ממערכון טלוויזיוני כושל לסרט פולחן שעיצב את ז'אנר המוקומנטרי – הסיפור המלא על הלהקה הבדיונית שידעה להגיע עד 11
היו פרודיות על עולם הרוק לפני שנת 1984. היו גם סרטים שהתבססו על אלתורים. המילה "מוקומנטרי" עוד לא הייתה שגורה, אבל היו גם דוגמאות לסרטים כאלו, אפילו של במאים מוכרים כמו וודי אלן או אורסון וולס. אבל, אתם יודעים, אף אחד מן הסרטים הללו לא ידע "להגביר ל-11" (הציטוט הכי ידוע מהסרט). לקראת סרט ההמשך ל-"This Is Spinal Tap", שצפוי להגיע לבתי הקולנוע ב-6 בספטמבר, בחנו מה סוד ההצלחה.
ספיינל טאפ: מהמערכון הכושל לסרט פולחן מצליח
ההצלחה של ספיינל טאפ לא הייתה כזו מוצלחת מהיום הראשון. מי שהיא אולי הלהקה הפיקטיבית הכי מפורסמת בהיסטוריה החלה את דרכה בתור מערכון בפיילוט לתוכנית טלוויזיה בשם The T.V. Show – ייתכן שהשם בישר על פרץ של יצירתיות, אבל בסוף שנות השבעים הוחלט לא להזמין עונה מלאה שלה. אולם השחקנים שעבדו על הפיילוט, שבו השתתפו גם אגדות לעתיד כמו בילי קריסטל, הבינו כי יש משהו במיוחד באנרגיות של הפרודיה על להקת רוק כבד בריטית ובעיקר באלתורים על הסט.
רוב ריינר, השחקן הכי מוכר באותה תקופה שעבד על הפיילוט, החליט לקבל על עצמו את תפקיד הבמאי, כאשר הניסיון שלו בתפקיד זה הסתכם בסרט טלוויזיה קצר אחד, לא מאוד מצליח או זכור. אבל הוא חש בקסם של שלושת השחקנים שאלתרו יחד, כל אחד מהם גם בעל יכולת מוזיקלית לעבור כמוזיקאי רציני: כריסטופר גסט בתור הגיטריסט הראשי נייג'ל טופנל, מייקל מקיין בתור חבר הילדות שלו (והיריב על הובלת הלהקה) דיוויד סט; הובינס והארי שירר, כמה שנים לפני התהילה כמדבב במשפחת סימפסון, בתור דרק סמאלס, נגן הבס שיש לו קצת פחות אגו.
רוב ריינר ובניית הקסם מאחורי ספיינל טאפ
ריינר וצוות השחקנים החלו לנסות לגייס תקציב להפקת הסרט כמו שלהקות רוק מנסות להשיג חוזה הקלטות – הם חסכו כסף מעבודות אחרות והקליטו דמו: סרטון של 20 דקות על סיבוב הופעות פרידה של להקת רוק גדולה מהחיים בעיני עצמה, בהתבססות על אלתורים. בעזרת הקשרים של ריינר, בן לאצולה קומית, כל המנהלים הבכירים בעולם הקולנוע ראו את הדמו. אף אחד לא חשב שזה יכול להיות סרט מצליח. אבל מפיק טלוויזיה אחד כן לקח סיכון – נורמן ליר, היוצר של "הכל נשאר במשפחה", ששם ריינר היה "ראש כרוב" במשך רוב שנות השבעים.
נמצא תקציב ולהקת השחקנים יצאה לעשות היסטוריה, בתקווה שהיא תצליח למצוא את הדרך לבמה. ריינר עצמו פותח את הסרט בתור מרטי די ברגי, יוצר סרטים תיעודיים ומעריץ של הלהקה. החום שבה הוא מדבר על כיצד החוויה של לשמוע את הלהקה היה עבורו אירוע מחולל, ובכלל ההופעה השקטה של ריינר בתור הסטרייט-מן מול הטירוף של חברי הלהקה, הם בערך הנשק הסודי של הסרט. כי מהרבה בחינות, "ספיינל טאפ" היא להקה מוקצנת מדי ומגוחכת: היא חושבת שהיא גדולה כמו לד זפלין והביטלס ביחד וכל פרט במוזיקה בהופעה שלהם הוא אמנות מורכבת, אבל בפועל הם זוכים לביקורות קוטלות לאורך השנים.
ההופעות שלהם כוללות תקלות רבות ודי ברגי הוא אחד מאחרוני המעריצים בסיבוב הופעת בארה"ב, שהופך לשורה של רגעים מביכים מול התקשורת, מול חברת התקליטים ומול כל מי שנקלע בדרכה של הלהקה, גם אם אין קורבנות בנפש. כלומר, פרט למי שקיבל על עצמו את העבודה הכי מסוכנת בעולם: להיות המתופף של ספיינל טאפ. אבל יש משהו נוגע ללב בחיבה של הבמאי ללהקה וגם בשאיפה שלהם לייצר אמנות, בכלים המוגבלים שלהם – לא משנה עד כמה הם טועים ברפרנסים שלהם, לא משנה עד כמה היחס שלהם לנשים (או לכל דבר שהוא לא הם עצמם) לא עובר מבחינת תקינות פוליטית, לא בשנות השמונים שבהן הסרט נוצר ובטח לא כיום.
למה ספיינל טאפ היא פרודיה עם לב ועם מוזיקה קליטה
דרך הפרודיה הסרט חושף למעשה רדידות ושוביניזם שהיו חלק מעולם הרוק הכבד והמוזיקה בכלל באותה תקופה בעיקר. אבל הסרט גם חושף חברות מבעד לצעקות ואהבה למוזיקה ולתרבות ההערצה. זוהי פרודיה עם לב וכמה שהסרט לא פונה למקומות שנראים מופרכים, שלושת השחקנים מעבירים גם פגיעות וכאב מבעד לשיער הארוך מדי והתלבושות הביזאריות.
הסרט לא היה להיט קופתי גדול כאשר יצא, אבל עורר מספיק תשומת לב על מנת להפוך לפולחן באופן כמעט מיידי, בעיקר בשילוב שבין הומור משובח לקרבה למציאות, כתוצאה משילוב הסגנון המדמה סרט תיעודי ויכולת האלתור המשובחת של השחקנים. היו סרטים מוקומנטריים קודם לכן, אבל הסרט הזה קבע את התבנית. בערך עשור אחרי שיצא, כריסטופר גסט הבין שזו גם צריכה להיות התבנית לסרטיו כבמאי, כאשר יצר עוד כמה סרטים בסגנון, מבוססים על אלתורים עם צוות שחקנים קבוע, כאשר מקיין ושירר שבים לשתף עמו פעולה ברוב הסרטים.
ספיינל טאפ 2 – כל מה שצריך לדעת על סרט ההמשך
למעשה, שיתוף הפעולה נמשך לאורך השנים גם עם מספר הופעות של ממש בתור ספיינל טאפ. אחת מהן הייתה הבסיס לסרט הטלוויזיה A Spinal Tap Reunion שהוא טכנית סרט ההמשך הראשון, אם כי הדגש היה יותר על ההופעה והתוצאה לא הותירה חותם, עד שכעת, בעידן שבו כל סרט שאי פעם הצליח זוכה להמשך או לרימייק, הכותרת היא "ספיינל טאפ 2 – הסוף נמשך".
הבדל אחד הוא שהפעם, רוב ריינר חוזר גם הוא לכיסא הבמאי והסגנון יהיה אותו סגנון. הקריירה של ריינר עצמו אחרי הסרט ידעה עליות ומורדות. או יותר נכון, הוא ביים כמה מן הסרטים האמריקאים הכי טובים או הזכורים (הנסיכה הקסומה, אני והחבר'ה ועוד) אי פעם במגוון ז'אנרים בשנות השמונים וראשית שנות התשעים ולאחר מכן – כמה סרטים נשכחים או מביכים. אולם כשחקן הוא ממשיך לעורר חיבה בכל פעם שהוא מופיע ואם גם הוא קופץ על גל סרטי הנוסטלגיה, איחוד של ספיינל טאפ נראה כמו המקום הנכון לעשות את זה.
אין יותר רונקנרול מזה
כיאה לתקופה, הסרט החדש יכלול הרבה מאוד הופעות אורח של כוכבי ענק בעולם המוזיקה, כולם מעריצים של הפרודיה שמרגישה לעתים אמיתית למדי. מתוך הסרט כבר יצא וידאו של הופעה משותפת עם אלטון ג'ון, בביצוע ל"סטונהנג'", שיר שהגיחוך שבו נובע מן הרצינות שבה הלהקה מתייחסת אליו. השדרוג של ג'ון מזכיר כי המוזיקה עצמה קליטה למדי ואפילו די טובה. ייתכן שאין יותר רונקנרול מזה – מוגזם, מטופש, מלא בפוזה – אך באותה נשימה גם קליט, רועש, ממכר ומייצר תחושה של קהילה.
***
כותב המאמר עופר ליברגל הוא מבקר קולנוע ישראלי,ומרצה אקדמי בתחום הקולנוע: פרסם מאמרים גם בכתבי עת וכתבי קולנוע כמו "סינמטק" ו"תקריב", כותב ביקורות קולנוע באתר "סריטה" (Srita) מאז 2010, בעל תואר ראשון ושני בקולנוע תיאורטי מאוניברסיטת תל-אביב. למד ומתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. מוזמנים להזמין הרצאה.
