ארכיון תגיות: טלוויזיה

קומדיות בטלוויזיה – חודש יולי

עונה חדשה ל”גירושים”, קומדיית אנימציה ממוחשבת חדשה, תום יער בפרויקט חדש, “כתום זה השחור החדש” בשתי עונות אחרונות וספיישל חדש של ג’רוד קרמייקל – קומדיות בטלויזיה, יולי 2019.

גירושים \ Divorce – עונה 3 – ימי שלישי ב-21:30 ב-yes EDGE החל מ-23.7.2019, בסלקום TV החל מ-2.7.2019, ב-HOT HBO ובימי שני ב-HOT VOD, החל מ-2.7.2019

העונה השלישית בסדרה מבית HBO עוקבת אחר האירועים שמגיעים לאחר פרידתם וגירושיהם של פרנסס (שרה ג’סיקה פרקר) ורוברט (תומס היידן צ’רץ’). בעונה החדשה השניים עומדים בפני הפתעות שיקחו את חיי-אחר-הגירושין שלהם לכיוונים לא צפויים. אל העונה מצטרף ג’יימס לזור (“לאס וגאס”) כמי שעתיד אולי להיות בן זוגה של פרנסס, וחוזרים מולי שאנון וטרייסי לטס וגם בקי ניוטון (“בטי המכוערת”) שמגלמת את ארוסתו של רוברט.

https://youtu.be/ZVaIZ0cLM_s

 

מפוקסלים \ Dead Pixels – ימי רביעי ב-22:00 ב-yes EDGE – החל מ-24.7.2019

קומדיה המערבת לייב אקשן ואנימציית מחשב שמתחלקת בין הדמויות האמיתיות לבין הדמויות הוירטואליות שלהם במשחק מחשב. הסדרה מספרת על מג, ניקי ואוסמן שעולמם סובב סביב האובססיה שלהם למשחק מחשב פופולרי מאוד: Kingdom Scrolls – משחק פנטזיה, מיסטי, קסום ואלים שמרכזו קוסמים ודרקונים וירטואלים. כשמג מתאהבת בג’ס, הבחור החדש בעבודה, היא בטעות מספרת לו על המשחק ומכניסה אותו לחבורה, וזה משבש סדרי עולם (וירטואלי).

 

תום יער – עונה 2 – ימי רביעי ב-22:00 ב-yes Comedy החל מ-31.7.2019

תום יער חוזרת עם פרויקט חדש, מפתיע ופרוע כמו שרק היא יודעת! תום מגיעה עם דמויות חדשות לצד הדמויות האהובות מהעונות הקודמות: חן המאבטח, אסי הבוטנאית, עדינה הרוחניקית ועוד… ולראשונה משתפת פעולה עם הקומיקאים והשחקנים המובילים בישראל: אסי כהן, ליאת הר לב, רותם סלע, אליאנה תדהר, רועי כפרי, עדי חבשוש, אבי דנגור, גיתית פישר וערוץ הכיבוד.

 

כתום זה השחור החדש \ Orange is the new Black:

עונה 6 – החל מ-27.7.2019 ב-yes Binge

לאחר שהאסירות החלו במהומות בכלא ליצ’פילד בעונה הקודמת, העונה השישית עוסקת בתוצאות ההתפרעות ומתרחשת בכלא באבטחה מירבית, אליו הועברו המתפרעות. בכלא פורצת מלחמת כנופיות בין שני גושי תאים, מלחמה שהציתו שתי אחיות. הסוהרים משחקים משחק ספורט-פנטזיה, שנקרא “אסירות פנטזיה”.

עונה 7 – החל משישי ה-26.7, כל לילה ב-HOT HBO וכל הפרקים ב-HOT VOD

עונת הסיום של הסדרה המצליחה מבית “נטפליקס” תשודר רק ב-HOT!

 

אמא אמריקאית \ American Housewife – עונה 1 – 24.7.2019 בסלקום TV.

סדרה קומית על אמא נחושה הדואגת למשפחתה מלאת הפגמים בעיר המלאה באמהות וברעיות מושלמות.

 

הדרשה על ההר – Sermon on the Mount – שבת ה-6.7 ב-22:00 ב-HOT HBO, והחל מה-1.7 ב-HOT VOD ובסלקום TV.

סרט דוקו אישי מבית HBO של הקומיקאי ג’רוד קרמייקל, או ספיישל חדש שלו. אנחנו לא בטוחים.

קראו עוד:

סדרות קומדיה לצפייה ישירה (קישורים)

קומדיות בתיאטרון (עמוד מתעדכן)

 

רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת)

 בניגוד לדיליי הרגיל שלנו, על הרוסטים ההיסטוריים שמענו דווקא בזמן אמת, ומנטפליקס בעצמו.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את “טוקה וברטי” (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג’ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג’ון סטאמוס מ”צער גידול בנות” לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג’ון ווילקס בות’. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג’יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ’ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב”בובה של רצח”), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת’ גרין, כריס גריפין מ”איש משפחה”), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את “רפסודיה בוהמית”, בגילום שרלוט מק’קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! “ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!”.

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ’ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג’ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה”ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר “הכי דליק” נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות’ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג’רי מיינור) הוא נפתח בג’ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה “לומדים היסטוריה”.

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג’קסון) ונלסון מנדלה (ג’ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג’ט אוורט – זוכרים את האמא מ”פאטי קייקס”?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג’ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות’ (ג’ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג’וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

הדיאטה של סנטה קלריטה הסדרה: הקרנבל והסקנדל

הדיאטה של סנטה קלריטה
הדיאטה של סנטה קלריטה

לרגל חודש לקיומה של עונה השלישית של הסדרה “הדיאטה של סנטה קלריטה”, קומדיית הזומבים המופרעת למדי של נטפליקס, הכריזה ענקית הסטרימינג ושליטת-החיים- אחרי-עשר-בלילה של כולנו חגיגית על…

ביטולה.

מה, רק התחלנו ליהנות!

בכל זאת, קומדיית זומבים בפרברים. יצר אותה ויקטור פרסקו, בכיכובה של לא אחרת מאשר דרו ברימור, אבירת הקומדיות הרומנטיות ואי. טי (כן, ידעתם שהיא היתה הילדה באי. טי, אני יודעת), ובעזרתם של טימותי אוליפנט – אותו אולי ראיתם, או יותר נכון שמעתם, כווילרד סטנק בחדש של אולפני לייקה, “מיסטר לינק”, ובקרוב ב”היו זמנים בהוליווד” – ושל ליב היוסון וסקיילר ג’יסונדו. כבוד לצוות.

והעלילה? ברימור היא שילה המונד, סוכנת נדל”ן בפרבר הקליפורני השלו סנטה קלריטה. היא מפגינה הופעה שופעת בריאות עם לחיים ורדרדות ועגלגלות ושפתות קל (ש’ שורקת, נו), ואז מתה ממחלה נוראית. זה קורה די מהר, אתם מבינים. אוליפנט הוא ג’ואל המונד, שותפה לנדל”ן ובעלה. הוא מופיע בשיער שופע ודוגמה ומופת לגבריות חדשה, משפחתית ותומכת ונטולת כל שאיפות קריירה (אחת התובנות הראשונות שלו בסדרה היא  שהוא נכנס לעניין הנדל”ן בעקבות אשתו ובעיקר כי זה היה לא נורא מדי). היוסון היא אבי, הבת שלהם, המתבגרת, החוכמולוגית ובוודאי חכמה יותר מההורים שלה, וג’יסונדו הוא החבר הטוב והמוכשר שלה. אחרי שברימור – שילה המונד בשבילכם – מתה, היא, ובכן, לא מתה, אבל מגלה שפתאום היא ממש, אבל ממש חייבת בשר אדם… ואת שפע הסיטואציות הקומיות אתם כבר בטח מתארים לעצמכם.

כלומר, מה, לא, זה נשמע הכי לא קומי והכי כן מגעיל בעולם! אבל אוי, זה מצחיק. ומגעיל. ומצחיק ומגעיל ביחד – וזה, כמו שיודע כל מי שראה את “בריינדד“, קומדיית הזומבים הפרוורית של פיטר ג’קסון והסרט המצחיק והמגעיל ביותר אי פעם, שילוב נהדר.

הניגוד בין הסביבה הפרברית המשעממת לאפלה שמתחת הוא לא עניין חדש – הרי הגופות נערמות בפרברים הטלוויזיוניים עוד מלפני “עקרות בית נואשות”. אבל התזמון הקומי של החבורה שלנו מרענן ממש. ההתלהבות של שילה, שבניגוד למצופה הולכת וגוברת, העצבנות הקופצנית של ג’ואל, שדווקא כן כמצופה גוברת גם היא (הוא רצה רק יום נורמלי אחד! זה יותר מדי?) והכל מתובל בהערות עוקצניות של צמד הטינאג’יירים החמודים והידידותיים להפליא. בכלל, מדובר בסדרה על משפחה מתפקדת להפליא, עם איזון יפה בין עבודה וחיים פרטיים ועם מערכת יחסים מפרה, אוהבת, חמה ומציבת גבולות. בחיי שהייתי רוצה שהבת שלי תציב לי גבולות כמו שילה וג’ואל ולא תשלח אותי כל כך הרבה לחדר. הבת המתבגרת אפילו לא מרגישה צורך לברוח 90% מהזמן להיות לבד או עם החברים הלוזרים שלה! וההורים שלה גם לא הורגים כזה הרבה אנשים. כלומר, הם הורגים אנשים! לאאא! אהההה! והם כל כך ציניים ומשעשעים לגבי זה ובכל זאת ממש ממש מצטערים, מבינים מה הם עשו ומלאי חרטה! ואז טוחנים עוד אוזן בבלנדר!

העונות השניה והשלישית הצליחו אפילו להעמיק את האיפיון ובאופן די מפתיע, לא הפכו את הדמויות לקריקטורה של עצמן. גם העלילה, ובכן, מתקדמת ולא שוקטת על שמריה המדממים. ואז, בעוד כולנו מתכוננים בחיוך עתיר ניבים לעונה 4… הוכרז שלא תהיה כזאת.

המעריצים, וכרגיל אצל נטפליקס – לא ברור כמה מעריצים יש אבל לגמרי ברור שהם מאד, אבל מאד נאמנים וגם קולניים, לא קיבלו את בשורת הביטול בשקט. הם פצחו בקמפיין קיטורים ער ועתיר גסויות בטוויטר ושאר מדיות חברתיות, כולל חשבונות שמוקדשים לזה במיוחד והמון אנשים שמבטלים את חשבון הנטפליקס שלהם.

תנו לנו עוד מהלוזרים החינניים האלה, געש האינטרנט! אל תבאסו אותנו עוד יותר! אולי אנחנו מעמד ביניים לא מרשים כמותם, אבל בדיוק כמותם – אוהבים, אהובים, שנונים ומכוונים לטוב – אנחנו רוצים להיות.

אז בואו, הצטרפו למחאה. כמו תמיד בנטפליקס, הכל עוד עשוי להתגלות כחלום של סנופקין או כבלון יחסי ציבור מנופח במיוחד. מחו והשפיעו – אם תהיה עונה רביעית של התכנית הכי החיננית ומגעילה במקומותינו – זה יהיה בזכותכם.

 

מקומיקאי מצליח לנשיא אוקראינה: על הדרך של ולדימיר זלנסקי

האם ולדימיר זלנסקי הולך להיות הקומיקאי הראשון שיעמוד בראש מדינה?

ולדימיר זלנסקי הוא מי שנבחר ברוב קולות בבחירות לנשיאות אוקראינה ב-31 במרץ ועלה לסיבוב השני. הוא נולד ב-1978 והעביר ארבע שנים מילדותו המוקדמת בשליחות במונגוליה במסגרת הקריירה האקדמית-דיפולמטית של אביו. בהשראתו הוא תכנן קריירה דיפלומטית ולשם כך הלך ללמוד משפטים. אבל לחיים היו תכניות אחרות בשבילו. בתחרות סטנד-אפ סטודנטיאלית הוא התגלה כקומיקאי מבריק ואהוד ומשם נסללה לו דרך מרתקת ומפתיעה. על הדרך שעבר וכמה מילות פרגון בסוף, בכתבה הבאה.

KVN

ק.ו.נ הוא מותג ידוע שאין יוצא ברה”מ לשעבר אחד שלא מכיר. ראשי התיבות פירושם “מועדון המצחיקים ובעלי התושייה”. מדובר בתחרות קומית שהושקה לראשונה בשנת 1961 והפכה למוסד של ממש שהפופולריות שלו גואה עד ימינו אנו בכל אחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. הקבוצות המתחרות מורכבות מסטודנטים, מה שהפך לימים את הפופולריות של התחרות לחלק בלתי נפרד מההוויה הסטודנטיאלית.

במסגרת התחרות מתבקשת כל קבוצה לבצע מספר משימות מתוך מאגר קבוע של אלמנטים קומיים שאנחנו מכירים היטב מתרבות הסטנדאפ של המערב: נאמברים קצרים לפי נושאים, תחרות מוזיקלית בין הקבוצות על טהרת השירה הנגינה המשחק והריקוד, יצירת “סצנות קולנועיות” מצחיקות, קטעי מחזה, ואיך לא; אימפרוב מתקיל שמוכתב לייב על ידי פאנל השופטים שמורכב מידוענים מתחומי המשחק, התסריטאות והכתיבה.

מסטנד-אפ להפקה ומשחק

זלנסקי מגיע לתחרות עם חבריו מהעיר Krivoy Rog. כשאתה מגיע מעיר שנקראת ‘קרן עקומה’, הבחירה בסטנדאפ נראית טבעית לגמרי. אבל זלנסקי לא מתכנן קריירת סטנדאפ. הוא בכלל סטודנט צעיר למשפטים שמבקש לשחרר קצת קיטור. הקבוצה המגובשת והחדה כובשת את הבמה והם עולים לליגה הגבוהה של התחרות עם השם שבחרו לעצמם: “קברטל95” (רובע95). הקהל מתאהב בקבוצה וזלנסקי מוצא את עצמו בסיבובי הופעות לאורכה ורוחבה של ברית המועצות.

ב 2003 הקבוצה פורשת מ-KVN ובמבנה שבו היו מתאמנים הם מקימים את “אולפני קברטל95”, אולפן הפקות מקצועי שממנו מבקשים שבעת הקומיקאים חברי הקבוצה להמשיך לגדול להתפתח וליצור. השחקנים המוכשרים פותחים יריעה רחבה לקולנוע ומשחק קומי ודרמטי והתכניות המופקות באולפן נמכרות לערוצים האוקראיניים המסחריים הגדולים שבולעים בשקיקה וחוזרים לעוד מנות. פנינת הסטנד-אפ שזכתה אולי לרייטינג הגבוה ביותר היא “וצ’רניי קברטל” (רובע הערב), תכנית מערכונים שמארחת את מיטב הקומיקאים למערכונים חיים פרועים וחופשיים.

בחמש עשרה השנים שבין תום תקופת KVN להתוויית הקריירה הפוליטית שלו הוא משמש כמפיק, תסריטאי ושחקן במסגרת “קברטל95”. ב 2015 עולה הסדרה “משרת העם” שבה הוא מגלם את נשיא אוקראינה. הוא לא הקומיקאי או השחקן הראשון לגלם תפקיד נשיא. לפניו ראינו את רובין וויליאמס, אד מצגר, ביל מוריי, וודי הרלסון, קווין ספייסי, וויליאם קמפ, מייקל דאגלס ועוד רבים וטובים. אבל הוא כן הראשון לברוא מציאות מתוך שורות התסריט.

אחרי עונה מוצלחת מאד ב 2015, חוזרת הסדרה לעונה שנייה ומתוקשרת בסוף 2017 בסימן הבחירות לנשיאות הקרבות ובאות. במרץ 2018 נרשמת במשרד המשפטים האוקראיני מפלגת “משרת העם” תחת המנהיג איוואן בקאנוב, עורך הדין של אולפני “קברטל95”. בתחילה המהלך מנומק כמענה לחשש של ההפקה שמא השם ינוצל לרעה על ידי מפלגה אמיתית שתשתמש בשם זה למטרות פוליטיות, דבר שיכול להתאפשר מבחינה חוקית. אלא שהחודשים עוברים ומבלי להתאמץ או לבצע מהלכים פוליטיים כלשהם, מעמדה של המפלגה נוסק בסקרים. לקראת סוף 2018 מכריז זלנסקי שהוא פעיל פוליטית ויוצא בקריאה רחבה עם הזמנה פתוחה לעם להצטרף אליו. הוא מבקש לצרף לשורותיו אנשים ללא הבדלי דת, גזע או מין תחת תנאי אחד בלבד: ללא ניסיון או עבר פוליטי.

זלנסקי מועמד לנשיאות

באוקטובר 2018 עולה זלנסקי בשיא הרייטינג של תכנית הסטנד-אפ המצליחה של “אולפני קברטל95”, אל מול אולם של עשרות אלפים ששילמו ממיטב כספם כדי לבוא למנה הגונה של צחוק, ופותח הכל מול הקהל. הוא פותח את השידור במילים “לאחרונה אני חי בסיוט נוראי. כולם כולל כולם: עיתונאים, קרובי משפחה, חברים – שואלים אותי את אותה השאלה: ‘אז מהההה.. רץ או לא רץ?” הוא ממשיך ומספר שאפילו כשאמא שלו מתקשרת אליו היא שואלת קודם את זה – ורק אחר כך מה הוא אכל לארוחת צהריים. כשהוא מתחיל לענות לה מה אכל, היא קוטעת אותו באומרה “עזוב, לא משנה. אז אתה רץ?” והקהל על הרצפה.

במהלך רטורי מבריק, תוך ביטחון עצמי וכריזמה השמורים אך ורק לקומיקאי ושחקן למוד עשרים שנה של במות אל מול קהל חי, הוא פותח ה-כ-ל על הבמה. מהלך טקטי שמכין את השטח לקראת הכרזתו הרשמית על מועמדותו לנשיאות. בחן, שנינות והרבה מאד הומור, הוא מצליח לשזור את ה”אני מאמין” שלו ואת סט הערכים מאחורי המצע הפוליטי שלו, בתוך מערכון קומי רהוט, אינטליגנטי ושקוף ששובר את כל כללי המשחק הפוליטי. מהלך שיווקי גאוני שמולבש במיומנות על תשתית ההומור הכה מוכרת לזלנסקי שיודע שאין טובה ממנה כדי לחבר, לקרב ולרכוש אמון של קהל. בסוף המערכון עולים על הבמה כל חברי קברטל95, קבוצת הסטנדאפיסטים המיתולוגית שכיום מהווה את מנהלי חברת ההפקות. הם ממשיכים את המערכון ביחד, בדיוק כפי שהופיעו כקומיקאים צעירים לפני עשרים שנה. הם מפצירים בו להגיש את מועמדותו והוא מתעקש שזה לא בשבילו תוך פניות חוזרות ונשנות לקהל שמבקשות לבדוק את מידת ההתלהבות שלהם מהרעיון; הם נלהבים. בסוף המערכון הוא מכריז “אני לא רץ! טוב, בסדר, אולי” ויורד מהבמה.

מרחב ההזדמנויות של המאה ה 21

ההיסטוריה כבר ראתה לא מעט שחקנים וקומיקאים שעשו פנייה חדה או הדרגתית לפוליטיקה. לא הרבה יודעים למשל שאווה פרון הידועה בכינויה “אוויטה”, מי שהייתה דמות פוליטית אהודה שפעלה פעילות חברתית נמרצת עבור מדינת ארגנטינה, הייתה בעברה שחקנית B Movies אוונגרדיים. ‘הנסיך המדליק מבל-איר’ הלא הוא וויל סמית’ חבר כבר מספר שנים במפלגה הדמוקרטית האמריקאית ותרם לה מעל 70 אלף דולר. וכמובן ארנולד שוורצנגר שהיה מושל מדינת קליפורניה במשך שמונה שנים. וכן רונלד רייגן שהפך משחקן מערבונים לנשיא המעצמה החזקה בעולם. כל אלה ועוד רבות, הן דוגמאות מפליאות ומעניינות אך דוגמא כדוגמתו של זלנסקי, קומיקאי ששיחק נשיא, לא נראתה עוד. זהו תקדים מרענן ומשמח המשקף את מרחב ההזדמנויות החדש והכל כך רחב של המאה ה 21.

כדי להבין את אהדת הקהל כלפי זלנסקי אנחנו צריכים לחזור אחורה לשנות התשעים של המאה הקודמת. אחרי נפילת מסך הברזל מדינות ברה”מ לשעבר נותרות משוסעות ומבולבלות הן מבחינה תפעולית ברמת התשתיות והאפשרויות והן מבחינה פסיכולוגית. על רקע זה, אין זה מפתיע שהפופולריות של תחרות ההומור KVN מרקיעה שחקים ומגיעה לשיאי רייטינג. אישיותו של האזרח הסובייטי הפשוט שנחרטה ב-DNA שלו כל כך בקפדנות בילדותו ובנעוריו מתנפצת אל מול עיניו והוא נותר מבולבל וחסר זהות. או אז נכנסת לתמונה התרופה היעילה ביותר לשיכוך כאב משחר ההיסטוריה: הומור. הדבר הזה נכון בכלל ובפרט לתרבות היהודית שבבסיס זהותה טבוע ההומור העצמי ככלי התמודדות פסיכולוגי רב עצמה. לא תופתעו לשמוע שחלק גדול מכוכבי KVN הם יהודים ובכללם זלנסקי עצמו. כך שזרעי האהדה כלפי זלנסקי נזרעים כבר אז בשנות התשעים. לאורך כל הקריירה שלו הוא ממשיך להתנהל עם הקהל באותו אופן שכל כך תואם את ההומור החצוף של קברטל95 ואת רוח המאה ה21: שקיפות מוחלטת תוך התעלמות מכל חוקי הנורמה והפוליטיקלי קורקט ותעוזה לצחוק על כל נושא מבלי להתבייש או להתנצל.

אותו אזרח סובייטי שהתנחם בסטנדאפ איכותי כדי לברוח מהמציאות הנוראית כנראה שבע. הבלבול הפוסט-סובייטי לא נגמר בשנות התשעים אלא התחלף מהר מאד במלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה. נראה כי העם האוקראיני הבשיל לשינוי ממשי. הבשלה אמיתית ואמיצה שיכולה כנראה להגיע אך ורק מתוך שנים של חוסר, דוחק וסבל של מלחמה שלא נגמרת. זלנסקי מדבר שיח דמוקרטי פשוט ורענן ונראה שיש תקווה אמיתית לגורלם של האוקראינים. מה שבטוח, יהיו להם הרבה-הרבה צחוקים בדרך.

וינטאג’ ביקורת סדרה – יומני הרופא הצעיר

בולגקוב בטלוויזיה ברשימותיו של רופא צעיר  – כשהארי פוטר ומד מן נפגשים

הפעם, כמחווה לנטייה לדחיינות של כותבת פוסט זה (ושל בעל הבלוג, אבל זה כבר נושא אחר), נעסוק שוב בסדרת וינטאג’ – ליתר דיוק, במשהו בריטי מאי שם בשנת 2012 אבל לא של בי.בי.סי, המוקרן כעת באינטרנט הקרוב למקום מגוריכם.

למה זה שווה? אז ככה.

נכון שתמיד רציתם לראות את הארי פוטר ודון דרייפר הולכים מכות? תודו שכן. אז הנה ההזדמנות שלכם. זה קורה ב”רשימותיו של רופא צעיר”, הסדרה המבוססת בחופשיות על הספר באותו שם מאת מיכאיל בולגקוב, ועל ספר ההמשך שלו, “מורפיום”, נחשו במה הוא עוסק. כן, אותו בולגקוב מ”השטן במוסקבה” ועוד תופיני אבסורד, הזיה ופנטזיה. מדובר במיני סדרה מיניאטורית בת שמונה פרקים קצרצרים בשתי עונות.

הגו אותה מארק צ’אפל, אלן קונור ושון פיי  עבור רשת סקיי. דניאל רדקליף (הארי פוטר הקולנועי) וג’ון האם (דון דרייפר ממד-מן) מופיעים שם שניהם בתפקיד של בולגקוב עצמו – רופא צעיר שנשלח לבית חולים כפרי ומבודד מיד בתום לימודיו, וגם הוא המבוגר שבא להטיף לו מוסר. אפשר אמנם להבין איך במהלך 17 שנה רדקליף הצנום התרחב בכתפיים והפך למשהו שדומה לג’ון האם, אבל איך הם מסבירים את זה שצמח ב-20 ס”מ?  את זה לא ממש הבנתי.

מבחינת ערכי הפקה, ברוכים השבים לאייטיז. הכתוביות באותיות כאילו-קיריליות כי זה רוסיה, המוזיקה היא כמובן קלינקה מיה, הפציעות המחרידות נראות כמו טיפונת קטשופ מרוח ופרוטזות זולות מגומי שמסתובבות בכל מקום כמו היד ממשפחת אדמס. גם עניין השמות לא עקבי במיוחד, עם אחות ראשית אחת שמתעקשת לקרוא בהטעמה לרופא הקודם והמיתולוגי בשם הראוי, “ולדימיר ולדימירוביץ'”, אך כל היתר מסתובבים להם בנוחות עם שם פרטי יחיד ובלי שום שם חיבה, שלא כמו במסורת הרוסית. גם התלבושות סטיריאוטיפיות, והדמויות קצת נלעגות. אבל הכתיבה! האבסורד! הג’ון האם החצוף שמרשה לעצמו את ההערות הכי סרקסטיות בנימה הכי עליזה! עין בוחנת ובוגרת לטעויות העבר? התכוונתם עין לא פחות ילדותית ומרוכזת בעצמה מאשר עצמה-בהווה, נוסטלגית עד כדי להתפרץ ולהחטיף מכות לעצמה הצעיר, וחצופה עד כדי לצוץ מאחורי כתפו של גיבורנו הצעיר ולענות לאשה האומללה שמקללת את בעלה הבוגדני ומקווה שימות מוות איטי ומלא ייסורים ב”אל תדאגי, הוא ימות!” עליז.

שתי עונות, שני ספרים

העונה הראשונה מתרכזת פחות או יותר בסיפורים של “רשימותיו של רופא צעיר”, לא ממש לפי הסדר אבל עם הרבה נשמה. והיא כוללת  סיפורי זוועה שרופאים כפריים היו נתקלים בהם – מדיפתריה קשה ועד פצעים מרוסקים ומזוהמים (שנראים כאמור כמו טיפונת קטשופ), וקשת עלילה שלמה עם עגבת שאף אחד לא מפחד ממנה למרות שאת האנטיביוטיקה לא המציאו עדיין. ההומור בה הוא אבסורדי ונפלא כמו בספרים של בולגקוב, ומערבב בין גועל נפש ופרצי צחוק בלתי נשלטים.  דמיינו את דניאל רדקליף מחליק על פרוטזת גומי כמו על קליפת בננה. הנאה מובטחת.

העונה הראשונה מניחה לאט לאט את היסודות לעונה השנייה, שכבר תהיה מפוכחת ומדכאת, ותיאלץ להתמודד עם חוסר האחריות שהפגין אי אז הרופא היהיר וחסר השם (הפתעה הפתעה – בעונה השנייה הוא דווקא מקבל שם! ואפילו מקפידים לפנות אליו בשם ובשם האב או בשם חיבה כיאות, ולא בשם פרטי סתם כמנהג הבריטים המוזרים האלה). זוכרים ששם הספר השני הוא “מורפיום”? אז אתם כבר בטח מבינים מה התמה המרכזית בעונה הזאת. ואללה, עם העגבת בעונה הקודמת היו יותר צחוקים, וזאת הייתה טרגדיה בקנה מידה של מחוז שלם. בג’ון האם עוד נשארה טיפת נטייה לאבסורד (“אני מסטול מהחיים! מאוויר צח ומים נקיים!”), אבל כל יתר הדמויות איבדו אותה ואוי, כמה שזה עכשיו מדכא. תחזירו לנו את טמטום הנעורים של העונה הראשונה בבקשה! עונה שלישית לא צפויה, אבל שתי אלה, או לפחות הראשונה – פנינה.

דניאל בוקס – ראיון ר-ציני

דניאל בוקס היא סטנדאפיסטית  שכותבת לתוכניות קומדיה, משתתפת בהן ומעלה סרטונים מצחיקים באינטרנט. לילדי הקומדיה היא אומרת “איני קומיקאית”
 
הרבה אנשים מכירים את הסטנדאפיסטית  דניאל בוקס כ” שירה”, השותפה מ”האחיות המוצלחות שלי”, מ-yes או לא הרבה אנשים, רק מי שראה האחיות המוצלחות שלי, עונה שלוש. חוץ מזה היא סטנדאפיסטית די הרבה שנים, היא גם השתתפה ב”משיח”, כתבה לדינוזאורים, הסדרה, לא היצור המיתולוגי, לגורי אלפי, התוכנית, לא הבן אדם. והיא מדבבת בתוכנית “סוף הדרך” על שואה גרעינית בישראל, במילים אחרות דוקו היסטורי. בראיון זה, בניגוד לאחרים, שאלנו שאלות וקיבלנו תשובות.
 
 
למה החלטת שאת רוצה להיות קומיקאית?
מעולם לא החלטתי שאני רוצה להיות קומיקאית, אני החלטתי שאני רוצה לכתוב לקומיקאים. זה משום מה התפקשש על הדרך וגם לא במדויק. כמו כן אני עדיין רוצה לכתוב לקומיקאים אם הם קוראים פה והם לא עניים, בחרו בי. 
גם אני לא חושבת שאני קומיקאית כרגע, יש פה איזו בעיה שקומיקאים וסטנדאפיסטים נחשבים לכאילו אותו מוצר וזו הנחה לא נכונה…  כי לא כל קומיקאי הוא סטנדאפיסט ולהפך. בכל מקרה, אני לא באמת שניהם. 
 
שיחקת את שירה באחיות המוצלחות שלי. מה היית אומרת לה אם היא לא הייתה בדמיון?
זו שאלה בעייתית,  כי היא לא ממש בדמיון היא די אני, רק יותר על הספקטרום כזה. לצערי הרב, יש לנו  המון המון קווים משיקים כי היא מבוססת עלי מלבד הבעיה שלי עם מלאווח בצוותא ואהבה מוזרה לתולעים. לכן אם אני אתחיל לדבר איתה זה כבר יעבור את גבולות הספקטרום עד לכדי ביקור בשלוותא. 
שם שמעתי שיש להם מדשאות מאוד יפות, אז אולי שווה לקפוץ. על כל פנים, הייתי אומרת לה שתמשיך לנסות, כי זה גם מה שאני עושה.
 
מי הקומיקאים שהשפיעו עלייך?
זו שאלה שתמיד יש לי בלק אאוט עליה ואני לא עונה אותה טוב. אני מאוד אוהבת את טינה פיי, אני חושבת שהיא והסדרה “רוק 30” בעקיפין אחראיים על הרבה דברים במוח שלי. 
כמו כן, אני לא כל כך עוצבתי על סטנדאפ, כי זו לא ממש הייתה השאיפה. השאיפה הייתה לכתוב, אז קראתי ספרים, הבנתי שזה פחות, עברתי לספרים שהם לא עלילתיים כמו מקבצי טורים של עלי מוהר וגיא מרוז, קטעים קומיים של דני סנדרסון, “הקומדי סטור”, מערכונים של “פלטפוס”, “דומינו גרוס” אחר כך המופע של אסי וגורי. אני נשארתי מאוד ציונית עם החוש הומור.  כשהייתי בתחילת חטיבת הביניים, שזה השלב שהמוח יותר מתחיל לגבש דעה על מה קורה, עלו בטלוויזיה הישראלית  “משחק מכור” ו”ארץ נהדרת” שלא כמו לראות “החרצופים” בילדות ולא להבין פאנצ’ים אבל שהם יחלחלו, פה כבר הבנתי מה קורה והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות.  
הרבה מהחוש הומור שלי עוצב על אנשים שהחוש הומור שלהם עוצב על ידי אנשים אחרים, לכן צריך לדבר איתם 🙁 וכולם כנראה יגידו מוטי קירשנבאום, כי עוצבתי גם על הכתבות שעשו על האנשים האלו, אז אני יודעת. 

 

 
את מעלה באינטרנט סיכומי השבוע. מה עושים בשבועות שאין בהם כלום?
כשזה יקרה אני אעדכן אותך. תמיד קורים דברים וכשלא קורים דברים אז צולבים מישהו על דברים שהוא אמר פעם ואז לכולם יש פתאום מה להגיד ולחדש. 
חוץ מזה אנחנו בישראל, במידה ובאמת לא קורה כלום אז פתאום מוצאים איזו מנהרה של החמאס או משהו ואז צריך לדבר עליה.  
 
מי את מעריכה מהקומיקאים הפעילים היום?
תגדיר קומיקאים ותגדיר פעילים… רוב החברים שלי מובטלים והם הקומיקאים של היום ואת כולם אני מעריכה 🙁
 
את מדבבת  בסדרה סוף הדרך. באילו סיטואציות את משתמשת בקולות דיבוב?
כשאני מדבבת? 
 
מה המילה שהכי מצחיקה אותך?
‘פואיה’. המילה הצרפתית לחלל כניסה יפה כזה – מבואה מרשימה.  אני לא יודעת אם היא מצחיקה יותר משהיא המילה האהובה עלי. 
 
הופעת בתוכנית של גורי אלפי. עכשיו אין תוכנית של גורי אלפי. יש אחריות אישית?
אני אשמח להודיע קבל עם ועדה, שאני ממש נאחס, ברצינות, כל תוכנית שאי פעם לקחתי בה חלק נפלה. אחת אפילו אחרי הפרק הראשון שלה. לכן כל תוכנית שאתם שונאים תדאגו שאני אכנס למערכת שלה, היא תיפול! אני סוס טרויאני מדהים עם כוונות טובות. 
אני לא אתפלא אם זו גם תהיה העונה האחרונה של “האחיות המוצלחות שלי”. אבל יכול להיות שהנאחס פועל רק אם אני חלק מהכתיבה ולא מהמשחק, אז נחזיק אצבעות לגבי זה. 

 
מה העצה שלך לקומיקאים?
בתור מישהי שהיא לא קומיקאית אז העצה היא לא להקשיב לי ,כי אני לא קומיקאית לכן העצות שלי חסרות משמעות. 
אממה, כשחוצים כביש להסתכל לשני הצדדים גם אם הוא חד סטרי כי יש מפגרים על אופניים וקורקינטים בכל מקום ובכל צד. 
 
מי אושיית הרשת האהובה עלייך?
אין לי מושג. 
 
יפה או שושנה?
ירדנה ארזי. 

חינוך מיני וביג מאות’ – סקס בנטפליקס. מצחיק או מעיק?

מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

שתי סדרות של נטפליקס עוסקות במין, אחת באנימציה ואחת עם שחקנים שרובם חיים. מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

חינוך מיני

במסגרת פינתנו “דברים שנטפליקס מערבבים”, נעסוק היום ב”חינוך מיני”, הדרמה הקומית המופרעת ופורצת הגבולות הנוכחית. מככבים:  אסא באטרספילד (“המשחק של אנדר”, זוכרים? אם כן כנראה שרק בזכותו) כאוטיס, התיכוניסט החנוני ובולט העיניים; ובתפקיד אימו הסקסולוגית וקצת-יותר-מדי-ליברלית, קבלו אותה: עם בלונד מוגזם, רזון מוגזם ומבטא בריטי ממש מוגזם, זאת לא אחרת מ… ג’יליאן אנדרסון, התיק והאפלה. הקאסט המד”בי המכובד מחוזק גם באמה מקיי, נ’קוטה מגווה וקונור סווינדלס הפחות מוכרים כחבריו המתפקדים יותר או פחות של הגיבור, וביחד הם יוצאים להרפתקאות מוגזמות עד מגוחכות בבית הספר הפרברי הכי לא סביר שראיתם בחייכם, תוך ערבוב משעשע של מבטאים, מעמדות, בולבולים ופוותות.

הסיפור כאמור הוא על אוטיס, אמו, חבריו ויריביו ומעשיהם בבית הספר האיזורי והמשונה שבו הוא לומד. אוטיס, אחרי שהסתבך עם הבריון השכבתי – בחור עז וסתום שאפילו אותו נצליח עוד מעט לחבב, הפך את היוצרות וזכה בחיבתו המסויגת כשייעץ לו כיצד להתגבר על בעית אי-הפליטה שלו. לאור ההצלחה התפקודית, מציעה לו התלמידה הענייה מייב למסד את כשרונו התרפויטי, ולפתוח קליניקה לטיפול מיני במעבדת בית הספר. הייתי אומרת שהנוזלים המבעבעים בה הם מטאפורה לא במיוחד מעודנת, אבל בשל הגרפיות של סצנות המין הרווחות (בחיי שאצלנו לא הזדיינו כל כך הרבה, ולמדתי במקום מאד משעמם שאופציות הבילוי בו היו מצומצמות ממש), נראה שלא ממש היה צריך מטאפורות.

דווקא השיח בסדרה בוגר ומורכב להפתיע. אבל בהתחשב בכך שבני נוער בימינו אינם צריכים שיסבירו להם על נקודת הג’י הגברית ואיפה בדיוק נמצא הדגדגן, זה די עובד. בכל זאת יש רושם מסוים של הגזמה, בעיקר בגלל השילוב של שיח בוגר והמון, אבל המון סקס גרפי ובוטה, גם בתחומי בית הספר.

אגב, אם השילוב של תיכוניסטים נבוכים והורים קצת יותר מדי ליברלים מזכיר לכם משהו, כנראה שאתם צודקים. אפנה את תשומת הלב לתמונה.

 

ביג מאות’ (פה גדול)

למי שלא מזהה, מדובר ב”פה גדול” הפרובוקטיבית הקודמת מאותו בית שיצרו ג’ניפר פלאקט, אנדרו גולדברג וניק קרול, ובה מצאנו שיח ביישני ובוסרי יותר והרבה פחות אקשן, ובכלל – העיסוק שם היה יותר בגילוי המיניות ובתגליות המסעירות או המדכאות על איך-בדיוק-נראה-עולם-המבוגרים. אכן, שם היו דמויות הרבה יותר צעירות, אבל משום מה נראה לי שבני ה-13 של ימינו כבר שכחו כמה דברים ש”פה גדול” הייתה מלמדת אותם. לפחות בעונה הראשונה שעסקה באופן ישיר יותר בהתפתחות פיזית.

אז האם “חינוך מיני” היא המחזה ריאליסטית יותר של “פה גדול”? לא ממש. למרות העיסוק באותם נושאים, השיח כאמור שונה, נקודת המבט שונה, והדמויות, אוי ווי, שונות מאד. אין ב”חינוך מיני” דמויות נלעגות וחד-ממדיות (המאמן סטיב, אני מסתכלת עליך!), וכאמור אפילו את הבריון הבית ספרי אנחנו נלמד לחבב. ואם הקונפליקטים של “פה גדול” מוכרים לכולנו מסרטי התבגרות מהאייטיז – מההורים המתגרשים ועד הידידה שלא סופרת אותך – ב”חינוך מיני” אנחנו כבר עוסקים בבעיות של גדולים. בעיות לשפוך, להגיע לזקפה, להגיע לאינטימיות, להזדקק לאינטימיות, וגם בעיות הורים-ילדים בסקאלה אחרת לגמרי. הדרכים המניפולטיביות שבהן יכולים הורים נורמטיביים בגדול לפגוע בילדים שלהם – ממשמעת קשוחה אך נטולת יכולת הכלה ועד, ובכן, ללהיות פסיכולוגים לא-ממש-אתיים – מוצגים פה בישירות לא רגילה.

אז זה מצחיק או מעיק?

מעיק זה לא. שתיהן ממש כיפיות. מבין שתי התכניות, אחת נמשכת חצי שעה והשנייה שעה. אחת במבטא אמריקאי גנרי והשנייה בשלל מבטאים בריטיים חוצי-מעמדות. אחת באנימציה והשנייה מצולמת (וממש יפה! לא שהאזור המוריק והטובל בטבע שם צריך צילום גאוני כדי לגרום לכם לרצות לגור בכפר, אפילו שיתחשק לכם להתאבד כבר אחרי יומיים). וכאמור, אחת מהן מתמקדת יותר בדמויות והשניה, ובכן, יש בה שירים ממש יפים. ופה בגדול נגמרים ההבדלים.

אחת קומדיה ואחת דרמה? בשתיהן אין רמז לצחוק מוקלט והפאנצ’ים מפוזרים בדלילות אך בחוכמה (ומביאים פרץ צחוק עצום ומשחרר כשהם סוף סוף מגיעים). נכון שהקונפליקטים ב”חינוך מיני” מורכבים יותר מאשר ב”פה גדול”. אבל דווקא ב”פה גדול” מוצגים תהליכי התבגרות ממושכים וקשתות של התמודדות, בעוד ב”חינוך מיני” הכל נפתר בתוך פרק או שניים. אבל בשתיהן הקונפליקטים לא מייצרים דרמה אפלה אלא יותר מצע לגיחוך על האבסורד בחיים.

ואם ב”פה גדול” העיצוב הקאמפי-עד-עלוב-בכוונה של האנימציה רומז כבר על הסגנון המוגזם וההומוריסטי, ב”חינוך מיני” העיצוב האמנותי אולי רומז על שאיפות לדכא, אבל כשג’יליאן אנדרסון, בחלוק תחרה צהוב שעוד מחכה לו תפקיד חוזר, מצווחת בקול דקיק ומוגזם “דרלינג, בוקר טוב!” בדיוק כשהחבר הכי טוב של הגיבור בא לאסוף אותו לבי”ס עם אופניים, מעיל מנומר ויותר מדי אייליינר – ובכן, ברגע זה אתם מבינים שאולי נכונה לכם חוויה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

 

“המפץ הגדול” נגד “פילדלפיה זורחת”

המפץ הגדול ופילדלפיה חוזרות אלינו בקרוב, אחת לעונה אחרונה ואחת כבר חודשה לעוד אחת. אבל למה “פילדלפיה זורחת” פשוט יותר טובה? יונתן עמירן מנסה להבין

.

 

בחודש הבא יחזרו שתי סדרות קומיות שונות מאוד  למסכי הטלוויזיה שלנו. ב-5 בספטמבר תשודר העונה ה-13 של ״פילדלפיה זורחת״, אחת הסדרות האהובות עליי אי פעם. החבורה המפוקפקת שמנהלת את הפאב האירי ״פאדי״ תחזור לחיינו לעוד הרפתקאות מטורפות ומלוכלכות, הפעם כנראה ללא דניס ריינולדס, המנהיג השחצן של החבורה שעזב בסוף העונה הקודמת לצפון דקוטה לגדל את הבן הממזר שלו. השבוע יצא טריילר לעונה החדשה שמבטיח שהחבורה תגיב לאירועים אקטואליים כמו תנועת ה״מי טו״ ותמשיך להיות מזוויעה, אלימה ורועשת כמו תמיד. הסדרה חודשה כבר לעונה 14 מה שיכניס אותה לתיקו עם הסדרה העתיקה The Adventures of Ozzie and Harriet משנות החמישים, למספר העונות הרב ביותר של סדרה קומית לא מצוירת. ובצד השני יש לנו את ״תאוריית המפץ הגדול״, אחת הסדרות השנואות עליי אי פעם, שחוזרת לעונה 12 ב-25 בספטמבר, מה שיהפוך אותה לסיטקום המולטי-קמרה הכי וותיק בהיסטוריית הטלוויזיה. לעומת ״פילדלפיה זורחת״ אבל, השבוע היוצרים הכריזו שהעונה ה-12 תהיה האחרונה, כנראה בגלל רצונו של כוכב הסדרה ג׳ים פרסונס, שלדון, להמשיך הלאה.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=rA87ltqFEIQ&w=560&h=315]

למרות העובדה ששתי הסדרות הגיעו להישגים המרשימים האלו, והעובדה ששתיהן זכו לחיקויים במדינות ברית המועצות לשעבר, שתי הסדרות שונות מאוד, הן בסגנון שלהן והן בביקורת שקיבלו. העונה האחרונה של ״פילדלפיה זורחת״ זכתה לביקורות אוהדות, ופרקים בה נקראו כמה מהטובים בתולדותיה. בזמן ש״המפץ הגדול״ נחשבה על ידי מבקרים רבים כשריד מיושן של תקופת הצחוק המוקלט, סדרה בעלת דמויות מעצבנות ומלאה בקלישאות וחנפנות לא מוצלחת לקהל גיקי. כשהוכרז שהעונה הבאה של ״המפץ הגדול״ תהיה האחרונה, טור באתר האינטרנט של העיתון הבריטי המכובד The Guardian הכריז ״הסיוט הארוך שלנו סוף-סוף נגמר״. מצד שני, ״המפץ הגדול״ ממשיכה להביא רייטינג נהדר וזכתה לפרסי אמי רבים, בזמן ש״פילדלפיה״ משודרת בערוץ כבלים ולא הייתה מועמדת אפילו פעם אחת לפרס האמי, עובדה שהייתה הבסיס לאחד מהפרקים הטובים שלה. מדובר בשתי תוכניות בצדדים ההפוכים של הספקטרום, אחת אהובה על ידי ההמונים ושנואה על ידי קובעי הטעם, והשנייה בדיוק ההפך.

למה בעצם? למה ״פילדלפיה זורחת״ יותר חכמה, יותר מצחיקה, יותר טובה מ״המפץ הגדול״. נאמר בעבר שההבדל בין הסדרות הוא ש״המפץ הגדול״ היא קומדיה על אנשים חכמים בשביל אנשים טיפשים, ו״פילדלפיה זורחת״ היא קומדיה על אנשים טיפשים בשביל אנשים חכמים. וריאציות של הציטוט הזה נאמרו גם על ״קומיוניטי״, ״משפחה בהפרעה״ וכל סדרה קומית טרנדית, אהובה וחסרת רייטינג אחרת, אך תמיד בהשוואה ל״מפץ הגדול״. אך הציטוט הזה מרגיש לי אליטיסטי מדי. אני לא רוצה לקרוא למעריצי ״המפץ הגדול״ טיפשים רק כי הם נהנים מסדרה שאני לא אוהב. אבא שלי מת על ״המפץ הגדול״, למרות שהוא מכנה אותה ״שלדון״, והוא לא טיפש. אז בואו ננסה להבין למה סדרה אחת יותר טובה בלי שמות גנאי.

אני גם לא רוצה רק להתייחס לכך ש״המפץ הגדול״ עדיין משתמשת בצחוק מוקלט ושלוש מצלמות ב-2018. נכון שזה מיושן, ולא צריך לקרות יותר, כמו סוג של בלאקפייס פחות פוגעני, אבל זו לא הנקודה. אני חושב שאחת מהסיבות ש״פילדלפיה זורחת״ יותר טובה היא המודעות. בשתי התוכניות יש דמויות מעצבנות ונוראיות, אבל ״המפץ הגדול״ פועלת תחת הרושם שהדמויות האלה מקסימות ואהובות. ״פילדלפיה״ יודעת שהדמויות האלו נוראיות, ונותנת  להן לסבול בגלל המעשים שלהם.

עוד יתרון שיש ל״פילדלפיה זורחת״ הוא אלמנט ההפתעה. הומור בא תמיד ממה שלא צפוי. אתה לא יכול לדעת איך פרק של ״פילדלפיה״ יגמר. זה יכול להתחיל מהחבורה לא מרוצה מביקורת רעה ולהסתיים בחטיפה שני אנשים, זה יכול להתחיל בטיול לפארק מים ולהסתיים בפאניקת איידס בבריכה. זה יכול להתחיל עם צ׳ארלי ודי עובדים בתיכון, ולהסתיים בהקרנה של סרט המשך מטורף ל״נשק קטלני״ שגורם לתלמיד לצבוע את פניו בשחור. כל המצבים המופרכים האלה מושתתים על היגיון פנימי, שלגמרי עובד כשאתם צופים בפרק. לעומת זאת ב״מפץ הגדול״ אתה תמיד יודע ששלדון יעשה משהו מעצבן, לאונרד יתלונן על זה, ובסוף הכל יחזור לאיך שהיה.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=Il_asp-0lq4&w=560&h=315]

הדמויות ב״פילדלפיה זורחת״ גם מורכבות יותר מ״המפץ הגדול״. יש לנו את דניס, שנראה בהתחלה כסתם בחור חתיך ושחצן אך מתברר כפסיכופת עם נטיות רצחניות; די, שרק רוצה שאנשים יאהבו אותה ומנסה להגיע לכך בכל דרך אפשרית; מק, שהתחיל כשרירן טיפש, התפתח לנוצרי אדוק ובעונה האחרונה יצא מהארון; צ׳ארלי, אידיוט-סוואנט נאיבי בעל השקפה מיוחדת על העולם וכישרונות מוחבאים רבים; ופרנק, מיליונר שבוחר לחיות חיים באשפתות עם השותף שלו, שהוא אולי הבן הביולוגי שלו, מסיבות לא ברורות. תשוו את זה ל״תאוריית המפץ הגדול״ עם לאונרד החנון הפחדן, שלדון הקריקטורה האספרגרית, ראג׳ ההודי הביישן, הווארד החרמן היהודי ופני… הבת.

אבל בסופו של דבר זו רק דעתו של אדם אחד. אדם שהוא מעריץ של סדרה אחת ושונא סדרה אחרת. אני לא ראיתי פרק שלם של ״המפץ הגדול״ כמה וכמה עונות. אולי הם השתפרו. אך אין ספק שבעולם ביקורת הקומדיה סדרה אחת נחשבת להרבה יותר איכותית, למרות המחסור שלה ברייטינג עצום ופרסי אמי. אתם אולי לא תסכימו איתי, וזה בסדר. אבל אני חושב שהדור הבא של הקומדיה יהיה הרבה יותר מושפע מסדרות כמו ״פילדלפיה זורחת״ מאשר ״המפץ הגדול״. למעשה, בהתחשב בעובדה שהסדרה משודרת יותר מעשור, הדור הבא זה כבר כאן.

 

מה עוד 70 פרקים של “ריק ומורטי” אומר בשבילנו?

או ג’יז, ליונתן עמירן יש חששות מהחידוש הענקי שקיבלה “ריק ומורטי”

.

 

אז ״ריק ומורטי״ קיבלו חידוש של עוד 70 פרקים. זה יביא אותם ל-101 פרקים, ובקצב של הסדרה עד עכשיו לעשר עונות, שיתפרשו על גבי יותר מעשור. ההצהרה של ריק בפרק הראשון על 100 שנים של ״ריק ומורטי״ אף פעם לא הרגישה יותר כמו איום (ולחשוב שרק לפני כמה שבועות לא היינו בטוחים אפילו אם הסדרה תחזור). סך הכל זה נשמע די טוב, הרי אני אוהב ״ריק ומורטי״, יש סיכוי טוב שאתם אוהבים ״ריק ומורטי״. אבל דיברתי על החדשות האלה עם חברים, וקיבלתי תגובות צוננות, וגם אני מרגיש קצת מוזר בקשר לזה. אז מה הבעיה? האם החידוש הוא דווקא דבר רע? למה אני חייב להרוס לכולם את הכיף? בואו נגלה.

במשך שתי העונות הראשונות שלה ״ריק ומורטי״ זכתה לביקורות אוהדות על השילוב שלה בין הומור אבסורדי, סיפורי מדע בדיוני מקוריים, רפרנסים אהובים ורגעים מרגשים, וקהל מעריצים נאמן ואוהב, שכן היה קצת זחוח, וכבר אז היה קיים המם של ״אתה צריך איי-קיו מאוד גבוה בשביל באמת להנות מהתכנית״, אבל סך הכל הם נראו בלתי מזיקים. אבל משהו קרה לקראת העונה השלישית. מעריצי התכנית התחלו להראות צד אפל יותר. הכל התחיל כשהם גילו שלראשונה שבעונה הזו לתכנית תהינה כותבות ממין נקבה. רחמנא ליצן! איך הנשים האלה יוכלו לכתוב קומדיית מד״ב רגישה בזמן שיש להם מחזור? חלק ממעריצי התכנית, שבילו זמן בסביבות שלא-מאוד-מקבלות את האחר, כמו אתר רדיט, הגיבו בדרך השקולה וההגיונית של להטריד את את הכותבות החדשות ברשתות החברתיות, ולשתף את הפרטים האישיים שלהם באינטרנט.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=ejfRADT7MYU&w=560&h=315]

אבא דן הרמון נאלץ להתערב בשלב הזה, אבל כבר היה מאוחר מדי. מעריצי ״ריק ומורטי״ קיבלו מוניטין של אחת מקהילות המעריצים הרעילות ביותר, ולא עזר הפיאסקו שלהם עם רוטב הסצ׳ואן, שהתחיל כרפרנס איזוטרי נוסף של התכנית, רוטב נאגטס שמקדונלדס הוציאו בשנות התשעים שריק דיבר עליו בפרק הבכורה של העונה השלישית. מעריצים מכל העולם קראו למקדונלדס להוציא מחדש את הרוטב, וכשענקית המזון המהיר נענתה לקריאותיהם עם מהדורה מוגבלת של הרטבים, המעריצים הגיבו בנהירה המונית לסניפי הרשת, וצעקות ומהומות כאשר הרוטב האהוב נגמר (אני חייב להודות שזה היה די טיפשי ממקדונלדס להגיב לאלפי המעריצים שרצו את הרוטב עם כ-20 יחידות בכל סניף. זה פשוט מתמטיקה לא טובה). קהילת מעריצי התכנית כנראה אף פעם לא יצליחו למחוק  מהזיכרון הקולקטיבי שלנו את האימג׳ של מעריץ נלהב במיוחד שהגיב לחוסר ברוטב הנאגטס שלו בקפיצה על הדלפק וזעקות של ״אני פיקל ריק! וואבה-לאבה-דאב-דאב!״ בקולי קולות.

מה שמביא אותו לעוד נושא שרציתי לדבר עליו. ההשפעה של ריק ומורטי על ההומור שלנו. ריק ומורטי היא תוכנית מצחיקה וכתובה היטב, שיודעת לשלב סוגים שונים של הומור ליצירת פרקים מצחיקים וזכורים. אבל היא שכנעה קהל מסויים של מעריצים לחשוב שכל מה שצריך כדי להיות מצחיק זה לצעוק ״וואבה-לאבה-דאב-דאב! אני פיקל ריק! גט שוויפטי!״. זו המם-יזציה של התכנית, הפיכת בדיחות של התכנית לממים וחזרה עליהם עד שאתם לא יכולים לשמוע אותם יותר. לעזאזל! ״וואבה-לאבה-דאב-דאב!״ התחיל כפרודיה על קאצ׳פרייזים שהיוצרים די נטשו בסוף העונה הראשונה ו״גט שוויפטי״ לא היה פרק כזה טוב אפילו! ״ריק ומורטי״ הפך להיות דדפול, דבר שגיקים אוהבים, ושהיה מצחיק, עד שהם התחילו לדבר עליו כל רגע. יש בלוג נהדר בטאמבלר, Just Two Things, שאוסף חולצות מעפנות של גיקים שפשוט משלבות ביחד שני דברים באופן מרושל וחסר חוש הומור, ואתם יכולים ללכת לשם ולראות כמה חולצות של ״מה אם דדפול היה ב-X? ו״מה אם ריק ומורטי היו X?״ יש שם.

ובואו נדבר על הפיל הגדול בחדר: העונה השלישית של ריק ומורטי הייתה קצת מאכזבת. היא התחילה סבבה ו״The Ricklantis Mixup״ ו״Morty’s Mind Blowers״ הם שניים מהפרקים הטובים של הסדרה, אבל הרבה מעריצים החלו להביע חוסר שביעות רצון מהסדרה ובעיקר מהפרק “Vindicators:The Return of Worldender” פרק סביר, שיש לו את חוסר המזל של להיות כנראה הפרק הגרוע בסדרה, עד שאפילו היוצר דן הרמון לא אוהב אותו. ובואו נודה באמת, כמה סדרות שומרות על איכות במשך עשר עונות?

אחת מהבעיות הגדולות של ״ריק ומורטי״ הוא ריק. דמות מורכבת שהיוצרים יותר מדי מתפתים לכתוב כחתיכת חרא, זחוח, חסר תכונות חיוביות, שמעריצים מסויימים בכל זאת החליטו להלל ולהפוך למודל לחיקוי. ניהיליזם היא אולי תכונה מעניינת אצל דמות, אך היא תכונה נוראית אצל בני אדם אמיתיים.

אז בואו נחזור להתחלה. ״ריק ומורטי״ קיבלו חידוש של 70 פרקים. זה אומר עוד הרבה שנים של ״ריק ומורטי״. בואו נעשה מאמץ כולנו, לקחת את זה באיזי. לא להציק ליוצרים, לא לצפות ליותר מדי ואז להתאכזב, לא לדבר על זה כל הזמן. פשוט להנות מסדרת מד״ב קומית מצויירת עם רגעים מרגשים. אנחנו יכולים לעבור את זה ביחד, חברה.

סיכום חדשות הקומדיה 4.5-28.4

סערה בעקבות ההופעה של מישל וולף בארוחת כתבי הבית הלבן, הטריילר לסדרה החדשה שלה וסרט חדש של ג’יליאן ג’ייקובס בנטפליקס, העונה החמישית של “משפחה בהפרעה” מתקרבת, גרסה אמריקנית של “מה שאנחנו עושים בצללים” והאם הולך להיות סרט של קימי שמידט?

 

דה ווייט אאוץ׳, רגישים

הסיפור שכולם דיברו עליו השבוע בעולם הקומדיה האמריקאי עוסק בנושא שקצת זר לנו, שלא לומר לא מעניין, אז קחו נשימה עמוקה ובואו נעבור עליו בפירוט. השבוע נערכה בוושינגטון ארוחת תא כתבי הבית הלבן המסורתית, האירוע בו כל שנה עיתונאים נפגשים להשתכר ולשמוע קומיקאי יורד על הנשיא מול הנשיא, או אם הוא תינוק בכיין כמו טראמפ, מול העובדים שלו. השנה המנחה הייתה הקומיקאית מישל וולף, וההופעה שלה זכתה לאהדה בקרב קומיקאים והזדעזעות טוטאלית בקרב פוליטיקאים ועיתונאים. כנראה שאף אחד לא ציפה שהקומיקאית ליברלית תספר בדיחות על כך שהיא לא אוהבת את הממשלה, או שתעליב את העובדים בה. היא בעיקר קיבלה ביקורת על הבדיחות שלה על דוברת הבית הלבן שרה האקבי סנדרס, שמבקרים טענו שהיו מיזוגניות והעליבו את המראה החיצוני שלה. בדיחות כמו: ״היא שורפת עובדות ומשתמשת בעפר כדי ליצור מראה עין מעושן מושלם״. אני חייב להגיד שאני מזועזע מה… מחמאה על המראה החיצוני של גברת סנדרס. אך היא מעיזה? תא כתבי הבית הלבן הוציאו הודעה בה הם מצהירים שלא הסכימו עם דבריה של וולף, ולא מאמינים שמישהו מעז לבקר את ממשל טראמפ. מה הלאה? שהעיתונות תבקר אותו? בינתיים, קומיקאים כמו הבוס שלה לשעבר סת׳ מיירס, וסטיבן קולברט הביעו תמיכה בוולף, וקולברט אף החזיר את הדמות האהובה שלו ״סטיבן קולברט״ בפינה סאטירית.

מקור: The AV Club

ניוזפליקס: אקטואליות ומבלות

ואם כבר מדברים על וולף, אני חייב להודות שכל הסערה הזאת היא קידום לא רע לתכנית החדשה שלה בנטפליקס שיוצאת החודש. נטפליקס גם כנראה חשבו ככה והחליטו להוציא פרומו ראשון לסדרה שתיקרא The Break with Michelle Wolf. בפרומו וולף מנסה למשוך את תשומת לבכם לתכנית שתכיל ״בדיחות, מערכונים, מפורסמים״ ולפי היוצרים אמורה להיות ״הפוגה מהרציניות של קומדיית לייט-נייט״. אבל כנראה עדיין יהיו בדיחות טראמפ. התכנית תעלה ב-27 במאי.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=Aw27eMJH3H4&w=560&h=315]

נטפליקס הוציאו גם טריילר לסרט חדש שלהם ״איביזה״, שמתרחש כמובן באי הקסום בו כולם מדברים כאילו יש להם רווח בשיניים, אבל אין להם. ג׳יליאן ג׳ייקובס (קומיוניטי), ונסה באייר (סאטרדיי נייט לייב) ופיבי רובינסון (Two Dope Queens) מככבות בתור שלוש חברות שטסות לספרד לטיול של העבודה של ג׳ייקובס, ואז ממשיכות משם לאיביזה בעקבות בחור שהיא נדלקת עליו. בטריילר כצפוי יש מוזיקה קצבית, רגעים מרגשים ובדיחות שפיך וחרא. אבל הוא נראה משעשע. הסרט יוצא ב-25 במאי.

מקור: Splitsider ו-Slash Film

משפחה בהפתעה

חדשות טובות למעריצי ״משפחה בהפרעה״ שלא וויתרו אחרי העונה הרביעית. יוצר התכנית, מיטץ׳ הורוויץ, הודיעה בטוויטר השבוע שהעונה החמישית של התכנית תגיע לנטפליקס ״בקרוב מאוד״ ושהוא הולך לשחרר ביום שישי הזה גרסה ערוכה-מחדש של עונה 4 לה הוא קורא Arrested Development Season 4 Remix: Fateful Consequences. העונה החמישית אמורה לעסוק במותה של לוסיל אוסטרו, דמותה של לייזה מינלי בסדרה, ולפי הכוכב ג׳ייסון בייטמן יהיו התייחסויות לדמיון בין משפחת בלות׳ לממשל טראמפ.

מקור: Splitsider

מוצצים במנהטן

הנה סדרה שאנחנו מקווים שלא תמצוץ! (הבדיחה הזאת עובדת יותר טוב באנגלית) רשת FX הזמינה רשמית גרסה אמריקאית של קומדיית הערפדים המוקומנטרית הנפלאה What We Do In The Shadows, סרט שכתבתי עליו במבזק הזה כמות לא הגיונית של פעמים. הגרסה האמריקאית תעביר את האקשן למנהטן, אך יככבו בה בעיקר שחקנים בריטיים מסתבר, ספציפית מאט בארי (The IT Crowd, Garth Marenghi’s Darkplace), קייואן נובאק (Four Lions) והסטנדאפיסטית נטשה דומיטרו. אני קצת סקפטי לגבי גרסה של הסרט בלי השחקנים הראשיים, אבל טאיקה וואיטיטי עדיין יביים וג׳מיין קלמנט עדיין יכתוב, ומאט ברי הוא פשוט אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם. הסדרה צפוייה לעופף אל החלון שלנו באביב הבא.

מקור: Deadline

אנברייקבל הסרט! אבל לא הסרט ההוא

החלק הראשון של העונה הרביעית של Unbreakable Kimmy Schmidt יגיע אלינו בסוף החודש הזה, ואחריו מתישהו שאר העונה, אך מה יקרה אחרי זה? השמועות אומרות שיוצרי הסדרה מתכננים לסיים את הסדרה אחרי העונה הרביעית עם סרט באורך מלא במקום עונה חמישית. שום דבר עוד לא בטוח, אך פיי וקרלוק אמורים לכתוב את הסרט, אם הוא יקרה. בינתיים תוכלו להנות מהקטע הקצר הזה מהעונה הרביעית שנטפליקס שיחררה השבוע, שמלא בבדיחות האבסורדיות להן אנו אנו רגילים מהסדרה.

מקור: Deadline