משרד הפנים – סיפור קומי מאת איה קידר סטרול

"באנו להוסיף שם שלישי", אמרתי לפקידה בעמדה 2, "אלוהים".                                                                 היא הרימה את העיניים ממחשב התקשורת של משרד הפנים, הסתכלה עלינו ואמרה: "סליחה? לא שמעתי טוב".    "אלוהים". זה השם שהילד בחר.

בדרך כלל אני מצליחה להציב גבולות לילדים, אבל הפעם זה היה חזק ממני, וכמה שניסיתי לא הצלחתי.

הילד התעקש שנוסיף לו עוד שֵם, שם שלישי לתעודת זהות, כאילו ששניים לא מספיק, אז עכשיו הוא רוצה עוד אחד. אמרתי לו שיש ילדים שיש להם שם אחד וגם זה יותר מדי, אז לְמה שלושה ולְמה זה טוב, אבל הוא צרח והשתטח על הרצפה ולא הפסיק לצעוק, כמו שהוא היה עושה פעם בסוּפר ליד המדף של ביצי ההפתעה.

"אלוהים".

זה השם שהוא בחר להוסיף בתעודת זהות. אמרתי לו שאני מבטיחה לקנות לו במקום זה אופניים או את הרובוט הגדול שהוא רצה, אבל אלוהים אדירים, הם בחיים לא יסכימו להוסיף את השם "אלוהים" במשרד הפנים.

הילד המשיך לצרוח עד השמיים ורקע ברגליים. זה כבר היה יותר מדי, אז נסענו לשם מהר. בטלפון אמרו שצריך לבוא עם הילד ועם כרטיס אשראי, שזה עולה מאה שקל, ושאם היינו מוסיפים בַּבית-יולדות ישר כשהוא נולד, זה היה בחינם. אז אמרתי להם: "מאיפה ידעתי שזה מה שהוא ירצה? מה, אני אלוהים?"

נסענו לשם כמה שיותר מהר. במודיעין אמרו לקחת מספר ולחכות בתור. כשהגיע תורנו המסך אמר לגשת לעמדה מספר 2. הלכנו לפקידה והתיישבנו. פתאום ניגש אלינו מישהו, שחיכה גם הוא בתור לידנו, ואמר: "סליחה גיברת, איזה מספר את?"

אז הראיתי לו – 932, בלי להסתיר. הוא אמר: "אני לפנייך". אמרתי לו: "לא יכול להיות, הנה המספר שקראו לעמדה 2". הוא התחיל לצעוק שהזמין מזמן באינטרנט ושזה לפי שעות ולא לפי מִספרים ושכל אחד נהיה לו פה פתאום אלוהים.

הופתעתי: "מה, גם אתה אלוהים?". שאלתי כי זה באמת צירוף מקרים מוזר ששני אנשים באותה עמדה מוסיפים את אותו שם באותה שעה.

"גיברת, אל תתחכמי ותני לי לשבת". אמרתי לו שעם כל הכבוד, הפקידה תחליט מי פה אלוהים ומי לא" ולא זזתי. מודה שקצת התבאסתי שגם הוא יהיה אלוהים. זה כבר לא מקורי. מקווה שהוא מוסיף את זה בתור השם הרביעי…

"באנו להוסיף שם שלישי", אמרתי לפקידה בעמדה 2, "אלוהים".                                                                                                                                                                                                

היא הרימה את העיניים ממחשב התקשורת של משרד הפנים, הסתכלה עלינו ואמרה: "סליחה? לא שמעתי טוב".

"אלוהים". זה השם שהילד בחר.

"למה, מה נראה לך? שכל אחד מתי שהוא רוצה יכול להיות פה אלוהים?!" הרימה את הקול. "היו מהבוקר עוד שרצו?" שאלתי בחשש; חשבתי שאנחנו הראשונים לתפוס.

"תעשי לי טובה", עכשיו כבר ממש התחננתי, "הילד צורח מאתמול וזה שם שלישי, לא תגידי

ראשון. הנה, תחייבי את הכרטיס אשראי".

"אני צריכה אישור של מנהלת. לא כל שֵם אנחנו מאשרים. גם אי-אפשר כל הזמן לשנות. הוא יהיה חייב להיות שבע שנים אלוהים, ותדעי לך שיעשו לכם בעיות במשטרת הגבולות. לא תוכלו להיכנס לכל מדינה, כי כל אחד יחשוב שאתם האלוהים שלה".

"אז תכתבי בדרכון 'אלוהים כללי'", הצעתי, "כי אלוהים שייך לכל המדינות".

המנהלת מהחדר השני אמרה לה בשיחה שאי-אפשר. היא לא הגיעה לעמדה כי היא עסוקה. אפילו בשביל אלוהים היא לא מתפנה. צעקה לתוך האפרכסת שמי אנחנו חושבים את עצמנו, ומה, באנו לעשות צחוק מאלוהים? שזה זלזול במשרד הפנים ופה זה לא גן משחקים, ושהיא מאשרת רק שמות כמו יוסי ומשה, ושאם לוקחים שניים יש חמישים אחוז הנחה על הזול מביניהם ושבסוף החודש מסתיים המבצע, ושהיא מציעה לי להציב גבולות לילד כי בסוף זה ייגמר ברע.

בדרך הביתה קנינו לו שלושה רובוטים ענקיים, זוג אופניים ירוקים מבריקים, גלידה עם ארבעה כדורים, והוא סוף-סוף הפסיק לצעוק. אמרנו לו שלילד צריך לשים גבולות, ושלא תמיד אפשר להשיג מה שרוצים, כי באמת, מה אנחנו? אלוהים?

ראו גם:

אינגמר סירקוס  – סיפור קומי מאת גאולה שינה

מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

Comments

comments

מה חשבת?