כל הפוסטים של איתי עמוס

מדריך האזנה לפודקאסטים על קומדיה

ממארק מרון, דרך נורם מקדונלד ועד אלדד שטרית – פודקאסטים על קומדיה, כולל פרקים מומלצים

מהפכת הפודקסטים כבר מזמן בעיצומה. ככל שפחות ופחות אנשים מחוברים לגופי השידור המסורתיים – רדיו וטלוויזיה – כך יותר ויותר אנשים מחוברים דרך הרשת לצפייה בנטפליקס והאזנה לפודקסטים. פודקסט, אם מישהו עוד לא יודע, הוא למעשה תכנית רדיו שניתן להוריד או להזרים בכל זמן שרוצים. בארץ הפודקאסטים הבולטים הם של תאגיד השידור כאן, ויש גם כמה פודקסטים עצמאיים פופולריים כמו עושים היסטוריה וגיקונומי. אבל בארה”ב כמה מהפודקסטים הפופולריים והחשובים ביותר הם על קומדיה, ונעשים באופן עצמאי על-ידי קומיקאים.

מתישהו בשלהי העשור הקודם, קומיקאים כקווין סמיתאדם קרולהטום גריןג’ימי פארדו ואחרים (ביניהם גם ריקי ג’רוויס בתחילת הדרך) התחילו להשתמש במדיום החדש שנקרא פודקאסט (צירוף מילים של cast – שידור, וpod – מלשון אייפוד, שהיה נגן המוזיקה הפופולרי בזמנו, שאליו הורדו הפודקסטים) כדי להגיע לקהל שלהם בצורה בלתי מתווכת ולדבר על כל מה שעולה על דעתם, ללא מגבלות זמן, צנזורה או שיקולים מסחריים. שיחות של בין שעה לשלוש שעות, ללא הפסקות, ללא פורמט וללא גוף שידור שיכול להגיד להם מה לעשות. משום שקומיקאים הם אנשים שיש להם הרבה מה להגיד ולא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, זה היה שידוך מושלם. הדבר המעניין ביותר הוא שברוב הפודקאסטים על קומדיה, מאז ועד היום, המטרה היא בכלל לא להצחיק, אלא לתת לקומיקאים הזדמנות לדבר בכנות ובפתיחות, בלי החובה לתת פאנצ’ים או לעשות קטעים. עם הזמן מה שהתחיל כתחביב לשעות הפנאי עבור הקומיקאים, התחיל גם להכניס להם כסף דרך חסויות ממפרסמים או חומת תשלום, והפודקאסט הקומי הפך לתעשייה של ממש. היום יש פודקסט כמעט לכל קומיקאי בארה”ב (מלבד אלה שנמצאים ממש בטופ ואין להם ממש זמן בשבילם או צורך בהם), והמדיום נתפס כדרך טבעית, והכרחית אפילו, להגיע לקהל, כחלק מהנוכחות ההכרחית ברשת של קומיקאים.

אספתי לפניכם כמה מהפודקאסטים החשובים והמוצלחים ביותר על קומדיה, מהידועים ביותר ועד לפחות מוכרים אך מוצלחים לא פחות, ובכל אחד גם שמתי כמה פרקים מומלצים שכדאי להתחיל איתם. האזנה נעימה, ומי יודע, אולי זה יעשה גם לכם חשק לעשות פודקסט יום אחד, כי אלינו המהפכה טרם הגיעה.

WTF with Marc Maron

ביוני 2015, כשהנשיא המכהן ברק אובמה התארח בגאראז’ של מארק מארון לשיחה של שעה בפודקסט המצליח שלו WTF, זה היה סוג של ציון דרך, לא רק לפודקסט של מארון, אלא למדיום כולו ובטח לז’אנר של פודקסטים על קומדיה. הסיפור של מארון סופר רבות – הוא היה קומיקאי מוערך בקרב מביני דבר וקומיקאים אחרים, אבל לא מצליח במיוחד, ובאמצע שנות הארבעים לחייו, אחרי גירושים שרוששו אותו ולאחר פיטורים מתכנית הרדיו שלו, הוא החליט לפתוח פודקאסט פשוט כי לא היה לו שום דבר אחר לעשות. לאט לאט התוכנית החלה לצבור פופולריות, דרך ראיונות עם מכריו הקומיקאים – שמות כמו לואי סי.קיי, ביל בר, ג’ון אוליבר, ג’ף רוס, פאטון אוסוולט, דייוויד קרוסטוד בארי ואפילו רובין וויליאמס (ואלה רק מי שהתארחו בשנה הראשונה, בתשע השנים שחלפו מאז נוספו מאות אחרים). הדבר שהפך את התוכנית שלו לכל כך פופולרית הוא הכישרון שלו כמראיין בו זמנית להקשיב למרואיינים אך גם לחשוף מעצמו בראיונות, בלי להתבייש לחשוף את עברו כצרכן סמים, גרוש פעמיים, קומיקאי כושל ומניאק קנאי באופן כללי.

למעשה, התמה המרכזית של הראיונות בשנים הראשונות לתכנית הייתה ההודאה באשמה של מארון על זה שהוא היה מניאק לקומיקאי המרואיין, ורצונו ליישר את ההדורים. נוסף לכך, כל פרק מתחיל במונולוג בן רבע שעה של מארון שמספר על ההתפתחויות האחרונות בחייו האישיים, מחשבות, זכרונות, והרהורים שנעים בין החושפני למצחיק (וחלק מהם הוא פיתח אחר כך לקטעי סטנדאפ). מארון לא מזמן חגג את הפרק ה-1000 של התוכנית, והוא היום לא רק פודקסטר אייקוני אלא גם סטנדאפיסט מוביל ומוערך מאוד. הסיפור שלו הוא אולי המיתוס המכונן של עולם הפודקסטים הקומיים, ויש בארכיון של הפודקסט שלו עשרות אם לא מאות ראיונות מרתקים שכדאי להאזין להם. המודל של האתר שלו הוא שרק 50 הפרקים האחרונים הם בחינם ובשביל להאזין לקודמים צריך לשלם, אבל ניתן למצוא רבים מהם ביוטיוב וברשת. מכיוון שמארון ריאיין כמעט את כולם, פשוט תחפשו את הקומיקאי האהוב עליכם יחד עם WTF וסביר להניח שתמצאו ראיון איתו. אבל בכל זאת, הנה כמה פרקים שכדאי להתחיל איתם.

פרקים מומלצים:

Episode 95 (Reissue): Remembering Patrice O’neal

עם מותו של הסטנדאפיסט הענק (תרתי משמע) פטריס אוניל ב-2011, מארון שיחרר מחדש את הפרק שהוא הקליט איתו ב-2010 (יחד עם הקדמה מרגשת למדי), וזהו אחד הראיונות הטובים ביותר בין שני קומיקאים שאני מכיר. אוניל היה קומיקאי חשוף וכנה לא פחות ממארון, ובשיחה ביניהם הוא מדבר על הסיבות שבגללן הקריירה שלו מעולם לא המריאה לגבהים שהיא יכלה, ונראה שהוא מגיע בזמן הראיון עצמו לכמה תובנות לגבי זה. ברגעים אחרים בראיון הוא לא חושש להיות בוטה וחסר עכבות כשהוא מאוורר את הדעות שלו כלפי לבנים, נשים, תעשיית הבידור ואפילו מארק מארון עצמו – כולם זוכים לחצי הביקורת החדה והלעתים לא שפויה במיוחד שלו, מה שרק הופך אותה למרתקת ומצחיקה עוד יותר.

Episode 219: Norm Macdonald

נורם מקדונלד הוא אחד מהסטנדאפיסטים הייחודיים והאקצנטריים ביותר בסביבה, ומי שראה אותו מתראיין בטח מכיר כבר את הסגנון שלו, שבו לא ברור האם הוא עושה דמות או באמת מתכוון לדברים האבסורדיים והמקאבריים לרוב שהוא אומר. לכן הראיון הזה מ-2011 מרתק במיוחד, כיוון שנראה שהוא כאן משיל לגמרי את המגננות שלו, ומדבר בפתיחות על חוסר הביטחון שלו כקומיקאי מתחיל (וגם כיום), על בעיית ההימורים שלו ועל החרדה העמוקה שלו מהמוות שעיצבה הרבה מההומור שלו. מאוד מרגישים בראיון הזה את ההערכה ההדדית בין מקדונלד למארון, והתוצאה היא ראיון מרתק של שני קומיקאים אינטיליגנטיים ורגישים מאוד.

Episode 67 (Reissue): Remembering Robin Williams

אז כן, אי אפשר לא להזכיר את הפרק עם רובין וויליאמס, שגם שוחרר מחדש עם הקדמה שובת לב של מארון עם מותו של וויליאמס ב-2014 (הראיון במקור הוא מ-2010). זהו אחד מהראיונות היחידים של וויליאמס שבהם הוא כמעט ולא מאלתר או מנסה להצחיק, אלא מדבר בצורה פגיעה וחסרת הגנות על הקריירה שלו ועל ההיסטוריה שלו של שימוש בסמים ומאבק בדיכאון (שכנראה לא היה הסיבה המרכזית להתאבדותו, אלא סוג של דמנציה). גם פה ניתן להתרשם מהיכולת של מארון כמראיין להוריד את ההגנות של המרואיין שלו ולגרום לו להיפתח באמצעות יצירת אחווה בין שני קומיקאים עם עבר דפוק שפשוט מנהלים שיחת נפש ביניהם.

The Joe Rogan Experience

מהעבר השני של עולם הפודקסטים על קומדיה נמצא ג’ו רוגן, סטנדאפיסט שזכור בעיקר כמנחה של אפקט הפחד וגם כשחקן משנה בסיטקום News Radio וכקריין של קרבות ה-UFC. רוגן הוא כמעט ההפך ממארון – אם מארון הוא יהודי נוירוטי וחשוף רגשית, רוגן הוא זכר אלפא שמעדיף לדבר שטויות ולתת לשיחה לזרום מאשר לחקור את המרואיין שלו על השדים הפנימיים שלו. לוקח קצת זמן להתרגל לסגנון המצ’ואיסטי הזה, אבל רוגן הפך כבר לאחד מהפודקסטרים המואזנים ביותר בעולם (ממוצע של מיליארד האזנות בחודש), ומשך אליו שמות גדולים הרבה יותר מרק אלו של עולם הקומדיה, למשל אילון מאסק, מנכ”ל טוויטר ג’ק דורסי, מייק טייסון ואחרים. רוגן, למרות התדמית שלו כזכר אלפא פרימיטיבי, הוא בנאדם סקרן בטירוף, והפופולריות של הפודקסט שלו נובעת מתחומי העניין הרבים שלו והאנשים שקשורים אליהם שהוא מארח – חומרים משני תודעה, צייד, תזונה, ביטקוין, תרבות רשת, מדע פופולרי, אמנויות לחימה, ובעיקר חופש ביטוי ומאבק בתרבות התקינות הפוליטית ולוחמי הצדק החברתיים מטעם עצמם, מה שלעתים גורם לו לארח אנשים שמזוהים עם הקשת הפוליטית הימנית. אך רוגן מארח גם הרבה קומיקאים, והאווירה אצלו היא באמת של חבר’ה שפשוט יושבים ומעבירים זמן בכיף, לרוב בשילוב צריכת סמים ואלכוהול. אורך פרק ממוצע אצלו הוא שלוש שעות, ומדובר בשלוש שעות של שיחה רצופה ללא הפסקות (החסויות ניתנות רק בכמה דקות שפותחות כל פרק, בניגוד לפודקסטים מסוימים אחרים), והשיחה הזאת גם משודרת במקור בלייב, ללא עריכה לאחר מכן. התוצאה היא אחת הבמות הפתוחות והמשוחררות ביותר ברשת שבה אנשים מסוגלים באמת לדבר, ורוגן משתמש בה בשביל לתת למרואיינים שלו להסביר את עצמם, לעתים לאחר שהתקשורת הוציאה את הדברים שלהם מהקשרם ולא נתנה להם הזדמנות לדבר בשם עצמם באריכות. רוגן לא מנהל ראיונות אלא פשוט מדבר עם אנשים ומגיע ללב הדברים דרך היומיומי והפרוזאי, וזה דורש סבלנות, אך גם מציג את המרואיינים שלו באור הטבעי ביותר, וגורם לך להרגיש כאילו אתה באמת פשוט מבלה איתם כמה שעות. החשיבות של הפודקסט הזה כבר עברה מזמן את גבולות הפודקסטים על קומדיה, אבל עדיין כל פעם שרוגן מארח קומיקאים זו חגיגה, לפחות אם מצליחים להתגבר על כל הדיבורים על איגרוף ו-MMA.

פרקים מומלצים:

Episode 1184: Roseanne Barr

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לבמה הבלתי מצונזרת שרוגן נותן לדמויות שנויות במחלוקת, הוא הראיון הזה עם רוזאן בר, שנערך לאחר השערוריה שבה רוזאן צייצה בטוויטר ציוץ שנתפס כגזעני ובעקבות כך פוטרה מהסיטקום שנושא את שמה. רוגן מדבר איתה באריכות גם על ההשפעה של גלולות השינה אמביין שבהשפעתן רוזאן כתבה את הציוצים, שמסתבר שגורמות לאנשים רבים לפעול בצורה לא הגיונית, והוא חוזר איתה גם לילדות שלה, שבה היא עברה פגיעת ראש בתאונת דרכים ומאז הפכה לבנאדם שונה לחלוטין ואימפולסיבי הרבה יותר, ואף אושפזה בבתי משוגעים כמה פעמים. כשרואים את הפרק מבינים שהיא כנראה עדיין לא שפויה לחלוטין, אבל כן בנאדם מורכב יותר מכפי שהכותרות ציירו אותה.

Episode 1000: Joey Diaz & Tom Segura

ההשפעה הגדולה ביותר של הפודקסט של ג’ו רוגן על עולם הקומדיה, היא החשיפה שהוא נתן לחבריו הקומיקאים הפחות מוכרים, שהיו חלק מחבורה שכונתה Death Squad (בעקבות הערה ששדרן רדיו פעם אמר על רוגן שהגיע לאולפן עם כמה מחבריו הקומיקאים: “Here comes Joe Rogan and his Death Squad”). חלק מהקומיקאים האלה הפכו לשמות גדולים עם ספיישלים בנטפליקס ופודקסטים מומלצים משל עצמם – ארי שפיר, ברט קריישר וטום סגורה (שאיתם רוגן עורך את תחרות Sober October, שבה הם לא שותים או צורכים סמים חודש שלם ומנסים לנצח אחד את השני באימונים גופניים, כשהתחרות ביניהם מושכת הרבה קהל שעוקב אחריהם ולעתים אף מצטרף אליהם בהתנזרות). אבל המצחיק מכולם, ומי שרוגן מכנה “האדם המצחיק ביותר בעולם” הוא ג’ואי דיאז, שזכה עד כה בנטפליקס רק לספיישל קטן של חצי שעה כחלק מהסדרה The Degenerates שמוקדשת לקומיקאים גסים במיוחד (בה ניתן למצוא עוד חברים של רוגן כביג ג’יי אוקרסון או אשתו של סגורה כריסטינה פזיצקי). כמעט כל פרק שבו מתארח דיאז (ויש עשרות כאלה) הוא מומלץ, כיוון שדיאז הוא לא רק קומיקאי בוטה וחסר רסן, אלא מספר סיפורים בחסד. ולא בכדי, יש לו אינספור סיפורים לספר, בעקבות העבר המטורף שלו כפושע מורשע שישב בכלא על חטיפה, מכור לקוקאין שהיה גם דילר, מהגר מקובה שגדל ברחובות ניו ג’רזי וניו יורק של שנות השבעים ומצא את אימו מתה בגיל 16, ובאופן כללי בנאדם שזכה להזדמנות שניה כנגד כל הסיכויים ועכשיו הוא קומיקאי מוערך ואיש משפחה. בפרק החגיגי הזה לכבוד התוכנית ה-1000 של הפודקסט, דיאז לא מאכזב בסיפוריו, ובחלקים מסוימים רוגן וסגורה כמעט מאבדים הכרה מרוב צחוק כתוצאה מהם.

The Church of What’s Happening Now with Joey Coco Diaz

בעקבות הופעותיו אצל רוגן, ג’ואי דיאז פתח פודקסט משלו, והוא כמו גירסה מוקצנת יותר של הפודקסט של רוגן, שבו האווירה אפילו עוד יותר משוחררת, חופש הביטוי לומר דברים פרובוקטיביים קיצוני יותר, וצריכת הסמים גדולה הרבה יותר. למעשה, אחד מהתענוגות הגדולים של דיאז הוא להכריח את הסיידקיק הצעיר שלו, יהודי ביישן בשם לי סיאט, לצרוך עוד קנאביס, לרוב באכילה של edibles עוצמתיים במיוחד, ולראות כיצד הוא מתחרפן לאורך הפרק. לעתים ההשפעה דומה גם על המרואיינים שלו, ואז זה כיף במיוחד. בשאר הזמן ניתן לשמוע אותו מספר עוד מהסיפורים הבלתי נגמרים שלו, ונותן גם למרואיינים שלו במה לדבר על מה שבראש שלהם, כשתחומי העניין שחוזרים על עצמם הם פשע, סמים, רוק כבד, דיאטה והחיים כקומיקאי בדרכים.

פרקים מומלצים:

Episode 487: Ralphie May

אולי אני נהיה קצת מורבידי מדי כאן, אבל יש לי חיבה לפרקים עם אנשים שכבר לא איתנו, ולכן בחרתי בפרק הזה עם הסטנדאפיסט כבד המשקל (והמצחיק מאוד) ראלפי מיי, שנערך ביוני 2017, ארבעה חודשים בלבד לפני מותו מהתקף לב. מיי הוא קומיקאי פרוע ועסיסי לא פחות מדיאז, והסיפורים הבוטים והמופרעים ששניהם מחליפים, תוך כדי צריכת כמויות של חומרים משני תודעה, הופכים את הפרק הזה למומלץ במיוחד.

Episodes 614-615: Joey Diaz’ First 10 Years in Comedy

בלא מעט מהפרקים אין אורח, אלא רק את דיאז מספר סיפורים לסיידקיק שלו, אבל בשני הפרקים המיוחדים האלה, הוא החליט להתמקד בתחילת קריירת הסטנדאפ שלו, בין השנים 1989-1999 ולספר על התהליך שהוא עבר, מפושע משוחרר ללא עתיד, לקומיקאי קבוע במועדון הקומדי סטור המיתולוגי שבלוס אנג’לס, וסטנדאפיסט בדרכים שמסוגל להתפרנס מהקומדיה שלו. אלו שני פרקים מרתקים עבור כל קומיקאי מתחיל, שרוצה לשמוע את המסלול שעובר קומיקאי, על כל התחנות הקטנות שבדרך, מסופר בגוף ראשון מפיו של nספר סיפורים רב אומן.

Comedy Bang! Bang!: The Podcast

לשם שינוי הנה פודקסט קומי שמשלב בין ראיונות עם קומיקאים לבין קטעים שבאמת אמורים להצחיק, בדמות ראיונות עם דמויות פיקטיביות אותן משחקים כמה מהמאלתרים המוכשרים ביותר באמריקה כיום. הפודקסט כל כך הצליח שהוא זכה לתכנית טלוויזיה ששודרה ברשת IFC בין השנים 2012-2016 וממשיך לרוץ כפודקסט עד היום. הפורמט של התכנית מאפשר למנחה, הקומיקאי סקוט אוקרמן, לאלתר יחד עם המרואיינים האמיתיים והפיקטיביים שלו ולהמציא פרטים ביוגרפיים מופרעים במיוחד, יחד עם כל מיני פינות ומשחקים שהוא משחק עם האורחים, הכל במטרה להוציא מהם פנינים קומיות. זהו סוג הומור מאוד ספציפי, שיותר מתאים לחובבי האימפרוביזציה והנונסנס, אבל כשזה עובד זה מצחיק למדי.

פרקים מומלצים:

Episodes 122: Shanghaied by Irene

בפרק הזה מתארחים זאק גליפיאנקיס, להקת האינדי הנהדרת יו לה טנגו והקומיקאי פול פ’ טומפקינס (בעצמו מנחה של כמה פודקסטים קומיים מאולתרים) בתפקיד הבמאי הגרמני האקצנטרי ורנר הרצוג. זו אחת הדמויות הכי חביבות עלי בתכנית, והמפגש שלו כאן עם גליפיאנקיס ואוקרמן מצחיק במיוחד. למרבה הצער גם הפודקסט הזה עבר למודל שבו רק התכניות האחרונות בחינם והארכיון הוא בתשלום, לכן הנה קטע מהראיון שהעלו ליוטיוב.

Industry Standard with Barry Katz

הנה פודקסט פחות מוכר אבל מרתק במיוחד, של מישהו שהוא דווקא לא קומיקאי. בארי כץ הוא אמרגן קומי שהיה המנהל האישי של כמעט כל קומיקאי עולה בשנות התשעים – מדייב שאפל ולואי סי.קיי ועד דיין קוק – אבל כולם פיטרו אותו והמשיכו הלאה. הוא לא ממש מתעכב על הסיבות מדוע (למרות שבפודקסטים אחרים אפשר לשמוע לא מעט לכלוכים עליו), אך הוא משתמש בקשרים ובניסיון הרב שלו בתעשיה בשביל לראיין לא רק כמה מהקומיקאים המובילים בתעשיה, אלא גם את המושכים בחוטים שעומדים מאחורי הקלעים – מנהלי רשתות, סוכנים, אנשי פיתוח תוכן ועוד. הסיפורים שהם מספרים הכרחיים בשביל להבין מי עומד בצד השני כשקומיקאים באים לשומרי הסף ומנסים להוציא את הרעיונות שלהם לפועל. בין היתר אפשר לשמוע אותו מדבר עם מנהל התוכן של נטפליקס טד סרנדוס, המנהל לשעבר של MTV, פוקס וקומדי סנטרל דאג הרצוג, או האמרגן של סיינפלד ואנדי קאופמן ג’ורג’ שפירו, כולם אגב פרקים מרתקים. הסגנון של כץ הוא חנפני בלשון המעטה, וכיאה לאמרגן יהודי הוא לא נרתע מלקטוע את הפרקים באמצע לטובת חסויות (דבר די בלתי נסבל כששומעים הרבה פודקסטים), אבל אם מתגברים על זה ומתמסרים לגישה של כץ שרואה את הראיונות האלה כהזדמנות לעורר מוטיבציה אצל אנשים צעירים, ניתן להפיק הרבה מההאזנה.

פרקים מומלצים:

Episode 36: Neal Brennan

ניל ברנן יצר יחד עם שאפל את Chapelle’s Show והפך לסטנדאפיסט מוערך בזכות עצמו בשנים האחרונות, לא מעט הודות לספיישל המהפכני שלו בנטפליקס 3 מיקרופונים מ-2017. בארי כץ היה שם כשברנן רק התחיל את דרכו בתחום, והניסיון האישי שלו עם ברנן מוביל אותו לספר כמה סיפורים מרתקים על תחילת הקריירה שלו, כשלאחר מכן ברנן מתקן אותו ואומר לו שהוא טעה כמעט בהכל. השיחה ביניהם עוסקת בהשתחררות של ברנן מצילו של שאפל, ההתמודדות שלו עם דיכאון ועם הצלחה, והמכשולים הרבים שעומדים בפני קומיקאי, גם כשהוא אלמוני וגם כשהוא אחראי לתכנית המערכונים המצליחה של דורו. הרקע האישי ביניהם והפתיחות שלהם הוא זה שהופך את הראיון הזה למעניין במיוחד.

Episode 232: Bill Burr

ביל בר ידוע כסטנדאפיסט ומרואיין אכזרי במיוחד, שלא מהסס להסתלבט על המראיינים שלו, וכאן הוא חוגג במיוחד. כץ צוחק עד אובדן נשימה ככל שבר יורד עליו ועל כך שהוא האיש הכי מוזר שהוא פגש בחיים. גם ביניהם הרקע וההיסטוריה האישיים מעשירים את השיחה והופכים אותה לייחודית גם בין עשרות הראיונות שבר נתן בעבר.

Bill Burr’s Monday Morning Podcast

אז אם כבר מדברים על ביל בר, אי אפשר לא להזכיר את הפודקסט שלו, שבו הוא לרוב לא מארח קומיקאים אחרים, לא נעזר בסיידקיק וגם לא נאמן לשום פורמט, אלא פשוט מברבר ומלהג לבדו על כל נושא שעולה על דעתו באותו בוקר. צריך להיות אמן דיבור אמיתי בשביל להצליח להחזיק פודקסט שלם ככה, אבל בר הדעתני והעצבני מצליח בכך, והוא אפילו הופך את הרגעים שבהם הוא מקריא את החסויות למצחיקים במיוחד. קשה לבחור פרקים ספציפיים שבלטו, לכן כדאי פשוט להתחיל עם הפרק האחרון ולהקשיב בקביעות, או לחפש ביוטיוב את הקטעים הבולטים הרבים  שהמעריצים שלו ערכו מתוך התוכנית שלו. צריך גם לציין שכדאי להאזין במיוחד לפרקים הנדירים שבהם הוא כן מארח חברים קומיקאים לשיחה, או יותר טוב מכך, את אשתו ניה שאיתה הוא לא מהסס להתווכח בשידור.

Gilbert Gottfried’s Amazing Colossal Podcast

אם אתם עוד לא מכירים את השם גילברט גוטפריד, בטוח תזהו אותו כשתשמעו אותו, הוא הקומיקאי בעל הקול הצווחני שמכווץ כל כך את העיניים שלו שהוא נראה אסיאתי, אבל הוא למעשה יהודי ניו יורקי מהסוג הסטריאוטיפי ביותר (והוא גם דיבב את התוכי יאגו באלאדין). הוא קולני, אובססיבי, וחובב של הומור גס ופוגעני במיוחד (הוא ידוע בתור זה שהביא לפרסום רחב של בדיחת האריסטוקרטים כשסיפר אותה ברוסט שנערך זמן קצר אחרי ה-11 בספטמבר)  הפודקסט שלו לעומת זאת דווקא עוסק באובססיה אחרת שלו, והיא לסדרות טלוויזיה וסרטים ישנים ונידחים, ובמיוחד לשחקני האופי שאיכלסו אותם. רבים מהאורחים שלו חצו את גיל ה-80 ונושאי השיחה איתם עוסקים בקומדיות של המחצית הראשונה של המאה העשרים. אך עם זאת, הוא גם מארח לא מעט קומיקאים, ותיקים וצעירים כאחד, והשיחות איתם תמיד רוויות בהומור בוטה, בדיחות רחוב עתיקות וראנינג גאגס. גם הפודקסט הזה נוקט בשיטה של לשים את הפרקים בארכיון מאחורי חומת תשלום, אבל ניתן למצוא המון מהם ביוטיוב.

פרקים מומלצים:

Episode 144: Richard Belzer

ריצ’רד בלזר הוא גם שם פחות ידוע אבל פנים שישר תכירו, בזכות הופעותיו כבלש ג’ון מאנץ’ בסדרה רצח מאדום לשחור ובשלל ספינאופים של חוק וסדר. בלזר הוא לא רק שחקן דרמטי אלא קודם כל סטנדאפיסט מהדור של ג’רי סיינפלד, לארי דייוויד וג’יי לנו, בדומה לגוטפריד עצמו, ושניהם מדברים על סצנת הקומדיה בתקופה ההיא, בפרק שמומלץ במיוחד לחובבים של ההיסטוריה של הסטנדאפ.

Episode 200: Bob Einstein

גם אם הוא לא היה נפטר לפני שלושה חודשים, עדיין הייתי ממליץ על הפרק המצחיק מאוד הזה עם מי שמוכר בעיקר בזכות תפקידו כמרטי פאנקהאוזר, החבר הבלתי נסבל של לארי דיוויד בתרגיע. בוב איינשטיין, שהוא אגב אחיו של אלברט ברוקס (תחשבו לבד למה הוא שינה את שם המשפחה), היה פחות או יותר תמיד בתפקיד, ובפרק הזה הוא עצבני וקולני בדיוק כמו שהוא בסדרה, וזה הופך את הפרק לאחד מהראיונות המצחיקים ביותר שנתקלתי בהם.

Norm Macdonald Live

לפני שקיבל טוקשואו בנטפליקס (וכנראה גם איבד אותו בעקבות הערה לא תקינה פוליטית), לקומיקאי המבריק נורם מקדונלד היה פודקסט מצולם קצר ימים, שלמשך 3 עונות ו-37 פרקים בלבד, היה לטעמי הפודקסט הקומי הטוב ביותר שנוצר עד כה. האווירה המשונה שבה לא ברור האם מקדונלד צוחק עם האורח שלו או עליו, הפירוק של פורמט תוכנית האירוח למרכיביו הבסיסיים ביותר, ההתעללות המתמשכת והמצחיקה מאוד שלו בסיידקיק שלו אדם איגט (שמוצג בתכנית כאידיוט מוחלט אבל למעשה הוא מחזיק במשרה הנחשקת של משבץ האמנים במועדון הקומדי סטור), וההתעקשות שלו לסיים כל תכנית בהקראת בדיחות מונולוג גרועות בכוונה יחד עם האורחים שלו – כל אלה הופכים את הפודקסט הזה למשהו שצריך לראות כדי להאמין. זה לא מזיק גם שהתארחו בו שמות שלרוב לא מתארחים באף פודקסט אחר – ג’רי סיינפלד, ג’ים קארי או דיוויד לטרמן – כולם אגב מביעים בזמן התכנית את הערצתם למקדונלד. משום מה כל הערוץ המקורי נמחק מיוטיוב (אולי בגלל אותה הערה שסיבכה אותו בצרות?) אבל אפשר למצוא את הפרקים אם מחפשים טוב, אבל את חלקם רק באודיו.

פרקים מומלצים:

Episode 11: Gilbert Gottfried

מיודענו גוטפריד לא מאכזב גם כאורח בפודקסטים של אחרים, וכאן הוא מבריק במיוחד, בפרק שכפול מאורכו של פרק ממוצע של התכנית, כנראה בשל התעקשותו להמשיך עם אותו ראנינג גאג לאורך עשרות דקות, ולעולם לא להרפות ממנו. אין ספק שכאן מקדונלד מצא יריב ראוי לטירוף שלו, והניצוצות ביניהם עפים.

Episode 10: Andy Dick

אנדי דיק הוא גם שם שאולי זכור לחלקכם מהסיטקום News Radio ואולי מהיותו טראבלמייקר מקצועי אשר תמיד נקלע לשערוריות עקב התנהגות הוללת וחסרת מעצורים (כשהוא בהשפעת אלכוהול וסמים). מה אני אגיד, אני פשוט מחבב את הפרסונה של דיק, מעין שדון ביסקסואלי אוחצ’י, שזורה הרס בכל אשר נקרה בדרכו ואומר דברים מעוררי תרעומת, אבל שעדיין קל מאוד לאהוב. אני לא בטוח שהפרק הזה מוציא ממנו את המיטב, אבל לראות אותו ואת מקדונלד ביחד זה תמיד כיף.

מאחורי כל צחוק

הנציגות הישראלית היחידה כרגע בתחום הפודקסטים על קומדיה הוא הפודקסט הזה של הקומיקאי היוצא בשאלה אלדד שטרית, שמראיין כבר קרוב לשנה סטנדאפיסטים ישראליים, בעיקר מסצנת המועדונים של הסטנדאפ פקטוריקאמל קומדי קלאב והקומדי בר (חסרים קצת בינתיים השמות הגדולים או החבר’ה מהסצנה האלטרנטיבית, למרות שיש כמה). הפודקסט של שטרית מכוון לאנשים שמתעניינים בקומדיה מהצד הטכני, וראויה לציון ההקפדה שלו לשאול את המרואיינים כיצד הם עשו את צעדיהם הראשונים בתחום, כיצד הם כותבים, מה הם למדו מהניסיון שלהם ואילו טיפים הם נותנים לסטנדאפיסטים מתחילים. זהו פודקסט מומלץ מאוד לכל מי שאיכשהו קשור לתחום הקומדיה בארץ ורוצה לדעת עליו יותר.

פרקים מומלצים:

פרק 10: אסף יצחקי

פרק 11: דניאל חן

כנראה לא במפתיע, הפרקים המומלצים ביותר כאן הם אלה עם הסטנדאפיסטים הנערצים והמשפיעים ביותר בסצנת המועדונים כרגע, אסף יצחקי ודניאל חן. יצחקי חושף את מוסר העבודה והאינטגריטי האמנותי המרשימים שלו, ומספר בצורה מעוררת השראה כיצד הוא לא הסכים למתן את ההומור שלו ולהתאים אותו למיינסטרים גם כשהגיעו הצעות מפתות לעשות כך, ומדגיש את החשיבות של להיות נאמן לעצמך גם אם נראה שזו האופציה השגויה (או כדבריו: “ריאליזם זה ללוזרים”). דניאל חן לעומתו מדבר על הרצון העמוק שלו לתת לקהל חוויה שהיא יותר מרק סטנדאפ רגיל, והניסיון שלו לחקור את עצמו לעומק ולהביא משם את החומרים לבמה. שתי השיחות מרתקות גם עבור מי שלא בהכרח מתחברים לסוג הסטנדאפ שהם עושים.

לא הספיק לנו, רוצים עוד…

אוקיי, אז הנה בקצרה על עוד כמה פודקסטים מומלצים, אם כבר הכרתם הכל עד עכשיו או שיש לכם הרבה זמן פנוי.

Good One: A Podcast About Jokes

הפורמט כאן פשוט למדי – בכל פרק לוקחים בדיחה אחת של קומיקאי ידוע, ומדברים איתו עליה. מומלץ למי שבאמת מתעניין כיצד כותבים בדיחות.

Conan O’Brien Needs a Friend

קונאן אובריאן מראיין מפורסמים שהוא היה רוצה להעמיק את החברות איתם, ממישל אובמה ועד ג’ף גולדבלום, אבל מלבדם בעיקר קומיקאים. הוא התחיל את הפודקסט הזה ממש לא מזמן, אבל הוא כבר זכה לפופולריות, לא מעט בזכות סגנונו המצחיק והמאולתר של קונאן, יחד עם השמות הגדולים. מומלץ במיוחד הפרק עם סטיבן קולבר שבו הוא מדבר על איך הטרגדיות במשפחתו עיצבו אותו כקומיקאי.

You Made It Weird with Pete Holmes

כוכב קראשינג והסטנדאפיסט בעל הגישה היותר מדי חיובית פיט הולמס מראיין קומיקאים מובילים לשיחות שנעות בין השטותניקי לאינטרוספקטיבי. מאפיינים ייחודיים: אוהב לדבר איתם על אלוהים ורוחניות, ולשאול מה הפעם שהם צחקו הכי חזק.

Mohr Stories

הקומיקאי והחקיין ג’יי מור (SNL, ג’רי מגווייר) גם מצטיין בגישה נינוחה למדי בראיונות שלו עם קומיקאים שעם רובם הוא מיודד, וזה מוציא מהם רגעים לא מעטים של קומדיה וגילוי לב. הוא במיוחד נהנה כשהאורחים שלו יודעים להשתמש בקול שלהם, כמו ג’ון דימאג’יו (המדבב של בנדר בפיוצ’רמה) או השחקן שהוא גם סטנדאפיסט-חקיין מוצלח קווין פולאק. גם כאן למרבה הצער יש חומת תשלום על פרקים ישנים.

Kevin Pollak’s Chat Show

לפולאק יש גם פודקסט (מצולם) משלו, למעשה אחד הותיקים ביותר בתחום, ובו הוא מארח בסגנונו נטול החוכמות סטנדאפיסטים, שחקנים ובמאים מובילים. בין היתר ניתן למצוא אצלו כמה מהיוצרים של משפחת סימפסון וראיון נדיר עם לארי דיוויד, שלא נוטה להתארח בפודקסטים.

The Nerdist

הפודקסט הזה היה מהמובילים בסצנה, ואירח אנשים בסדר גודל של טום קרוז, ביל גייטס וטום הנקס, עד שהאקסית של המנחה כריס הארדוויק התלוננה על התעללות בקשר ביניהם, וגרמה לפיטוריו מהאימפריה שהוא הקים. מאז הוא ממשיך את הפודקסט אך תחת השם ID10T. לא צריך לחשוש מהשם הנרדיסט – גם אם אתם לא גיקים כדאי להקשיב לפרקים שבהם מתארחים קומיקאים, כיוון שמנטליות הפאנבוי של הארדוויק די משחררת את המרואיינים שלו לדבר על הדברים שהם עצמם מעריצים, ולהיות פחות מעונבים גם אם הם שמות גדולים.

Modern Day Philosophers with Danny Lobell

הנחת היסוד של הפודקסט המאוד מקורי הזה, היא שקומיקאים הם הפילוסופים של ימינו, לכן בכל פרק הוא מפגיש אותם עם הגותו של פילוסוף אחר ושואל לדעתם. אל תדאגו, המנחה דני לובל הוא לא פילוסוף ולא מבין הרבה בפילוסופיה בעצמו, ולרוב הוא ואורחיו מנסים להבין ביחד מושגי יסוד בהגותו של הפילוסוף שנבחר עבורם, כקרש קפיצה לשיחה על נושאים שמעניינים אותם. בחרו פרקים לפי הקומיקאי או הפילוסוף האהוב עליכם.

Thick Skin with Jeff Ross

המוטו של הפודקסט של קומיקאי העלבונות ג’ף רוס הוא “Life is hard. Let’s get through it together”, ויש משהו באכזריות אוהבת האדם של רוס שהופכת אותו למראיין שנעים להקשיב לו. למי שאוהב רוסטים, הוא נוטה לערוך בסוף כל פרק מה שמכונה Roast in Peace, שבו הוא יורד על אנשים שנפטרו לאחרונה, כסוג של מחוות כבוד אחרונה לזכרם.

The Opie & Anthony Show

ואחרון חביב: זהו לא פודקסט אלא תכנית רדיו, אבל זהו למעשה האב הרוחני של כל הפודקסטים על קומדיה שבאו אחריו. התכנית של גרג “אופי” יוז ואנתוני קומיה הונחתה אמנם בידי צמד שדרני רדיו ולא קומיקאים, אבל הם הבינו קומדיה, ובין השנים 1995-2014 שבהם התכנית רצה (עד שקומיה פוטר בשל ציוץ גזעני משלו), הם היוו בית חם למיטב הקומיקאים המבטיחים של ניו יורק באותם שנים – לואי סי.קיי, פטריס אוניל, ביל בר, ג’ים נורטון (שהפך ב-2001 למנחה שותף ואף החליף את קומיה לאחר שפוטר לכמה זמן לפני שגם הוא עזב), ורבים, רבים אחרים. האווירה שאופי ואנתוני יצרו היתה של מפגש חברים שבו הקומיקאים פשוט מבלים ביחד, בלי פורמט של ממש או נסיון לראיין אותם בצורה מסורתית, ועם אפס תקינות פוליטית או סבלנות לזיוף או פאנצ’ים כתובים מראש. המעריצים הרבים שלהם העלו אינספור קטעים מהתכנית ליוטיוב ויצרו ארכיון ענק שכדאי לחפור בו, בשביל להבין מאיפה הגיע הסגנון שהיום שולט בז’אנר הפודקסטים הקומיים, וגם פשוט כדי להנות מכמה מהקומיקאים המבריקים ביותר של זמננו כשהם עוד היו צעירים, חצי-אלמוניים ונטולי עכבות.

קומיקאים מן העבר – אנדרו דייס קליי

קומיקאים מן העבר הוא מדור חדש מאת איתי עמוס שבו כל פעם יופנה זרקור לקומיקאי אחר שפחות מוכר לקהל הרחב בישראל וכדאי שיוכר, בין אם מהסיבות הנכונות ובין שלא. והפעם אנדרו דייס קליי

בעולם הסטנדאפ של היום נראה שיש שתי דרכים מרכזיות לזכות בהערכה – האחת היא להיות כן וחשוף לחלוטין וללא עכבות את עצמך ואת חייך הלא מאוזנים (לרוב באמצעות עיסוק לא מצונזר במין ובאוכל), דוגמת לואי סי.קיי, ג’ים ג’פריס, איימי שומר, ג’ים גאפיגן ואחרים; השנייה היא לעטות דמות מוקצנת של עצמך, לרוב אירונית, אבסורדית ולא ממש ריאליסטית, דוגמת זאק גליפיאנקיס, טוד בארי, דמיטרי מרטין, שרה סילברמן ועוד. נראה שהסגנונות האלה לקחו את הבכורה מהומור האבחנות נוסח סיינפלד או הסאטירה החברתית נוסח ג’ורג’ קרלין, כריס רוק וביל היקס. בעולם הזה, דמותו של הסטנדאפיסט אנדרו דייס קליי נראית כמו מזכרת מעולם הולך ונעלם. קליי, או פשוט “דייס” כפי שהוא ידוע בציבור, הוא המאצ’ו המושלם – עטוי מעיל עור, כפפות שחורות, בלורית שחורה וסיגריה תמידית בפיו, מדבר במבטא איטלקי-אמריקני, מלא בביטחון עצמי מוגזם ונרקיסיסטי, פוגעני כלפי כל מיעוט אפשרי (בעיקר נשים, הומואים ושחורים) ובאופן כללי האנטיתזה המוחלטת לדמות הקומיקאי הלוזר נוסח וודי אלן או לואי סי.קיי – הוא נראה ונשמע כמו הגירסה מהגיהינום של פונזי מימים מאושרים. דייס סיפר בראיון שהוא רצה להיות לעולם הקומדיה מה שאלביס פרסלי היה לעולם המוזיקה. בניגוד למרבית הסטנדאפיסטים לפניו הוא רצה לשים את הדגש על לתת שואו, להיות ספקטקל בימתי ולרתק את הקהל עם הכריזמה שלו באותו אופן שהיה שמור עד אז רק לכוכבי קולנוע וזמרי רוק. הוא מספר שבאחת ההופעות שלו כסטנדאפיסט מתחיל הוא עלה לבמה כשהוא בלבוש הקבוע שלו, התהלך על הבמה בסגנון הטווסי שלו, הדליק סיגריה ורק לאחר כמה זמן אמר: “כבר שתי דקות שאני על הבמה ולא אמרתי כלום, ובכל זאת אתם מרותקים. איך זה קרה? אני פשוט עד כדי כך טוב”, וירד מהבמה.

דייס הוא לא איש של אבחנות מבריקות או סאטירה מושחזת, לא כן לגבי תסביכיו הנפשיים וגרוע מכל – הדמות המוקצנת שלו נטולת כל שביב של אירוניה. היא אמנם באופן מובהק דמות ולא אדם אמיתי, וכך צריך להתייחס אליו אם לא רוצים להתמלא בבוז תוך שתי שניות, אך היא לא דמות מוזרה או נלעגת, אלא פשוט ביטוי חסר עכבות של האיד הגברי בגרסתו הבהמית וחסרת הסובלנות ביותר. המופע שלו כולל בדיחות גסות, גירסאות מלוכלכות במיוחד לשירי ילדים מתוך אמא אווזה, אבחנות מיזוגניות והומופוביות כלפי המוסר המפוקפק וצביעותם של נשים והומואים, ובאופן כללי ניסיון, כמעט חסר תקדים בזמנו, לשבור כל טאבו אפשרי של תקינות פוליטית וטעם טוב. כיום ההומור הזה הפך למוקצה מחמת מיאוס משתי סיבות: הראשונה היא עלייתה של הרגישות לפוגענות כלפי נשים ומיעוטים דוגמת הקהילה הלהט”בית או שחורים, שבגירסתה הצבועה ניתן לכנות תקינות פוליטית אבל כשהיא במיטבה היא מבקשת מהחברה לבדוק מחדש את היחס הלא הוגן שלה כלפי אלה שאינם שולטים בה, לרבות הומור שמחזק את היחס הזה. הסיבה השניה היא המיאוס המוצדק ממאצ’ואיזם ומהומור שמרני של גברים ניאנדרנטליים ועלייתו של הסטנדאפ האלטרנטיבי ששם דגש על אינטרוספקציה נפשית וכנות על פני העמדת פנים וביטחון עצמי מוגזם. מה שלא עשתה התקינות הפוליטית להומור של קליי עשתה הקידמה – ההומור שלו פשוט פרימיטיבי מדי לימינו, אם לא רק מבחינת הערכים, אז לפחות מבחינת סוג ההומור.

אם כן, ניתן לשאול מדוע בכלל יש טעם לכתוב עליו היום? ובכן, שאלה טובה. אני חייב להודות שההומור של דייס לא יותר מדי מצחיק אותי, הוא באמת התיישן, ולמרות שאני לא חושב שצריך לשים גבולות לקומדיה וזה כולל גם את ההומור הפוגעני שלו, אני יכול להבין מדוע הוא לא מקובל יותר היום. אבל דייס הוא עדיין תופעה מרתקת שרק לאחרונה נחשפתי אליה, וחשבתי שגם אחרים צריכים להיחשף אליה. קודם כל, כי למרות שסוג ההומור הספציפי הזה נעלם, קשה לדמיין את עולם סטנדאפ העלבונות והאנטי-תקינות-פוליטית של היום בלעדיו, וקומיקאים כג’ים נורטון, ניק די-פאולו וריץ’ ווס לקחו השראה ישירה מהסגנון המצ’ואיסטי שלו. כל מי שמעריך חופש מוחלט בהומור ושבירת טאבואים חייב להעריך את התרומה החלוצית של דייס לתחום. כמה שההומור שלו יכול להיראות דוחה ופרימיטיבי, הוא גם חגיגה של חופש ביטוי מוחלט לומר את הדברים הכי דוחים שניתן לומר, לא רק מבחינה ורבלית אלא גם מבחינה מוסרית. גם אם הדור שבא אחריו לקח את זה הרבה יותר רחוק ובאופן יותר מתוחכם, כמעט כולם מציינים את דייס כהשפעה ומקור השראה. שנית, הדגש שלו על שואו מוחצן ובטוח בעצמו נראה היום, כמו רוב הדברים שיצאו משנות השמונים, כקוריוז ביזארי ומוגזם, אמנם חסר טעם אבל מרתק. העובדה שלא מדובר בקומיקאי אזוטרי שנשכח אלא לאחד מהסטנדאפיסטים המצליחים ביותר של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, מחייבת היכרות עימו, ולו כדי להבין את עולם הסטנדאפ האמריקני של אז, והשפעתו על זה של היום.

אנדרו קליי סילברסטין נולד בשנת 1957 למשפחה יהודית (כן, כן) בברוקלין, והילדות שלו ברובע הקשוח, שבמהלכה הוא נהג להסתבך בקטטות, עיצבה לא מעט את הפרסונה העתידית שלו. בשנות ההתבגרות שלו הוא אהב לעשות חיקויים ולתופף, ואף החל לעבוד כמתופף מקצועי כנער, אבל לאחר שבגיל 21 התקבל למועדון סטנדאפ בברוקלין, הוא החל להתמקד בקומדיה ומשחק. המופע שלו בשנים אלה כלל בעיקר חיקויים של גיבורים איטלקיים-אמריקניים של התקופה כג’ון טרבולטה (בדיוק בתקופת גריז ושיגעון המוסיקה) וסילבסטר סטאלון (בשיא תהילת סרטי רוקי), אבל גם חיקוי של ג’רי לואיס מהסרט הפרופסור המטורף. מי שזוכר את הסרט, אם לא בגירסת ג’רי לואיס אז בגירסתו של אדי מרפי, יודע שמדובר בדמות של מדען נעבעך שממציא שיקוי שהופך אותו לפרסונה בשם באדי לאב, שהיא גבר חתיך, אגוצנטרי, מפוצץ בביטחון עצמי ואהוב על ידי נשים. כשאנדרו דייס קליי עלה לבמה בתור הנעבעך עם המשקפיים והדיבור המגומגם, כך הוא מספר, שרקו לו בוז וכמעט הורידו אותו מהבמה. אבל לאחר ששתה את ה”שיקוי”, ביקש מהתאורן לכבות את האורות, החליף את תלבושתו למעיל עור וכפפות ומשח את בלוריתו בג’ל – כשהאורות עלו הוא הופיע בתור כפיל מדויק של ג’ון טרבולטה (שבאותה תקופה היה דמיון פיזי רב ביניהם), והקהל השתגע, פשוטו כמשמעו. הפרסונה הזאת היא הגרעין של “דייס”, הדמות הבימתית שאותה הוא יפתח בשנים הבאות ותצולם לראשונה בסרט נעורים בשם Making the Grade מ-1984, שם הוא משחק מלווה בריבית אכזרי בשם דייס. לאחר מכן הגיעו עוד תפקידים קטנים בסרטי נעורים וסדרות טלוויזיה, ובמקביל הוא ממשיך להופיע כסטנדאפיסט ולצבור קהל מעריצים תחת הפרסונה של דייס, מה שגורם לו לשנות את שמו הבימתי לאנדרו דייס קליי.

הפריצה הגדולה של דייס הגיעה בשנת 1988 כשהופיע בספיישל של רודני דיינג’רפילד (משם לקוח הוידיאו הראשון בפוסט הזה) שבו דיינג’רפילד בן ה-67 נתן (באצילות נפש די נדירה בעולם הסטנדאפ, יש לציין) במה לכמה סטנדאפיסטים צעירים ומבטיחים (אחד מהם היה ביל היקס הצעיר), וביניהם דייס, שלקח את ההזדמנות במלוא הרצינות ונתן הופעה מחשמלת. לאחר השידור דייס נהיה מוכר בכל רחבי אמריקה ועבר מאולמות של מאות מקומות להיכלים של עשרת אלפים ויותר מקומות, דבר שאף קומיקאי אחר לא ניסה לפניו. ב-1990 הוא היה הקומיקאי הראשון שהצליח למלא את המדיסון סקוור גרדן שני ערבים ברציפות.

דייס נהיה סופרסטאר. במשך שנות התשעים היו לו הופעות מול איצטדיונים של מעריצים, ספיישלים טלוויזיוניים, אלבומי סטנדאפ שהגיעו לפלטינה ואפילו סרט קולנוע בכיכובו שנקרא בישראל פורד פיירליין – בלש פרטי (שדווקא לא הצליח כל כך וגרם לו פחות להתמקד בקולנוע). אבל ההומור הבוטה של דייס לא בא ללא מחיר. הוא הוחרם מרשתות MTV ו-CNN, וארגוני נשים ולהט”בים רדפו אותו במשך רוב שנות התשעים. כשהנחה את סאטרדיי נייט לייב בשנת 1990, אחת מהשחקניות הקבועות סירבה להשתתף באותה תכנית וכך גם האורחת המוזיקלית של אותו שבוע שינייד או’קונור. דייס גם נהיה מטרה נוחה לחצים סאטיריים מצד קומיקאים אחרים, כדוגמה להומור ירוד ומצ’ואיסטי. בכנות, ניתן להבין למה הוא עורר מהומה כזאת. למרות שמדובר בדמות, ההומור הפוגעני של דייס הוא כאמור לא אירוני במהותו, וגם לא נראה שהקהל שלו תופס אותו ככזה. כשהוא יורה בדיחות הומופוביות ומיזוגניות, הקהל מריע. כמו ששירי הילדים הגסים שלו מעוררים את אותה תחושת שחרור אצל הקהל שיש לילדים עצמם כשהם אומרים מילים גסות, כך גם נראה שההומור הריאקציונרי והשמרני שלו שיחרר לחץ שהיה אצור בלב אמריקה השמרנית שבשנות התשעים ניסתה לתפוס את עצמה כיותר תקינה פוליטית וליברלית מכפי שהיא באמת.

אחת השאלות הגדולות לגבי דייס היא היכן הוא נגמר והדמות מתחילה. הנה ראיון מרתק וארוך בו הוא מספר על הקריירה שלו ועל יצירת הדמות של דייס, ואפילו בוכה בסוף כשהוא מדבר על מותם של קומיקאים כרובין וויליאמס וג’ואן ריברס:

בשנות האלפיים, דייס נעלם. ב-2000 הוא צילם את הספיישל האחרון שלו לעשור הקרוב, ולאחר גירושים מכוערים שגזלו ממנו את מירב מרצו וכספו, הוא החליט להתמקד בגידול שני בניו אותם הוא הצליח לשמור אצלו, ובמשך העשור הבא כמעט והפסיק לעשות סטנדאפ, הופיע בטלוויזיה באופן מועט (בעיקר בתוכניות ריאליטי), ונראה שבאופן כללי עבר זמנו. בשנת 2011 פגישה מקרית עם מכר גילתה לדייס כי יוצר הפמליה דאג אלין הוא מעריץ אדוק שלו, ונקבעה פגישה ביניהם, שכתוצאה ממנה דייס שיחק את עצמו ב-5 פרקים של העונה השמינית והאחרונה של הסדרה. בתקשורת הכתירו זאת כקאמבק של דייס, הוא חזר להופיע על הבמה ובשנת 2012 יצא ספיישל טלוויזיוני ראשון שלו מזה 12 שנה. בשנת 2013 הוא הופיע בסרטו של וודי אלן יסמין הכחולה בתור בעלה המצ’ואיסטי של סאלי הוקינס (שכזכור בהמשך הסרט מחליפה אותו בלואי סי.קיי), והשנה הוא הופיע בתפקיד קטן בסדרת הטלוויזיה ויניל של מרטין סקורסזה ומיק ג’אגר.

אבל מה שקומיקאי אמריקני באמת חולם עליו הוא סיטקום משלו הנושא את שמו, וזה בדיוק מה שדייס קיבל. ביום ראשון הקרוב עולה ברשת שואוטיים האמריקנית הסדרה Dice שמסמנת את השלמת הקאמבק של אנדרו דייס קליי וחזרתו הרשמית לעולם הקומדיה האמריקני. מידת הצלחתה תסמן האם הוא באמת הצליח להמציא את עצמו מחדש או להתאים את עצמו לימינו, האם הסגנון הקומי שלו עדיין רלוונטי, והאם חוסר התקינות הפוליטית שלו עדיין נשאר כשהיה, ואם כן, האם הוא מסוגל כיום להצחיק, או לפחות לעורר עניין.

תומר שרון (תומש) – ראיון ר-ציני


מה הקומיקאי תומר שרון חושב על הכיבוש, שערוריות באינטרנט ומעצרי שווא? אנא עארף, תשאלו אותו בעצמכם. אנחנו שאלנו על קומדיה. זה מצחיק אותנו

 

תומר שרון נולד בטלוויזיה, התבגר על הבמה, הזדקן באינטרנט וימות בטאבלט, אבל בינתיים עסוק עדיין בלמצוא בחורות. הושבנו אותו לשיחה על החיים. איכשהו נזכרנו במוות.

מתי החלטת שאתה רוצה להצחיק?

בשנה שעברה. אחרי כל כך הרבה שנים פתאום הבזיקה בי ההכרה שאני יכול להיות יותר טוב בזה אם ממש ארצה בזה. זה קרה אחרי שקראתי את “אבא עשיר אבא עני”. לא בגלל הספר והתובנות שבו אלא בגלל שישנתי כל כך עמוק אחרי הקריאה והגעתי לשלב השינה הקרוי “המצולה”, שבו אדם שולף תובנות מביצת הקקי המהבילה הידועה בשם “הוא עצמו”.

הופעת בעניין של זמן, שם אביב גפן היה שחקן, ובפלטפוס. על סט של איזו תכנית היה יותר מצחיק?

בעניין של זמן היה אפקט קומי של אנשים שלא עברו מנטלית את גיל 10 מנסים בכוח לשחק בני 17 וזה היה קורע. בפלטפוס היה את תומר יוסף וזה היה מאוד מצחיק לראות את הנסיונות מעוררי הרחמים של הסביבה לסתום לנו את הפה ולהניא אותנו מרעיונות כמו “אחי, בוא נקפוץ מהגשר של התאורה אבל בתור שני צרפתים מפגרים עם עיוורון חלקי”.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

ריצ’ארד פריור, רובין וויליאמס, ג’ון קליז, פיטר סלרס, כריס רוק, סטיב מרטין, בראבא, ועוד מלא… אלה רק מבראשית

כמדבב, איזו דמות הכי עוזרת למשוך בחורות ולמה?

אני מתפתה לומר טימון כי המיתולוגיה שהדמות הזאת הגיעה אליה היא מפחידה ומזכירה תקופות אפלות, במובן של היחס ההפוך בין חשיבות של משהו באמת לזו שהוא מקבל מהסביבה. אבל הקריין בחתולים הסמוראים, שאחר כך הפך ליעקב מלון מהחרצופים, הוא מסתורי יותר ומחזיק בתוכו לוז חשוך של סטייה מאיימת, ונשים מתות על זה.

סמל מין

 

מה אתה חושב על הקומיקאים של היום?

אשמח ללינק לאחד כזה ואז אשיב.

במחאה החברתית נעצרת על ידי שוטר שטען שחזרת בזמן להשמיד את המין האנושי והרגת את כל הנשים בשם “שרה קונור”. תגובתך להאשמות?

כמעט נכון. הרגתי את כל הנשים בשם שרה קונור, כלומר בשליחותה, כי היא ביקשה, והערצתי אותה מהסרט וחשבתי שהיא תזדיין איתי. זה לא קרה אבל היי, ניסיתי.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

“מזווה”. למה? אף פעם לא חשבתי על זה אבל עכשיו עולה בי הרגשה גופנית צ’ארלס-דיקנסית, אם יש דבר כזה. אז, אמממ… אני הולך להתקלח.

למרות עיסוק בתחומים רבים, מוזיקה, תיאטרון, קומדיה, שירה, כתיבה בפייסבוק, איבר אחר שלך מושך יותר תשומת לב. איך מתמודדים?

פשוט מאוד. אני חייב להסתפר כבר.

מה התפיסה הקומית שלך?

אמכור את אמא שלי לדעאש בשביל גג.

מי היית רוצה שישחק אותך בהצגה על חייך במתנ”ס רעננה?

שלום המנקה. יש בו כשרון עצום שלא התגלה בגלל אפלייה גזענית ממסדית ברורה. הוא אדם שמכיל את כל הסיפור הציוני והסתירות שבו ממש בגופו. ואיזה גוף! איזה גבר! איזה ריח של ליזול! איזו מדינה!