ארכיון תגיות: ביל היקס

מי היה איאן קוגניטו

איאן קוגניטו, הקומיקאי שהיה תולה מסמר על הבמה, ואומר “זה ילמד אתכם שני דברים עליי, אני לא שם זין ויש לי פטיש”

בסוף השבוע נפטר פול ברביארי, הידוע יותר כאיאן קוגניטו. הוא היה קומיקאי בריטי ותיק ומת על הבמה בהופעה בעיירה באוקספורד.

תחילה הקהל חשב שמדובר בחלק מהמופע, אבל עד מהרה הבינו הקומיקאים באולם שהוא זקוק לעזרה. מנחה הערב אנדרו בירד אמר בתחילת הערב כי קוגניטו אמר שלא חש בטוב.

בעוד בקרב הקהל העולמי קוגניטו לא היה מוכר, בבריטניה הוא נחשב לאגדה, ונחשב לאחד הקומיקאים המוחרמים בבריטניה. מלבד הסגנון הבוטה, הטמפרמנט הבעייתי חלק מהמופע שלו כלל להביא פטיש ומסמר למועדון, לנעוץ את המסמר ולתלות את כובעו. הוא היה אומר: “זה ילמד אתכם שני דברים עליי, הראשון, אני לא שם זין, השני, יש לי פטיש”.

קוגניטו הושווה בין היתר ללני ברוס ולביל היקס. אומנם הוא לא זכה להתפרסם בקרב קהל המיינסטרים, אבל ב-1999 זכה בפרס טיים אאוט לסטנדאפ.

אין נושא שהוא לא לעג לו. על נכים אמר: “מצאתי אחד חונה בחניה שלנו, הם עוד יגיעו לשירותים שלנו”, וכן צחק על פיגועים, פדופיליה וגזענות.

 

הקומיקאים הכי אוברייטד

מי הקומיקאים שמעריכים קצת יותר ממה שמגיע להם?

לפני זמן לא קצר שאלתי את גולשי האתר, החברים בפייסבוק שלי, מיהם הקומיקאים הכי אוברייטד. קיבלתי תגובות ומשונות. כיוון שצוינו מעט ישראלים שאינם שחר חסון או אדיר מילר, הדגש יהיה על סטנדאפיסטים מהגולה. בסוגריים יצוינו מספר המצביעים.

מל ברוקס (3)

 

Yair Eshel Cahansky

מל ברוקס הכי. אני לפעמים תוהה אם הבנאדם מבין מה זה קומדיה

 

כריס רוק (3)

 

Yossef Soffer

זה הקומיקאי הכי מעצבן ביקום
סופר אובראייטד

 

ביל היקס (3)

 

Ron Fünke

אני אוהב את ביל היקס אבל הוא הרבה פחות עמוק ממה שעושים ממנו

ג’ים קארי (3)

 

Shiri Brook

. ג’ים זה כמו לחפש אמנות בקרקס אבל הווירטואוזיות מחזיקה אותך גם אם תשים פיל על חד אופן.
איימי שומר (4)

Moran V Berman

וואי, איימי שומר. לגמרי.
סתם עפו עליה בקטע פמיניסטי כי היא אישה

 

שרה סילברמן (5)

 

Gilad Ronen

שרה סתם פה ג’ורה, היא מטומטמת, אפילו הומור בית שימוש היא לא מסוגלת לעשות. היא רעה בצורה של הרבה מעבר למביך.

לואי סי קיי (9)

 

Daniel Oz

וגם לואי סיקיי, שהוא מצויין בעיני, אבל עשו ממנו אלוהים כשיש טובים ממנו

Leah Pilowsky

לואי סי קיי. יש גרועים ממנו אבל אין יותר אובררייטד ממנו

ומוסיף איתי על הבחירה שלכם:

איתי עמוס
אני גם לא חושב שלואי סי קיי הכי מצחיק, אבל זה לא פייר לרדת על מי שהכי רייטד כאובר רייטד, כי ברור שמי שנמצא במשבצת הזאת יהיה כזה

***

שופטים בישראל: דרור ניר קסטל, מאיושין מאיה-שיר, מורן וי ברמן, יעל מאורר, צבי דובוש, איתי קפלן, הדר קורין, נועה לקס, אוהד רשף, שני אופיר, עומר קליגמן, יוסף סופר, נועם אונגר, עמית איצקר, גלעד רונן,  עוזי אש, רובי גורדון, יונתן ילון, יאיר אשל-כהנסקי, רון פינק, מעין שאל, נועם ניר, שי דשא, קרן ארונסון, שירי ברוק,  גולן יורקביץ’ עבודי, עינב הר-ענן כהן, אלה נובק, יונתן עמירן, מיכל טראן, מיכאל גינזבורג, יריב פרלמוטר, רות לוריא סגל, בוב זאבי, מושיק פופקו, יובל מזרחי, נתן ליפשס, איתי עמוס, לאון שניידר, רונאל עדני, יאיר סליברג, אורי ברויר, לאה פילווסקי


מספר המקומות מוגבל (סטנדאפ) – ראיון ר-ציני

.
כמה נכים צריכים כדי להעלות מופע סטנדאפ? 4 לפחות. זו לא בדיחה, זו כותרת משנה

מחר, 8 באוגוסט, יתכנסו בלבונטין 7 ארבעה אנשים בעלי נכויות פיזיות וסתם זקנה לערב סטנדאפ, שיראה שבאמת כולם עושים היום סטנדאפ. הנכים הם מישל סבח (עיוורון), תכלת גינס (חירשות), דדי גל (נכה בכיסא גלגלים) וקנדי אבלסון (סתם זקנה). אז נכון,  אולימפיאדת נכים זה הרבה יותר מרשים, אבל גם זה שנותנים להם לדבר. הנה ראיון.

 איך נולד הרעיון?

מישל: כשהתחלתי להופיע פגשתי את תכלת וידעתי שהיא מדברת בהופעה על החירשות. אני דיברתי על עיוורון והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל שצוחק גם הוא על הנכות שלו וזה פשוט התחבר כמו פאזל. אבל פזל של 3 חלקים זה לא פאזל, חייבים לפחות 4 פינות, אז צירפתי גם את קנדי שיש לה נסיון יותר מלשלושתנו יחד בסטנדאפ ועזרה לי המון בתחילת דרכי.

דדי: פשוט החלטנו שעדיף לאחד כוחות ומגבלות. עכשיו אנחנו יחד זה כמו מין פאוור ריינג’ר גדול. גיבור על עם כל הדפקטים ביחד…

קנדי: הרעיון נולד בראש של מישל סבח המוכשר והנה ההריון מסתיים ומגיעה ההופעה.

איזו נכות הכי מצחיקה בעיניכם?

מישל: לא יודע אם גמגום זה נכות אבל אם כן זה לדעתי הנכות הכי מצחיקה.

רק מגמגם יכול ללכת לסניף דואר ולבקש מהקופאי בולבול.

דדי: דיסלקטים. כל כך הרבה שגיאות כתיב, עד שאתה שם לב שזה לא דיסלקט בכלל. זה סתם ערס מתכתב בצ’ט עם מישהי. אותן שגיאות.

קנדי: עיוור, כי בדיחות עובדות בשפה ספציפית אבל מה שמצחיק בכל שפה תמיד זה שמישהו הולך ברחוב מתחלק ונופל, ומי יותר טוב בזה מעיוורים?             

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

מישל: סיינפלד. הסטנדאפ שלי, כמו שלו, די מבוסס על אבחנות מהחיים, למרות שאני עדיין לא נקי וטהור כמוהו.

דדי: נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן הייתה שפרפר נחמד זו לא תכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית. מוצצת! איזה מזל שהתקדמנו מאז. השני שהשפיע הוא שחר חסון שאיתו כתבתי משך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות.

קנדי: קומיקאי קנדי גאון בשם מייק מקדונלד ושלושה קומיקאים שמתו מוקדם מדי: סם קיניסון, ביל היקס ומיטץ’ הדברג.

קראתם לערב שלכם מספר המקומות מוגבל. מה מספר המקומות?

מישל: זה תלוי איפה נופיע. במופע הראשון שלנו בלבונטין יהיו 150 מקומות, אם זה אצלי בסלון בבית, אז גג 20 מקומות.

דדי: מוגבל. זה כתוב ברור, לא? האמת שזה תלוי במספר הכיסאות הממונעים שיגיעו. לכאורה, חוסכים כיסא. למעשה, אוטמים את האיזור…

קנדי: לא לדאוג! יש מספיק מקום לכולם. תבואו, יהיה כיף!

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

מישל: אני לא מכיר את כולם אבל לפי דעתי אנחנו לאט לאט הולכים ומתרחקים מהסטנדאפ על עדות, סטנדאפ על ערסים וכדומה, שזה טוב, מיצינו את כל הדברים האלו כבר לפני עשר שנים והגיע הזמן לצחוק על דברים שמשותפים לכולם ולא על מה ששונה בין גבר לאישה או בין אתיופי לרוסי.

דדי: הקומיקאים של היום מפותחים יותר מאשר פעם, יש הרבה פחות בדיחות עדתיות והרבה יותר סיפורים מהחיים. רק מה, מדי פעם מישהו צריך להזכיר להם שהחיים שלהם לא מי יודע מה מעניינים. לא כל חבר מהתיכון שפגשת במקרה בסופר שווה חפירה על במה

קנדי: יש מעולים ויש פחות מעולים ויש ולא מעולים בכלל.

אתם שתי נשים ואחד מכם עיוור. מאיפה אתם דגים מחמאות?

מישל: גם אני יכול לתת מחמאות, והמחמאות שלי שוות יותר כי הן לא שטחיות.

דדי: מה הבעיה לדוג מחמאות? העניין הוא לא מי אנחנו. מישל בחור עיוור, אבל בחורות רואות אותו. זה מה שמשנה. הבנאדם מחליף בחורות כמו את המנורה בסלון. כולנו מחוזרים, תכלת נראית מצוין, וגם מצויידת בכלבה שמתרגמת לה את המחמאות, קנדי היא חתיכת מילף ואני, בחורות מתיישבות לי על הסקייטבורד חופשי. לא סתם אמרו עליי שאני נוח לבריות…

תכלת: מאיפה אני דגה מחמאות? מדושבגים בפייסבוק.

קנדי: נשים לא מאמינות למחמאות בכל מקרה. לעומת זאת תגיד לגבר “חולצה יפה!” ומאותו יום הוא ילבש רק אותה…

 

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

מישל: פרבולה, לקטוז, אצטרובל, או במשפט – אצטרובל פרבולי עם רגישות ללקטוז.

דדי:טומטום. מילה חמודה כזו. יש מטומטם ויש טומטום. מטומטם זה אחד שפישל בגדול. כועסים עליו: “מטומטם!!” טומטום זה אחד שהתבלבל. איזה טיפשון. גם פוסטמה זו מילה מצחיקה. זו מילה שגברים המציאו כדי להוציא עצבים על נשים בכביש: “סעי כבר יא פוסטמהההה!” מילה שתמיד באה טוב. אפילו בשבעה: “איזו פוסטמה היא הייתה…”

קנדי: מלפפון, משכנתא, בלאגן.

מה הדבר הכי מטומטם שאומרים לכם כששומעים על הנכות שלכם?

מישל: “כמה אצבעות אתה רואה?” – כאילו שהרופאים שהחליטו שמגיע לי תעודת עיוור לא בררו את זה קודם…

דדי: אוהו, בתור מה שאני, אני שומע המון דברים מטומטמים. פעם הופעתי באיזה פאב באיזור חולון בת ים ראשון יבנה לא משנה איזו עיר, הכל מתאים, ואני על הבמה, נותן את הכי טוב שלי, והקהל בשוק. דומייה. יכול להיות שאני סתם לא מצחיק, אבל בכל זאת, מדובר בקטעים שעבדו איזה פעם פעמיים. קיצר אחרי ההופעה נתקלתי באיזו פוסטמה (אמרתי שזה בא טוב?) והיא אומרת לי: “פחדנו לצחוק, שלא תיעלב…” לא תיעלב?? בשביל מה אני עולה לבמה? בשביל להיעלב? אני עולה בשביל להעליב! (סתם , את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אבל את כל השאר כן, כולל זה שהיא פוסטמה 🙂  )

תכלת: כשרואים את  מכשירי השמיעה ושואלים איך אני לא מתחשמלת מהם במקלחת.

קנדי:  את עדיין יכולה לקיים יחסי מין? ברור, אבל רק בבוקר?

מה התפיסה הקומית שלכם?

מישל: אני מנסה בסטנדאפ שלי לצחוק על מה שנכון באמת. להגיד שבית של גבר תמיד יהיה מבולגן ובית של בחורה תמיד מסודר ונקי זה מאוד סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שבחורות לא יודעות לנהוג זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שכל הרוסים ככה או כל המרוקאים ככה או כל האשכנזים ככה, זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. אני אומר מה שנראה לי נכון באמת ומשם מוצא מה מצחיק בזה.

דדי: מה שמצחיק מצחיק. אין בעיה לדבר גסויות כל עוד יש תובנה מאחוריהן. אין שום בעיה לדבר על כיסא גלגלים כל עוד זה מצחיק באמת ולא בינוני. אני לא אעשה סתם משחקי מילים על ישבתי-עמדתי-הלכתי. לא בשביל זה אני עולה לבמה. אני עולה בשביל טמטום ונונסנס ולא בשביל ציניות מפגרת. לא סתם אחד הקטעים האהובים עליי הוא שהנכות שלי משתנה בהתאם לבחורה שאני מדבר איתה. אם היא יפה אני מרגיע שהכל בסדר, משוויץ בתנועות ברגליים, אם היא פחות יפה אני חייב לבאס אותה בשביל להיפטר ממנה: “לא..כפרה, לא כדאי…אני משותק” מגזים סתם. דופק על הרגל עם קילשון, לוקח ברנר, מפזר סוכר על הרגל מקרמל את הרגל כמו קרם ברולה: “הנה, ראית? שום דבר…”

קנדי: קשה לי להגדיר אותה, אבל חנה לסלאו היתה בהופעה שלי וקראה לי מצחיקה, חכמה ונועזה, זה מחמאה?

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שני קילומטרים?

מישל: אני ממשיך להסתובב בבמות הפתוחות ומחכה לפגוש איזה גמד או ננס, איזה מגמגמת או אילמת כדי להוסיף אותם לצוות. עד אז אני מקווה שנמשיך להופיע ארבעתנו בעוד הופעות משותפות מוצלחות.

דדי: איפה אני עוד שני קילומטר? בערך שני קילומטר בכיוון הלא נכון ממה שהייתי צריך להיות. לא מבין למה דחפת לי את הכיסא. האוטו שלי שני קילומטר אחורה. טומטום.

קנדי: בעוד שני קילומטרים אני עם הופעה מלאה בעברית, וסיטקום מצוייר כמו Family Guy!

 

קומיקאים מן העבר – אנדרו דייס קליי

קומיקאים מן העבר הוא מדור חדש מאת איתי עמוס שבו כל פעם יופנה זרקור לקומיקאי אחר שפחות מוכר לקהל הרחב בישראל וכדאי שיוכר, בין אם מהסיבות הנכונות ובין שלא. והפעם אנדרו דייס קליי

בעולם הסטנדאפ של היום נראה שיש שתי דרכים מרכזיות לזכות בהערכה – האחת היא להיות כן וחשוף לחלוטין וללא עכבות את עצמך ואת חייך הלא מאוזנים (לרוב באמצעות עיסוק לא מצונזר במין ובאוכל), דוגמת לואי סי.קיי, ג’ים ג’פריס, איימי שומר, ג’ים גאפיגן ואחרים; השנייה היא לעטות דמות מוקצנת של עצמך, לרוב אירונית, אבסורדית ולא ממש ריאליסטית, דוגמת זאק גליפיאנקיס, טוד בארי, דמיטרי מרטין, שרה סילברמן ועוד. נראה שהסגנונות האלה לקחו את הבכורה מהומור האבחנות נוסח סיינפלד או הסאטירה החברתית נוסח ג’ורג’ קרלין, כריס רוק וביל היקס. בעולם הזה, דמותו של הסטנדאפיסט אנדרו דייס קליי נראית כמו מזכרת מעולם הולך ונעלם. קליי, או פשוט “דייס” כפי שהוא ידוע בציבור, הוא המאצ’ו המושלם – עטוי מעיל עור, כפפות שחורות, בלורית שחורה וסיגריה תמידית בפיו, מדבר במבטא איטלקי-אמריקני, מלא בביטחון עצמי מוגזם ונרקיסיסטי, פוגעני כלפי כל מיעוט אפשרי (בעיקר נשים, הומואים ושחורים) ובאופן כללי האנטיתזה המוחלטת לדמות הקומיקאי הלוזר נוסח וודי אלן או לואי סי.קיי – הוא נראה ונשמע כמו הגירסה מהגיהינום של פונזי מימים מאושרים. דייס סיפר בראיון שהוא רצה להיות לעולם הקומדיה מה שאלביס פרסלי היה לעולם המוזיקה. בניגוד למרבית הסטנדאפיסטים לפניו הוא רצה לשים את הדגש על לתת שואו, להיות ספקטקל בימתי ולרתק את הקהל עם הכריזמה שלו באותו אופן שהיה שמור עד אז רק לכוכבי קולנוע וזמרי רוק. הוא מספר שבאחת ההופעות שלו כסטנדאפיסט מתחיל הוא עלה לבמה כשהוא בלבוש הקבוע שלו, התהלך על הבמה בסגנון הטווסי שלו, הדליק סיגריה ורק לאחר כמה זמן אמר: “כבר שתי דקות שאני על הבמה ולא אמרתי כלום, ובכל זאת אתם מרותקים. איך זה קרה? אני פשוט עד כדי כך טוב”, וירד מהבמה.

דייס הוא לא איש של אבחנות מבריקות או סאטירה מושחזת, לא כן לגבי תסביכיו הנפשיים וגרוע מכל – הדמות המוקצנת שלו נטולת כל שביב של אירוניה. היא אמנם באופן מובהק דמות ולא אדם אמיתי, וכך צריך להתייחס אליו אם לא רוצים להתמלא בבוז תוך שתי שניות, אך היא לא דמות מוזרה או נלעגת, אלא פשוט ביטוי חסר עכבות של האיד הגברי בגרסתו הבהמית וחסרת הסובלנות ביותר. המופע שלו כולל בדיחות גסות, גירסאות מלוכלכות במיוחד לשירי ילדים מתוך אמא אווזה, אבחנות מיזוגניות והומופוביות כלפי המוסר המפוקפק וצביעותם של נשים והומואים, ובאופן כללי ניסיון, כמעט חסר תקדים בזמנו, לשבור כל טאבו אפשרי של תקינות פוליטית וטעם טוב. כיום ההומור הזה הפך למוקצה מחמת מיאוס משתי סיבות: הראשונה היא עלייתה של הרגישות לפוגענות כלפי נשים ומיעוטים דוגמת הקהילה הלהט”בית או שחורים, שבגירסתה הצבועה ניתן לכנות תקינות פוליטית אבל כשהיא במיטבה היא מבקשת מהחברה לבדוק מחדש את היחס הלא הוגן שלה כלפי אלה שאינם שולטים בה, לרבות הומור שמחזק את היחס הזה. הסיבה השניה היא המיאוס המוצדק ממאצ’ואיזם ומהומור שמרני של גברים ניאנדרנטליים ועלייתו של הסטנדאפ האלטרנטיבי ששם דגש על אינטרוספקציה נפשית וכנות על פני העמדת פנים וביטחון עצמי מוגזם. מה שלא עשתה התקינות הפוליטית להומור של קליי עשתה הקידמה – ההומור שלו פשוט פרימיטיבי מדי לימינו, אם לא רק מבחינת הערכים, אז לפחות מבחינת סוג ההומור.

אם כן, ניתן לשאול מדוע בכלל יש טעם לכתוב עליו היום? ובכן, שאלה טובה. אני חייב להודות שההומור של דייס לא יותר מדי מצחיק אותי, הוא באמת התיישן, ולמרות שאני לא חושב שצריך לשים גבולות לקומדיה וזה כולל גם את ההומור הפוגעני שלו, אני יכול להבין מדוע הוא לא מקובל יותר היום. אבל דייס הוא עדיין תופעה מרתקת שרק לאחרונה נחשפתי אליה, וחשבתי שגם אחרים צריכים להיחשף אליה. קודם כל, כי למרות שסוג ההומור הספציפי הזה נעלם, קשה לדמיין את עולם סטנדאפ העלבונות והאנטי-תקינות-פוליטית של היום בלעדיו, וקומיקאים כג’ים נורטון, ניק די-פאולו וריץ’ ווס לקחו השראה ישירה מהסגנון המצ’ואיסטי שלו. כל מי שמעריך חופש מוחלט בהומור ושבירת טאבואים חייב להעריך את התרומה החלוצית של דייס לתחום. כמה שההומור שלו יכול להיראות דוחה ופרימיטיבי, הוא גם חגיגה של חופש ביטוי מוחלט לומר את הדברים הכי דוחים שניתן לומר, לא רק מבחינה ורבלית אלא גם מבחינה מוסרית. גם אם הדור שבא אחריו לקח את זה הרבה יותר רחוק ובאופן יותר מתוחכם, כמעט כולם מציינים את דייס כהשפעה ומקור השראה. שנית, הדגש שלו על שואו מוחצן ובטוח בעצמו נראה היום, כמו רוב הדברים שיצאו משנות השמונים, כקוריוז ביזארי ומוגזם, אמנם חסר טעם אבל מרתק. העובדה שלא מדובר בקומיקאי אזוטרי שנשכח אלא לאחד מהסטנדאפיסטים המצליחים ביותר של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, מחייבת היכרות עימו, ולו כדי להבין את עולם הסטנדאפ האמריקני של אז, והשפעתו על זה של היום.

אנדרו קליי סילברסטין נולד בשנת 1957 למשפחה יהודית (כן, כן) בברוקלין, והילדות שלו ברובע הקשוח, שבמהלכה הוא נהג להסתבך בקטטות, עיצבה לא מעט את הפרסונה העתידית שלו. בשנות ההתבגרות שלו הוא אהב לעשות חיקויים ולתופף, ואף החל לעבוד כמתופף מקצועי כנער, אבל לאחר שבגיל 21 התקבל למועדון סטנדאפ בברוקלין, הוא החל להתמקד בקומדיה ומשחק. המופע שלו בשנים אלה כלל בעיקר חיקויים של גיבורים איטלקיים-אמריקניים של התקופה כג’ון טרבולטה (בדיוק בתקופת גריז ושיגעון המוסיקה) וסילבסטר סטאלון (בשיא תהילת סרטי רוקי), אבל גם חיקוי של ג’רי לואיס מהסרט הפרופסור המטורף. מי שזוכר את הסרט, אם לא בגירסת ג’רי לואיס אז בגירסתו של אדי מרפי, יודע שמדובר בדמות של מדען נעבעך שממציא שיקוי שהופך אותו לפרסונה בשם באדי לאב, שהיא גבר חתיך, אגוצנטרי, מפוצץ בביטחון עצמי ואהוב על ידי נשים. כשאנדרו דייס קליי עלה לבמה בתור הנעבעך עם המשקפיים והדיבור המגומגם, כך הוא מספר, שרקו לו בוז וכמעט הורידו אותו מהבמה. אבל לאחר ששתה את ה”שיקוי”, ביקש מהתאורן לכבות את האורות, החליף את תלבושתו למעיל עור וכפפות ומשח את בלוריתו בג’ל – כשהאורות עלו הוא הופיע בתור כפיל מדויק של ג’ון טרבולטה (שבאותה תקופה היה דמיון פיזי רב ביניהם), והקהל השתגע, פשוטו כמשמעו. הפרסונה הזאת היא הגרעין של “דייס”, הדמות הבימתית שאותה הוא יפתח בשנים הבאות ותצולם לראשונה בסרט נעורים בשם Making the Grade מ-1984, שם הוא משחק מלווה בריבית אכזרי בשם דייס. לאחר מכן הגיעו עוד תפקידים קטנים בסרטי נעורים וסדרות טלוויזיה, ובמקביל הוא ממשיך להופיע כסטנדאפיסט ולצבור קהל מעריצים תחת הפרסונה של דייס, מה שגורם לו לשנות את שמו הבימתי לאנדרו דייס קליי.

הפריצה הגדולה של דייס הגיעה בשנת 1988 כשהופיע בספיישל של רודני דיינג’רפילד (משם לקוח הוידיאו הראשון בפוסט הזה) שבו דיינג’רפילד בן ה-67 נתן (באצילות נפש די נדירה בעולם הסטנדאפ, יש לציין) במה לכמה סטנדאפיסטים צעירים ומבטיחים (אחד מהם היה ביל היקס הצעיר), וביניהם דייס, שלקח את ההזדמנות במלוא הרצינות ונתן הופעה מחשמלת. לאחר השידור דייס נהיה מוכר בכל רחבי אמריקה ועבר מאולמות של מאות מקומות להיכלים של עשרת אלפים ויותר מקומות, דבר שאף קומיקאי אחר לא ניסה לפניו. ב-1990 הוא היה הקומיקאי הראשון שהצליח למלא את המדיסון סקוור גרדן שני ערבים ברציפות.

דייס נהיה סופרסטאר. במשך שנות התשעים היו לו הופעות מול איצטדיונים של מעריצים, ספיישלים טלוויזיוניים, אלבומי סטנדאפ שהגיעו לפלטינה ואפילו סרט קולנוע בכיכובו שנקרא בישראל פורד פיירליין – בלש פרטי (שדווקא לא הצליח כל כך וגרם לו פחות להתמקד בקולנוע). אבל ההומור הבוטה של דייס לא בא ללא מחיר. הוא הוחרם מרשתות MTV ו-CNN, וארגוני נשים ולהט”בים רדפו אותו במשך רוב שנות התשעים. כשהנחה את סאטרדיי נייט לייב בשנת 1990, אחת מהשחקניות הקבועות סירבה להשתתף באותה תכנית וכך גם האורחת המוזיקלית של אותו שבוע שינייד או’קונור. דייס גם נהיה מטרה נוחה לחצים סאטיריים מצד קומיקאים אחרים, כדוגמה להומור ירוד ומצ’ואיסטי. בכנות, ניתן להבין למה הוא עורר מהומה כזאת. למרות שמדובר בדמות, ההומור הפוגעני של דייס הוא כאמור לא אירוני במהותו, וגם לא נראה שהקהל שלו תופס אותו ככזה. כשהוא יורה בדיחות הומופוביות ומיזוגניות, הקהל מריע. כמו ששירי הילדים הגסים שלו מעוררים את אותה תחושת שחרור אצל הקהל שיש לילדים עצמם כשהם אומרים מילים גסות, כך גם נראה שההומור הריאקציונרי והשמרני שלו שיחרר לחץ שהיה אצור בלב אמריקה השמרנית שבשנות התשעים ניסתה לתפוס את עצמה כיותר תקינה פוליטית וליברלית מכפי שהיא באמת.

אחת השאלות הגדולות לגבי דייס היא היכן הוא נגמר והדמות מתחילה. הנה ראיון מרתק וארוך בו הוא מספר על הקריירה שלו ועל יצירת הדמות של דייס, ואפילו בוכה בסוף כשהוא מדבר על מותם של קומיקאים כרובין וויליאמס וג’ואן ריברס:

בשנות האלפיים, דייס נעלם. ב-2000 הוא צילם את הספיישל האחרון שלו לעשור הקרוב, ולאחר גירושים מכוערים שגזלו ממנו את מירב מרצו וכספו, הוא החליט להתמקד בגידול שני בניו אותם הוא הצליח לשמור אצלו, ובמשך העשור הבא כמעט והפסיק לעשות סטנדאפ, הופיע בטלוויזיה באופן מועט (בעיקר בתוכניות ריאליטי), ונראה שבאופן כללי עבר זמנו. בשנת 2011 פגישה מקרית עם מכר גילתה לדייס כי יוצר הפמליה דאג אלין הוא מעריץ אדוק שלו, ונקבעה פגישה ביניהם, שכתוצאה ממנה דייס שיחק את עצמו ב-5 פרקים של העונה השמינית והאחרונה של הסדרה. בתקשורת הכתירו זאת כקאמבק של דייס, הוא חזר להופיע על הבמה ובשנת 2012 יצא ספיישל טלוויזיוני ראשון שלו מזה 12 שנה. בשנת 2013 הוא הופיע בסרטו של וודי אלן יסמין הכחולה בתור בעלה המצ’ואיסטי של סאלי הוקינס (שכזכור בהמשך הסרט מחליפה אותו בלואי סי.קיי), והשנה הוא הופיע בתפקיד קטן בסדרת הטלוויזיה ויניל של מרטין סקורסזה ומיק ג’אגר.

אבל מה שקומיקאי אמריקני באמת חולם עליו הוא סיטקום משלו הנושא את שמו, וזה בדיוק מה שדייס קיבל. ביום ראשון הקרוב עולה ברשת שואוטיים האמריקנית הסדרה Dice שמסמנת את השלמת הקאמבק של אנדרו דייס קליי וחזרתו הרשמית לעולם הקומדיה האמריקני. מידת הצלחתה תסמן האם הוא באמת הצליח להמציא את עצמו מחדש או להתאים את עצמו לימינו, האם הסגנון הקומי שלו עדיין רלוונטי, והאם חוסר התקינות הפוליטית שלו עדיין נשאר כשהיה, ואם כן, האם הוא מסוגל כיום להצחיק, או לפחות לעורר עניין.

ציטוטים של קומיקאים על קומדיה

מה אמרו קומיקאים על קומדיה?

 

Photograph by Amnesty International UK via Flickr Creative Commons
Photograph by Amnesty International UK via Flickr Creative Commons

כבר שנתיים אני כותב, מנהל ועורך את הבלוג ילדי הקומדיה, חוקר את הקומדיה, מדבר עם האנשים העוסקים בתחום וכל כך אוהבים אותו, לפעמים גם עובד איתם, אבל יש קומיקאים רבים שהייתי רוצה לראיין, והדבר לא מתאפשר כי הם מפורסמים מדי או מתים מדי. לכן כל מה שנותר לי הוא ללקט מה שהם כבר אמרו:

 

 

שלום עליכם:
“החיים הם חלום לחכמים, משחק לטיפשים, קומדיה לעשירים, טרגדיה לעניים ”

 

צ’רלי צ’פלין:

“החיים הם טרגדיה בקלוז אפ, קומדיה בלונג שוט”

מל ברוקס:

“טרגדיה זה שאני חותך אצבע, קומדיה זה שאתה נופל לביוב ומת”

לואי סי קיי:

“קומדיה היא לא מדויקת ולא נכונה ולא מנומסת. זה בלאגן וככה אני גם מתייחס לזה”

 

ג’רי סיינפלד:

“ארבעה שלבי קומדיה: לגרום לחבריך לצחוק, לגרום לזרים לצחוק, להרוויח כסף מכך שאתה גורם לזרים לצחוק ולגרום לאנשים לדבר כמוך כי זה כל כך כיף”

.
אנדי קאופמן:

“מעולם לא סיפרתי בדיחה”

 

ג’ורג’  קרלין:

“אני סבור כי מחובתו של הקומיקאי למצוא את גבולות המותר ולעבור עליהם בכוונה תחילה”

 

גראוצ’ו מרקס:

“חובבן חושב שזה נורא מצחיק אם אתה מלביש גבר כמו אישה זקנה, מושיב אותו בכסא גלגלים ודוחף אותו במורד גבעה לכיוון קיר לבנים. בשביל מקצוען, זו חייבת להיות אישה זקנה”

.
ג’ון סטיוארט:
“כשאמרתי שאני רוצה להרכיב צוות כותבים קומי ש-80 אחוז ממנו יהיו יהודים בוגרי ליגת הקיסוס, אנשים חשבו שאני משוגע. הם אמרו שחייבים 90, 95 אחוז”

חנוך לוין:

“אני היצור הטראגי שממנו עושים קומדיות” (רווקים ורווקות)

 

ביל היקס:

“הקומדיה הכי טובה בעיניי היא לגרום לאנשים לצחוק מדברים שהם בחיים לא צחקו מהם, וגם להאיר את הפינות האפלות במוחותיהם”

 

דניס לירי:

“סטנדאפ הוא הצורה האולטימיטבית של חופש דיבור כי אתה מנקב את הבועות שפוליטיקאים, מומחים, אנשי דת ומתחזים מנסים להפריח מעל ראשינו”

 

אפרים קישון:

“‘החיים הם ההומוריסטן הוותיק ביותר’, אמר חכם אחד וצדקתי במאה אחוז”

 

אריק איידל:

“החיים אינם הגיוניים, וכולנו מעמידים פנים שהם כן. תפקיד הקומדיה הוא להראות ששום דבר מזה לא הגיוני ולא חשוב בכל מקרה”

 

 

כריס רוק:

“אני אוהב להיות מפורסם. זה כמעט כמו להיות לבן, אתה יודע”

 

סטיב מרטין:

“קומדיה היא אמנות של להצחיק אנשים בלי לגרום להם להקיא”

מארק טווין:

“קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן”

 

 

עקרונות הקומדיה של ביל היקס

  •      אם אתה יכול להיות עצמך אף אחד אחר לא יוכל, וכך אתה מכסה את חוק הביקוש וההיצע 
  •       המשחק הוא משהו שאתה נסוג אליו כשאתה לא יכול לחשוב על משהו נוסף לומר
  •        תמיד תעשה מה שאתה חושב שהוא מצחיק. לעולם לא מה שאתה חושב שהקהל יאהב, גם אם אתה לא חושב שהוא מצחיק
  •       לעולם אל תשאל אותם אם זה מצחיק. תגיד להם שזה מצחיק
  •       אתה לא נשוי לחרא הזה. אם משהו קורה, מסיח את דעתך מהנושא, אל תמשיך עם הקטע. עבור הלאה
  •      לעולם אל תשאל את הקהל “מה שלומכם”. הם רוצים שתגיד להם מה שלומם. אנשים שעושים את זה לא יכולים לחשוב על שורת פתיחה. זו הטעות הכי נפוצה של קומיקאים. ברגע שהם עושים את זה אני רוצה לעזוב 
  •        תכתוב מה שמבדר אותך. אם אתה לא יכול להיות מצחיק תהיה מעניין. לא איבדת את הקהל. קודם שיהיה לך משהו להגיד ואז תחשוב איך להביע אותו באופן מצחיק
  •     אני עוצם את העיניים ואז פשוט עולה לבמה. זו הנקודה שבה אני מתחיל.
  •        הקשב לעצמך. שאל את עצמך, למה אני אומר את זה? זה הכרחי? (זה יסנן את החומר שלך ויעיף את כל המילים הלא הכרחיות)
  •   כוון לעילית של האינטליגנציה בקהל. אין קהל גרוע, יש בחירות גרועות
  •    זכור שזה הדבר שהכי קשה לעשותו. ברגע שעשית את זה תצליח לעשות הכול
  •  אני חולה על השורשים שלי. למד להכיר את משפחתך, התחבר איתם

עקרונות אלו פורסמו על קיר בבית ספר לצחוק באטלנטה.

***

ביל היקס אמן וסטנדאפיסט אמריקאי. בנוסף להיותו בדרן, נחשב היקס במקומות מסוימים למבקר חברתי חריף במיוחד.

בין ההשפעות הבולטות על יצירתו של היקס אפשר למנות את ריצ’רד פריור כמו גם את וודי אלן, שהיווה השראה להיקס בנעוריו. נפטר ב-1994 מסרטן הלבלב/

 

ניקו וואטס – ראיון ר-ציני

מניקו בר עד ניקו וואטס עוד לא קם כניקו

1004854_10151800710849617_414844479_nכשאני חושב על ניקו וואטס אני לא חושב על תנובה, או על חיילים או על נוזלי כביסה, אני חושב על לבלוע נוזלי כביסה, להתחצף לחיילים חמושים ולקנות מוצרי תנובה. לכן ניקו הוא מהמתאימים לתחום הפרסום. עד לא מזמן הוא היה אלמוני שעשה קומיקס והיום הוא פחות אלמוני. שמו נודע למרחקים באמצעות תחבולות קומיות ברשתות החברתיות וערבי סטנדאפ באוזן בר, מתוצרתו של איתי גל. לכן הלכתי למרחקים והבאתי ראיון איתו.

מתי גילית שאתה מצחיק?

“לא גיליתי שאני מצחיק עדיין, אבל בכיתה ד’ הראו לכל הכיתה סרט של אדם סנדלר ואני הייתי היחיד שלא צחק. ואז הבנתי שאני מבין בהומור”.

 

רון חולדאי חסם אותך בעקבות קריקטורה שעשית עליו בביטסריפס. איך אתה מתכוון להתנקם בו?

“האמת ששכחתי שגם רון חולדאי חסם אותי. יותר מפריע לי שעמרי חיון, אורית פוקס, אליאב אללוף וסער שיינפיין הוסיפו אותי לרשימת החסימה שלהם. איתם היה יותר כיף. בכל מקרה, לשאלתך – נראה לי שפשוט אצביע לניצן הורוביץ”.

 מי היוצרים הקומיים שהשפיעו לך?

אנדי קאופמן, כי הוא מתח גבולות, עשה הכל בעיקר כדי להצחיק את עצמו, והוא היה גאון של טיימינג.
וצ’ארלס מנסון. מאותן סיבות, וכמו כולם, גם ג’ורג’ קרלין ,לואי סי קיי, ביל היקס, לארי דיוויד וסיינפלד השפיעו עליי”.

כקופירייטר אם תזכה בפרס האפי יש לך רשימת התנצלויות מוכנה?

“אני לא אוהב לחשוב על עצמי כקופירייטר. כאילו, כן. זה מה שכתוב לי כרגע על תלוש המשכורת וזה מה שמשלם את החשבונות ושם לי אוכל על השולחן, אבל לא הייתי רוצה שככה יזכרו אותי.

יש את מה שאני, ויש את מי שאני. אז קופירייטר זה העבודה שלי, לא מי שאני. אני מניח שמה שאני מנסה להגיד זה שאני בספק אם אזכה בפרס האפי”.

ניקו לא זוכה בפרס האפי
ניקו לא זוכה בפרס האפי

 מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

“בטלוויזיה בארץ הכל די אותו דבר. לא מחדשים שום דבר ממש. הולכים על בטוח. פונים לאותו הקהל עם אותן הבדיחות. באינטרנט לעומת זאת יש המון יוצרים מוכשרים מקוריים ומצחיקים שלא כפופים לאף תקנון ועושים מה שבא להם מתי שבא להם. כדי שיום אחד יגלו אותם וייקחו אותם לטלוויזיה”.

 היית אומר שקוואלה ופלטיפוס מבוסס על סיפורים אוטוביוגרפיים?

“וואו, ממש עשית תחקיר. לא נראה לי שמישהו זוכר את קוואלה ופלטיפוס.
כן, היו שם כמה דברים שהיו מושפעים מהמציאות, למשל הייתה דמות בשם שאולי, שהיה דראג קווין מיליונר.
הדמות שלו הייתה מבוססת על בעל המכולת מתחת  לדירה שלי ושל הקטור, השותף שלי לקומיקס. קראו לו שאולי והוא היה גמד לוזר כזה, ותמיד דמיינו שהוא מנהל חיים כפולים, ולהיות בעל מכולת זה רק סיפור כיסוי. ובלילות הוא בכלל בעל מניות עשיר שנהנה להתלבש כמו אישה, אז הכנסנו אותו לקומיקס”.

8ded0b1ab2d988ee00adf6a8a5e4f037524763497

 מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

“כיבושילשול. זו מילה שהמצאתי. זה שילוב של כיבוש ושלשול. זה מצחיק.

שאלה הבאה”.

 ההומור שלך מאוד פסימי. איפה אתה רואה את עצמך בעוד שעה?

“אני מניח שבאותו מקום שבו אני נמצא כרגע. אין לי לאן ללכת”.

מה התפיסה הקומית שלך אם יש כזו?

 “אני לא יודע, אין לי מושג מה אני עושה רוב הזמן.

אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהומור מגיע ממקומות של צער וקושי, ולא ממקומות של שמחה. וכל מה שאנחנו עושים כבני אדם, מנקודת מבט מסוימת, הוא פתטי ולכן אפשר ואף רצוי לצחוק עליו.

ומפתיע אותי שבמקום שעם הזמן נפתח עור של פיל לגבי הומור, אנחנו דווקא הופכים לרגישים יותר ומנסים לכסות את העולם בכמה שיותר צמר גפן כדי שלא יהיו פינות חדות ואף אחד לא ייפגע.
“נדמה לי שאנחנו כל הזמן ממציאים טאבוים חדשים שלצחוק עליהם עושה אותך בן אדם רע.

ואם אנחנו אי פעם נצליח ליצור עולם מתוקן, אנחנו נאלץ להקריב בעיקר את חוש ההומור שלנו”.

 אם לא היית פסיכופת מה היית רוצה להיות?

“אני לא פסיכופת. הלוואי והייתי. פסיכופתים נהנים יותר.
הם לא צריכים להקשיב לקולות האלה שהחדרנו לעצמנו לתת מודע כדי שלא נבלוט מהשאר ונוכל להתקיים כחברה מודרנית. הקולות האלה שאומרים לנו שחייבים ללבוש מכנסיים מחוץ לבית למשל.
פסיכופתים יכולים להחליף את הקולות האלה בקולות שאומרים את מה שבאמת בא להם לשמוע”.

יש לו גם פייסבוק. לחוסמים שלום

בוב זאבי – ראיון ר-ציני

תדהמה בעולם הקומדיה: בוב זאבי עושה מה שרק מעט סטנדאפיסטים לפניו הצליחו – מצחיק

396779_10151317183070299_378820185_nבוב (גיא) זאבי או גיא (בוב) זאבי הוא קומיקאי מבטיח, וכשאומרים לו “בוב, אתה חייב לי כסף”, הוא גם מקיים. וזה באמת ראוי להערכה כי מלבד עבודתו העיקרית כקומיקאי שוליים הוא משלים הכנסה בלילות כמורה ללשון במועדונים. הוא כתב, ביים והשתתף בקומדיות רבות. כמו כן שיחק בפסטיבל לתיאטרון ווירדו עכו. והוא כותב ומשתתף בסדרות אינטרנט שזוכות ליותר מעשר צפיות. כשצפיתי כהרגלי בתיבת הספאם, ובה הצעות להגדיל דברים כמו חשבון בנק ואיברי מין,  צץ המייל של בוב.  כל כך הכרתי לו תודה שהוא לא הציע לי להגדיל כלום ששלחתי לו מייל.

 

מתי גילית שאתה מצחיק?

“כשהייתי בן 21 עקץ אותי ליצן רדיואקטיבי. הוא אמר שהתשלום על המופע מראש, ובסוף לא בא.

“גיליתי שאני רוצה להיות מצחיק בחטיבה, אבל אז עדיין לא הייתי מצחיק. אבל לא ויתרתי, ובגלל זה חטפתי הרבה מכות. בהמשך חבריי ואני היינו מארגנים מסיבות ‘של מי השורה’, שזה כמו מסיבות קוק, רק שבמקום להסניף קוק מתחרים באלתורים, והייתי אלוף בתחום. משם הכרתי את כישרוני”.

אתה מריץ כיום את הסטנדאפ האתאיסטי “התיאולוגיה של הקרמבו”. מה הייתה התגובה של אלוהים?

“אלוהים לא קיים“.

 

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

“התחלתי לצפות במונטי פייטון עוד בכיתה ד’, חרשתי את הסרטים שלהם לכל כיוון. כשהתחלתי לעסוק בסטנד אפ, התחקיתי אחרי מיצ’ הדברג וביל היקס. אבל ללא ספק הגורו שלי הוא ג’ורג’ קארלין“.

 

כתבת וביימת את “ששון ושמחה בדילמת האסירים”, שהתבססה על הדילמה המוכרת מתורת המשחקים. אתה בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה. מי עזר לך?

“במסגרת לימודיי המורה הטובה ביותר שלי לקומדיה הייתה מורתי לתיאטרון בובות יעל ענבר. היא לימדה אותי כמה שיעורים חשובים מאוד על הקומדיה, אבל בעיקר לימדה אותי איך לבקר קומדיה, שזהו כלי מאוד חשוב כשאתה מחפש לשפר את הכישרון שלך.

“אגב, ישנו דיאלוג בימים אלו על העלאה מחודשת של ההפקה במסגרת תיאטרון קרוסל, ומופע נוסף שלי בשם ‘לא אומרים איכס על אוכל’ כבר נמצא בשלבי חזרות, אז יש למה לצפות”.

(קומדיה זה טוב ויפה. אבל מי עזר לו בתורת המשחקים?)

 

ג'ון פורבס נאש הבן  הוא מתמטיקאי וכלכלן אמריקאי. זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 1994 על מחקריו פורצי הדרך בתחום תורת המשחקים.
ג’ון פורבס נאש הבן הוא מתמטיקאי וכלכלן אמריקאי. זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 1994 על מחקריו פורצי הדרך בתחום תורת המשחקים

מה אתה חושב על הקומיקאים כיום?

“אני מיטיב לכת בקומדיה. מה שאומר שכבר קשה להצחיק אותי. יש מעטים בארץ שמסוגלים, איתם נמנים: ארז בירנבוים, יניב דויטש, רודי סעדה, מני מלכה, שמעון ראיצ’ק, ניר מולד ויש עוד כמה, אבל הרשימה קצרה. יש לי גם דעה על מה אמורה להיות קומדיה טובה ומה לא, ומה שאני רואה בדרך כלל זה קומדיה גרועה. תרבות הדאחקות הופכת את המדינה שלנו למאוד עצובה מבחינה קומית. אני חושב שקומדיה צריך לקחת ברצינות.

“התפקיד של הקומיקאי הוא לא להחניף לקהל, אלא לבעוט בו ולגרום לו לבקש עוד. במדינה שלנו רוב הקומיקאים הם חנפנים, וזה לטעמי בזוי”.

התחלת את דרכך במידה רבה בלהקת הנונסנס-פאנק פישיבום. הפאנק מת. תוכל לספר על הרקע שלך בסיאנס?

“אני מת מבפנים, אבל מאוד מחובר לילד הפנימי שבי”.

 

איזו מילה הכי מצחיקה אותך ולמה?

“הזוי… מצחיק אותי ולא באופן טוב. מי שמשתמש במילה הזאת מנסה לומר שהוא לא מבין מה הוא מנסה להגיד, אבל הוא מתכוון להגיד את זה בכל זאת”.

 

הופעת בתוכנית “חומר טוב” בביפ. הערוץ נסגר. אתה חושב שזה בגללך?

“זה לא בגללי. זה בזכותי”.

 

מה התפיסה הקומית שלך אם יש כזו?

“כבר אמרתי קודם. לא הקשבת?”.

(הממ, לא. זה כאילו באימייל)

 

אם לא היית פסיכופת מה היית רוצה להיות?

“אני לא פסיכופת. אני שפוי באופן קיצוני”.

בוב זאבי, התיאולוגיה של הקרמבו, חמישי,13.12.12, 21:00, תיאטרון קרוסל

בוב זאבי אתר

בב זאבי VS השם