"רק לאחר שהכרתי את פועלו של בן-גוריון התחוור לי, לפליאתי, שאמא אינה יחידה בדורה. לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם."
איזה קטעים, הפעם שני קטעים מספרו של שבתי טבת "יומנים מאתמול" הוצאת כנרת זמורה ביתן.
השיעור לפסנתר
החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת -לפחות בשנותיה הראשונות כאן-שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר.
נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.
מדעים מדויקים
רק לאחר שהכרתי את פועלו של בן-גוריון התחוור לי, לפליאתי, שאמא אינה יחידה בדורה. לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם. אמנם, אצלו נגלה הדבר תוך עיסוקו בענייני המדינה, ואילו אצלה רק בענייני משפחה. אף-על-פי-כן, היתה זהות מהותית בגישותיהם. כך, למשל, בן-גוריון לא הודה מעולם שאכן נסע לצרפת ערב מבצע קדש, ואמא לא הכירה עד היום בעובדה שהיו עכברים בבית.
יומנים מאתמול לרכישה באתר של כנרת זמורה ביתן