מישהו מטפל בך הייתה סדרת קומדיה בריטית בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. למה היא כל כך עבדה ומהו סוד הקסם שלה?
מה הופך סדרה רגילה לסדרת פולחן? היא צריכה להיות טובה, כזאת שאפשר לראות אותה מספר דו ספרתי של פעמים ועדיין אפשר לצחוק (למרות שאנחנו יודעים מתי הפאנץ' יגיע), כמובן שאם יריצו אותה בשידורים חוזרים במשך 20 שנה כמו "מישהו מטפל בך", הדבר בהחלט יתרום לקיבוע שלה בתודעה.
מישהו מטפל בך שודרה בישראל בעיקר בשנות ה80 וה-90, מדובר על תקופה שבה הקהל הישראלי נחשף לסדרות בריטיות נוספות כמו: hale and pace, ומונטי פייטון. כאלו שהיו הרבה יותר גסות ומתוחכמות מכל מה ששודר בישראל באותה התקופה. בכתבה הבאה ננסה לגלות למה היא כל כך עבדה ומהו סוד הקסם שלה.
קראו עוד:
האם chatgpt יכול לכתוב סיטקום ישראלי?
קומדיה שחורה חדשה בהוט: נגד הרוח
הקשר הישראלי
תדמיינו לכם שאתם מדליקים את הטלוויזיה בישראל בשנות ה-80, הדבר הכי קרוב שתראו לסיטקום כנראה תהיה סדרה אמריקאית מאמצע שנות ה-60 (הערוץ הראשון האמין במחזור חומרים) או משפחת קוסבי, שהיא אומנם סדרת פולחן, אבל מאוד רחוקה מהתרבות הישראלית. לעומת זאת בקולנוע יש כבר חשיפה לתכנים הרבה יותר מגוונים, שלא לומר גסים למדי. פה נוצר בעצם סוד הקסם, לצופים הישראלים נמאס מהשמרנות הישראלית (עברנו את עידן סלאח שבתי). אבל הערוץ הראשון עדיין נשאר שם. לעומת זאת "מישהו מטפל בך" סיפקה הצצה לטלוויזיה שונה, כזאת שיוצרת תחושת הזדהות עם העובדים הפשוטים ולא עושה חשבון. לדפוק את המערכת ולהעמיד פנים שאתה עובד, זה אולי הדבר הכי ישראלי שיש עוד מימי קישון והמערכונים של הגשש. מישהו מטפל בך פשוט הביאה את זה אלינו הביתה בניחוח בריטי. באופן אירוני, אני הצלחתי להזדהות עם הדמויות האלו הרבה יותר מאלו שהיו בסיטקומים הישראלים בזמנו.
דוגמה אופיינית לשנינות של מר האמפריז:
כל סדרת פולחן מורכבת מדמויות קאלט
הסדרה מתרחשת בחנות כלבו בריטית בשנות ה-70 (הסדרה רצה מ-72 עד 86) ונבחרה לאחת מ-20 הסדרות הבריטיות האהובות ביותר של כל הזמנים. העובדים לא ממש רוצים לעבוד, המנהלים לא יודעים לנהל ובכל פרק אנחנו רואים את הדברים הקטנים שכולנו עושים בעבודה אפורה כדי לסבול קצת פחות.
הדמויות הראשיות:
גברת סלוקומב (מולי סאגדן) – רווקה בריטית מזדקנת שהפוסי שלה (החתול) הוא מקור בלתי נלאה לבדיחות.
היא חדת לשון וללא ספק שונאת לקוחות, במיוחד את אלו שמחפשים את הדברים האיכותיים ביותר במבצע.
מר האמפריז (ג'ון אינמן) – דמות שמפזרת רמיזות הומוסקסואלית בכל משפט שני, הוא רווק שמתגורר עם אימו וממציא קיצורי דרך יצירתיים כדי לעשות עוד מכירה. מדובר ללא ספק בדמות פורצת דרך, להראות הומוסקסואל בטלוויזיה הבריטית באותם ימים היה דבר בלתי נתפס.
קפטן פיקוק (פרנק תורנטון) – אם היה לכם בוס ישראלי שחשב שהוא מנהל חללית, אבל לא הייתם נותנים לו לנהל דוכן פלאפל. אז קפטן פיקוק עונה להגדרה הזאת בצורה מדויקת. מדובר בבריטי שמתנהג ומדבר כמו קצין בצבא. תפקידו הוא להיות אחראי על העובדים בקומה, אבל הוא בעיקר אחראי על ניסיונות כושלים לפלרטט עם נשים אקראיות ולהיות מקור לבדיחות השנונות של מר האמפריז.
מר לוקאס (טראבור בניסטר) – המוכר החדש בחנות והסייד קיק של מר האמפריז במחלקת הגברים. הוא מעביר את זמנו בפלירטוט עם נשים ומעט מאוד מכירות.
מר גרייס הצעיר – הבעלים של החנות, די מנותק מהמציאות, מלווה במזכירה שלו ודי מנותק מהמציאות (אצלנו הוא כנראה היה שר במשרד שקר כלשהו).
מדובר בדמויות שכל בריטי במעמד הבינוני הסובל היה יכול להזדהות איתן. כאלו שמשלבות את ההומור הבריטי העוקצני כנגד דמויות סמכותיות מיושנות. במובן מסוים יש דמיון רב לסרטי הבורקס הישראליים.
הרי כמעט כל סרט של זאב רווח עוסק במלחמת המעמדות. פשוט פה, במקום אשכנזים ומזרחיים יש לנו בריטים עניים מול בריטים שיש להם יותר כסף משכל. אבל בדיוק כמו בסרטים של זאב רווח – העני תמיד מנצח איכשהו.
מיטב הרמיזות בסדרה:
אחרית דבר – כל סדרה טובה חייבת להסתיים
אלו כמובן רק חלק מהדמויות, אבל במבט רחב יותר אפשר לראות שמדובר בדמויות שמייצגות את החברה הבריטית באותה תקופה (אלו שלא קיבלו מקום במיינסטרים). הסדרה חזרה בשנות ה-90 לשתי עונות (ואפילו שודרה שוב בערוץ הראשון). הפעם העלילה הייתה שמר גרייס הוריש להם מלון בכפר והם צריכים לנהל אותו.
למרות שיפור ניכר בכתיבה (קווי עלילה שממשיכים מפרק לפרק בצורה חלקה יותר, ואפילו תפניות עלילה דרמטיות, הקסם כבר לא היה שם והסדרה לא הצליחה. לסיכום אם אתם רוצים ליהנות מסדרת פולחן שנונה, כזאת שלא שמעה על המושג תקינות פוליטית, אז זאת כנראה הסדרה הנכונה.
האם הסדרה עומדת במבחן הזמן? למרות שההפקה נראית די דלה היום, הכימיה המצוינת בין השחקנים והכתיבה השנונה עדיין עוברים מסך (במיוחד בעונות הראשונות).