הבדחן – פתיחה של ספר שלא נכתב, מאת דרור ניר קסטל

“נו, תורך”, מנהל המופע מאיץ בי. תמיד תוקעים אותי באמצע, בין הרקדנית-חשפנית ללוליין. אני מביט בקהל, ערימות של זרים שהצטברו רק כדי שיבדרו אותם, ואני בחלק השני, המיעוט, מאלו שבאו לצפות בהם, מאלו שמצפים מהם לבדר. טעות לראות בכל סוגי הבידור אותו דבר. בהתחלה חשבתי שאני כמוהם, כמו הזמרת או הרקדנית, תפקידי לענג את החושים. איזו שטות, אני עונה ליצרים אחרים לגמרי, אני כמו הלוליין, הם באו לראות אותי שורד אלא שהם החבל שלי, וזו מלחמה שסופה לא תמיד טוב ואני לא לעולם שורד. כך אני נכנס למקומות האכזריים  ביותר של קרבות השעשועים, ובהם המטדורים והגלדיאטורים.

אבל היום לא מתחשק לי הקרב הזה. אין לי כוח לפנים המפהקות, לציפייה הפסיבית, אני רוצה שהם יתאמצו קצת בשבילי, אני רוצה לראות אותם שורדים. אני יכול לעלות וישר לתקוף אותם בזה אחר זה, את הניסיון כבר יש לי, וכמו במלחמה אכן זו ההגנה הטובה ביותר, אבל זהו צעד קל מדי, אפילו בשבילי. אולי היעדרי ייצור אצלם ציפייה אחרת לגמרי, הבדחן הלא קיים. נו, זו קומדיה פורצת דרך.

“נו, למה אתה מחכה?”, מנהל המופע מכין את המקל. אסור שהקהל יבחין בשקט, ואסור לאף מופיע לפרוש. אולי מותר אבל במחיר הרעב.  לקהל מותר לפחד מהשקט, לי אסור. אלו שני הזיכרונות העתיקים והיציבים ביותר אצל הבדחנים. כמו כולם הם היו ילדים וניסו לשעשע את חבריהם או את המבוגרים, ושני דברים הם זוכרים: את הבדיחה שזכתה לצחוק רב ולקול תרועה רמה ואת הבדיחה שזכתה לשקט מוחלט. הזיכרון השני חזק יותר כי הוא מערבב את הפחד. אבל שני הזיכרונות הראשונים האלו הם הצעד הראשון בלהבין מהו הומור.

חוסר החשק שאני חווה כרגע לא נובע מהסיפור החוזר ונשנה של הליצן העצוב. הוא סיפורו של ליצן אדיש שהתעייף מהמשחק, שמכיר כל נפילה או בדיחה עתיקה שתענה על הצרכים של הזקנה בשורה הראשונה והילדה בשורה האחרונה, שיודע מה הצורך של כולם, אבל לא צופה את שינויי מצב הרוח ומזג האוויר.

הוא הפסיק לפחד מהחדש והוא יודע שהניסיוניות על הבמה יש בה מהניסיוניות של המדע. נכשלים כדי  ליצור משהו שעובד. אבל הוא במלכוד, כי הקהל, המנהל והלחם אוסרים עליו להיכשל. ומה קורה למי שלא נכשל אף פעם? הוא נשחק ומוחלף על ידי מי שלא הספיק להיכשל.

לא, לא היום, היום אני אקבע את החוקים. אני אקבע את הזמן שבו אני עולה, יורד, אני אקבע מי יצחק ומי לא ואם בכלל יש סיבה לצחוק. כך אני רוצה להאמין, אבל המנהל בא לבעוט בי באחוריים ולאיים בקנסות. קרול הרקדנית-חשפנית עוצרת בעדו. היא לא מבינה, היא אומרת שאני טוב ושאין ממה לפחד, ושהם צריכים אותי. אני מביט בקהל, הם באמת נראים כמו ילדים שצריכים איזה מישהו שיעשה פרצוף. אני מביט בקרול, הגוף שלה חסר כל פגם, כמו בציורים המעוותים את המציאות. אין לה אפילו הפחד להיכשל, אין לה האפשרות הזו.

מחוסר ברירה אני עולה לבמה,  אני מביט בקהל, יצור מתועב ועצלן שלא מוכן לעשות את המאמצים המינימליים לבדר את עצמו. לרגע אני מדמיין שאני עצמאי, שהבמה היא העולם כולו ולא להפך, עולם נעדר קהל ומנהלים. במקום הבדיחות הישנות ממקור עשירי, במקום הגגים הנושנים אני  מתלונן על היעדר ההוגנות ביחסים בינינו, אני דורש מהם להצחיק אותי, אף אחד לא נענה אבל הם צוחקים כמו שאף פעם לא צחקו במופע שלי. אני חושש שהמצאתי ז’אנר.

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *