ארכיון תגיות: האורוויל

הסדרה “חיל החלל” – מה סטיב קארל לא מבין | ביקורת סדרה

את הסיפור על “חיל החלל”, Space Force, הסדרה שסטיב קארל וגרג דניאלס יצרו לנטפליקס כדי ללעוג לממשל טראמפ שהקים את חיל החלל האמיתי, בטח כבר שמעתם. סופו המלעיג הוא שנטפליקס רשמה סימן מסחרי על “Space Force” לפני שהממשל האמריקני הספיק לעשות זאת. אבל האם הסדרה מצדיקה את כל המהומה הזאת?

בגדול, לא. הקונצנזוס הביקורתי הוא שהסדרה לא אחידה ברמה ונעה בין הבינוני לגרוע. זה די נכון. התסריטים מתאמצים אבל קצת מחפפים ברמת העלילה, השחקנים, ובכן, צנוניים למדי, ופיתוח הדמויות עלוב ונוטה לסטראוטיפים – ועל זה נדבר מיד. אבל יש שני אלמנטים שמצילים אותה: הפרק האחרון, וג’ון מלקוביץ.

נתחיל בסקירה קצרה: מארק ניירד (סטיב קארל) הוא גנרל בחיל האוויר שקיבל את הפיקוד על חיל החלל החדש מהניילונים שהקים נשיא בעייתי ונלעג. מגי (ליסה קודרו) היא אשתו, ארין (דיאנה סילברס) היא בתו המתבגרת, פאק טוני (בן שוורץ – אתם מכירים אותו כז’אן רלפיו מ”מחלקת גנים ונוף”) הוא מנהל המדיה האפוף והמעצבן שלו, וד”ר אדריאן מאלורי, ג’ון מלקוביץ המופלא, הוא ראש הצוות המדעי שלו. ואליהם נתפרים בתפרים גסים ולא משכנעים גם מדען צעיר ואסייתי וטייסת שחורה ומוכשרת, משת”פ/מרגל רוסי, קבלנית אזרחית יפהפייה לענייני מצלמות מעקב ונו, אתם כבר בטח מבינים לאן זה הולך וכמה כל קו עלילה כזה מבוזבז.

ביחד הם מנסים לשגר דברים, להתחבב על הנשיא, להקים בסיס על הירח ובאופן כללי לנצח את הסינים. כמה זה מצחיק? לא כל כך. כן יש גאג חביב אחד, אך לא מנוצל מספיק, של חמשת ראשי המטות המשולבים (ביניהם ג’יין לינץ’, היי!) היושבים סביב שולחן ומעליבים זה את זה במעגל סטייל “מופע שנות ה-70”. מזה הייתי דווקא שמחה לראות עוד. כל היתר מנסה להיות סאטירי… אבל לא ממש מצליח לפגוע.

כפרה על ג’ון מלקוביץ’

הדמויות לא מצליחות לפצות על העלילה הצולעת – נפתולי ההתבגרות של ארין לא מאד מפותלים, בן שוורץ טיפש ומעצבן מאד (אבל בפרקים האחרונים מקבל בכל זאת רגע גאולה או שניים), המדענים לא מקבלים מספיק מאור הזרקורים כדי שנבין מה עובר עליהם, ובנוגע למגי, אשתו של ניירד… ובכן, בפרק השני מתברר לנו שהיא נשפטה למאסר ממושך מאד על פשע שאותו לא מזכירים. מה היא כבר עשתה? לא יגלו לנו? לא, אבל יש דבר אחד ויחיד שאותו אנחנו יודעים על האישה הזאת – בפרק הראשון היא שמחה שראש מטה משולב מקבל בית עם צוות עובדים. כנראה שזה הפשע, אם אין שום דבר אחר שאנחנו יודעים עליה, לא?

לפחות יש את ג’ון מלקוביץ. כפרה על ג’ון מלקוביץ. מדען ממורמר, עם פה גדול ומלתחה מרהיבה. בחיי שהפספוס הכי גדול של הסדרה זה שהוא לא הדמות הראשית. אולי היינו מגלים למה הוא כל כך ממורמר. הוא רצה לעבוד במחקר אזרחי? או שלא קיבלו אותו לנאסא? בכל מקרה, הוא רק אתמול התחיל לעבוד עם הצבא שאין לו מושג איך שום דבר עובד? אה, בעצם הוא ממורמר כי הוא הומו (כי כמובן, אי אפשר גבר שיודע להתלבש ועדיין מחבב נשים), אבל מזל כי זה אומר שסולחים לו על דברים מאד לא אתיים, וגם שבפרק העשירי אפשר יהיה להשתמש במרמור הזה כדי לקדם את האג’נדה של חיל החלל, שהיא כמובן נפרדת מזו של הממשל. כי צבא שמחליט בעצמו זה… אה… טוב, די בבירור מישהו לא חשב על זה עד הסוף.

חיל החלל נגד אורוויל

בואו ניכנס להשוואה הבלתי נמנעת לאורוויל. האורוויל לא רק נוצרה מאהבה אמתית ומהבנה בחומר של סטאר טרק. היא גם מציגה את סת’ מקפרלן כדמות מורכבת ומעוררת הזדהות – איש מוכשר וחכם אבל גם אכול ספקות ורגשות אשם, מלא מוטיבציה אבל מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות שבהם הוא תוהה אם הבעיה היא בו או בסביבה. בדיוק הפרופיל שכל מילניאל שהמציאות הכלכלית המחורבנת של העשור האחרון מוטחת לו בפרצוף יוכל להזדהות איתו. אבל סטיב קארל… לא רק שלא ברור אם הוא מבין משהו בכל העסק הזה של אוויר וחלל, גם לא ברור אם דמותו היא של לא-יוצלח סתום במערכת של אידיוטים או טיפוס החלטי עם חשיבה מהירה שמוצא את עצמו במקום שבו החוקים קצת שונים מאלה שלהם הוא רגיל.

הפרק האחרון היה מוצלח יותר מכל הסדרה בדיוק כי נראה שהתקבלה החלטה לאן הולכים ואיך סטיב קארל מתמודד עם זה. שווה לסחוב עשרה פרקים בינוניים בשבילו? לא, אבל עדיין שווה לראות את זה רק בשביל ג’ון מלקוביץ והפה הגדול שלו. בחיי שהיו כמה פרקים שהוא נקודת האור היחידה בהם.

***

קראו עוד:

האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך צוחק?

סדרות הקומדיה של 2020

 


האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך… צוחק?

טל ראתה באיחור  את “האורוויל” של  סת’ מקפלרן. עכשיו נשאר להחליט, האם זו קומדיה?

“איש משפחה”, “אבא אמריקאי” ו”המופע של קליבלנד”, “טד” וגם “טד 2”. המון גסויות. קצב מהיר, גסויות, רפרנסים, גסויות. סת’ מקפרלן, מכירים?

מה לו ולמד”ב? לא ראינו שמץ של עניין בחלל אצלו, נכון? ובכל זאת, אם סטאר טרק זה הקטע, יש את הסדרה החדשה ההיא, נו, זאת שאף אחד כבר לא זוכר איך קוראים לה כי היא גרועה. אם חיפשתם מד”ב שאפשר להנות ממנו, בטח נטשתם אותה ועברתם כבר לראות את “האורוויל”.

רגע, אבל זאת קומדיה? סת’ מקפרלן, כן, אבל גוף המעריצים טוען בתוקף שזו סדרת סטאר טרק… מה זה בכלל, פרודיה? קומדיית חלל? סדרת מחווה?

מחווה? כמו פאנפיק? כן, כזה. מישהו רוצה לספר עוד סיפור שמתרחש בעולם הזה שכולנו מכירים. הוא לא יכול (זכויות יוצרים וזה…), אז הוא ממציא עולם דומה וממלא את החורים (בעיקר בעצמו – הוא הרי בתפקיד הראשי).

העולם הזה הוא פדרציה של כוכבי לכת המאוכלסים בחייזרים מהדגם המקובל של שתי ידיים, שתי רגליים וקצת תוספות בגזרת האף, המצח ואיברי המין (“אלה לא היו הברכיים שלו, ג’ים!”) שהקימו צי ספינות חלל משותף למטרות מחקר. גיבורנו, סת’ מקפרלן במו עצמו ובהופעה מיושבת להפתיע, מקבל את הפיקוד על אחת כזאת המאוישת ברוב אנושי, בערך שנה אחרי שתפס את אשתו בוגדת בו עם חייזר כחול (היי! רוב לאו! הוא היה גם בפוסט הקודם שלי!) ולמרבה ההפתעה, את מי הוא מקבל בתור הקצינה הראשונה שלו?

את הצוות מרכיבים אם כן אדריאן פאליקי כאשה-לשעבר והעזר-כנגד על הגשר בהווה, פני ג’ונסון ג’רלד כרופאת הספינה המנוסה, סקוט גריימס וג’יי לי כצמד הנווטים המעצבנים, ובגזרת החייזרים – פיטר מקון כבורטוס, חייזר מגזע חד-מיני וקשוח, הלסטון סייג’ כקיטאן שנולדה בכוכב בעל גרויטציה גבוהה ולכן היא חזקה מאד, ומארק ג’קסון כאייזק, ישות מלאכותית. אה, ויש גם את נורם מקדונלד, בתור יפת, חייזר-ציטופלסמה זחלני עם פה מלוכלך.

הדמויות הראשיות לא נראות קומיות כל כך. מקפרלן כאמור מפגין הופעה רצינית מאד. לא בדיוק סטריאוטיפ של קפטן – לא נועז, מבריק, כריזמתי או שקול במיוחד. אבל הוא כן מעורר הזדהות בתור מישהו שעובד קשה, יודע את העבודה, ובעיקר קיבל הזדמנות להרשים בתפקיד הזה, שברור שרצה מגיל חמש – והוא יעשה הכל כדי להצליח.

והוא אכן מצליח. בסיוע של צוות רציני ומוכשר, הוא די ממלא את המשימות הלא-מאד-חשובות בקנה מידה גלקטי שמטילים עליו.

אז מה קומי פה?

נמצא פה המון הפוגות קומיות – למשל בדיחות על המתנה במעלית, יציאות חפוזות מהגשר בריצה קלה, והתיק המסמורטט שמושלך על מושב מעבורת החלל המגניבה שגיבורנו מנחית במרפסת שלו. שימו לב שכל אלה ממלאים חורים אמיתיים לגמרי בעולם דמוי סטאר-טרק – אולי חשבתם על הכל ויש לכם משכפלים, ספינות חלל ומבנה חברתי מושלם… אבל עדיין לא תדעו מה להגיד לשכן במעלית ובמעבורת עדיין אין תא כפפות שמסוגל להכיל תרמיל גב סטנדרטי.

אלמנט קומי אחר הוא שני הנווטים המעצבנים שהיו אמורים לתפקד כמקהלה יוונית קצת שיכורה וחסרת אחריות. אלה התגלו כקצת פחות מצחיקים מהצפוי.  גם חוסר האחריות הכללי שלהם, שהתבטא בציור בולבולים על כל מיני דברים, לגימת משקאות קלים מעל קונסולת הניווט ותעלולים שהביאו בין היתר לאכילת חלק מחבר צוות ע”י איש צוות אחר – לא כל כך התאים לתפקיד. במקום למשוך את הגאג הלא מוצלח הפכו אותו לחלק מהדרמה. להתנהגות הלא אחראית יש השלכות עד כדי משפט צבאי, וגם סיבות שאם ימצאו אותן – יוכלו להוביל את הדמות קדימה.

וגם – הומור רפרנסים. מקפרלן לא ממש עומד בפיתוי להכניס כמה בדיחות רפרנסים, אבל לזכותו יאמר שהוא מצליח לפחות להמעיט בהן. בכמה מקומות הוא אפילו משתמש בהם בצורה מאד הגיונית (“קבלו את השפל של התרבות האנושית – תכניות ריאליטי מתחילת המאה ה-21”).

כל אלה נותנים נופך קומי לסדרה, ובכן, דרמטית. וכמו כל סדרה ביקום דמוי סטאר טרק – יש בה דרמה, יש בה התפתחות (קצת עצית ולא תמיד הכי אמינה) של דמויות ושל סיטואציות, ויש בה עיסוק בנושאים רציניים. מה היה קורה אם צוותי סטאר טרק היו מפרים את הצו הראשון שאוסר ליצור קשר עם תרבויות פרמיטיביות? מה היה קורה אם לייקים בפייסבוק באמת היו מכתיבים לנו את החיים? וגם שאלות נוקבות על זהות מינית, מגדרית וגזעית. אה, והאם זה אונס אם שניכם תחת השפעה?

אז זאת דרמה קומית, כמו בניינטיז? או אולי קומדיה דרמטית בחלל? בהחלט יש פה יותר קומי מדרמטי, גם אם הפאנצ’ים לא באים בקצב. אבל יש פה גם בניית פרקים ודמויות וקשת עלילה. ויש גם צוות עם תזמון קומי מצוין (פאליקי במיוחד יכולה לעבור מדרמה לקומדיה בהרמת גבה) ויכולת לעבור בזריזות בין הז’אנרים. זה צוות חזק של אנשים שהם אולי לא הטיפוסים הכי מבריקים, נועזים וכריזמתיים בגלקסיה, אבל הם עובדים קשה, יודעים את העבודה, מעוררים הזדהות והעיקר – אפשר לסמוך עליהם שלא ידפקו את ההזדמנות שקיבלו.