מה קורה בקומדיות של סוף 2025? בגדול, עונה חדשה של "אותה גברת בשינוי אדרת" (זאת נועה קולר. תיראו מופתעים) נפלה על המדינה – עונת חורף 2025. אמ;לק? בשלב הזה אני מתקשה כבר להבחין בין הפרסומות לסדרות, כי כולם משחקים את כל הדמויות בכולן, וזה הכול פרסומות. אבל אוקיי. מיקומות, דרך מטכ"ליסטים עד חזי ובניו – מה כולם שכחו? 

יקומות | טרלול מבוקר

מה הפעם? רועי כפרי עושה פרסומת ל"סמיילינג פרנדז". אבל אין לו חברים, אז הוא עושה את כל התפקידים ביקומות. אז זה "סמיילינג רועי". או "רועי המחייך". קריפי. מוזר. הקאתי דם. דודו בא בצהריים אל הבת של השכן. זאת רועי כפרי. הוא שופך על עצמו גלון של חלב ומשחק בשובבות עם פטמה אחת דרך החולצה. הפאה שלו פרועה על צד ימין וכולו צועק "קח אותי אריאל שרון". זה גם מה שכתוב לו על החולצה. המסר הוא שאתה צופה בטלוויזיה, שבה אתה הצופה והטלוויזיה היא הטלוויזיה. הבנת את זה ,כפרי? 

העלילה ביקומות? אין עלילה. יש ציטוט של ציטוט. הנה הצופים היחידים של ערוץ איקס-עשרה, זוג קשישים, ושניהם רועי כפרי. הנה סטנדאפיסט בסיוט הכי גדול של עצמו. והכל בעטיפה חרדתית של חלום בתוך חלום בתוך חלום.

מרשל מקלוהן כתב פעם משהו בספר לגבי טלוויזיה. אז בסופו של דבר התגובה שלי היא לטלוויזיה 50 אינץ' OLED שקניתי לפני חודשיים, וסיפקה פלטפורמה מהממת למשפוך הסדרות ששילמו לי כדי לכתוב עליהן. משלמים לי כדי לכתוב על זה. המילים האלה הן כסף. נו, קומדיה. הקאתי דם. מכירים בו בורנה'ם? בוּרנְהָאם? אני כל כך לבד. בסופו של דבר, נותרתי עם שאלה אחת בלבד – האם רועי כפרי מתפתח בסופו של דבר לרועי עירוני?

מקום טוב | לא למות

במקביל, נועה קולר, שבאופן מוזר משחקת איתו באותו סטורי-ארק, ה"אולפני הרצליה יוניברס", מתעקשת שהסרט שהיא חיה בו הוא דרמה, ."מקום טוב", אבל מסרבת למות. במקום זה, גם היא בוחרת לשקף לנו את האופן שבו היא רואה טלוויזיה. שזה כמו כפרי, אבל משעמם. הזוג שדועך מול המסך הוא לא שיקוף של רעיון של ציטוט של פוסט-מסחריות, אלא צל חיוור של חיות שמאבד את עצמו, את החיות שלו ואת הסיבה שלו לחיות. בעיקרון, אלו החיים הבינוניים שלכם – אבל על מסך. ״תראה, צוץ, ייאוש משלנו״.

נועה, בובל'ה. בדרמה את אמורה למות, לא לשבת תחת תאורה של מיליון דולר ולבכות על מר גורלך. את זה אנחנו אמורים לעשות. עם תאורה מאיקאה. על ספה בבית. לא באולפני הרצליה. אם הייתי רוצה לראות את החברים שלי רבים, הייתי בא אליהם הביתה ומכין להם מרק. שלפחות יהיה מה לזרוק כשרבים. לא יודע. זו דרמה, אז לא ראיתי את הסדרה שלה. אבל היי היא שיחקה מצוין את הקופה הראשית בקופה ראשית.

הורסת | עדיין מטומטמת

אגב קופה ראשית, גם הקופה המשנית (קרן מור) משחקת קופה משנית לקופה ראשית אחרת (בת חן סבג) בעוד קומדיה חדשה "הורסת".  בעוד אני עדיין חולם להקים להקת קאברים בשם קֶרֶן נוֹ-מוֹר, מור משחקת את המטומטמת אצל היוצרת של "מטומטמת". שזה כבוד. והיא כבר לא מטומטמת. היא משת"פית בחקירת רצח באשקלון. אם היא באמת היתה גדלה באשקלון, היא היתה סותמת את הפה, כי סניצ׳ס גט סטיצ׳ס (מלשנים נהיים תפרנים?)

כמה תל אביבי צריך להיות כדי לעשות רומנטיזציה להמשך של חצי שעה עם כביש 4?

ומה הכי מטומטם? הפרוטגוניסטית בסדרה "הורסת" חוזרת ל"עיר הולדתה" אשקלון כדי לפתור תעלומה. עיר שנמצאת חצי שעה נסיעה מתל אביב, או ראשון, או חולון, או כל מקום שהוא לא ״סוף העולם״. לא מסע אפי אל הצד השני של הפלנטה, סך הכל רכבת. זה אשקלון, כפרות, לא טורקמניסטאן. לא תהיה לה בעיה לחזור לישון בפתח תקווה. מקסימום קצת פקקים.

מטכ"ליסטים | קמר"ש הלור"ל 

ואם כבר לשדוד מהאמריקאים, מה עם קומדיה על טמטום צבאי? מטככ"ליסטים, כלומר, לא דרמה עם שחקנים קומיים, כמו "המפקדת" (אפילו שג'ובניקיות שלוקחות את עצמן ברצינות תהומית זה הכי מצחיק) או "שתי סיכות וחצי" (נו, הסרט הזה עם החיילות והשדכן). הפעם זה על גברים. הנה, תראו – סטיב קארל עשה את זה עם "כוח החלל" (Space Force), אז למה לא שייטת מטכ"ל? וכן, זה המשרד. וכן, זה בצבא. וכן, זה המשרד בצבא. וזה גברים הפעם. לא פקידות. תומכי לחימה. 

והיי, ממש כמו ב"ספייס פורס", הסיפור הוא על יחסים בין איש צבא לבן שלו. אממה, הגיבור הוא לא הגנרל. הוא רנ"ג. כן, רנ"ג. אחד משלנו. חפ"ש שעשה טעות ונתקע בצבא עד שעדיף כבר היה להישאר במדים, כי הם מסיחים את הדעת מהקרחת. אופס. והיי, זה השק"ם. כי על המבצעים לא צוחקים. אבל השק"מיסט? הו-אל-תשאל. כי אם כבר, אז שגם זה יהיה קופה ראשית. ואיפה השק"ם בסיירת הזה? בשנה שבה אין "התרחשות ביטחונית" אין מלחמה. יש צבא כזה של פעם, שמקווה למבצע מוצלח. כיפלי בצל וטוויקס בעשר שקל. 

וחוץ מזה הגיבור אשכנזי, אז שמו לו כתם על האף כדי שיהיה משהו לא גזעני לצחוק עליו – כתמים על הפנים. מה שכן, המלודרמה משכנעת. משכנעת שהכותב בן 50 ואין לו מושג איך צעירים מתנהגים. גם לא ב-2002 (סטינג היסטורי! ולמעשה תירוץ למה אין לאף אחד סמארטפון, ולדחוף את הראש של גדי סוקניק אומר ״אלה תחילת שנות ה-2000, והרי החדשות״). אז כן, זה "מביא את הדחויים לפרונט", אבל זה הדחויים שאנחנו כבר מכירים. ברטפלד וזרחוביץ׳. שהוא כל כך דחוי שהוא ביים, כתב ומככב בתור השוטר אזולאי, או שילוב מוזר בין פריקוול לסיקוול של סלאח שבתי. והמלחמה? מלחמה? איזו מלחמה? זה 2002 ואין-אינתיפאדה. הדרמה היא רומן מהצד. 

ילדחרא | קרטמן פוגש את רעננה

״החיים שלך דבש״, אומרת האימא של קרטמן בגרסת ה-IRL  הישראלית הגנרית (לבן. רעננה. גנרי. חצי-חצי שאין לנקוב בשמו). ואני תוהה מה גרוע יותר – בריונות של חטיבת ביניים או טילים. גם כאן, אין מלחמה. זו ישראל של מתישהו. לימבו מנותק. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי הקשר. 

ומה קורה פה? בילדחרא זה סיפור התבגרות והתגברות של נער שאני מניח שמישהו היה קורא לו ״בלתי נוירוטיפיקלי״ בשכונה שקטה ברעננה. עם כל הדרמה של שכונה שקטה ברעננה. מכות בבית ספר, אבא מביך, אמא מגוננת וצלצולי פעמונים. של בית ספר. 

אבל היי, זה טוב. זה אמיתי. הדינמיקה שם, אפילו שהדיאלוגים קצת קרטון, והדמויות בילדחרא מדברות קצת כמו צ׳אטGPT שביקשו ממנו לכתוב משפחה מסביב לדמות אחת מורכבת, להלן ״הילד״. שהוא לא מאוד מורכב. כלומר, הוא כן, אבל הוא אריק קרטמן, שעושה מניפולציה על נשיא ארה״ב כי לקחו לו את הטלפון כי הוא קיבל 47 במבחן בבית ספר. אבל נשיא ארה"ב זה אבא שלו. 

בקיצור, רואים שכולם התחדדו ממש בדינמיקה משפחתית, הז׳אנר האהוב על היוצרים. או הקהל. או הדבר היחיד שפס הייצור הזה יודע לייצר. וגם כאן אנחנו בבועה שבה הדינמיקה היחידה האמיתית היא מה שהילדים עושים בבית הספר. ואין מגפה. ולא היתה מלחמה. והכל כרגיל. 

חזי ובניו | בורקס בפיתה

במקביל. כלומר, יקום מקביל. "חזי ובניו" נותנת פרספקטיבה לכמה כל יתר הסדרות התקדמו, בזמן שחזי ובניו נותרה ממתק לבומרים שצריכים מציאות פשוטה עם דודות צעקניות ודרבוקות ו״אח שלנו מתחתן״. האסתטיקה: זו הופעת דראג, אבל נשים של נשים. וגברים של גברים. הכל גרוטסק, ומזרחים זה עם חם. ממש כמו פעם. במפעל.

בזמן שהמשחק בסדרות האחרות נע בין אמין למדי למשכנע, ובניו בעיקר נראית כאילו השחקנים לועגים לדמויות של עצמם, במקום להיות הן. כאילו שכחו שהקומדיה אמורה לבוא מהסיטואציה. לא מהקולניות. לצעוק זה לא מצחיק. בשביל זה יש לי שכנים. כי למה לעשות את סלאח שבתי של שנות ה-2000 המוקדמות, כמו במטכ"ליסטים, כשאפשר לעשות את סלאח שבתי המקורי? מזרחי נלעג, רגשני ודביל. פיזדץ כמה שרואים שהשחקנים יותר חכמים מהדמויות, והנחיית הבימוי היתה ״עממי יותר״. וזול. כל כך זול. סצנה ברכב עם רקע מהאייטיז מוקרן על החלונות, ומשחק שלא הייתי קונה גם במבצע. 

קנה גרוטסקי קבל זול בחינם. והעלילה? תחשבו ״ביום של החתונה של הבת שלי!״ זו המלודרמה של הרובוטים מפיוצ׳רמה פוגשת קומדיה טורקית, אבל עם מזרחים. תרגום זול מספרדית. ומרלון ברנדו הישראלי בתפקיד חייו. אבא סטרייט. 

בקיצור, זאת לא קומדיה. זו דרמה עם משחק כל כך זול ונלעג שלא נותר אלא להוסיף את התיוג ״קומדיה״ כדי לנסות לדלות עוד צופה וחצי לשריפת פח זבל. ומלחמה? אין מלחמה. יש אייטיז בשכונה.

שורה תחתונה: הקומדיות של סוף 2025 בואכה 2026 (אליה הצטרפו זגורי ואואזיס במדבר) לא רוצות להראות לנו משהו חדש. הן רוצות להזכיר לנו. לצטט לנו. להחזיר אותנו לתקופה תמימה יותר, שבה אין שום דבר שם בחוץ, חוץ מדינמיקה משפחתית. תקראו לזה ״החורף של וין דיזל״ – כי כל מה שיש בו זה הדבר הכי חשוב. הכי הכי חשוב. הכי הכי הכי חשוב – משפחה. כי אם כבר שונאים אותנו, עדיף שזה לא יהיה בגלל אנטישמיות – אלא כי מכירים אותנו.

איפה משודר

מקום שמח (כאן 11) — עלתה: 2.11.2025

• יוצרים: נועה קולר, רם נהרי (נהרי גם ביים)
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: ורד במשבר גיל 40; אמה המבוגרת מבקשת ממנה “להרוג אותה”, וזה דוחף למסע פרוע (ומצחיק-כואב) לחיפוש טעם בחיים

יקומות (כאן 11) — עלתה: סוף נובמבר 2025 (שידור/סיקור סביב 24–25.11)

• יוצרים: רועי כפרי, גון בן־ארי
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: קומדיה “בין שפיות לנונסנס” – הומור אבסורדי שמנסה לפצח משבר קיומי/מוות/חיים, בפורמט שמרגיש לעתים כמו יצירה-על-סף-התפרקות
  

הורסת (HOT / HOT3 / NEXT TV) — עלתה: תחילת נובמבר 2025F

• יוצרת: בת חן סבג (גם מככבת)
  
• איפה משודר: HOT3, HOT VOD, NEXT TV
  
• פרמיס: אבישג “אבי” קוסמה, פליטת ריאליטי, חוזרת לאשקלון לכאוס משפחתי: אמא בהתקף, גופה/מוות מסתורי, חקירה משטרתית — וברקע “קללה” על נשות המשפחה
  

חזי ובניו (HOT / NextTV) — עלתה: יולי 2025 ynet+1

• יוצרים: לימור צרפתי־פרץ (בהשראת משפחתה) בשיתוף רז יובן ומיתר פרהט־פרי
  
• איפה משודר: HOT + NextTV
  
• פרמיס: “טלנובלה קומית” משפחתית-מזרחית: מוסכניק עיראקי וארבע בנות; הצעירה הורסת חתונה ואז מתברר שיש “קללה” סביב נישואים במשפחה
  

מטכ״ליסטים (yes) — עלתה: 18.12.2025

• יוצרים: ערן זרחוביץ׳, מויש גולדברג, אילן שפלר | בימוי: בעז פרנקל
  
• איפה משודר: yes
  
• פרמיס: דרמה קומית על הווי “ג׳ובניקים” בסיירת מטכ״ל בשנות ה־90, עם ציר אב–בן: הבן מגיע לשק״מיסט ביחידה והאבא הוא רס״ר המחנה
  

The post הקומדיות הישראליות של סוף 2025: שכחו מה היה פה בשנתיים האחרונות appeared first on ילדי הקומדיה.

אבא שבורח מאחריות, נוטש את הילדים שלו וטוען שהוא עבד בשביל הסי.איי.איי? נשמע כמו תפקיד חייו של סטיבן סיגל. וזה גם כנראה מה שהיה ל"תסריטאי" של "תוכנית פרישה" בראש כשהוא וצ׳אטGPT ישבו לכתוב אותו. ומי יותר טוב בלשחק את סטיבן סיגל מאשר ניקולס פאקינג קייג' 

נראה שניקולס קייג' גנב בטעות את תוכנית הפרישה של סטיבן סיגל. ה"סרט" החדש שלו, "תוכנית פרישה", נדמה תפור לחלוטין למידותיו של החבר הכי טוב של פוטין (עד טראמפ), וכל מה שחסר כדי שהוא יהפוך להצלחה הוא מכונת זמן שתעביר עותק לסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת.

"תוכנית פרישה" מתיימר להיות קומדיית אקשן (אקדחים! גופות! צחוקים!), אבל נראה יותר כמו קומדיה של טעויות. בהתאם לכותרת הסרט, קייג׳ אכןן יוצא להפרשה על כל עיניים ואוזניהם התמימות של הצופים, בליווי קאסט של דמויות קרטון שלא היו עוברות כניצבים בפורנו, למעט צדיקים בודדים בסדום, שעליהם נתעכב בהמשך.

הסרט, ששוחרר בארה"ב בספטמבר 2023, הגיע להקרנות בישראל מעט בעיכוב, תחת נסיבות די מובנות עבור קומדיה. בסוף השבוע הראשון שלו, אי שם בשיא שביתת התסריטאים והשחקנים בהוליווד, הוא הוקרן בכ-1,200 בתי קולנוע בארה"ב. ההכנסות: 745 אלף דולר מאכזבים ביותר, לסרט שעלותו קרובה ל-20 מיליון דולר – הנתון המאכזב ביותר לסרט של ניקולס קייג' מאז 1994(!). 

ואגב שיא שביתת התסריטאים והשחקנים, נראה שהיה למפיקי הסרט מזל שצ'אטGPT הופיע בדיוק בזמן כדי להציל אותם. עם שורות כמו "או מיי גאד, ירו בי!", ו"אל תדאגי בייבי, אנחנו רק מתחילים" (לא יודע, נראה לי שזה מה שהם אמרו), הכתיבה מתעלה רק לרגעים ספורים מעל מה שאפשר להשיג בשניים-שלושה פרומפטים עם GPT2, ואפילו לא צריך לעבוד קשה על הניסוח.

רון פרלמן. דמות האב היחידה בסיפור

העלילה: אבא נוטש, מאפיה ורדיפה אחרי דיסק און קי

והעלילה? הבת של ניקולס קייג' מסתבכת עם המאפיה, אז היא שולחת את הבת 12 שלה לאיים הקנריים, כדי לדבר עם סבא שלה, שהיא לא ראתה 20 שנה, ובכיסה הדבר שאותם מאפיונרים רוצים – דיסק און קי (משלנו!). כן, כן, שעה פלוס שבה כולם רודפים אחרי כונן. המגקאפין (ע"ע המזוודה בספרות זולה) הגנרי ביותר אי פעם. ליטרלי חצי מהשורות בסרט הן או ״וור איז דה דרייב?!״ או ״גיב מי דה דרייב!״, ואני נשבע לכם שאחת הבדיחות המרכזיות בסרט הן שאחד הרעים קורא לדרייב "דיסק". 

קראו עוד:

כאן מציגה: קלישאות על רוסים. נפרדים מהפרק האחרון של סובייצקה | ביקורת סדרה

כל הקומדיות לוולנטיין 2025: סטנדאפ, הצגה, סרט, סטרימינג ואפילו ספר

שיין בלאק: מכניס את הקומדיה לאקשן

ואולי בעצם יש סיכוי טוב שהומור IT יעבור היטב עבור קהל היעד של הסרט הזה – מהנדסי רשתות גרושים עם ספת עור שחורה שבטוחים שהברמנית מאוהבת בהם. אלה שהעריצו פעם את "ספרות זולה", והיום כותבים בתגובות בעמוד של וואלה!סלבס שהם ראו את טרנטינו באמפם. ואם כבר "ספרות זולה", זה בסך הכל הולם את התמה של ליהוק כושל לקחת דיסק און קי בתור המזוודה. אבל לפחות זה משלנו. ואל תשאלו מה יש עליו, כי גם צ׳אט GPT לא יודע. 

אגב, ברוסית תרגמו את שם הסרט באופן אלגנטי ל"פָּאפָּא איז סְפֶּצְנָאזָא" ("אבא מהסְפֶּצנָז"), מה שעוד יותר תומך בנרטיב שבו סטיבן סיגל אמור היה להיות הכוכב. ואם כבר תפקידים תפורים, ההנצ׳מן הראשי ("בּוֹבּוֹ"!) נכתב לטוני סיריקו, אבל איכשהו נפל לידיים של רון פרלמן (ראו תמונה). התוצאה היא בסיס מצוין למשחק שבו שותים בכל פעם שפרלמן (לחיים) כמעט עושה מבטא איטלקי. מה שכן, פרלמן ותליה קמפבל, ילדה בת  12 שמשחקת באופן משכנע ילדה בת 12, אחראים לכמה מהסצנות הבכל זאת חביבות בסרט, שבהן, באופן די אירוני, הוא היחיד שמהווה איזושהי סוג של דמות אב, בסרט על יחסי אבא (קייג') ובת ("אשלי"). מי יודע, אולי פרלמן סירב לקבל את התסריט וכתב לעצמו את הדיאלוגים.

צילום: מתוך "תוכנית פרישה". צ'אטGPT הופיע בדיוק בזמן כדי להציל את התסריט

לסיכום: קהל היעד של הסרט הזה יקנה כרטיסים לו ולילדים בשבוע שבו הם אצלו גם ככה, וכנראה ייהנה מזה. אחרים יוכלו ליהנות מהסרט בדייט שבו צוחקים ביחד על כמה זה נורא, אם במקרה קיבלתם כרטיסים חינם.

The post ניקולס קייג׳ עושה תוכניות ואני לא צוחק | ביקורת סרט תוכנית פרישה appeared first on ילדי הקומדיה.

בתמונה מימין לשמאל: תומר שרון, אייל בריג ואבישר סביר (באדיבות המצולמים וליאור כתר)

אי שם ביקום המקביל שבו אף אחד לא רוקד עם חיילים מתים בלב, הסטנדאפ בישראל מושבת כבר שנה וחצי. בינתיים ביקום שלנו, נס וסטילה וארץ נהדרת סיפקו כבר בחודשים הראשונים של המלחמה טווח רחב של בידור לטווח רחב של קהלים: הלאומ(נ)יים רקדו ל"חרבו דרבו", והקפלנו-למה-אתה-קורא-לנו-ככה התמוגגו מול אלטרנטיבה שפויה וסבירה לפוליטיקה הישראלית שהיתה פעם נחשבת סאטירה. אבל זה היה באוטו או בבית. ומה קרה בחוץ, על הבמות?

משהו טוב בגיהנום

"ובכן, המצב היה קטסטרופלי בארבעת-חמשת החודשים הראשונים אחרי ה-7.10, בהם פשוט לא היה כלום", אומר תומר ("תומש") שרון, שהתארח בשנה שעברה במספר פרקים של "פרפר נחמד". "אצלי אישית התיאטרון הוא הלחם והחמאה, והוא שבק חיים לגמרי".

המחסור בהופעות, יחד עם מעט תחושת שליחות, הוביל די מהר למעשים. "הקמתי חמ"ל הופעות התנדבות ובעצם, באופן אירוני, היו לי המון הופעות לכל המפונים והחיילים", אומר שרון. לדבריו, "החודשים של ההתנדבות היו חוויה על-חושית. כמו לחזור ללהקת הנח"ל. פגשנו את כל הפגועים ביותר. אנשי בארי, נחל עוז. אני עושה הופעות גם לילדים וגם לגדולים, וכולם 'גדלו עלי', אז אתה הופך לסוג של כותל דמעות. סיפורי האימה והגבורה ששמעתי לא ייאמנו. והילדים…הילדים לא מבינים מה קורה אבל כן מרגישים. זה היה נורא והתעלות גם יחד, כי אתה מרגיש שאתה עושה משהו טוב, אבל שאתה חי במקום שהפך לגיהנום. ובסדנאות הסטנדאפ והאלתור אנשים הביאו חוויות מהמילואים, חוויות מהחיים במלחמה והפכו אותן, ככל הניתן, להומור".

והפרנסה?

"אחר כך הדברים החלו לחזור לאט, אבל ברובם לא ממש, והייתי חייב לעשות המון סדנאות וכאלה. הסטנדאפ שלי הוא גם ככה די נישתי ורץ במועדונים, ככה שקצת פחדתי לחזור להופעות פתוחות (שבהן מוכרים כרטיסים – ד"ו) והתרכזתי במעט המכורות (שבהן מזמינים את הקומיקאי בתשלום – ד"ו). עכשיו מתכנן לחזור יותר לפתוחות".

והתחום כולו?

"כמו בכל משבר כזה, האמנים הגדולים והמסחריים חזרו ולבינוניים ולקטנים יותר קשה. אבל יהיה בסדר".

על טהרת האסקפיזם

"כבר מהשבוע הראשון של המלחמה היו הופעות התנדבות לחיילים ומפונים", אומר אייל בריג, קומיקאי, כותב ומנחה סדנאות לכתיבת סטנדאפ מתוך טראומה. לדבריו, אותן ההופעות הראשונות מול מי שחוו על בשרם את המלחמה, היו על טהרת האסקפיזם: "לרגע לא נגעו בנושאים הקשים שאפיינו את התקופה".

ומה עם העורף?

"בשבוע השלישי, היה ערב הסטנדאפ הראשון לעורף, בפרדס חנה. השיווק של הערב היה 'ערב העלאת מורל', כי 'סטנדאפ' היה נשמע מנותק לגמרי מהעולם החדש שנוצר כאן ב-7.10. לאט לאט מועדוני סטנדאפ חזרו לעבוד באווירת 'זאת שליחות להצחיק את עם ישראל בתקופה הזאת'.

ועכשיו?

"עכשיו אחרי יותר מ- 500 יום לתוך המערכה וגם הרבה לפני, נירמלנו את המצב. סטנדאפיסטים מספרים בדיחות על ה-7.10, חטופים, נוח׳בות, הפגנות וכל נושא שלא מזמן נחשב לטאבו".

אייל בריג: "נירמלנו את המצב. סטנדאפיסטים מספרים בדיחות על ה-7.10, חטופים, נוח׳בות, הפגנות וכל נושא שלא מזמן נחשב לטאבו"

מעבר לזה, אומר בריג, היו גם מי שהטראומה הביאה אותם לעלות לבמה, ולדבר עליה. "היו אנשים שחוו את הטראומה הלאומית על בשרם וחיפשו דרך להשמיע את הקול שלהם, בלי להתראיין לכתבה טראגית באחד מערוצי החדשות. שורדי נובה, מפונים ומילואימניקים שיצאו מעזה, הגיעו לבמות פתוחות עם פצעים פתוחים, בניסיון להתמודד ולעבד את החוויות שלהם באמצעות הומור. כרגע מדובר בסטנדאפיסטים בודדים שהגיעו לתחום בעקבות חוויה טראומית, אבל אני מאמין שעם הזמן יותר ויותר אנשים ירצו לשתף את הסיפור שלהם בצורה קומית, מעצימה ונגישה".

אל תספרו בגת

"באוקטובר 2023 היתה אמורה להיות הופעה של ג'ים ג'פריז, שנדחתה עוד ממאי. היתה שם איזו מלחמונת כזאת, שנראה שרק אני זוכר. אז דחינו לאוקטובר", אומר אבישר סביר, מפיק-על (הוא בטח יצחק עלי שקראתי לו ככה), שאחראי ליבוא לישראל של שמות גדולים כמו ג'פריז, ג'ימי קאר, ניקי גלייזר, ולואי סי.קיי. מאז תחילת המלחמה, הוא אומר, הבאה של סטנדאפיסטים מהעולם לישראל נהייתה לא פשוטה, בלשון המעטה. "הבנו מהר מאוד שמה שהיה לא יהיה. ההלם הנורא. העצב. והבנה שישראל הפכה להיות מקום מפחיד ועצוב, שההתלבטות אם להגיע אליו נהייתה פי כמה וכמה יותר מורכבת", אומר סביר, ומפנה את מבטו לעתיד. "גם כשתסתיים המלחמה, זה לא יהיה פשוט. פעם הייתי יכול להגיד לאמנים שישראל היא מקום מודרני, מלא צעירים, אווירה, חיים. עכשיו זה מורכב".

מי שמגיע בימים אלה לישראל, אומר סביר, זה מי שזה חשוב להם. שמעורבים בזה. לדבריו, "ככה הבאנו את מייקל רפפורט, ואת מודי".

אז יהודים?

"זה לא עניין של יהודי או לא יהודי. זה אנשים שחשוב להם האינטראקציה עם המקום. להגיע לכאן ולראות את זה. ואז יש את כל השאר. אין בזה שום דבר מפתיע".

דיברת עם נציגים של קומיקאים? עם קומיקאים שיגיעו?

"היו לי הרבה שיחות, אבל כדי שאמן יופיע בישראל, צריך לא רק להסכים, אלא אם זה קשור או לא קשור. אנחנו בתקופה שהצורך להתבדר לא גבוה בפירמידת הצרכים. כן היו לי שיחות, אבל רוב מי שאני מדבר איתו אומר 'אולי יום אחד' או 'דבר איתי עוד שנה, או כשיסתיים'. כל עוד אנחנו בתוך זה, אין מה לדבר על היום שאחרי. אנחנו עדיין בעיצומו של היום הזה".

המפיק אבישר סביר: "לקומיקאים מקומיים יש תפקיד בקהילה. לתווך לנו את המציאות, כחלק מהקהילה. לא רק נחמה ואסקפיזם. לקומיקאים בריטים, אוסטרלים, גרמנים, אין תפקיד בקהילה הזאת" (צילום: ליאור כתר)

קומיקאים מקומיים אומרים שדווקא יש לזה ביקוש ומקום.

"לקומיקאים מקומיים יש תפקיד בקהילה. לתווך לנו את המציאות, כחלק מהקהילה. לא רק נחמה ואסקפיזם. לקומיקאים בריטים, אוסטרלים, גרמנים, אין תפקיד בקהילה הזאת. כרגע הכל באי-ודאות גדולה, וזה עשוי להשתנות לטובה או לרעה, ומהר. וזה לא סביבה טובה לקבוע בה דברים".

ומה עם קומיקאים שמרנים, כמו טוני הינצ'קליף או ג'ו רוגן?

"אני סולד מקומדיה עם אג'נדה מובהקת. וגם ג'ו רוגן הוא לא בדיוק 'touring comedian'. סטנדאפ זה לא העיסוק הראשי שלו. גם מייקל רפפורט, בהופעה שלו, בא להצחיק, ולא לדבר על ההשקפות הפוליטיות שלו. היה לזה מקום, אבל זה לא מרכז האירוע. ועם אג'נדה זה אוטומטית פחות מצחיק".

אז מה יהיה?

"נגזר עלינו להמתין עוד קצת, ויש סימני שאלה מהותיים שאחריהם הדברים יתבהרו. אם ישראל תתכנס בעצמה, ותעסוק במלחמת נצח, האטרקטיביות והפתיחות לעולם יהיו בהתאם. אני מאמין שאנחנו חיים כיום בתור הזהב של הסטנדאפ, וקומיקאים הם אלה שמסתכלים עליהם כדי לדעת מה הם חושבים, כמו שהסתכלו פעם על ג'ון לנון. אז קודם נראה לאן ישראל הולכת, ואז נדע מה השיחה הבאה".

משהו לסיום?

"חשוב לי ממש לציין לטובה את יוחאי ספונדר, שעושה דבר חשוב בצורה בלתי רגילה מחוץ לישראל. מביא זווית מצחיקה ומורכבת בו זמנית ומדברר בצורה טובה איך זה להיות אדם חושב במזרח התיכון אחרי ה-7 באוקטובר. ראיתי אותו מחוץ לישראל, והוא היה מדהים".

ומה עכשיו? "עובדים על הדבר הבא", אומר סביר.

The post סטנדאפ שאחרי מלחמה: האם הענף מתאושש כשהתותחים לא רועמים? appeared first on ילדי הקומדיה.