ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים. איתי עמוס מסביר למה זה לגיטימי
הרבה זמן כשחשבו על סטנדאפ ישראלי, חשבו על סטנדאפיסטים מלאי כריזמה או שריריריים או עם בדיחות מובנות, כלומר עם ביטחון עצמי. איתי עמוס, שעל פי מחקרים עדכניים היה שותף שלי לדירה, החליט לעשות ערב סטנדאפ לחסרי הביטחון בשם "ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי". לצערי, הרעיון המטומטם הזה הצליח ועכשיו הם חוגגים שנתיים, אז אני חייב לכתוב על זה.
למה החלטת על ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?
יום אחד ישבנו כמה חברים אחרי ערב סטנדאפואטרי שילדי הקומדיה ארגנו ומישהו שאל את רונה טל (אושיית פייסבוק בעבר וסטנדאפיסטית חסרת ביטחון בהווה) למה היא לא עושה סטנדאפ. היא אמרה שאין לה מספיק ביטחון עצמי. אז שאלתי אותה אם הייתה מסכימה להופיע בערב סטנדאפ שמיועד לחסרי ביטחון עצמי, והיא אמרה כן. אז הבנתי שעליתי כאן על משהו.
בעיקרון בתור בנאדם חסר ביטחון עצמי או טבעיות על הבמה (ומחוצה לה), תמיד נורא הפריעה לי הדרישה הזאת בסטנדאפ לשדר ביטחון ולתקשר עם הקהל. חשבתי שאם אקים ערב שמצהיר מראש שהוא חסר ביטחון עצמי, אז הקהל מראש לא יצפה לזה וזה ישחרר את המופיעים מהלחץ להופיע בצורה מוחצנת ומקצועית שלא מתאימה להם. ככה הם ירגישו יותר בנוח ויעיזו יותר, קודם כל בכלל להופיע, ואחר כך אולי גם לנסות דברים לא שגרתיים.
וזה באמת מה שקרה – היום יש לא מעט מופיעים שהתחילו את דרכם בערב (רונה טל, נדב זלוטקין, יונתן אלחנן, דנה פינסקר, ואפילו אח שלי עידן עמוס, שהתחיל ממש לאחרונה וכבר הולך לו יותר טוב ממני), והופעות לא שגרתיות נהפכו לדבר די שגרתי.
מי אתה? לא מכיר אותך.
אתה גרת איתי, מה אתה משחק אותה? טוב, בוא נעמיד פנים שהראיון הזה לא נפוטיסטי.
אני איתי עמוס, בן 31 מתל אביב, בעל תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ועובד כבר 12 שנה בארכיון של החוג. עושה סטנדאפ כשלוש שנים, בעיקר בבמות פתוחות. כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני עונה שאני בטלן רנסאנס, כלומר אני מתעצל לעשות דברים בהרבה תחומים – כתיבה, קולנוע, מוזיקה, יזמות, יבוא מזון. באף אחד מהם אני לא עושה כמעט כלום למרות שאני חולם לעשות כבר הרבה שנים. רק בסטנדאפ איכשהו אני עושה קצת (ממש קצת) יותר. אבל בעיקרון אני אף אחד עדיין.
מי לדעתך הקומיקאים שהשפיעו על החברים הקבועים בערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?
אני מניח שקומיקאים עם פרסונה של לוזרים כמו לואי סי קיי, וודי אלן, לארי דיוויד, או נאור ציון. אבל בטח גם קומיקאים נסיוניים כמו אנדי קאופמן, מיטש הדברג, חנן גולדבלט. אבל האמת שאני לא יודע באמת כמה הסטנדאפיסטים אצלנו מושפעים בצורה מודעת מקומיקאים אחרים. הם נוטים להיות די אוטיסטיים ועסוקים בעולם הפנימי של עצמם.
זו טענה שאני שומע הרבה, בעיקר בקשר אלי. כי באמת אחרי איזה 20 פעם שהנחיתי את הערב אני כבר יותר מדי בטוח בעצמי, שלא לומר זחוח ומעליב את שאר המופיעים והקהל, בשביל להתאים לערב. אבל אני חושב שאנחנו יותר חסרי ביטחון-פרנדלי מחסרי ביטחון באמת בשלב הזה. אנחנו כבר לא יכולים להבטיח שכל מופיע יהיה חסר ביטחון, אבל לכל מופיע חסר ביטחון תמיד יהיה בית חם ומכיל בערב. כל עוד הוא לא משעמם.
מה אתם חושבים על קומיקאים עם ביטחון עצמי?
מה התפיסה הקומית שלכם?
אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל יאללה אני אדבר בשם כולם כי מה אכפת לי. אנחנו מאמינים שלהצחיק זה רק ההתחלה בקומדיה. ברור שכל קומיקאי הוא מצחיק, לפחות בעיני מישהו, אחרת הוא לא היה קומיקאי, אבל מעבר ללהצחיק יש עוד דברים שחלקנו מחפשים בקומדיה – שתהיה מפתיעה, מעוררת עניין, מעוררת רגש, מלאת דמיון, לא מתאמצת, לא נופלת לשטאנצים מוכרים וצפויים. ויש הרבה אנשים מצחיקים שלא מצליחים לעמוד בתנאים האלה, ואותי אישית הם הרבה פחות מעניינים. אני חושב שבערב שלנו אנחנו לא תמיד מצליחים אבל לפחות מנסים איכשהו לעמוד ביעדים האלה. הצעד הבא יהיה להשתלט גם על הקטע הזה של להצחיק.
האם לדעתך חלק מכם יוכלו גם להגיע לקהל המיינסטרימי הצמא לחסרי ביטחון כדי לתת להם מכות?
מה המילה שהכי מצחיקה אותך?
מה התכונה הכי חשובה לשותף לדירה?
ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים ברוסט מיוחד בהשתתפות מיטב מופיעי הערב, ביום שלישי 21.8 בשעה 21:00 בהודנא, אברבנל 13, תל אביב, כניסה חינם.