הסדרה החדשה של דנה מודן בכאן היא על גבר לבן עשיר עם מחסום כתיבה שמסתבך בפרשה פלילית ללא סיבה מיוחדת, ומלאה שחקנים קומיים מצוינים שמנסים להיות רציניים לגבי זה
"סדרה על סופר עם מחסום כתיבה? הולי שיט. יאללה עופי על זה" – זה לא ביטוי שחשבתי שמישהו יוכל להוציא מדל שפתיו בעשור השלישי של המאה ה-21. אבל מתברר שזה קרה. וזה קרה ממש כאן. "כאן 11" החליטו מסיבה כלשהי שהדרמה הקומית "אבירם כץ" – "סדרה על כותב עם מחסום כתיבה", עוד סדרה מהז'אנר החביב ביותר על כל תסריטאי בשקל שאי פעם ישב מול דף ריק, היא היא מה שאנחנו צריכים בעת הזאת. "תראו איך אנחנו מחדשים!" כנראה חשבו לעצמם המפיקים. "אין מצב שמישהו כבר עשה את זה".
אבל כן. מישהו כבר עשה את זה. ואמנם אפשר לעשות את זה שוב. וזה אפילו מושקע ויפה ואסתטי ומלא דיאלוגים שיוצרת הסדרה, דנה מודן, השקיעה מאוד בנאמנותם ליומיום. וירושלים באמת נראית ככה ונשמעת ככה. אבל אי אפשר לעשות את זה בלי עלילה מעניינת ודמויות שאכפת לנו מהן. ואחרי צפייה בשלושה (מתוך שמונה) פרקים כל כך לא אכפת לי שזה מצחיק. אבל לא מצחיק מצחיק.
נראה שאת הצד של העלילה החליטו יוצרות הסדרה להזניח ברמה כזאת שככל הנראה תוכלו להשלים בעצמכן את רוב העניין אחרי שתראו את חמש הדקות הראשונות. או לפחות את הפרק הראשון. אם נתקלתן במקרה בביקורת הזאת לפני שראיתן את "אבירם כץ", כנראה הפרטים הבאים ישלימו את רוב התמונה: שכן מבוגר שלא יודע שהוא כותב מוכשר, עורכת מוסף סוף שבוע לחוצה על דדליין (היי דנה), שכנה יפה, שני חוקרים (היי דנה) ואישה נעדרת, והנה גם אתן כתבתן סדרה.
קראו עוד:
דרמה קומית: החיבור המופלא שבין קומדיה לדרמה
דרמה קומית חדשה בסדרת יאנג אדולטס של הוט
דרמת ספורט קומית חדשה בכאן – שלי הכובשת
ואם כבר הדמות הראשית, למה הוא כזה דביל? איך בן אדם עד כדי כך מטומטם, חסר מודעות, חסר תובנות וחסר תקשורת הצליח להפיק שני רומנים מצליחים, ולפרסם חמישה? אני יכול להבין שהוא אמור להיות פגום, אבל מישהו כנראה לא הבין שיש הבדל בין יהלום פגום לערימת זבל פגומה. ומודן בעצמה כבר הודתה שזו היא, שהרשתה לעצמה לעצב את דמות הסופר מחדש. הדמות החדשה מזכירה במשהו את אזור שרונה בתל אביב. על פניו היסטורי, בפנים – שופינג. האנק מודי, ללא הסקסאפיל.
והדרמה? רצח. מה זה רצח. רצח רצח. כי למה להתעמק בעולמו הפנימי של סופר, בהתלבטויות שלו, בקונפליקט שלו מול הדף, במה ליצור, ומה אותנטי, כשאפשר פשוט לרצוח. הכי כיף. מה קרה? משטרה! ואל תדאגו. סחבק לא רוצח. הוא רק גנב. ואפילו לא גנב ממש. סתם אמן רגיל ששם את השם שלו על עבודה לא שלו. מפתיע? לא ממש. ראיתן פעם חברה לייעוץ אקדמי? פגשתן פעם דוקטורנט מתוסכל? אוקיי, אולי זה רק העולם שלי, אבל הבנתן. מה שכן מפתיע הוא קודם כל הרשלנות שבה הוא עושה את כל הדבר, בהתחשב בזה שהוא כבר חיבר כמה ספרים, ובעיקר העובדה שסחבק מעדיף לשקר לשוטרים ולגרום להם לחשוב שהוא רוצח מאשר להודות בגניבה ספרותית. באמא שלך? באמת נראה לכם שאני אאמין שחדל האישים שהפכת את הדמות הראשית אליו לא היה קורס בשנייה הראשונה שהוא היה מתיישב מול שני חוקרים שמאיימים עליו בכלא? פאק מי.
בכל הרצינות, זה נראה כאילו אף אחד לא חשב לבדוק מה המניע של הדביל הראשי (הוא הדוניסט, לא?), אלא כתב את הפעולות שלו כדי לקדם את העלילה. בהנחה שאכן תגיע עלילה בשלב כלשהו. למה? כי אי הבנות. חוסר תקשורת. גניבה ספרותית הייתה הורגת לו את הקריירה? כנראה שלא. כלומר, לא אם הוא היה פשוט מודה בזה ברגע שזו נהייתה חקירת משטרה. וכנראה גם בהמשך. בעידן הבינה המלאכותית שכותבת עבורך והפוסט-אמת, אני באמת תוהה אם למישהו היה אכפת.
להרשמה לניוזלטר:
חוסר תקשורת הוא האופן שבו מקדמים את הסיפור
חוסר תקשורת, יש לציין, הוא האופן שבו מקדמים את הסיפור בסיטקומים מהניינטיז וקומדיות רומנטיות רעות במיוחד. סופר עם כל סוג של יכולת לתקשר את החוויה האנושית כנראה היה מבין שלשוטרים לא אכפת מגניבה ספרותית. הם מחפשים פאקינג רוצח. אבל בעולם שיצרה מודן, המבוסס באופן חופשי מאוד, ויש שיאמרו מדי, על ספר די נחמד, מערכת הערכים היא דדליין מעל לחיי אדם. לפחות אלה של דמויות בדיוניות. את אלה, כידוע, אפשר להקריב בקלות עבור דדליין. סופרים הרי רוצחים דמויות לפרנסתם.
בפרק השני, יש לציין, לא קורה כלום. חצי שעה של אקספוזיציה עם דיאלוגים מלוטשים. וואו. בפרק השלישי (שבאופן די מפתיע לא נקרא "מחכים לרועי") כבר לא הבנתי מה אני עושה פה ולאן אנחנו הולכים. לא פחות מעשר דקות של שתי נשים מדברות על גבר שלא נמצא שם ושלא אכפת לנו ממנו. מבחן בכדל, ככל הנראה, תלה את עצמו בשירותים. מה שכן, לא הבנתי למה בשלב הזה יוצרת הסדרה לא בחרה לשחק גם את הפסיכולוגית, ורק ביקשה שהפסיכולוגית תשחק אותה. רועי, אגב, מגיע. אחרי 12 דקות. ואז אתה ממש מתחרט על זה שהוא הגיע, ותוהה אם אולי היה כדאי למשוך את אותן 12 דקות לחצי שעה, כמו בפרק הקודם. הפיצ'ר המרכזי שלו הוא שהוא אוהב דמות שאנחנו לא ממש יודעים עליה שום דבר (באמצע הפרק השלישי!), ולא אוהב בגדים. וכן, יש פאנץ' בסוף, אבל זה קצת מצחיק למשוך 32 דקות של כלום ואז לתת ערימות של רקע ב-30 השניות האחרונות. למה זה לא היה כל הפרק? כל כך חשוב להראות לנו כמה מצפה רמון יפה בערב? ראינו. תודה.
היא משעשעת, בטח. שנונה, בכיף. אבל לא מצחיקה
ואם כבר שחקנים, הקאסט עמוס בשחקנים קומיים מצוינים. באמת. אין צורך לפרט. אתם יודעים מי אלה. אממה? הם כל הזמן מנסים להיות רציניים. יש אלמנטים קומיים, בטח, אבל זאת ממש לא קומדיה. "פארגו" מצחיקה בגלל המציאותיות האבסורדית של ההתנגשות בין נחמדות לברוטליות. לא כי השחקנים מדברים מצחיק. "אבירם כץ" לא מצחיקה, ולא אמורה להיות. היא משעשעת, בטח. שנונה, בכיף. אבל לא מצחיקה. ואם כבר בניתם דרמה – איפה הדרמה? אני יכול להבין את הניסיון לטשטש את גבולות הז'אנר, וזה בהחלט משהו שאני מעריך, אבל כאן נראה שבמקום לטשטש החליטו שלא לבחור צד. אז זה או קומדיה לא מצחיקה, או דרמה לא דרמטית. אם לצטט בחופשיות מה את סן צו – כשאתה מגן מימין, אתה חושף את השמאל. כשאתה מגן משמאל, אתה חושף את הימין. כשאתה מגן על הכל – אתה חשוף מכל הצדדים.
להזמנת הרצאות:
0547454667