כל הפוסטים של טל ניר קסטל

הפוליטיקאי – ריאן מרפי, האם זו קומדיה?

“הפוליטיקאי” עלתה לנטפליקס עם עוד 34970 סדרות של ריאן מרפי. היא לא הייתה מצחיקה, אבל גם לקחת אותה ברצינות אי אפשר.

ריאן מרפי עושה סדרות עם המון צבע. גלי, אויבות, פוזה, אימה אמריקאית, אפילו דוקומנטרי או שניים על הקהילה הגאה ו, אה, ספקי הפורנו הגדולים שלה, כל אלה היו דרמות צבעוניות וגדולות מהחיים. שירים, אהבות ראשונות, יריבויות מפוארות. קומדיה? פחות. אבל זה כל כך צבעוני, נוצץ, גדול – שגם אי אפשר ממש לקרוא לזה דרמה. בטח שכל דבר עצוב שקורה שם לא באמת יכול להפוך לטרגדיה.

ככה זה גם ב”הפוליטיקאי”, סדרת הדרמה שהעונה השנייה שלה זמינה עכשיו בנטפליקס. סדרה על תלמיד כתה י”ב עשיר במיוחד שרץ לראשות מועצת התלמידים.

כלומר על בחור שאפתני ודפוק במיוחד, פייטון הובארט (בן פלאט) שמו, שתכניותיו לחיים כוללות מסלול ישיר לנשיאות ארה”ב ודי מהר הוא ישכנע גם אתכם שזה באמת יקרה.

העלילה כוללת גם את חבריו הדפוקים רק קצת פחות ממנו, את אמא שלו (כנ”ל), את הקמפיין סביבו סובבת העונה, וכמה אירועים טרגיים מאד – התאבדות, ניסיונות רצח, מניפולציות ומקרי מוות מסתוריים. לא בדיוק החומר לדרמת נעורים קלילה.

אז “הפוליטיקאי” היא טרגדיה?

ובכל זאת – זה קליל, זה עצוב בדיוק במידה. וזה גם צבעוני ושמח, מחולצת הפולו הוורודה של גיבורנו ועד לנופי הבריכות של קליפורניה בעונה הראשונה והחליפות המזעזעות של העולם הפוליטי בניו יורק בעונה השניה. זה ממש ממתק לעיניים. זה שנון, זה עליז, זה סקסי במידה… וכן, אם תעצרו לרגע לחשוב על זה, זה עוסק בנושאים די כבדים.

בעונה הראשונה אנחנו מכירים לראשונה את פייטון, את אמא שלו (גווינת’ פאלטרו), את חבריו ג’יימס (תיאו ג’רמיין) ומקאפי (לורה דרייפוס), את בת זוגו אליס (ג’וליה שלייפר) והבסטי שלו ריבר (דייויד קורנסוות), וגם את אינפיניטי ג’קסון השמחה-קצת-יותר-מדי-לנסיבות (זואי דויטש, כמעט הדבר הכי טוב בסדרה) ואת החברה/יריבה אסטריד סלואן (קבלו את לוסי בוינטון, בפעם השניה כדמות המאד, מאד תומכת בחבר הבי, אחרי ששיחקה את מרי אוסטין ב”רפסודיה בוהמית”), ושפע בני משפחה מתפקדים יותר או פחות של כל אלה. גם ג’סיקה לאנג פה, בהופעה גדולת שיער וגדולה מהחיים כרגיל.

מערכת הבחירות בעונה הראשונה נסבה סביב הדברים שאמורים לעניין מתבגרים – התאבדויות, סמים, כסף, סרטן, איכות הסביבה ומי יבוא לשיר בנשף הסיום. מעורבבים ללא הכר, ומתובלים בשפע של תככים פוליטיים שיביישו בתחכומם אפילו את הלאניסטרים, ומעניינים את קהל הבוחרים בערך כמו הקמפיין האחרון בארץ.

כן, פייטון הובארט בא לעולם כנשמה מתוסבכת שרוצה רק דבר אחד – להיות פוליטיקאי. יש לו תכנית, יש לו אג’נדה, יש לו דברים שהוא רוצה לקדם… אבל בעיקר יש לו איזה חור ענק במקום שבו בדרך כלל יש נשמה, ואותו הוא רוצה למלא… במה בעצם? בכוח? בכסף? לא, אלה לא מעניינים אותו בכלל. הוא רוצה להיות בפוליטיקה בשביל המשחק הפוליטי בפני עצמו, בשביל הניצחון, בשביל הקמפיין ובשביל הרגע המספק היחיד של הניצחון.

ומה יעשה הפוליטיקאי אחרי הניצחון?

העונה הראשונה רומזת לנו שאחר כך יש אנטי-קליימקס גדול. וזאת הייתה רק אחת הבעיות בה.

העונה הראשונה היתה אסתטית בצורה מטורפת והתבססה על הצגת עושר מופגן ומנקר עיניים ועל התרחשויות שסבירותן הולכת ופוחתת – מלבטים שכיחים של מתבגרים, מוקצנים בגלל הכסף והנגישות הבלתי נתפסת של הכל – ועד ניסיונות רצח ושאר פלילים, וגרוע מזה – קטעי שירה שבאמת, אבל באמת לא היתה להם שום הצדקה. אני דווקא מחבבת קטעי שירה לא לגמרי קשורים, ואם הם כוללים גם שואו נוצץ ומלאכותי במכוון מה טוב, אבל כאן לא היתה להם שום הצדקה. לעלילה הזיקו גם כמה ליהוקים עציים משהו, ביניהם גווינת’ פאלטרו שניסתה לשחק את המקהלה היוונית אבל הפגינה מנעד רגשי שנראה כאילו נטלה כל סמי ההרגעה החוקיים בעולם ביחד.

ואז הגיעה העונה השניה

כל זה תוקן בעונה השניה. את האור הקליפורני החליפה תאורת בוץ ניו יורקית. דמויות חסרות כריזמה נדחקו לשולי הבמה. את האנטי-קליימקס של מועצת התלמידים החליפה תכנית קריירה ומשנה סדורה, וכולם רק קצת פחות עשירים אבל הרבה פחות מפגינים עושר. גם קטעי השירה צומצמו למקום ולמינון הגיוני. נו שוין. ובעיקר – את הסוף הלא-מספק באות להציל שתי נשים. ג’ודית לייט ובט מידלר, דידי סטנדיש והדסה גולד בשבילכם, הן נציגת ניו יורק בסנאט המדינה והעוזרת הצמודה שלה. הן השתלטו על הפרק האחרון בעונה הראשונה, וכמו על הכיסא בסנאט – גם על זמן המסך הן לא מתכוונות לוותר.

וזה כיף! העונה השנייה כיפית בהרבה מהראשונה. שילוב מושלם של רוע, תככים, סקס, שערוריות, חיבה, חיפוש עצמי ותשוקה אמתית למטרה. אלמנטים קומיים החליפו את הטרגדיות של העונה הראשונה – אבל אל תטעו, הסדרה אולי מופרכת, מלודרמטית במידה וכיפית ממש – אבל לא קומית. בהחלט לא. אבל אם רציתם דרמה קלילה, מוסיקלית, שערורייתית במידה וסוחטת צחוק פרוע אחד לפרק, הגעתם למקום הנכון.

הסדרה “חיל החלל” – מה סטיב קארל לא מבין | ביקורת סדרה

את הסיפור על “חיל החלל”, Space Force, הסדרה שסטיב קארל וגרג דניאלס יצרו לנטפליקס כדי ללעוג לממשל טראמפ שהקים את חיל החלל האמיתי, בטח כבר שמעתם. סופו המלעיג הוא שנטפליקס רשמה סימן מסחרי על “Space Force” לפני שהממשל האמריקני הספיק לעשות זאת. אבל האם הסדרה מצדיקה את כל המהומה הזאת?

בגדול, לא. הקונצנזוס הביקורתי הוא שהסדרה לא אחידה ברמה ונעה בין הבינוני לגרוע. זה די נכון. התסריטים מתאמצים אבל קצת מחפפים ברמת העלילה, השחקנים, ובכן, צנוניים למדי, ופיתוח הדמויות עלוב ונוטה לסטראוטיפים – ועל זה נדבר מיד. אבל יש שני אלמנטים שמצילים אותה: הפרק האחרון, וג’ון מלקוביץ.

נתחיל בסקירה קצרה: מארק ניירד (סטיב קארל) הוא גנרל בחיל האוויר שקיבל את הפיקוד על חיל החלל החדש מהניילונים שהקים נשיא בעייתי ונלעג. מגי (ליסה קודרו) היא אשתו, ארין (דיאנה סילברס) היא בתו המתבגרת, פאק טוני (בן שוורץ – אתם מכירים אותו כז’אן רלפיו מ”מחלקת גנים ונוף”) הוא מנהל המדיה האפוף והמעצבן שלו, וד”ר אדריאן מאלורי, ג’ון מלקוביץ המופלא, הוא ראש הצוות המדעי שלו. ואליהם נתפרים בתפרים גסים ולא משכנעים גם מדען צעיר ואסייתי וטייסת שחורה ומוכשרת, משת”פ/מרגל רוסי, קבלנית אזרחית יפהפייה לענייני מצלמות מעקב ונו, אתם כבר בטח מבינים לאן זה הולך וכמה כל קו עלילה כזה מבוזבז.

https://www.youtube.com/watch?v=l4mY2asIjWk

ביחד הם מנסים לשגר דברים, להתחבב על הנשיא, להקים בסיס על הירח ובאופן כללי לנצח את הסינים. כמה זה מצחיק? לא כל כך. כן יש גאג חביב אחד, אך לא מנוצל מספיק, של חמשת ראשי המטות המשולבים (ביניהם ג’יין לינץ’, היי!) היושבים סביב שולחן ומעליבים זה את זה במעגל סטייל “מופע שנות ה-70”. מזה הייתי דווקא שמחה לראות עוד. כל היתר מנסה להיות סאטירי… אבל לא ממש מצליח לפגוע.

כפרה על ג’ון מלקוביץ’

הדמויות לא מצליחות לפצות על העלילה הצולעת – נפתולי ההתבגרות של ארין לא מאד מפותלים, בן שוורץ טיפש ומעצבן מאד (אבל בפרקים האחרונים מקבל בכל זאת רגע גאולה או שניים), המדענים לא מקבלים מספיק מאור הזרקורים כדי שנבין מה עובר עליהם, ובנוגע למגי, אשתו של ניירד… ובכן, בפרק השני מתברר לנו שהיא נשפטה למאסר ממושך מאד על פשע שאותו לא מזכירים. מה היא כבר עשתה? לא יגלו לנו? לא, אבל יש דבר אחד ויחיד שאותו אנחנו יודעים על האישה הזאת – בפרק הראשון היא שמחה שראש מטה משולב מקבל בית עם צוות עובדים. כנראה שזה הפשע, אם אין שום דבר אחר שאנחנו יודעים עליה, לא?

לפחות יש את ג’ון מלקוביץ. כפרה על ג’ון מלקוביץ. מדען ממורמר, עם פה גדול ומלתחה מרהיבה. בחיי שהפספוס הכי גדול של הסדרה זה שהוא לא הדמות הראשית. אולי היינו מגלים למה הוא כל כך ממורמר. הוא רצה לעבוד במחקר אזרחי? או שלא קיבלו אותו לנאסא? בכל מקרה, הוא רק אתמול התחיל לעבוד עם הצבא שאין לו מושג איך שום דבר עובד? אה, בעצם הוא ממורמר כי הוא הומו (כי כמובן, אי אפשר גבר שיודע להתלבש ועדיין מחבב נשים), אבל מזל כי זה אומר שסולחים לו על דברים מאד לא אתיים, וגם שבפרק העשירי אפשר יהיה להשתמש במרמור הזה כדי לקדם את האג’נדה של חיל החלל, שהיא כמובן נפרדת מזו של הממשל. כי צבא שמחליט בעצמו זה… אה… טוב, די בבירור מישהו לא חשב על זה עד הסוף.

חיל החלל נגד אורוויל

בואו ניכנס להשוואה הבלתי נמנעת לאורוויל. האורוויל לא רק נוצרה מאהבה אמתית ומהבנה בחומר של סטאר טרק. היא גם מציגה את סת’ מקפרלן כדמות מורכבת ומעוררת הזדהות – איש מוכשר וחכם אבל גם אכול ספקות ורגשות אשם, מלא מוטיבציה אבל מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות שבהם הוא תוהה אם הבעיה היא בו או בסביבה. בדיוק הפרופיל שכל מילניאל שהמציאות הכלכלית המחורבנת של העשור האחרון מוטחת לו בפרצוף יוכל להזדהות איתו. אבל סטיב קארל… לא רק שלא ברור אם הוא מבין משהו בכל העסק הזה של אוויר וחלל, גם לא ברור אם דמותו היא של לא-יוצלח סתום במערכת של אידיוטים או טיפוס החלטי עם חשיבה מהירה שמוצא את עצמו במקום שבו החוקים קצת שונים מאלה שלהם הוא רגיל.

הפרק האחרון היה מוצלח יותר מכל הסדרה בדיוק כי נראה שהתקבלה החלטה לאן הולכים ואיך סטיב קארל מתמודד עם זה. שווה לסחוב עשרה פרקים בינוניים בשבילו? לא, אבל עדיין שווה לראות את זה רק בשביל ג’ון מלקוביץ והפה הגדול שלו. בחיי שהיו כמה פרקים שהוא נקודת האור היחידה בהם.

***

קראו עוד:

האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך צוחק?

סדרות הקומדיה של 2020

 


בן סטילר, ארתור, פרנק קונסטנזה, פסטיבוס ועוד דברים שלא ידעתם שהוא עשה – להתראות ג’רי סטילר

ג’רי סטילר הלך לעולמו ב-11 במאי 2020. הוא היה בן 92, ועשה יותר דברים משאנחנו יכולים לזכור. בואו נזכור אותו.

ג’רי סטילר נולד ב-8 ליוני, 1927, בברוקלין, לזוג הורים יהודים עד מאד. במקום להפוך לרופא או עורך דין, הוא יסד שושלת מפוארת של קומיקאים.

איך זה קרה? ובכן, הוא הלך לצבא. אחר כך הלך לאוניברסיטה, וסיים תואר בלימודי דרמה ורטוריקה. ואז התחיל לעבוד כשחקן. יום אחד בשנת 1953, אצל סוכן, פגש שחקנית צעירה שהתעצבנה על הסוכן. הוא הזמין אותה לקפה כדי להירגע (כסף לאוכל עם הקפה, או לוויסקי בתוכו, לא היה לו). וזהו. הם נשארו ביחד. ביחד 62 שנה ושני ילדים, שחקנים גם הם. היו ביחד עד שהשחקנית – אן מירה, אותה הדיח לדרכי הקומדיה וגם ליהדות – נפטרה, בשנת 2015.

הם היו ביחד יותר משישים שנה. שישים. עד למותה של אן ב-2015 משבץ. שישים!

הם היו ביחד גם הצמד הקומי “סטילר ומירה”. לאורך שנים הם הופיעו בכל תכנית בידור בסיקסטיז, כולל פינה קבועה ב”מופע של אד סאליבן” ואחריהן נשארו בתור תכנית קצרצרה של חמש דקות אחרי סאטרדיי נייט לייב, ובשורה ארוכה של מערכונים ופרסומות ברדיו.

סטילר ומירה במערכון רלוונטי מהמופע של אד סאליבן ב-1964:

ב-2007 הם קיבלו ביחד כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד.

הקריירה שלהם דעכה קצת בסוף שנות ה-70 וה-80, אבל אז הגיעה הזדמנות אחרת.

אי שם בתחילת שנות ה-90 פנו אליו כדי לשחק ב”סיינפלד”, שאז עוד לא הגיעה למעמד קאלט. ביקשו ממנו לשחק את אבא של ג’ורג’, איטלקי, קרח, שקט וצייתן אך מלא הפתעות.

ביקשו.

במהלך החזרות הוריד סטילר את הקרחת המלאכותית ונתן גז.

את התוצאה כולם זוכרים. פרנק הפך לדמות בלתי נשכחת, עם המצאת החזייה לגברים, החג “פסטיבוס” והצרחה המיוסרת של המנטרה “שלווה עכשיו”.

והנה המבחר שלו כפרנק קוסטנזה. מי מאיתנו לא מכיר מישהו כזה:

גם אחר כך לא חשב סטילר לפרוש. הוא קיבל על עצמו הופעה קבועה בתור האבא המעצבן ורק טיפה פחות אקצנטרי ב”מלך השכונה” (King of Queens), והמשיך בשורה ארוכה של הופעות אורח עמוק לתוך שנות ה-2000.

גם קריירה קולנועית היתה לו. על זה צריך להרחיב קצת.

בשנות ה-60′, שנות הזהב הטלוויזיוניות שלו ושל אן מירה, הם יצרו עוד משהו. את שני הילדים שלהם, איימי ובן סטילר.

שניהם הלכו בעקבות ההורים. איימי הפכה לשחקנית עסוקה ובן – לקומיקאי, שחקן, מפיק וכותב. וכשהוא מפיק סרט, כותב ומשחק בו, הוא מזמין גם את אבא שלו. הוא הזמין אותו ל”שובר הלבבות” והוא גם הפך אותו למורי בולסטין, המנהל המיתולוגי של דרק זולנדר, תפקיד אותו ביצע בזולנדר ואליו חזר גם בזולנדר 2. זו היתה הופעתו הקולנועית האחרונה.

אולי האחרונה, אבל סטילר לא נצמד רק להופעות בסרטים של בנו – הוא הופיע במגוון של סרטים, כולל היירספריי וגם החידוש להיירספריי, “מרדף חם” וסרט האסונות הטיפשי “נמל תעופה 1975”, ואפילו הופעת אורח משעשעת בהמשכוני הוידאו של מלך האריות.

גם בגיל 80 הוא לא הפסיק לעבוד ואפילו ניסה לחדש את ימי “סטילר ומירה” עם סדרת רשת של סרטונים קצרצרים בני שתי דקות עם אשתו.

כשההמצאה של אבא של ג’ורג’, חג הפסטיבוס, קיבלה חיים משל עצמה והפכה למשהו שכולם מכירים ורבים אפילו חוגגים, הוא גם כתב את ההקדמה לספר. כלומר, אלן סאלקין כתב את הספר, Festivus for the Rest of Us, והוא את ההקדמה.

הוא כתב ספר נוסף, על חיי הנישואים שלו ושל אשתו. אולי כדאי שנזכיר שוב שהם ארכו יותר משישים שנה. הם היו מאד מצחיקים. הספר נקרא Married to Laughter. זמין, כרגיל, באמזון או באינטרנטים הקרוב למקום מגוריכם.

ג’רי כבר לא איתנו, נפטר מסיבות טבעיות ב-11 למאי 2020. אבל פסטיבוס, כך נראה, ישאר איתנו. אם תרצו לחגוג אותו ב-23 לדצמבר השנה, כדאי שתכינו מראש ארוחת חג, עמוד אלומיניום – ללא קישוטים, כי הם מסיחים את הדעת, נאום אוורור בו תספרו לכל הנוכחים כמה אתם מאוכזבים מהם, ואל תשכחו למצוא גם זמן להיאבקות החגיגית שבה תצטרכו להצמיד את ראש המשפחה למזרן.

לומר את האמת, זה לא כל כך שונה מרוב החגים בארץ. האם זו מחווה מודעת לחגים היהודיים של ילדותו? עכשיו כבר לא נדע. להתראות, ג’רי.

סאטירה לוחמנית ונוסטלגיה מתקתקה – אז והיום בבדיחות מצבי חירום

“אח”, נאנחו כולם אי שם בראשית ימי הקורונה, לפני בסך הכל חודש, “זוכרים את זהו זה במלחמת המפרץ?”

מה עוד היה לנו במלחמת המפרץ? חרדה מחוסר הוודאות ושום יכולת לדעת מתי זה יסתיים, הורים וילדים בבית, והרבה מאד וודו שמערב לטקס ומסיכות כדי להתגונן. מדי פעם נשמעים קולות על הסולידריות של אז – המדינה שחילקה לכל אזרח ערכת מגן מפני לוחמת אב”כ, ונחמן שי שהיה המרגיע הלאומי ועשה חזרות רבות על הקאצ’פרייז שלו “ולשתות הרבה מים”. היום, לעומת זאת, קבלו את המענק לעצמאים שכדי לקבל אותו צריך להתגנב לבית שימוש שאינו בשימוש ולפתוח דלת שעליה שלט “זהירות נמר” ואת המענק למשפחות עם ילדים שנראה שבמעט כסף הכעיס הרבה מאד אנשים. אה, ודרישה לתפור לעצמכם מסיכה או לקנות ערימה – בעשרה שקלים ליחידה.

אז והיום, הצורך בפורקן של המתח בתקופה מלאה באי וודאות ניכר. אבל, האם הנוסטלגיה העזה לזהו זה מוצדקת? האם מה שהיה אז הוא באמת מה שהיינו צריכים – והיום כבר אין?

אז מה היה לנו במלחמת המפרץ? קודם כל, היה די הרבה. חוץ מזהו זה היה גם את “העולם הערב” הפרועה והמוצלחת לא פחות (אליה יש פחות נוסטלגיה, כנראה בגלל האבולוציה המעציבה של כוכביו), וגם “זבנג” – אז עדיין טור קומיקס בעיתון בודד ולא המפלצת הרב-זרועית של סוף העשור – הפליאה בבדיחות שכולם הכירו. מה שלא היה הוא ערוצים אלטרנטיביים – לא היו רשתות חברתיות וחוץ מפנזין או שניים שצילמו כמה יוד ביתניקים במכונת צילום ליד המזכירות כשאף אחד לא ראה, לא ממש היו ערוצים מעבר לאלה הרשמיים.

זהו זה מביאים את הבאבה בובה להציל את המצב:

היום, יש המון. יש את ארץ נהדרת, קבוע כל שבוע.

ויש עוד המון “רץ בווצאפ” מסוג כזה או אחר – ממים, סרטונים, בדיחות, משחקי מלים, קבוצות פייסבוק… המונים. כמו ב”צוק איתן”, כוכבי הרשת עדיין איתנו ומנפקים בדיחות שחורות וציניות באופן קבוע. אבל לאף אחד מהם, כולל לארץ נהדרת, אין את מה שהיה לזהו זה – את מדורת השבט. אין את 100% אחוזי הרייטינג, ואין את הצימאון לשבוע הבא. המפה לשם נשלח מם או סרטון, ולפעמים יש גם סדרת סרטונים בתדירות כזאת או אחרת. אבל אין את ההמשכיות, את הציפיה ליום חמישי בשמונה וחצי ולשידור החוזר מחר באחת וחצי. אין בדיחה אחת שכולם שמעו, וחזרו עליה, והכירו, וצחקו ממנה עד שנכנסה ל-DNA הלאומי.

חוץ אולי משיר המרפסות, המנון הסגר של ארץ נהדרת:

האם הבדיחות דאז באמת היו יותר מוצלחות? אולי. אני לא ממש משוכנעת שהבאבא בובה יותר מצחיק מעופר ומאור, אבל ברור שהיתה לו יותר נוכחות ושהופעתו הקבועה, פעם בשבוע באופן קבוע, הפכה אותו לדמות מוכרת לא פחות מנחמן שי, או ברסימנטוב של ימינו. בטח יותר מוכר מעופר ומאור.

הבאבא בובה חוזר לעודד, זהו זה 2020:

בהשוואה בין זהו זה של אז ושל היום, נראה שעיקר ההומור מאד חיובי – הבאבא בובה לגמרי בא לעודד, השירים חביבים, הכל באווירה מאד נעימה, לא נשכנית או פוגענית. ועדיין ההומור מיזוגני לעתים וסטראוטיפי עד רמת הקרינג’. לזכותם אגיד שגם ההומור הממוסד של היום לא חף מסטראוטיפים, ולעתים קרובות אכזרי ופוגעני הרבה יותר.

על מה צחקו אז ועל מה היום? הנה העולם הערב מראים לנו שתאוות בצע לא נולדה במאה ה-21:

גם אז וגם היום צחקנו על ההגבלות, הבעיות ועל מה שצריך האדם הפשוט לעשות בסיטואציה הלא ברורה הזאת שנפלה עליו מגבוה. פוליטיקאים? דוברים? הם לא חסינים, ונשמו שפע עקיצות בנוגע למשה בר סימן טוב ובואו לבאס, ליצמן ויאיר נתניהו, כלומר ביבי, רק ביבי! אבל אנחנו בעיקר מחכים לשמוע מה יש להם לומר.

ההומור היום בעיקר ציני ועוקצני יותר. אם פעם העוקצנות היתה שמורה למחתרת של העולם הערב (כן, הם היו אז די מחתרתיים – בערוץ ניסיוני עם אפס תקציב ושני מנחים צעירים שלא ממש בטוחים מה לעשות עם הדבר החדש הזה, מצלמה), היום היא בכל מקום.

אפ פעם ההומור היה ברובו ממסדי ובחלקו הזעיר חתרני – היום הוא בעיקר חתרני, צץ לו מפה ומשם, מקבוצת פייסבוק וערוץ טלגרם, מיצרן ממים חצי-אנונימי למשנהו. ערכי ההפקה דווקא עולים – כל סרטון באפס תקציב נראה יותר טוב מרוב המערכונים בניינטיז. ההבדל העיקרי – אם פעם היה קשה מאד להתחמק מהסאטירה – היום צריך לחפש אותה באופן פעיל, ולהמשיך לחפש, אחרת לא תדע שיש עוד סרטון בסדרה.

לסיום, הנה עופר ומאור, הדבר הכי קרוב שיש לנו כרגע למתחתרת “העולם הערב”, מאחלים לכם חג שמח בסרטון השלישי לענייני קורונה:

עוד בדיחות קורונה – ממים, ציוצים וסרטונים

בואו נצחק עוד קצת. על העשירים, המפורסמים והטיפשים מאיתנו. אבל גם קצת על עצמנו כי זה כיף. העמוד מתעדכן!

יונתן עמירן הכין לכולנו את מה שכל אחד צריך אחרי קרוב לחודשיים של סגר – מועדון קרב. בזום.

https://www.facebook.com/yonatan.amiran/posts/10158078557462597

אייל כליף לא נרגע:

https://www.facebook.com/eyal.calif/posts/3105035652880528

למה צריך סאטירה כשסין מכינה בעצמה סרטונים כאלה? תודה נדב איל!

https://www.facebook.com/NadavEyalDesk/videos/523687138506724

קבלו אותו! נתנאל אלבום, כוכב השבוע, עם ממים של “ד”ר לס לא נרגע”:


ואז מרינה קיגל הצטרפה:

גם מתן בלומנבלט לא טומן ידו בצלחת:

אוהד מילץ’, יגבר!

ואנחנו רוצים להזמין את כולם לזכרון הנעים והמופלא של סיור המאה מטר של שושקה. רק בשביל זה היה שווה להשאר בבית:

https://www.facebook.com/shoshkeshoshke/videos/907958772975743

אתם יודעים על מי כיף לצחוק? על חובבי סטיבן קינג. כלומר, על לא מי יודע מה חובבים שלו אבל עוקבים אחריו בטוויטר:

אמתי, בטח שאמתי.

נכון אלי גורשטיין? תראו מה הבת שלו כתבה לו:

הבת שלו זו רוני גורנשטיין.

חגילר, אבי הקומיקס הרמת גני, המציא רעיון של מיליון דולר:

https://www.facebook.com/hagiler.comics/posts/2406488396117459

עוד כאלה תמצאו כאן.

מכירים “רץ בווטסאפ”? אז את זה קיבלתי בווטסאפ. הקרדיט לצלמת (בימים כתיקונים) לירון כהן אביב:

ועוד אחד: טלי בלייכר אחאראית לפנינה הקטנה הזאת:

https://www.facebook.com/talible/posts/10157243534192339

ואל תשכחו להכנס לאתר של כאן 11 ולראות את השידור של האיחוד המיוחד של זהו זה.

בינג’ לבידוד – שמיניית הסרטונים הכי מצחיקים שמצאנו על הקורונה

כולם במתח, כולם עצבניים, בייחוד כותבת שורות אלה שחיבקה לשלום את כולם בעבודה שלה ביום חמישי ורק אז גילתה שאשתו של אחד מהם היתה בפיראט האדום. נכון שהגיע הזמן לירידת מתח? הנה בינג’ של מיטב קטעי הוידאו ממובחרי המצחיקנים שלנו, והכל בטעם קורונה, כלומר איכס, בטעם גינס כהה:

נכון הכל רציני עכשיו? תראו כמה דובדבני וקובץ רציניים כשהם מדברים על הקורונה:

ויוסי פנסו מפנק ברשימה מוזיקלית כדי שנזכור מה אסור לעשות:

את שני אלה מצאתי בערוץ של הקומדי בר.

עידן אלתרמן ולהקתו, האלתרמן’ס, כלומר בנו ובתו, עושים פה כבוד למסורת:

https://www.facebook.com/altermanush/videos/207948593884626

עקבו אחריו בעמוד הרשמי.

שרון לוקסנבורג כתבה מחדש את אחד השירים המוכרים מ”היפה והחיה”, בעזרת מירי זהבי ועודד סנדטש ששרים נפלא נוצר פה משהו מיוחד.
(גילוי נאות: הבת שלי חיפשה אותי לבל בפורים, אבל רוב האירועים שהייתי ואמרה ללכת אליהם עם התחפושת התבטלו).

אל תשכחו לבקר בערוץ שלה, שרון לוקסנבורג. זה שווה.


על עופר ומאור תמיד אפשר לסמוך. הם יודעים את העבודה. הנה הם נותנים, בתורת “האחים שמחה”, לא פחות משני שירים קורעים. “זה נמוך”, הזהירה הצדקת ששלחה לי את הסרטונים.

“נכון”, החזרתי לה. “אבל מצחיק”.

לכו לערוץ שלהם, עופר ומאור. רציתם ללמוד בטח, הנה מה שבאמת תראו בחודש הקרוב.

והדר לוי כבר כתבה על זה סטנדאפ! שלם!

עוד מזה בערוץ שלה, סטנדאפ הדר לוי.

גם ארץ נהדרת לא טמנו ידם בצלחת:

עקבו אחריהם בפייסבוק.

https://www.facebook.com/watch/?v=209217580166830

תרגישו טוב כולם, ואל תשכחו לעקוב אחרי חולה 74 בטוויטר. תהיו בריאים.

קראו עוד:

הפקת סרטונים מצחיקים

תחרות הסרטונים המצחיקים של 2018

וידיאו קומדי  סרטונים מצחיקים, 7.5-23.4

טרי ג’ונס – לא רק מונטי פייתון

טרי ג’ונס נפטר. הוא היה כותב, הוא היה איש קרקס, הוא היה אריק הוויקינג, הוא היה כותב טורים פציפיסט, אבל יותר מכל, הוא היה חוטב עצים, והוא היה בסדר.

טרי ג’ונס מוכר בעיקר בתור חלק מחבורת מונטי פייתון. ליתר דיוק, בתור כותב (יחד עם מייקל פיילין) של כמה מהשירים המצליחים והמצחיקים שלהם, למשל Always look on the bright side of life (and death!) וגם אל תשכחו את Every Sperm is Sacred, וכמובן שיר חוטב העצים.

הוא לא כתב רק שירים. הוא גם ביים את כל סרטי מונטי פייתון, וכתב חלק מהמערכונים. הוא גם עשה דברים חוץ ממונטי פייתון. עוד בתקופת מונטי פייתון הוא כתב  את “ההיסטוריה המטורפת של בריטניה” שבה לעג להיסטוריה. בשנות השמונים השתתף גם ב”החבר’ה הצעירים” בתפקיד אורח קטן של הכומר השיכור (למה צריך לציין שהוא היה שיכור, חוץ מניל מישהו שם היה פיכח?). בשנות ה-2000 כתב גם סדרות דוקומנטריות ל-BBC, על ההיסטוריה המפתיעה של כל מיני דברים, מברברים ועד בולבולים, כלומר מכובשים ועד אוהבים.

הוא גם כתב וביים סרטי ילדים. הוא הרצה גם על היסטוריה של ימי הביניים וגם כתב ספרים בנושא. הוא כתב גם ספרי ילדים. וסדרות ילדים על ימי הביניים. והוא בכלל כתב הרבה – בעשור האחרון הוא בעיקר כתב מאמרי עיתונות נגד המלחמה בעיראק, ועשה זאת באופן קבוע עבור כמה וכמה עיתונים, ביניהם הגארדיאן, האובזרבר והדיילי טלגרף.

הפרוייקט הכי מפורסם שלו נוצר ב-1983. הוא כתב וביים אז את “אריק הוויקינגי”, סרט פנטזיה לילדים המבוסס על המיתולוגיה הנורדית על ויקינג צעיר שמגלה שהוא לא נהנה כל כך לבזוז ולרצוח ויוצא להציל את העולם מפני החורף הנצחי שהמיט עליו פנריר הזאב שבלע את השמש. הסרט הצליח פחות, קוצר, נערך מחדש ויצא לאקרנים עוד פעמיים – ב-1984 וב-1989. כעשר שנים אחר כך באה גם גרסה מטורפת למדי ל”הרוח בערבי הנחל” (במחשבה שניה, אם מתעלמים מציורי הפסטל הפסטורליים, זה ספר פנטזיה די מטורף).

טרי ג’ונס נולד בקולווין ביי, עיירה בווילס. הוא למד ספרות אנגלית באוקספורד, שם החל להתעניין גם בהיסטוריה של ימי הביניים אחרי שקרא במסגרת התואר את סיפוריו של צ’וסר. חוץ מהבנה בספרות ובהיסטוריה, נושא שעליו עוד ידבר ויכתוב, הוא פגש שם עוד מישהו – את מייקל פיילין. ואת חוש ההומור והתפיסות שלו על הומור, וגם את החברים שלו מקיימברידג’. והשאר, ובכן, אה, היסטוריה?

טרי ג’ונס

אני רוצה לציין שהתלונות על התלונות של חבר אחר במונטי פייתון בנוגע לענייני גיוון אתני ומגדרי בקרב כותבי הקומדיה היום כנראה מוצדקות – שישה בחורים מאוקסברידג’ השמרניות מכל שמרנות כנראה יהיו שמרנים במקצת. אבל ההומור הפרוע, המתפרץ והלא-קונבנציונלי שלהם השפיע על מרבית כותבי הקומדיה של העשורים האחרונים. ולפחות על 30 שראיונות איתם הופיעו באתר זה.

טרי ג’ונס היה נשוי לאליסון טפר, ונולדו להם שני ילדים – ביל וסאלי. בשנים האחרונות מצבו התדרדר והוא איבד את יכולת הדיבור. הוא מת מהמחלה שגרמה לו לדמנציה ב-21 לינואר 2020. אנחנו נזכור אותו.

אבל בעיקר נזכור שהוא היה טרי ג’ונס – הוא חוטב עצים, והוא בסדר:

קראו עוד:

סתום ת’פה, טרי גיליאם

גברים מנישואי בני דודים, נשים מיוגה: תולדות היחסים בין המינים במערכונים ישראליים קלאסיים; חלק ב

קומדיות מומלצות לצפייה ישירה (קישורים)

“שיטת קומינסקי” – איך שני זקנים ממורמרים הפכו לדבר הכי מרענן בסטרימינג | ביקורת סדרה

למייקל דאגלס אין מה להוכיח. הוא בן 75, שזה בערך מספר הסרטים והסדרות שהופיע בהם. הוא די גאה בזה. גם לא נראה שהוא מתכוון לפרוש לפנסיה רוגעת – די נחמד לו מול המצלמה ואין שום סיבה להניח שלא יהיה לו זמן ליהנות גם מהפרישה – אבא שלו, קלאסיקת הוליווד קירק דאגלס, בן 102 ועדיין איתנו.

גם לאלן ארקין לא חסר. הוא אפילו יותר זמן בעסק, התחיל בגיל צעיר יותר מדאגלס והוא, אפעס, מבוגר ממנו בעשר שנים.

השניים החליטו כנראה שחלטורות כמו הופעת אורח חוזרת בתור ג’יי די סלינג’ר (ארקין) וד”ר פים ביקום הקולנועי של מארוול (דאגלס) קטנות עליהם, ועכשיו הם משתפים פעולה בממתק החדש מבית נטפליקס, “שיטת קומינסקי”.

הכירו את סנדי קומינסקי, שחקן ומורה ותיק למשחק, ואת הסוכן והחבר הכי טוב שלו, נורמן נוילנדר. שני קשישים נרגנים שלא רוצים לפרוש וללכת הביתה, אז הם הולכים לכייף ביחד אחרי העבודה. יצר את הסדרה צ’אק לור, אבי המון סיטקומים, ומופיעות בה גם שרה בייקר (שקרים קטנים גדולים) בתור בתו המתוקה והלא-סרקסטית-מספיק של דאגלס, וננסי טרוויס (האמא הלא מתפקדת מ”שלושה גברים ותינוקת” המקורי מהאייטיז!) בתור העניין הרומנטי החדש בחייו. אבל כל זה משני לגמרי, כי זאת הסדרה של מייקל דאגלס עושה שיגועים עם אלן ארקין.

שני הזקנים הנרגנים מדברים בפתיחות על כל מה שדיברו עליו בפתיחות כבר בניינטיז – הבריאות המתדרדרת, הסרטן הסופני של אשתו של נוילנדר, הויאגרה – אבל עושים את זה בחן ובקלילות כובשים. ארקין סרקסטי, מריר ומעצבן, ודאגלס מאזן אותו במנה גדושה של מחוות גוף ופרצופים זועפים. הוא לא הפך לזקן מריר כדי לשחק מופנם, כן?

ארקין ודגלאס

אחרי שמונה פרקים כאלה נשאר טעם של עוד. הרבה עוד. וכמה נחמד שדי מהר קיבלנו עוד עונה. הקאסט נשאר על כנו, הנושאים לא הפכו לקלילים יותר וגם לא מטופלים ביתר עידון והחיזוקים שקיבלנו בדוגמת כמה דמויות ועלילות משנה חדשות הם לא יותר מחיזוקים. אבל הכתיבה מהודקת, הקצב טוב והצחוקים רצים.

בנוגע לעניין העידון. הסדרה אכן לא הולכת סביב-סביב בנוגע לבעיות בריאות והתפוררות הגוף. ברכיים תותבות? קיבלתם. תוספי תזונה? בואו, יש פה סופר שלם. אבל… בשנים האחרונות התוודעתי לענייני רפואת הפריון, ההריון והמיילדות באופן אישי, ויצא לי להכיר את החידושים בתחום. מאז, בכל פעם שהנושא מוזכר בטלויזיה אני נוהגת לצעוק עליה שכבר לא המאה ה-20 והתקדמנו קצת, מה נהיה. ובכן, בהקשר זה אני רוצה לומר תודה ל”שיטת קומינסקי” שקידמה את ייצוג הסרטן למאה ה-21. מכירים סרטן? אבחנה-ניתוח-כימו-הקרנות-תמיכה והכל? אז בעונה הזאת תכירו אותו מכמה זויות חדשות.

ככה זה בגיל 80 – כבר באמת לא דופקים חשבון לאף אחד. אה, רגע, עוד משהו, מסתבר שבשלב הזה גם הילדים שלך לא דופקים חשבון לאף אחד. כשהם עושים משהו, למשל לנהל את הסטודיו של אבא שלהם – הם יעשו את העבודה הכי טובה שאפשר. גם אם זה אומר להתווכח, להתעצבן ולחפף אותך ממפעל חייך – תוך שהם מקפידים, אגב, להנציח אותך.

אז בואו קבלו לפרצוף חשבון נפש אחד לפחות, וגם תהנו ממנו. אנחנו בהוליווד, ביתם של היפים והעשירים, ושל המסוממים, השיכורים, הסיינטולוגים ושל לא מעט משוגעים. אולי הם יותר משוגעים מגיבורינו ואולי פחות, אבל כיף איתם במסיבות. כל עוד הן נגמרות ב-8:00 כי צריך ללכת לישון.

רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת)

 בניגוד לדיליי הרגיל שלנו, על הרוסטים ההיסטוריים שמענו דווקא בזמן אמת, ומנטפליקס בעצמו.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את “טוקה וברטי” (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג’ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג’ון סטאמוס מ”צער גידול בנות” לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג’ון ווילקס בות’. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג’יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ’ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב”בובה של רצח”), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת’ גרין, כריס גריפין מ”איש משפחה”), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את “רפסודיה בוהמית”, בגילום שרלוט מק’קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! “ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!”.

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ’ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג’ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה”ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר “הכי דליק” נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות’ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג’רי מיינור) הוא נפתח בג’ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה “לומדים היסטוריה”.

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג’קסון) ונלסון מנדלה (ג’ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג’ט אוורט – זוכרים את האמא מ”פאטי קייקס”?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג’ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות’ (ג’ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג’וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

איך לכתוב סט של חמש דקות – מאת אלזה וואית

בפעם הראשונה שעליתי על במה בערב סטנדאפ, פשוט התחלתי לדבר.

זה לא מומלץ.

תרגום: טל ניר קסטל

קפצתי מנושא לנושא הלוך וחזור כמו ילד גן בהיפר. בדיחה המשיכה לבדיחה הבאה בלי שום הקשר או מקצב. כל כך התפזרתי שבכלל שכחתי לבצע מקבץ של בדיחות שדווקא כתבתי. התחלתם פעם להקשיב למישהו מספר סיפור ארוך ומסובך והבנתם תוך דקה אחת שזה לא מעניין אתכם? ככה מרגיש הקהל כשלא מתכוננים.

דווקא היו קצת צחוקים (תודה רבה!) אבל בתוך הראש שלי היו בעיקר צרחות. ככה למדתי כמה חשוב להתכונן – ובעיקר, כמה חשוב לכתוב לא רק בדיחות אלא סט – עם התחלה, אמצע וסוף. במילים אחרות, תכנית. תחשבו על רשימת השירים באלבום האהוב עליכם – ככה התכנית צריכה להיראות.

זה כן מומלץ.

וככה עושים את זה:

קודם כל, למה צריך סט של חמש דקות? הנה למה:

סט של חמש דקות הוא הבסיס לעבודה של קומיקאי. רוב הבמות הפתוחות נותנות לא יותר מחמש דקות על הבמה (בארה”ב – המת’). חמש דקות הן גם המקסימום שאמרגן או מפיק יקדישו כדי לצפות בוידאו שלך. לכן, המטרה שלך היא לפתח “חמש דקות טובות” – חמש דקות של בדיחות בסיסיות וטובות שמראות מי אתה ותמיד מביאות צחוקים. נכון שחמש דקות, במבט ראשון, הן די הרבה זמן, אבל אם תעשו זאת כמו שאתאר זה יהיה די פשוט.

כשתתקדמו, תוכלו לערבב כמה סטים של חמש דקות ביחד, ולפני שתבינו מה קרה, יהיה לכם סט של 20 דקות! מרשים.

עכשיו, קצת אוצר מלים בסיסי:

סט: אוסף הבדיחות שלכם, עם התחלה/אמצע/סוף. כל מה שאתם מתכננים לומר על הבמה. אנשים שלא עובדים בקומדיה קוראים לזה לפעמים “מערכון”. זה לא.

ביט: בדיחה בודדת או כמה קצרות באותו נושא.

קטע: כמה ביטים שסובבים סביב אותו נושא.

אז מבדיחות מרכיבים ביטים שמרכיבים קטעים שמרכיבים סט. הבנתם?

(אפשר לקרוא עוד כאן: מונחון קומדיה וסטנדאפ

עכשיו אתם מוכנים לתוכנית!

מוכנים, היכון, מלאו את החלקים הריקים!

  1. פתיחה: התחילו עם משהו שמציג אתכם היטב, בייחוד אם יש בכם משהו מושך עין ויזואלית – צבע שיער, למשל, או גבות עבות במיוחד, תוכי על הכתף וכן הלאה. דברו על זה כבר בהתחלה והקהל ישכח מזה מיד ויקשיב לכם.
  2. קטע 1: נושא 1. טוב שגם זה יהיה מבוסס על משהו אישי – שיכירו אתכם!
    1. ביט מצחיק
    2. ביט יותר מצחיק
    3. הביט הכי מצחיק
  3. קטע 2: נושא 2. לא צריך לעצור בין שני הקטעים – אפשר פשוט לעבור נושא.
    1. ביט מצחיק
    2. ביט יותר מצחיק
    3. הביט הכי מצחיק
  4. קטע 3: נושא 3. יכול להיות קשור לנושא קודם – או שלא.
    1. ביט מצחיק
    2. ביט יותר מצחיק
    3. הביט הכי מצחיק
  5. סגירה. יכול להיות בדיחה מס’ 4, משהו שקשור לקטע קודם, או פשוט בדיחה היסטרית שאתם יודעים שת-מ-י-ד עובדת.

טיפים – איך לוודא שזה עובד

התכנית לא קשיחה מדי, אתם יודעים. תעשו מה שעובד לכם. אבל:

  • שניים או שלושה קטעים עובדים הכי טוב בסט של חמש דקות. יותר מזה יכול להיות דחוס ומוגזם, פחות מזה יכול להיות משעמם.
  • נסו לסדר את הביטים מהמצחיק (שמכוון את הקהל לנושא) להכי מצחיק. זה אומר גם שאתם עובדים כדי ליצור כמה שיותר מצחיקים בכל נושא.
  • כל קטע צריך להיות בין דקה וחצי לשתי דקות.
  • את הקטעים הכי ארוכים, מורכבים ועם (סליחה, טבעונים) הכי הרבה בשר – שמרו לסוף.
  • בונוס: אם תשתמשו בתכנית הזאת גם יהיה לכם יותר קל לזכור את סדר הבדיחות, כי הוא יהיה הגיוני.
  • קחו אתכם את התכנית לבמות הפתוחות. גם אם לא תקבלו את כל חמש הדקות, תוכלו להתאמן על קטע או שניים.
  • ברגע שהתרגלתם לבצע את הסט שלכם, שנו את הסדר בתוכו. תראו איזה זהב יוצא רק מלערבב דברים.

אחרי הרבה חזרות הכל הופך למצחיק יותר. אין דבר כזה “מושלם” בקומדיה – אז שחקו עם זה עד שזה יעבוד. ואז שחקו עם זה עוד קצת. ואז כתבו לנו ל- @GOLDcmdy בטוויטר וספרו לנו מה אנחנו יכולים ללמוד מכם!

 

אלזה וואית (ELSA WAITHE), מדריכה מייסדת, היא סטנדאפיסטית  מנורפוק, וירג’יניה. כיום היא בברוקלין, ניו יורק. הסטנד אפ שלה מורכב בעיקר מתובנות קלילות אך ביקורתיות בנושאי הומוסקסואליות וגזענות – ועליה. היא הופיעה ב-This American Life, אירחה את הליין החודשי “Affirmative Laugh” ב-The Experiment Comedy Gallery ומופיעה ברחבי ניו יורק. חפשו אותה בטוויטר: @elsajustelsa. הכתבה התפרסמה במקור כאן.