ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. "לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…"
מר שניידרמן היה סוכן ביטוח במקצועו. ראשו ורובו היה מרוכז בעבודתו, בחישובי מספרים, סיכויים וסיכונים ופטפוטים עם לקוחותיו בניסיון לשכנעם להגדיל את הפוליסה שלהם, וממילא להגדיל את הכנסתו. לו היה יצור מהחלל צופה ובוחן במה מתרכזת עבודתו היה מגלה ארבע פעולות יסודיות: הזזת ניירות ממקום למקום על פני שולחנו, פתיחת תיקיות ושרבוט בהם, תקתוק במחשב ודיבור בטלפון או פנים אל פנים עם מאן דהוא. למעשה זה לא חדש. כמעט כל פקיד ממוצע עושה דברים דומים לאלו.
אך שניידרמן, בנוסף לפעולות הרגילות שעושה כל סוכן ביטוח היה בקי בנסתרות הסטטיסטיקה, ונהירים לו שבילי הסיכויים והסיכונים. דבר זה הוא אסון לכל סוכן ביטוח ישר הרוצה להתפרנס בכבוד, כמו שידיעת האמת היא אבן רועץ לכל עורך-דין ישר הרוצה להתפרנס בכבוד. הרי כל מכירת ביטוח מעשה הונאה הhא. מה יגיד שניידרמן ללקוח מזדמן: תדע לך, שאתה משלם כך וכך, ועתיד לקבל כך וכך, בהסתברות כזו וכזו? ברור לכל בר-דעת שהתוחלת היא שלילית, ופרנסת חברת ביטוח תלויה בכך, ואם כך, הלקוח האינטליגנטי הממוצע ידע מיד שהוא שם כספו על קרן הצבי. גם אם יזכה ויקבל את תביעתו מחברת הביטוח, יצא שכרו בהפסדו וברווח אמתי לא יזכה, אולי בכיסוי חלקי של נזקו…
על הארון הישן במשרדו של שניידרמן העמוס בתיקים מאובקים מודבק סטיקר ענק: "ביטוח הוא תשלום קטן של רבים בשביל לכסות הוצאה גדולה העלולה ליפול על היחיד", אבל פרסומת זו מתאימה גם למס-הכנסה ולעוד מוסדות. בכל ארגון שבו הרבים משלמים יותר משיחידי הסגולה מקבלים, מישהו גורף לכיסו את ההפרש. אז איך ימכור ביטוח איש ישר, כאשר הוא חש שהוא "עובד" על הלקוח שלו? לכן שניידרמן אהב לשחק עם המספרים והטבלאות הסטטיסטיות המסובכות בניסיון נואש להוכיח שהלקוח תמיד מרוויח, גם אם הוא יוצא נפסד תדיר, שכן חששותיו מאסון מוקטנים בהיותו מבוטח, ועל-כן בריאותו ומצב רוחו משתפרים… וזה שווה כסף. לא תמיד הוא הצליח לשכנע, ובכל זאת, אנשים נוטים לעשות ביטוח, כמעט לכל דבר: ביטוח חיים, ביטוח דירות, נגד תאונות, שרפות, מלחמות, רעידות אדמה…
"אדון שטרנפלד, תשמע לי" אמר שניידרמן לקרבן החדש שהגיע למשרדו לעשות ביטוח רפואי לנסיעה לחו"ל לשישה ימים, "אתה יודע כמה אנשים מאבדים מזוודות בדרך? ומה תעשה כשתרד מהמטוס ולא יהיו לך אפילו תחתונים להחלפה?".
"טוב, בסדר, תוסיף גם ביטוח אובדן… כמה זה יעלה לי?" אמר האיש הגוץ שישב מכווץ בכורסת הלקוחות של שניידרמן והצית מקטרת.
"רגע, רגע, אתה משאיר בית ריק? פירצה קוראת לגנב! רק השבוע היו אצלי שלושה מבוטחים שתכולת דירתם פשוט נעלמה. זה לא אחראי, אה, יש לך כבר ביטוח? גם נגד שריפות? וביטוח מבנה? מה לא צריך? יש לך ביטוח משכנתא? גם לי יש. אתה יודע כמה תקבל כשהבית שלך יישרף? מקסימום את המשכנתא שטרם שולמה…,
האיש הגוץ חתם על עוד שלושה-ארבעה מסמכים וקם תשוש מהכורסה. אבל שניידרמן ממשיך: "ביטוח חיים יש לך? אתה יודע מה תוחלת החיים של אנשים שטסים כל חודש לחו"ל? חשבת מה יקרה אם מחבלים יחטפו את המטוס? אם המטוס יתרסק? אחד מכל 10000 מטוסים נופל לים. חשבת על זה? ואשתך? והילדים? מה יהיה עליהם? ואתה גם מעשן!"
"אני לא נשוי," אמר האיש הגוץ ויצא בריצה מן המשרד הדחוס.
בוקר אחד קם שניידרמן ממיטתו ונדמה לו שהעולם התהפך. אפוף שינה שמע הוא צפירות עולות ויורדות. פתח את החלון והציץ מן הקומה השביעית אל הרחוב השקט בדרך-כלל. הפעם הרחוב היה רועש וגועש. המוני אנשים אצים ורצים דוחפים זה את זה וצועקים, וברקע הצפירה מתגברת.
"ציפקה, תתעוררי" קרא אל אשתו ששכבה במיטתה ונחרה בקול רם שהחריש לה את הצפירה.
"מה קרה?" התיישבה ציפקה על המיטה בבהלה.
"שום דבר", אמר שניידרמן, "פשוט פרצה מלחמה".
"מה"? קראה ציפקה בקול רם, "מי נגד מי? וכמה כמה?".
ושניידרמן, שנשאר לו קמצוץ הומור יבש מימי נעוריו, ענה על אחרון ראשון וראשון אחרון באדישות שהסתירה סערת נפש: "מה כמה כמה? זו מלחמה, לא כדורגל. אנא עארף, גוליבר נגד הגמדים".
באותו רגע נשמע צלצול בפעמון דלת הכניסה. שניידרמן שכח שעודנו לבוש פיג'מה ופתח את הדלת. הופיעה השכנה יוכבד המכונה יוכי, מה שלא מוריד כלל מגילה המופלג. שערה המאפיר הפרוע, הקמטים שבלחייה, משקל גופה המוגזם ושיניה השבורות אף מכפילים את גילה האמתי, וגם הוא לא צעיר כל כך.
"שמעתם מה קרה?" קראה בהתרגשות ופניה הסמוקים תדיר נראו לשניידרמן חיוורים מעט.
"לא שמענו מה קרה", אמר שניידרמן, "כי יש רעש בחוץ".
יוכי הסתכלה עליו בבוז ופנתה לציפקה שהספיקה לקום ממיטתה, ללבוש חלוק, לצחצח שיניים, להדליק את הגז ולשים עליו קומקום מים לתה.
"תרצי לשתות תה?" אמרה ליוכי ובטרם נענתה הספיקה לשים שתי שקיות תמצית תה בשתי כוסות ולהכין כוס שלישית עם מים רותחים.
"שניידרמן אוהב תה חלש, אז אני מעבירה לו את התיון שלי"…
"קמצנים", חשבה יוכי, ואמרה – "לשניידרמן יש גם שם פרטי?"
ושניידרמן שניחש מה היא חושבת אמר "זה מטעמי בריאות. התה לא בריא… קופאין. מה קרה? מלחמה?"
וציפקה אמרה, "יש לו. קוראים לו יענקלה. תוכלי לקרוא לו – קובי."
ושניידרמן מתקן "ובקיצור – ג'קי".
"לא, מה פתאום מלחמה?" אמרה יוכי, "חייזרים, תפתחו את הטלוויזיה".
שניידרמן התפלא מדוע יוכי מכנה אותם חייזרים, וייחס זאת לדעתה המשובשת קמעה, או שמא נתקפה בתסמונת טורט? לו היה חושב מעט היה שולל אפשרות זו שכן יוכי לא הראתה סימנים לכך, כמו טיקים. לו היה חושב קצת יותר היה שולל גם את האפשרות הראשונה שכן יוכי הייתה בוגרת תואר ראשון במדעי-המדינה וגרפולוגיה, ועד כה לא הראתה סימנים מוקדמים לסניליות. לו היה מעמיק לחשוב היה מגיע למסקנה שחייזרים אינה מילה שימושית להעלבה. ראשית, קרוב לוודאי שישנם גם חייזרים חכמים, ושנית, אפשר להשתמש במילה פשוטה ושימושית יותר כמו – אידיוטים, מנותקים וכדומה. כאדם בעל טקט התעלם מהמילה חייזרים, ופנה אל "קופסת השוטים" – הטלוויזיה, שיועדה בעיקר לאופרות הסבון שציפקה מכורה אליהן.
"חייזרים?" אמרה ציפקה בחוסר טקט.
"ששש" אמר קובי בלחש, "היא לא התכוונה…".
ידו לחצה על מתג ההפעלה של הטלוויזיה והקופסה פלטה מראה של שלג לבן רוטט. מבעד לשלג נשמע קולו של הקריין: "עם הופעת החייזרים לפני כעשר דקות אנו מדווחים על קשיי תקשורת הן בטלוויזיה והן באינטרנט, ואנו מתנצלים על התקלה".
רווח לו לקובי. זו תקלה כללית. הטלוויזיה שלו אינה זקוקה לטפיחה מאחור, שלא תמיד עוזרת לפתור את הבעיה.
יוכי הביטה בזוג במבט של ניצחון ואמרה: "טוב, אני חוזרת הביתה לראות את החדשות. תהיו חייבים לי כוס תה, בהזדמנות".
קובי הביט בה בלכתה ואמר: "אבל אמרו שהשיבושים לא רק אצלי"… אך יוכי כבר נעלמה. התיון שהתייתם הוחזר אל קופסת התיונים וציפקה לגמה את התה שלה באדישות סטואית.
קובי התיישב בכיסא, ונראה ספון בהגיגים. לפתע טפח על מצחו. "שיט", אמר, והוא בהחלט לא רגיל לנבל את פיו. כאדם רציונאלי למדי הוא נראה די המום. אמנם כבר מזה זמן רב הוא חישב וקבע שמתוך מיליארדים של גלקסיות, שבכל אחת מהן מיליארדים של כוכבים וביניהם מאות אלפי שמשות וכוכבי לכת, כמעט מן הנמנע הוא שלא יימצא כוכב נוסף אחד לפחות ובו יצורים תבוניים, אבל הוא ידע שהכוכב הקרוב ביותר המאפשר חיים תבוניים נמצא במרחק של כמה מאות שנות אור, והוא לא שמע עד כה על התקרבות יצור שמימי כל שהוא אל אזורנו. הוא התעניין מאד בנושא העב"מים במטרה לשכנע את לקוחותיו לבטח את ביתם כנגד חייזרים, ולא שלא היו לו קליינטים רציניים לנושא, אלא שחברות הביטוח שאיתן עבד סירבו לכתוב בפוליסות שלהן בפירוש את המילה "חייזרים" והסתפקו בנזקי מים או אש בלבד.
"שיט", חזר על ניבול פיו בפנותו אל ציפקה שכעת כבר שקדה על הפעלת מכונת הכביסה, תליית הכבסים הלחים מאמש, ניגוב חיוני של שמשת החלון, ומילוי דלי מים לשטיפת הרצפה, "יכולתי להיות מיליונר לו הייתי מבטח נגד חייזרים".
ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. "לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…" היא התיישבה. נראה שרק הרגע תפסה את המצב האבסורדי של פלישת החייזרים, עאלק.
שניידרמן מלמל בתגובה "לא אני משלם ביטוחים. חברות הביטוח משלמות. אני רק מקבל עמלה". הוא נעמד והמשיך – "יוכבד בטח קרה לה משהו. איזה שטויות היא מדברת. חייזרים-שמייזרים…"
אבל הרעש בחוץ רק התגבר.
הוא התלבש באיטיות, כדרכו, לגם מן התה, אכל סלט ירקות טבול בגבינה שנשארה מאתמול, והכין סנדוויץ' מרוח בטחינה, חומוס ונקניק פסטרמה לקחת לעבודה. "אל תשכח את העניבה" אמרה ציפקה והושיטה לו את הלבוש החיוני לסוכני ביטוח. העניבה משדרת סמכותיות ומוסיפה אמון למקצוע.
הוא נתן נשיקה חפוזה לאשתו, וירד שבע קומות ברגל לצבור כושר גופני שחיוני לגילו המתקדם, שתי מדרגות כל פסיעה. כעבור דקה או שתיים הגיע אל החניה בה שכנה מכוניתו, פיאט 500 זעירה עם גג נפתח. מכונית זו בת 25 שנה הייתה שיא הטכנולוגיה לעומת הדה-שבו הקודמת שלו, שבה היו רק שני מקומות ישיבה. באיטיות זהירה גלש אל הרחוב צופר אל הקהל הרב שהילך בכביש בחוסר זהירות כאילו יום-כיפור היום. טיפות גשם החלו לרדת על השמשה. הוא הפעיל את הווישר במלוא עוצמתו, ולחץ על הכפתור המתאים שהעלה את הגג מעל המכונית הפתוחה בדרך-כלל.
הצפירות העולות ויורדות פסקו לחלוטין, ולעומתן התאדו באוויר צפירות של אמבולנסים ומכוניות משטרה. המכונית שלו פילסה את דרכה באיטיות אל מקום עבודתו. בלא משים, בתנועה כמעט אוטומטית הדליק את הרדיו. הכתבת ברדיו דיווחה בהתרגשות על הוכחות צילומיות להופעת החייזרים שכנראה הגיעו מן המאדים, הכוכב הקרוב ביותר שמאפשר אולי חיים, אם-כי גם זה בקושי רב למדי, שכן חוסר החמצן שם גורם לקשיי נשימה…
כעת הרצה פרופסור נכבד וטען בלהט שכבר לפני חמישים שנה ויותר ניבא בספרו את הופעת היצורים התבוניים הללו בעולמנו, ו"שומה עלינו לקבלם בסבר פנים יפות". כאילו שמישהו מתכוון להילחם בהם… שניידרמן הרהר שוב על הראייה קצרת הטווח של חברות הביטוח, שכבר לפני שנים רבות הציע להן למכור ביטוח נגד חייזרים והן סירבו, והנה, היום הוא מוכיח שצדק! הן הרי מוכרות ביטוח רעידות-אדמה ואנשים קונים. מה הסיכוי שתהיה רעידת-אדמה באזורנו? פחות מחייזרים, ללא ספק. עובדה! מעל מאה שנה שלא הייתה, ואילו החייזרים הם כאן…
הגשם התגבר כעת ומטחי ברד החלו לתופף על מכוניתו. בטרם הספיק שניידרמן לחשב הסתברויות וכמה כסף הפסיד מהופעת החייזרים, חש לפתע שהמכונית נעה הנה והנה כאילו תפסה עצמאות. הוא החזיק בהגה חזק ככל יכולתו, וקרא בקול "רעידת אדמה!" אף שאיש לא היה לידו. לפתע נפער בכביש בור אדיר ממדים. הוא עצר מכוניתו בחריקה ויצא ממנה לשניות ספורות לפני שייבלע עמה בבור.
לפתע ראה שהבור שלפניו מתמלא מים במהירות והמים פורצים ממנו ושוטפים בזרם אדיר את הכביש. "רק זה חסר לי. צונמי בים התיכון. זה לא הגיוני", חשב, ובטרם סיים את הרהורו החלה מכוניתו הקטנה להיסחף בזרם ונעצרה רק כשפגעה במשאית זבל עמוסה שחנתה ליד משרדו. "אוי ואבוי, תאונה. אבל אני לא אשם", ניחם את עצמו, מקווה שהביטוח של מכוניתו תקף. זרם המים התגבר והוא היה מדדה אל המדרכה שלידו במים שוצפים בגובה 30 ס"מ, בטרם חזה במכוניתו הנשטפת אל תוך הבור שבכביש ונעלמת אט אט.
"זו מלאכת החייזרים", אמר והתפלא: "היכן הם בכלל, למה לא רואים אותם?" ובינו לבין עצמו תהה "הייתי בטוח שהם ידידותיים לסביבה". אבל עוד בטרם נעלמה מכוניתו במצולות הבור הספיק לשמוע את הקריין מהרדיו שבמכונית השוקעת אומר: "והרי הודעה שנתקבלה זה עתה: אין פלישת חייזרים. אני חוזר: זו הודעה מתוקנת. הפרסום מוטעה. אנא הירגעו. זוהי שמועת שווא. אני חוזר שוב. אין חשש מחייזרים. לעומת זאת מזג האוויר מחמיר. יהיה גשום מהרגיל וצפויים שיטפונות. ברחוב ארלוזורוב התפוצץ צינור מים ובור נפער בכביש. סעו בדרכים חליפיות".
שניידרמן הגיע רטוב כולו ורועד אל משרדו. בפתח המשרד חיכה לו מר שטרנפלד. בקוצר רוח ובתרעומת גלויה על האיחור של שניידרמן אמר: "אדון שניידרמן, ברצוני לבטל את נסיעתי לחו"ל. בגשם כזה אינני עולה על מטוס. אבקש להחזיר לי את מחיר הכרטיסים ששולם ואת סכום הנזק כפי שסוכם בחוזה הביטוח בינינו".
"רגע אחד", אמר שניידרמן. הוא פנה אל הארון והוציא את קלסר היסטורית הביטוחים של שטרנפלד, חבש את משקפיו וקרא בעיון דקות אחדות את ההסכם עליו הוא חתום בשם חברת הביטוח.
"אדון שטרנפלד, צר לי להודיעך. חברת הביטוח מנועה מלשלם לך היות ונימוקי הביטול שלך אינם מחלה או תאונה. מזג האוויר אינו תירוץ לביטול טיסה. בכלל, באוסטריה אליו התכוונת להגיע מזג האוויר נאה למדי. אני מצטער, אבל זה לא בסמכותי להורות על תשלום במצב זה. אבל שמע לי, אם תרצה לבטח עצמך כנגד נזקי חייזרים נראה לי שחברת הביטוח תאשר זאת עתה…"
"אדון שניידרמן", אמר שטרנפלד, "לא שמעת רדיו? אין חייזרים! ולא היו חייזרים! זה סתם מזג אוויר סוער שגרם לבלגן הזה!"
"ברור", אמר שניידרמן. "נראה לך שלו היו חייזרים, חברות הביטוח היו מבטחים אותך כנגדם?"
שניידרמן החל את עבודתו הרגילה בהזזת מסמכים על פני שולחנו, ואז הבחין שהסנדוויץ' שהכין אינו בתיקו. הרים טלפון לאשתו. "ציפקה", פתח בהומור היבש שלו, "חייזרים אכלו לי את הסנדוויץ' אה, וגם האוטו הלך".
ציפקה השתהתה קמעה בתשובתה ואמרה שלא בסגנונה הרגיל: "קובי, אין חייזרים. הרדיו אמר שהכול זה המצאה של חבורת אנשים לא אחראיים, מהתלה של אחד באפריל. שכחת את התאריך היום?"
"לא שכחתי", אמר שניידרמן, "אבל שכחתי שמותר לשקר באחד באפריל".
"אם לא שכחת", אמרה האישה בנימת ניצחון, "אז תזכור שהיום יש לי יומולדת…"