ארכיון תגיות: ג’ימי פאלון

למה קונאן אובריאן התחיל פודקאסט?

הנחיית פודקאסט מרגישה קצת כמו ירידת מדרגה בשביל מנחה הלייט-נייט הוותיק, אז למה הוא בחר לעשות זאת? ואיך הפודקאסט החדש?

 

לפני קצת יותר מ-25 שנה עלתה לראשונה ברשת NBC תוכנית הלילה של קונאן אובריאן. אובריאן היה כותב קומדיה מנוסה, שכתב בשביל ״סאטרדיי נייט לייב״ וכמה מהפרקים האהובים ביותר של ״משפחת סימפסון״, אך לא מוכר בכלל לקהל האמריקאי. לתת לו להחליף את דייוויד לטרמן האהוב, היה ניסוי מופרך, אך ניסוי שהצליח. התכנית שלו שודרה במשך 16 שנים והייתה יורשת ראוייה ללטרמן: נסיונית, אנארכיסטית, מלאת הומור עצמי וכמובן- מצחיקה. כולנו יודעים מה קרה אז. לקונאן הובטח להחליף את ג׳יי לנו ב״טונייט שואו״ היוקרתית, אך לאחר זמן קצר מאוד NBC ולנו לקחו את התכנית חזרה וקונאן עזב. מ-2010 קונאן מנחה תוכנית לייט נייט בערוץ הכבלים TBS שלא הגיעה לאותן רמות של הצלחה או איכות של התכנית הקודמת שלו, אך עדיין מכילה את סוג ההומור המיוחד שלו. והשבוע, קונאן יצא בפרויקט חדש- פודקאסט!

הנחיית פודקאסט מרגישה קצת כמו ירידת מדרגה בשביל המנחה הוותיק. לכל אחד יכול להיות פודקאסט. לראיה – לי היה פודקאסט. אז למה שקונאן אובריאן יחליט לעשות פודקאסט? יש לכך כמה סיבות. דבר ראשון, הפודקאסט עלה בסמוך לשינוי גדול שהולך לקרות בתכנית של קונאן ב-TBS, הפיכתה מתכנית של שעה לחצי שעה. בראיונות, קונאן טען שזו החלטה משותפת שלו עם הערוץ, אך אני לא בטוח לגבי זה. בכל מקרה זה משאיר את קונאן עם יותר זמן פנוי לרדוף אחר ריגושים חדשים כמו פודקאסט.

דבר שני, יש משהו מאוד מפתה בפורמט הפודקאסט, פורמט הרבה פחות מהוקצע ומעונב מפורמט הטוק-שואו, אפילו טוק-שואו כמו של אובריאן. אין דחף לקדם פרויקטים חדשים, אין זמנים קצובים עד הפסקת פרסומות. בפרק הראשון של הפודקאסט החדש שלו, קונאן מרגיש משוחרר יותר מתמיד אבל עדיין שנון ומהיר כמו שתמיד היה. גם קודמו של אובריאן ל״לייט נייט״, דייוויד לטרמן, התחיל לאחרונה תוכנית ראיונות יותר משוחררת, עם דגש גדול יותר על שיחה, עם התכנית שלו בנטפליקס. אנחנו חיים כעת בעידן פאלון, אותו מחליף נאלח של אובריאן, בו ה״טוק״ ב״טוק שואו״ הוא שולי למשחקי חברה ותחרויות ליפ-סינק. מנחים וותיקים כמו אובריאן ולטרמן נאלצים לפנות למחוזות מודרניים יותר.

קונאן אובריאן הוא אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם. זו עובדה. אבל הוא אף פעם לא היה מראיין נהדר. הכיף בתוכניות שלו היה כל מה שמסביב, המערכונים והדמויות הביזאריות. אבל באופן מפתיע, שמסירים את כל זה כמו שנעשה בפודקאסט החדש שלו Conan O’Brien Needs A Friend, נשארים עם תוכנית מאוד כיפית, לפחות בפרק הראשון. זה עוזר שהאורח שלו הוא אחד האנשים האחרים המצחיקים ביותר בעולם, וויל פרל, ושהם מבלים את רוב התכנית בהעלאת זיכרונות מההופעות האגדיות של פרל ב״לייט נייט״. הפורמט של הפודקאסט עוד לא ברור, אובריאן תיאר אותו כניסיון להבין האם אנשים שהתארחו הרבה בתכנית שלו הם באמת חברים שלו, או שזה הכל שטויות של שואו-ביזנס, אבל בתור תוכנית ריאיונות עם מנחה שנון מאוד, זה עובד די טוב. אני גם ממליץ להאזין להופעה של אובריאן השבוע כאורח בפודקאסט הנהדר ״קומדי בנג בנג״ שם הוא מספר כמה סיפורים מאוד מעניינים ויורד על המנחה סקוט אוקרמן.

האם המעבר של אובריאן לעולם הפודקאסטים יגרום לשינוי באחד הענפים, ענף הפודקאסטים או ענף הטוק-שואוז הטלוויזיונים? כנראה שלא. אבל אם זה מספק לנו עוד מהאיש המצחיק הזה על בסיס שבועי, אני לא הולך להתלונן.

 

סיכום 2016 בעולם הקומדיה

טראמפ, נשים, לייט נייטים ישראליים ויונתן עמירן – הטרנדים הבולטים השנה בעולם הקומדיה

 

אז אפשר להגיד ש-2016 הייתה שנה לא משהו. נוסף על מה שנראה כמו כמות מוגזמת של סלבריטאים אהובים שמתו, בחירת ההתגלמות המוחשית של כל תגובת נאצה אינטרנטית למנהיג העולם החופשי ו-Fuller House, בעולם הקומדיה היו טרנדים רבים השנה, רובם שליליים. בואו ננסה לעשות סדר בבלגן הזה לפני שאנחנו מגיעים ל-2017, שנה שאנחנו משום מה חושבים שתהיה טובה יותר.

טראמפ, טראמפ, טראמפ

 

אני הייתי מאוד רוצה שסיכום השנה הזה יהיה לא פוליטי, אבל אי אפשר לדבר על עולם הקומדיה האמריקאי ב-2016, בלי להזכיר את טראמפ. למעשה, אי אפשר לדבר על שום דבר ב-2016 בלי להזכיר את טראמפ. אז בואו ננסה לדחוס את הכל לחלק הזה: אחרי ש-SNL מחקו את כל הקרדיביליטי שעוד היה להם כשנתנו לאדם הנוראי להנחות את התכנית שלהם בשנה שעברה, הם הבינו פתאום “היי, אולי הטראמפ הזה לא משהו!”. החבר הטוב של SNL וליברל הוליוודי מפורסם, אלק בולדווין, התחיל לחקות את טראמפ בתכנית, מה שכמובן גרם לנשיא הנבחר של ארצות הברית להפוך למבקר טלוויזיה ולטנף על התכנית בטוויטר. ג’ימי פאלון החליט גם הוא לאבד את כל הקרדיבלטי ש… אף פעם לא היה לו ולארח את טראמפ בתכנית שלו, ולשאול אותו את השאלות הקשות כמו “אפשר לגעת לך בשיער?“, בזמן שמנחי לייט-נייט יותר טובים כמו סטיבן קולברט סירבו לארח את טראמפ, וקולברט החליט כתחליף לארח גרסא מצויירת שלו. תכניות הסאטירה/ אקטואליה קומיות המשיכו לגדול באמריקה עם המשכה של הדיילי שואו בלי ג’ון סטיוארט, עם ג’ון אוליבר, עם השחקנית החדשה והמעולה בזירה סמנת’ה בי ואפילו סת’ מיירס מ-NBC עם פינתו A Closer Look At. בינתיים קומיקאי לא מאוד מוכר מה-UCB זכה לתהילה בזכות היותו חקיין טראמפ הכי טוב, והאיש היחיד שהצליח להגזים את האיש הכי מוגזם בעולם, ובעיקר כל תעשיית ההומור באמריקה ניסתה למצוא משהו מצחיק בבחירות הנוראיות האלה.

אדולט סווים טובעים ברפש

מאז הקמתה ב-2001, Adult Swim, הרצועה הלילית למבוגרים של רשת האנימציה האמריקאית Cartoon Network, הביאה לנו הרבה קומדיה משובחת. מתכניות האנימציה הנונסנסיות שהיו שם בתחילתה כמו Aqua Teen Hunger Force ו-Harvey Birdman, דרך התפתחותן של תכניות לייב-אקשן משובחות לא פחות כמו The Eric Andre Show ו-Children’s Hospital, ועד להיטים עכשוויים כמו Rick and Morty. אין ספק שאדולט סווים היא מקום מצוין להומור ניסיוני במיוחד. אלא אם במקרה את אישה. כן, זו הייתה השנה שאנשים שמו לב שמתוך 47 היוצרים של סדרות חדשות ברצועה, 0 מהם היו נשים. זה לא היה צירוף מקרים. מייק לאזו, אחד מהאנשים בצמרת אדולט סווים, ניסה להסביר את המחסור בנשים בכך שקומדיה מושתתת מאוד על קונפליקט – שנשים, במילותיו ,”לא מבינות”.

העניינים המשיכו להידרדר כשברט גלמן, קומיקאי וכותב שיצר כמה ספיישלים בשביל הרשת, הודיע בטוויטר על ניתוק קשרים עם הרשת בגלל מערכת היחסים שלה עם נשים ובשל החלטתה לשדר תכנית מערכונים הקשורה לתנועת האלט רייט, כן, אותה תנועה פוליטית הזויה וגזענית שעזרה לדונלד טראמפ להיבחר (פאק, חשבתי שסיימנו איתו).

אדולט סווים ביטלו את התכנית Million Dollar Extreme Presents: World Peace שהכילה בתוכה שימוש בבלקפייס ובצלבי קרס, שגרמו ליוצר התכנית סם הייד להשתגע על טים היידקר, חצי מהצמד “טים ואריק” שעבד וממשיך לעבוד עם הרשת, וכמובן קיבל הטרדות לא פוסקות ממעריצי התכנית. בסך הכל שנה לא מאוד טובה לרשת, אבל כולנו יודעים שנמשיך לראות “ריק ומורטי” השנה, כשהם יחזרו.

נשים אי אפשר לחיות איתן, אפשר לפרוץ להן לאתר

ואם כבר מדברים על נשים בקומדיה: הפתעה, שנת 2016 לא הייתה טובה במיוחד להן. כן, יצאו הרבה סרטים טובים וסדרות טובות שנוצרו על ידי נשים או שנשים כיכבו בהן, אבל היה את כל סקנדל “מכסחות השדים”, שבו גברים מכל רחבי העולם הגיבו לעובדה שנשים יככבו ברימייק לאחד הסרטים האהובים עליהם באותה צורה שבה רב יגיב לנאצי סקינהד מזיין חזיר באמצע בית הכנסת שלו. איומי מוות: הטרדות רשת, והרבה הרבה התבכיינות באינטרנט על סרט שבא, הפסיד מלא כסף בקופות, והלך. אפילו טראמפ (גודאמיט!) השתמש ברימייק כעוד דרך להתסיס את בסיס המעריצים המטורף שלו, שהוא כבר פחית קולה ביד של חולה פרקינסון. וכמובן מי שיסבול הכי מהחרא הזה היא אישה שעשתה את שני הפשעים הכי חמורים: להיות אישה ושחורה, לסלי ג’ונס, חברת SNL שכיכבה ב”מכסחות השדים” וזכתה לשלל הודעות גזעניות ומבחילות ולפריצה לאתר הרשמי שלה וגם לפרסום תמונות עירום ופרטים אישיים שלה. פאק.

קומדיה בקופות

אבל אולי הכישלון של “מכסחות השדים” לא היה רק בגלל חילול הקודש שהוא כיסוח שדים ללא כרומזום Y. הכתבה המעניינת הזאת ב-Guardian מציעה תיאוריה אחרת ומעלה נקודה מעניינת: “מכסחות השדים” היה כישלון קופתי… אבל הוא גם היה סרט הקומדיה הלא מצויר שהכניס הרבה כסף השנה. כן, זו לא הייתה שנה טובה לקומדיות. השנה הייתה מלאה בסרטי המשך כמו “מכסחות השדים” ו”זולנדר 2″ ו”החתונה היוונית שלי 2″ (כן, זה יצא השנה!), שניסו למשוך את הצופים בעזרת נוסטלגיה ונכשלו, אבל גם סרטים מקוריים ומעולים כמו Popstar:Never Stop Never Stopping ו”בלשים בע”מ” נכשלו. וכן, היה את “מסיבת נקניקיות”, שהיה די טוב לדעתי, והרוויח כסף, אבל חוץ ממנו, נראה שהדרך הכי טובה להרוויח כסף מקומדיה עכשיו זה בעזרת קווין הארט ודווין ג’ונסון. נראה כמה זמן זה יחזיק.

ובארץ…

אה, שיט כן. ישראל. הארץ שאני חי בה. גם פה קרו דברים בעולם הקומדיה. שוק המוזיקה הקומית זכה לתחייה  בזכות הלהיטים “מתוקה מהחיים” ו”עור ברווז”. כל קומיקאי או כותב קומדיה החליט שהוא צריך סדרה אוטוביוגרפית (או סמי-אוטוביוגרפית) משלו מה שהביא ל”צומת מילר” המעפנה, “מסובך” הנוראית ו”לצבי יש בעיה״ הדווקא לא רעה. אבל אני חושב שטרנד הקומדיה הכי מרכזי של 2016 היה מלחמת הלייט-נייט. כל כמה זמן מנסים להחיות פה את הפורמט הזה, והשנה שתי תכניות חדשות עלו לאוויר ברשתות מתחרות, “היום בלילה עם גורי אלפי” ו״לילה עם אסף הראל״ (נוסף לתכניותיהם של קיציס וטל פרידמן, שפחות שרדו). התכניות נבדלו אחת מהשנייה די מהר, אלפי הלך יותר לכיוון לייט-נייט קלאסי עם אורחים ומונולוג אקטואלי שמושפע קצת מג׳ון אוליבר, בזמן שהראל הלך על כיוון יותר ניסיוני עם תוכנית שמורכבת בעיקר ממערכונים משונים בכיכובם של קומיקאים צעירים ומוכשרים (חלקם חברים שלי). שתי התכניות סיפקו הרבה קטעים מצחיקים השנה, והספיקו לשכור ואז לפטר כמעט את כל תעשיית הסטנדאפ האלטרנטיבי. ״היום בלילה עם גורי אלפי״ תחזור רשמית לעונה שנייה ב-2017, אבל ״לילה טוב עם אסף הראל״ כבר חזרה לפני כמה שבועות, כאמור מינוס 90 אחוז מהצוות של שנה שעברה, אבל מה לעשות, צריך לפנות מקום לאליל הקומי שהוא ינון מגל.

אבל אני חושב שהדבר הכי חשוב שקרה ב-2016, והדבר הכי טוב שקרה ב-2016, זה שהתחלתי לכתוב בשביל ילדי הקומדיה. אין בעד מה על כל הצחוקים שסיפקתי לכם ונתראה בשנה הבאה.