בספר "הזהו אדם" של פרימו לוי מתוארות שתי דמויות שמצליחות להסתדר במחנה ההשמדה. האחת היא דמותו של אדם השומר על האסתטיקה והניקיון וכך מצליח לבדל את עצמו מן השאר ולזכות בחסדי השומרים, והשנייה היא דמות המשוגע, שהטירוף המתרחש מסביב דווקא הופך את קיומו העקום לשפוי והוא משגשג בתוך הטירוף ומסתדר עם מציאות שהשתבשה.
בתוכנייה של המחזה הוא הוגדר כ"קבוצת בני-אדם יוצאי דופן, שהממסד הרפואי שכח במוסד נידח בהרי הבלקן, מתעוררת לחיים חדשים בזכות מתנה בלתי צפויה שנחתה עליהם מהשמים, ומפלסת לעצמה דרך אל החופש.
המחזה בוחן את גבולות חופש הביטוי ומביא נקודת מבט חומלת ומשעשעת על תפקיד ה'משוגע' והשונה בהגשמת החלום האנושי."
רופא נשלח לשלוחה רחוקה של בית החולים לחולי נפש במנזר לשעבר ודי ננטש שם. לחולי הנפש בבית החולים אין אוכל או תנאי חיים והם תלויים בחסדי הסביבה, והפסיכיאטר הצעיר מתקשה להתמודד עם מחלות הנפש שלהם שאינן פשוטות או צפויות: אימפוטנט, אדם שחושב שהוא קטן עד שהוא בסכנה שידרכו עליו, זונה לשעבר שרוצה להיות נזירה, ועוד ועוד. דווקא חולה הנפש הקלאסי שישנו במחלקה כמו נעלם במחצית הראשונה וחוזר לאחר שעקב טעות ציוד של האו"ם נוחת על בית החולים. הוא מתגלה כמפקד קשוח טוב והוגן, ודווקא ההתגייסות מרפאת את החולים מחולייהם.
זו איננה קומדיה של צחוקים ודחקות ושל סיפוקים מהירים, והדמויות אינן בהכרח מקומיות, לא בישראל ולא בארץ, ובכך במשחק נוצרות דמויות אמינות ואוניברסליות ועל-תקופתיות. הבמה של תיאטרון קרוב הופכת בעזרת דלות החומר וכושר המצאה, לבית חולים, למנזר, למשאית. יש כאן עבודה תיאטרלית מאוד גדולה, והם אינם "שוברים דמות" מן הרגע הראשון.
זוהי איננה הקומדיה הראשונה של תיאטרון קרוב העוסקת במזרח אירופה או בשיגעון. בתיאטרון עלה גם המחזה "ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש", שחלק מהשחקנים משתתפים בה. מעניין השימוש התמידי באותה דמות של האחר כצורך שעל פיו יש להגדיר את המציאות ה"שפויה" שלנו.
החשיבות ביצירות כמו זו היא הצורך ליצור עולם אמין. ובעזרת שני שירים ומסך וידיאו נוצר עולם אמין לחלוטין. יש יתרון בכך שהפרינג' מרחיב את גבולותינו האמנותיים, ואף שהקומדיה הזו רצה שלוש שנים – ראוי להמשיך ולראות אותה כדי לטעום מאוויר אחר.
אני קורא מה כתבתי כאן, וקראתי מה כתבו גם אחרים – מתברר שההצגה היא עיבוד בימתי של תסריט שלא הופק. מעניין כיצד התיאטרון מצליח היכן שהקולנוע כושל. על הפרספקטיבה של המבקרים, על הקושי להגיד דבר נוסף על המחזה הזה ועל הקושי של המבקרים לומר דבר מה נוסף על מה שאיננו קשור לחיינו – בהזדמנות אחרת.
מחזאי: חריסטו בויצ'ב בימאי: ניקו ניתאי שחקנים: דור אלוני, אדר אשתר, עזרא בראון, אלכסיי טשייב, יואב סדובסקי, מירי קירמאיר, גיא רובין.ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי-נאמן. עיצוב תפאורה: צבי פדלמן. מוזיקה: מוטי פרנסס. תלבושות: יערה צדוק. תאורה: אפי אוגד.
יואב איתמר הוא הבעלים של חברת העריכה, התרגום והליווי בהליך הכתיבה "חבר לעט", עורך שותף במגזין ובהוצאת מקף