ארכיון תגיות: טס השילוני

“האחיות המוצלחות שלי” נגד “מייקל” – איפה החמלה

מה ההבדל בחמלה לדמויות באחיות המוצלחות שלי ובמייקל ואיך זה קשור למחלקת גנים ונוף ולמשרד

הקומדיות הכי פופלוריות כיום ביס הן “האחיות המוצלחות שלי” ו”מייקל”, לצד “השוטר הטוב”. כל אחת מתייחסת אחרת לדמויות ואולי זה קשור למקורות ההשראה.

אי אז לפני כמה חודשים, כתבתי פה פוסט על “מייקל” שאכזבה אותי (עיבוד של מופע/הצגת קאלט פחות מבאסת), וגם ביקורת על העונה השניה של “האחיות המוצלחות שלי”, שאותה דווקא אהבתי. תהיתי – מה בעצם ההבדלים?

ובכן, “האחיות המוצלחות שלי” היא מלאכת מחשבת של דקויות ואהבה, לעומת “מייקל”, התפורה בתפרים תיאטרליים-מדי גם ברמת העלילה וגם בפיתוח הדמויות. אבל ההבדל הוא לא בגודל פיתולי העלילה, ולא בהתפתחות של האחיות שנאלצות להתמודד לבד לראשונה בחייהן לעומת המשפחה של מייקל שסובבת כבר שנים באותו המסלול. לא, ההבדל הוא באמת באמפתיה לדמויות.

כדי להבין קצת את ההבדל ארפרר פה לפוסט נוסף שכתבתי,  על הסדרות של מייקל שור (מחלקת גנים ונוף, המקום הטוב), ולמה הן הרבה יותר מצחיקות מ”המשרד”, שגם לה כתב. שור, חובב בירוקרטיה ולב טוב, הוא מייצר סדרתי של סדרות שבהן לא צוחקים על אנשים, צוחקים איתם. הסיטואציות אבסורדיות וכולם מאד מאד פגומים ואנושיים והכל נורא מצחיק, אבל אין את תחושת ההזרה המדכאת של “המשרד” למשל, הרגשת חוסר החיבה המוחלטת לדמויות המגוחכות והשנואות.

עכשיו בואו נחשוב רגע על אורית (דנה אברהם סמו), המורה המעופפת אך המשתדלת שהכל (לא) קורה לה, על נטלי (נלי תגר הנפלאה תמיד) העוד יותר מעופפת שהכל ממש קורה לה ועל מור (טס השילוני) החיילת המעופפת שכלום לא קורה לה. שלושתן משתדלות, מנסות, וכן מצליחות ללמוד מכל התנסות כזאת. לא חשוב עד כמה העלילה נכנסת לפינות הזויות ולא סבירות, האחיות תתמודדנה כמיטב יכולתן, תפקנה לקחים ותמשכנה הלאה.

במאמר מוסגר אגיד פה שהעלילה בעונה השלישית (עדיין בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג ובבימוי גורי אלפי-אהרון) חוזרת למקומות שגרתיים יותר מאשר בעונה השניה ושיש בה איזו תחושה שהרבה מהפיתוח וההתקדמות חזר אחורה – אם זו אורית שחוזרת לחברה מאז ולעבודה הקודמת, אמנם בדלת האחורית, או נטלי שעדיין לא הפנימה את עניין העבודה הקבועה וגם מור שאמנם עזבה את הצבא אבל קצת קשה לו לעזוב אותה – אבל ההתמודדות כבר אחרת. אורית חזרה לחברה ולבית הישן שלה, אבל החברה בהריון מתקדם. “את עומדת להיות אמא?”, שואלת אותה מנהלת בית הספר הבלתי נסבלת (תיקי דיין, כמה התגעגעתי אליה), ומיד דברים משתנים. ואורית כברי ודעת מספיק כדי לא לדפוק את ההזדמנות שלה. נטלי אולי לא מצליחה להסתגל לחיי העבודה, אבל כבר יש לה מושג מה ואיך היא שווה ואיך לא מתמודדים. ומור אולי פורקת עול אחרי הצבא אבל גם מגלה בתוכה את הכוח הפנימי להתמודד עם מערכת היחסים עם דור (דור כאהן), התמודדות שנסחבת כבר עונה שלמה ויותר.

כולן במקום אחר משהיו בעונה הראשונה, גם אם לא פיזית. הן בוגרות יותר, מתמודדות יותר, ויודעות לנצל את היתרונות שלהן טוב יותר. וההתפתחות שלהן תלויה בחמלה ובאמפתיה שמגלות כלפיהן יוצרות הסדרה. הן מעריכות את המאמצים שהן משקיעות והן לא כותבות להן פיתולי עלילה במטרה היחידה להשפיל אותן ולגחך על טיפשותן. כל כשלון וכל נפילה הם רק הזדמנות לקום וללמוד משהו.

ולעומתם בואו נעיף מבט על דובי (אבי דנגור), רבקה (הילה גולדברג), ואפילו על יסמיניש (מיטל רז) של מייקל. נכון שמדובר פה על עונה אחת ומספר הפרקים יחסית מצומצם, כלומר מרחב הפיתוח של הדמויות אינו עצום, אבל מהעונה הראשונה הרגשתי שגאין כוונה לתת לדמויות האלה להתפתח ממש, כי, ובכן, אף אחד לא רוצה את זה. למרות שהעלילה שטוחה יותר, עדיין יש בה מקום לפיתוח ובעיקר – לפיוס ולהתקדמות ביחסים בין הדמויות. אבל זה לא קורה! מערכת היחסים של רבקה עם אריה, המורה לנהיגה (אסי כהן, היי!), לא תביא אותה אפילו לטסט ראשון, המחאות הרפות של דובי על היחס ליסמין יביאו אותו לאותו עימות עם רבקה שהוא מנהל כבר עשר שנים, אם לא חמישים, וגם מערכת היחסים המתפתחת בין יסמין לפלג (נדב הולנדר) לא באמת תביא לה תובנות. לא כי אין הזדמנות, כי אין ליוצרים את הרצון ואת האהבה כדי להפוך את הדמויות שלהם למישהו שתרצו להזמין לקפה ולשמוע מה יש לו להגיד. שוב ההבדל בין “מחלקת גנים ונוף” ובין “המשרד”.

 

 

 

האחיות המוצלחות שלי עונה שנייה / טל ניר קסטל

טל ראתה את האחיות המוצלחות שלי, העונה השנייה, ואפילו חיברה להן שיר – ביקורת סדרה

כשהאחיות המוצלחות שלי המשוגרת ב-yes, בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג (בשיתוף גורי אלפי-אהרון)’ שבו לעונה שנייה, השמחה הייתה רבה. מהפתיח המושקע והקליט ועד הכריזמה הלא נגמרת של נלי תגר, אלה היו חדשות טובות. לפני שוויתרנו למען העונה על מנהגנו הקבוע להירדם מול נטפליקס, עוד הספקתי לקרוא כמה ביקורות שטענו שהעונה השנייה פחות מצחיקה והדמויות שעברו התפתחות כלשהי שוב אינן מצחיקות, כי הן כבר לא סתומות. אני שמחה לומר שזו שטות גמורה, צחקנו מספיק כדי להעיר את השכנים.
אז מה התחדש בעונה הזאת? נטלי (נלי תגר שרק היא, עם כריזמה מופלאה וחוסר יכולת להוריד ממנה את העיניים, שהופכת את נטלי האנוכיות והשטחית לנסבלת) נאלצת לקחת קצת אחריות ולהתמיד באיזו עבודה, רק שגם שם לא הולך לה חלק. העבודה החדשה מביאה את עלמה זק להפוגות מרעננות, בתפקיד זאת שיודעת איך להסתדר במגזר השלישי (או כמו שנטלי קוראת לה, ואפילו בצדק מסוים – “השטן”, שלא תיתן לה לצאת מוקדם כדי לבקר את אחותה בבי”ח אבל כן תקפיץ אותה לפילאטיס). ביער של הנהלת חשבונות קלוקלת, התנערות מאחריות ומילים ריקות, ביחד הן מצליחות לזקק איזו התקדמות, מקצועית ואישית.
ובינתיים, בצד השני של העיר, אורית (דנה אברהם סמו) מתחילה להתדרדר. הפרידה מקארן והמצב הבלתי נסבל בבית הספר משפיעים עליה ומביאים גם אותה לעבודה שעליה בהחלט לא חשבה קודם. וכמובן שהדבר היחיד שעומד בינה לבין הגשמת חלומות מקצועיים ואישיים זאת היא בעצמה. כפרה עליה, היא דווקא עשתה התקדמות לא קטנה בעונה הקודמת אבל היא לא מסוגלת לא להתחייב מספיק ולא לצאת מעצמה ולהקשיב באמת כשהיא נתקלת בזלזול של אלה שכבר שמעו את ההבטחות הריקות מיליון פעם. במשך העונה היא תתדרדר לתהומות שלא שיערה קודם.
למור (טס השילוני) לא נשאר עוד זמן הרבה בצבא? כבר סמל. אבל האמת, למה לא, זה לא שיש לה לאן ללכת חוץ מהחדר המתפרק של נטלי או הבית של החבר היבשושי שלה, דור (דור כאהן, הי! זוכר שלחצי השני שלך, תם אהרון, היה סטוץ עם אורית בעונה הקודמת? איזה קטע!). אם אני הייתי ההורים, הייתי חושבת עוד פעם על להשאיר ילדה שעדיין בצבא לבד בארץ, היא עוד תחתום ככה קבע.
אם כבר דיברנו על ההורים, הם מפציעים גם בעונה הזאת לסצנה אחת בדיוק. יונתן צ’רצ’י וקרוליין לנגפורד, שני אנשים שממש לא היינו מצפים שיהיו ההורים של שלוש תל אביביות בלונדיניות ומפונקות,  מזכירים לכולנו שהתלישות וחוסר השייכות של האחיות שיש להן רק אחת את השנייה (ואת סבתא, שושה גורן) הם לא מאפיין של דור אלא מאפיין של משהו הרבה יותר עמוק בחוויות ההומור היהודי – חוויית המהגר. זה שבקושי מדבר את שפת המקום (ללנגפורד עדיין יש את המבטא הכבד שלה, הסמל המסחרי), וגם חוווית הזר הנצחי, המזרחי בין אשכנזים, צ’רצ’י – טוב, עכשיו ברור מאיפה שם המשפחה “קטן”. שימו לב למלחמת הסטיריאוטיפים – למור הבהירה והמדוכאת יש שורשים מזרחיים לא פחות מאשר לליזו (עדי חבשוש), חברתה המוחצנת מהמשרד. אולי לא כזה מפתיע שהן מסתדרות כל כך טוב.
בואו נחזור רגע לזה שיש להן רק זו את זו (ואת סבתא). אין להן את תמיכת ההורים, שבעצמם מנותקים ומרחפים להם ככה בעולם, והן לא בדיוק מקור של יציבות אחת זו לזו. אם בעונה הקודמת אורית, האחות הגדולה וכותל הדמעות,  עוד נראתה חצי-יציבה, עם עבודה קבועה ובית, בעונה הזאת הכל כבר מתמוטט. היא צריכה להכיר במצב, להבין שמה שהיה – שממנו לא היתה מרוצה – בכל זאת היה שלה. והיא צריכה ללמוד משהו נוסף – לסמוך על נטלי המעופפת, שמצידה צריכה להבין שהמניפולציות הרגילות שלה לא באמת עובדות.
או במילים אחרות… נראים כאן ניצני התבגרות.
לסיום, השיר, בהשראת רינת הופר, שמתנגן לי בראש בכל פעם שאני רואה את הפתיח המופתי. כמה מכם בטח יעריכו אותו.

אוו, או או, שטה אונייה
אוו, או או, שטה אונייה

הייתה לנטלי אונייה לבנה
עשויה משורה לבנה של תל אביב הקטנה
איתה היא הפליגה רחוק וחזרה
כמעט, רק כמעט, לאותה נקודה
 
היה לאורית ענן על מקל
שעשתה לה אחת, מרחוב בצלאל
ביחד הן הרסו את כל מה שהיה
ואז אורית התעוררה – ונגמר!
 
מור צוחקת ולא מאמינה
דברים כאלה לא קורים כך בצבא
אבל נטלי מתעקשת – אולי הייתי קצת אפופה
אבל פעם באמת הייתה לי,

אונייה לבנה