים, וציורים גסים ואלימים שמתפקדים כמעט כמקהלה יוונית. אם בטעות מנסים להכחיש את המציאות, או גרוע מזה: לפתח אמפתיה לאחת הדמויות,  הם שם כדי להזכיר לצופה את המציאות.

כאמא – אסור שידעו

אסור, אבל באמת אסור, שילדים שלי יגלו את האמת על העולם, אני כאמא מרגישה שחובתי להסתיר מהם את העולם האמיתי, עד שיגלו אותו בעצמם וייפלו על הפרצוף כמו שאני נפלתי בגיל הזה של סוף היסודי. אסור להם לדעת שלפעמים אי אפשר לנצח את הבריון, שהפדופיל השכונתי החביב, אם רק יתמיד, יזכה בפרס, שגם מבוגרים שרוצים לעזור (אפילו אם הם המאהבת המתוסבכת של אבא שלהם) לא תמיד מצליחים ושיש מורים שבאמת, אבל באמת, לא אכפת להם.   

אל דאגה, זה גם מצחיק

רגע, זה מבאס אתכם? אל דאגה, זה גם מצחיק. מאוד מצחיק. שי (שמואלי דוקטור, תגלית עם תזמון קומי מרהיב) הילדחרא הוא שמן, לא מוצלח במיוחד בשום דבר. וגם אין לו חברים. אבל יש לו תוכנית, והתוכנית הזאת גם לרוב עובדת. הוא חכם מאוד, שנון ומסוגל לשלוף ברגע את התשובה שתביא לו הכי הרבה תועלת לכל שאלה. הוא יכול להסיט מעצמו את תשומת הלב של המורה התורנית, להעיף ממנו את הפדופיל השכונתי ולסחוט את אבא שלו בהצלחה לא מבוטלת, כשהוא מגלה איזה אפס הוא. אי אפשר שלא להיות בעדו.  

אבל הוא לא יכול לעשות הכל. הוא לא יכול להעיף מעליו את הבריון הכיתתי, שלא מפחד מכלום. הוא לא מצליח לרכוש חברים כי הוא קטנוני ונקמן כמו, ובכן, כל הסביבה שלו, והוא לא יכול להמשיך את תוכנית הסחיטה המפוארת שלו כי, אה, מה בעצם יעשה עם זה? וכך הוא מוצא את עצמו מסתבך יותר ויותר, לפעמים מצליח לתקן משהו כשמשהו אחר קורס, ולפעמים מוצא את עצמו מסובך עוד יותר. 

הפדופיל השכונתי

אי אפשר שלא להתעכב על הפדופיל השכונתי, בגילומו של יובל סגל בהופעה רבת־ניואנסים, אמינה ומטרידה. הוא תמיד בגינה, תמיד מדבר עם ילדים, ותמיד נראה קצת לא בסדר.

כששי נדחק לבקש ממנו עזרה, משום שההורים שלו – יקי התקוע והבוגדני בגילומו של יורם טולדנו ורותי המנותקת בגילומה של אפרת בן צור – לא באמת מבינים שיש בעיה, וכשאחיו הגדול, בגילומו של דאלי שכנאי, לא באמת מצליח לעזור גם כשהוא מנסה, גם התוכנית החצי־אפויה הזו מתחילה להתגשם.

הכול עובד בזכות חריצות, התמדה, ובעיקר בזכות זה שהוא תמיד שם. לא משנה כמה תלונות יוגשו עליו – הגורמים המוסמכים לא יעשו כלום.

לא סטריאוטיפ, מציאות עם פתח לעונה שנייה

נשמע רחוק מהסטריאוטיפ? נכון, וזאת אחת מהסיבות שבגללן החוקר הפרטי שלא מצליח להבין מה קורה סביבו (מנשה נוי) לא באמת מצליח להבין מה קורה סביבו. אבל זאת סיטואציה שמוכרת להרבה מאד ילדים. הרבה יותר מדי. 

מנחם לחשוב שאולי הילדות הדפוקה שלנו הייתה מצחיקה באיזושהי צורה, ושאולי המבוגרים שנראו לנו כילדים סתומים ומנותקים, ובכן, באמת היו כאלה. אה, ושבאמת לא עשו שום דבר לגבי הפדופיל השכונתי כי הוא "נראה לא מזיק". 

אז מה, יש סוף טוב? סיום סגור? תקווה לעתיד? אגיד לכם מה כן יש…

פתח לעונה שניה.

The post סדרת הקומדיה שלא תרצו שהילדים שלכם יראו | ילדחרא (yes), ביקורת appeared first on ילדי הקומדיה.