פסטיבל פאנץ’ הציג את מפת הסטנדאפ הישראלי, אבל משהו היה חסר | דרור וטל ניר קסטל

מההומור הניסיוני של דניאל קורן, דרך הסטנדאפ האישי של חגית גינזבורג ונגה ד’אנג’לי ועד המיינסטרים של דרור קרן והסטלה של יונתן ברק – פסטיבל פאנץ' בתל אביב הציג הומור שונה מאוד וקשת רחבה של קהלים, אך כמעט בלי דמיון, נונסנס וקרקסיות

כשחושבים על סטנדאפ, המוח רץ לכיוונים הפארודיים, בדיחות אשתי, בדיחות הבדלים בין המינים, ההבדל בין האשכנזים ומזרחים וכן הלאה וכן הלאה. פסטיבל פאנץ', שהתרחש בשבוע שעבר בתל אביב, השיג מה שלא חושבים עליו בסטנדאפ הקלאסי: גיוון.

הניסיוניות של דניאל קורן, האלתורים של חגית גינזבורג וקהל הילדים של חרטטוני

היום הראשון, באירוע שמתחיל בבית ציוני אמריקה, מתחיל עם ההומור הבינתחומי והניסיוני של דניאל קורן (יוני, האחיין שלי בנץ), המטפל בטראומות שלו דרך הקהל, קטעי וידאו ערוכים ומוזיקה, חלק אלתורים וחלק דברים מוכנים וכתובים היטב. אומנם לא הכול משויף, אבל זו הופעה נדירה כל כך במחוזות הקוnדיה בארץ, שלפעמים היא גם בכלל לא קומדיה, אבל מצליחה לשלב את השילוב הנדיר של דמיון ופן אישי ריאליסטי. 

במקביל מתרחש האירוע של חרטטוני על הבמה. חרטטוני הוא שעשועון רשת ישראלי שעלה לראשונה בערוץ היוטיוב "דונקי" באוגוסט 2024 בו מדי פרק מתחרה עמרי הכהן בתחרות אלתור מול משתתף אורח, במטרה לענות תשובות לא נכונות בלבד לשאלות שמציג מנחה התוכנית אור בוטבול. זאת בדומה לשעשועון הבריטי QI. השעשועון נחל הצלחה עצומה ואף יצא בעקבותיו משחק לוח. גם המופע היה סולד אאוט, ולפי הסלפיז בחוץ הקהל היה בעיקר ילדים ונוער, שונה מהקהל של דניאל קורן.

מיד לאחר מכן מתרחש המופע של חגית גינזבורג, על רווקות מאוחרת, השעה המאוחרת, המשפחה מארגנטינה והדפיקויות האוניברסליות. חגית מתייחסת לא מעט לגיל של הקהל שלה, שהכי צעירים בו מתקרבים ל-30. הסטנדאפ מאוד אישי, על סיפור חיים ועל משפחה מטורללת לצד אלתורים שבו הקהל לפי חגית, חשב מה לעשות היום וחיפש בדיגיתל וכך מצא. כמי שבאותו טווח גיל באמת כך אני באמת מוצא הופעות. ההומור מצחיק וישיר ושונה מאוד מההומור של קורן, בעיקר האלתורים והחיקויים של דמויות שאני לא מכיר מהמשפחה שלה. במקביל ראש בראש אורי צייטלין ומוחמד נעמה בסטנדאפ של מיעוטים, החרדי והערבי, שוב הומור אחר, קהל אחר. והמרתון של הקומדי בר ממשיך במקביל לקהל הסטנדאפ המסורתי.

ההומור הנגיש של דרון קרן, הסטלות של יונתן ברק, הגסויות של ארז בירנבוים

היום השני שבו לא נכחתי כלל גם אירועים מאוד שונים, סטנדאפ של דרור קרן המתאים לקהל המבוגר יותר, סטנדאפ הארי פוטר לקהל מאוד ספציפי בגיל 40-30, יונתן ברק לקהל סטלנים וגם לקהל הצעיר, רוני ששון לקהל המשפחתי יותר, סטנדאפ של עולים לעולים דוברי רוסית, ארז בירנבוים לקהל גברי וצעיר בעיקר חובב גסויות, משה אשכנזי לקהל משפחתי וצעיר יותר שמחפש סטנדאפ נגיש.

ההומור האמהי של נגה ד'אנג'לי, הפרובוקציות של דניאל חן ומצגות

ליום האחרון מגיעה נגה ד'אנג'לי. בעבר מהצחוקייה וכיום בסטנדאפ ובסרטונים על הורות וזוגיות. בעל, שלושה ילדים, טיול לחו"ל פה ושם, סמים עם אבא שלה וסוג הוויברטור המדויק שכדאי לקנות (תקשיבו לאישה, היא יודעת על מה היא מדברת – טל). הסטנדרט, נו. כמו שהיא תקפיד להזכיר בתחילת המופע, זה מתאים לזוגות, רצוי הרבה זמן ביחד, רצוי עם ווטסאפ עסיסי ומלא היסטוריה (היא עלולה להקריא אותו על הבמה), אבל גם אם אין לכם בייביסיטר ותצטרכו ללכת עם חבר/ה – זה מצחיק. לא כמו סקס אחרי 20 שנות זוגיות, זה מלא אנרגיה, חזק, בוטה ועמוק… וזה מספק. שונה מכל הסטנדאפ הגברי שהיה ביום הקודם.

מי עוד היה שם?  דניאל חן, מי שהחל כסטנדאפיסט של הסטנדאפיסטים והתפרסם יותר בזכות ההצלחה של ילד רע – מתאים לקהל שמחפש הומור בוטה, נוקב וחסר מעצורים, שנוגע בנושאים טעונים ו"לא פוליטיקלי קורקט" כמו פשע, כלא, מין, גזע, דת, פוליטיקה ומלחמה, ומציע פרספקטיבה אישית, ישירה. גם סטנדאפ מצגות להיות או להיות המתאים לקהל המשרדים, הסטודנטיאלי או האינטלקטואלי האוהב הומור שנון עם הומור משרדי, והיה גם סטנדאפ באנגלית, כי ברוסית כבר היה.

ממוקד ושונה מכל הפסטיבלים – אבל לא וודוויל

פסטיבל פאנץ' הוא פסטיבל הסטנדאפ הראשון בתל אביב והפסטיבל השלישי בארץ בנושאי קומדיה ופסטיבל הקומדיה הראשון בארץ שלא קרוי על שם אף אחד. הפסטיבל הראשון הוא פסטיבל הקומדיה על שם אפרים קישון.

הפסטיבל על שם אפרים קישון הוא אירוע שנתי המתקיים בירושלים, המוקדש לקומדיה, הומור וסאטירה ישראלית מקורית, מיוזמת תיאטרון האינקובטור ומשפחת קישון, ומטרתו לקדם יצירה תיאטרלית חדשה ולחבר בין יוצרים צעירים למורשת הקומדיה הישראלית. הפסטיבל, שהחל ב-2022, מציע במה ליצירות מקוריות ופורצות דרך בתחום הקומי, וזכה לתמיכה רחבה מגופים ציבוריים ומעיריית ירושלים. הוא לא מתמקד בסטנדאפ בלבד אלא בכל אמנויות הבמה הקשורות לקולנוע, הצגות, הרצאות, סרטים, מופעי רחוב וסדנאות. הפסטיבל בתל אביב פחות רחב אבל יותר ממוקד למרות ההומור המגוון. 

אליהם מצטרף פסטיבל הקומדיה וההומור על שם ספי ריבלין בראשון לציון החוגג את שנתו ה-11, ומספק בידור יותר מיינסטרימי של בדרנים כמו ישראל קטורזה ואלי יצפאן, והצגות בידור כמו של יעל בר זוהר וגיא זו-ארץ. הפסטיבל בירושלים ובראשון מציעים גם תחרויות. בראשון תחרות מונולוגים קומיים וירושלים כולל תחרות הצגות. הפסטיבל בתל אביב, בניהולו האמנותי של אבישר סביר, הוא היחיד שעל טהרת הסטנדאפ אבל גם בלי תחרות.

למרות הפריסה הרחבה של סגנונות ההומור והקהלים יש משהו שמשותף לרובם: הפן האישי הוא הגורם והמחולל של הסטנדאפ, שזה נחמד כי זה סטנדאפ, בלי מסכות, אדם עומד ומצחיק בגובה העיניים על חייו, האבחנות שלו או על העולם סביבו.

אבל זה גרם לי לחשוב על מה שהיה חסר לי, ומה שהיווה בסיס לכל הפסטיבלים האלו: פסטיבל וודוויל מהמאה ה-19, מופע מגוון שכלל ריקודים, קטעי תיאטרון קצרים, קומדיות, סטנד-אפ מוקדם, קסמים, לוליינות, נאומים וקטעי ראינוע/פנס קסם. היה חסר לי קצת יותר קרקסיות, דמיון, דמויות מטורפות, נונסנס, עד איפה אפשר לקחת את גבולות הקומדיה. זו גם לא השוואה מדויקת כי הבדרנים של הוודויל היו בעיקר מספרי בדיחות, ובהחלט עדיף המצב היום, של החומר האישי והמקורי, אבל כאמור חסרה הקברטיות הקרקסיות, לפחות לי. לא בטוח שזה מתאים לכולם.

אז מה לסיכום? פסטיבל פאנץ', על אף הסערה בחוץ, הצליח להיות ממוקד אך גם מגוון ובאמת כמו שהבטיח להביא את כל הסצנה (או לפחות ייצוג שלה) לבמה, אם כי צריך לציין שהמופעים נמכרים בנפרד ואין כרטיס לכל הפסטיבל כמו הפסטיבלים בסקוטלנד או קנדה, אז האדם הפרטי שמגיע להופעה לא נהנה מהגיוון, נקודה לחשוב עליה לשנה הבאה.