ארכיון תגיות: מייקל שור

מחשבות על “קומיקאים במכוניות שותים קפה”

המעבר של סיינפלד לנטפליקס מסמל את השינוי שעובר על כל תחום הקומדיה הטלוויזיונית

“קומיקאים במכוניות שותים קפה”. אוי, כמה השם הזה מטעה. ומה הוא אומר על טרנדים עכשוויים בקומדיה הטלוויזיונית?

באיחור ניכר, לקראת צאת העונה העשירית בנטפליקס, התיישבתי לראות את “קומיקאים במכוניות שותים קפה”, תכנית האירוח האינטרנטית של לא אחר מאשר ג’רי סיינפלד. להלן מחשבות.

ובכן, אחרי “סיינפלד” ואחרי כמה ספיישלים של סטנד אפ, לג’רי סיינפלד היה כנראה חשק לעשות משהו אחר. שלא תטעו, הוא עדיין סטנדאפיסט שלא מוותר על הופעה באולמות (ומדובר במקצוען, תצחקו אצלו – באחריות), אבל מה עם הטלויוזיה? כנראה אין לו עניין לשחזר את ההצלחה של, ובכן, “סיינפלד”, אבל… כלום?

נראה שהוא חיכה להזמנות לעשות משהו חדש. או, במשהו חדש.

המשהו החדש היה ב-2012, חדשני ממש – סדרה של סרטונים בלי מסגרת זמן קבועה (אבל תמיד ארוכים יותר מהחמש דקות המומלצות!), אפילו בלי מספר פרקים קבוע וידוע מראש ובכלל בלי הפסקות מסומנות לפרסומות. צריך רק להעלות את זה לדבר והחתרני ההוא שאפשר להעלות אליו סרטונים, נו, קראקל! ולקוות לטוב (ולכסף).

כסף?  אצל סיינפלד זאת לא היתה בעיה. משהו חדש שאף אחד לא ניסה קודם? הרפתקני לגמרי? מזל שיש לנו פרזנטור ומארח ממש, אבל ממש מפורסם. בוא, תראה לנו איך עושים את זה. קח קצת כסף, אבל לא הרבה במונחים של טלוויזיה אמריקאית. בכל זאת ניסיוני.

זה לא קרה מיד. לומר את האמת, יש כאלה שטוענים שזה כבר לא יקרה. הסדרה – הפקה רזה, זולה אבל מקצועית לעילא עם ציוד הקלטה וצילום משובח ואיכות תמונה ועריכה (וגם סטוק פוטג’ מוזר – עוד עליו בהמשך), מצטיינת, איך לומר, בתכנים הזויים, משהו שהם בעיקר סיינפלד מנפנף כך שלא באמת תראו שהוא מנפנף בשעון הסופר-יקר שלו, בסירה שלו (שאותה הוא מסווה כ”הפוגה קומית, תראו כמה זה קומי כשאני מכניס אותה למים בבגד ים קומי צבעוני!”), בחברים הסלבס שלו (“זוכר כשהלכנו פעם אחרי ההופעה ל…”) וכמובן, אם למישהו זה לא היה ברור מהכותרת, במכוניות שלו. האורחים, נו, מעניינים, אבל לא ראיתי פה פסגות קומיות שלא נכבשו עדיין. זו שיחה שהיא חצי-שיחת-חולין וחצי ראיון מאד חופשי ולא מובנה. יש בה ניסיון לתת לקומיקאי השני לגמרי את הבמה, כשסיינפלד מספק לו רק מסגרת כללית ורוח גבית. עובד? סביר כזה.

הדבר הראשון שתפס לי באמת את העין הוא המעברון של הכנת קפוצ’ינו מושקע עם ציור בקצף. ואתם יודעים למה הוא תפס לי את העין? כי סיינפלד שתה את השחור-פרקולטור הדוחה הזה שיש בדיינר אמריקאי טיפוסי. הוא לא שותה בכלל קפה סביר. המעברון המושקע והיפה הזה, שבטוח עלה כסף למישהו, לא היה קשור לסדרה. למעשה, אני חושדת שהוא צולם באחוזת סיינפלד, ומראה את מכונת הקפה המפוארת שבעליה בטח מחזיק אבל לא שותה ממנה, כי הוא מעדיף לשתות קפה בחוץ.

וככה זה ממשיך. לא ממש מתרומם אבל גם לא שוקע. ובכל זאת, מתמיד במשך תשע עונות, שבמהלכן קרה משהו שאני מתחילה לחשוד שרק סיינפלד חזה מראש.

עלייתה של נטפליקס

ומה בנטפליקס? כמויות ענק פסיכיות של חומר מקורי. וכשנטפליקס אומרת “חומר מקורי”, היא בגדול אומרת… בואו וקבלו תקציב לעשרה פרקים. תחזירו עשרה פרקים. אורך, עלילה, ערכי הפקה, שחקנים, דמויות? הכל אופציונלי. תעשו עם זה מה שנראה לכם. בדיוק מה שסיינפלד רצה אי אז לפני אה, בסך הכל, שש שנים?

מה, לפני שש שנים לכל תכנית הייתה מסגרת זמן קשוחה שאסור לחרוג ממנה? מסגרת ז’אנר קשוחה שאסור לכבוש? חופש אומנותי היה רק למעצב העוגות שהכין את העוגה למסיבת סיום העונה?

ואללה.

והנה, מהפכה שבסופה מתראיין לו בכיר כותבי הקומדיה הנוכחי של רשתות הטלויזיה, מייקל שור (לא, לא סיינפלד הפעם, זה שכתב את “ברוקלין 99” ואת “המקום הטוב” שאתם צריכים לראות), ומ-ת-נ-צ-ל על זה שהוא עומד במסגרת זמנים של 22 דקות וצריך למצוא פתרונות יצירתיים כדי לא לקלל על המסך.

כן, אנשים עכשיו צריכים להתנצל על זה שהם כותבים טלוויזיה בסטנדרטים שעד לפני חמש שנים היו מובנים מאליהם. ומי ידע את זה קודם?

נו, רק השוויצר הזה, סיינפלד. ואיפה הוא עכשיו, נחשו?

ברור, העונה העשירית כבר מופקת על ידי נטפליקס.

הלכתי להיבלע על ידי המפלצת.

האיש שהחזיר את הקומדיה טובת הלב לטלוויזיה

מייקל שור – היוצר של “ברקולין 99”, “מחלקת גנים ונוף” ו”המקום הטוב” – עצר את עידן קומדיות המבוכה ופתח בעידן קומדיות ביורוקרטיות טובות לב. טל עפה על זה

בקומדיה, בייחוד טלוויזיונית, יש אופנות ממש כמו בכל דבר אחר. בשנות התשעים הכל היה קומדיות חברים מתוזמנות היטב עם צחוקים מוקלטים וסטראוטיפים מובחנים. בשנות האלפיים נעלמו הצחוקים המוקלטים והתזמון המדויק, והוחלפו בפאנצ’ים מתוחכמים יותר ובבנייה יותר ארוכה. גם הנושאים הפכו לקצת יותר מורכבים – לצחוק על הכל, להציג כל דבר כמצחיק.

נושאי הדגל של האופנה החדשה היו לארי דיוויד עם “תרגיע”, ו”המשרד” על שלל גרסאותיה.

בעיה אחת הייתה ל”המשרד”, מבחינתי, היא לא הייתה מצחיקה.

אני מצאתי את עצמי נחרדת ומתפתלת באי נוחות הרבה יותר מאשר צוחקת. הרבה מהבדיחות לא רק הקצינו, אלא ממש השפילו דמויות שונות והגחיכו ללא כל אמפתיה מצבים לא נעימים. זנחתי את כל הז’אנר אחרי יותר מדי התכווצויות לא נעימות והרגשה שלא ממש ברור לי מה מצחיק פה.

אולי גם למייקל שור, אחד הכותבים של “המשרד” האמריקני, זה לא היה ברור. הוא יצא משם והתחיל לפתח סדרה אחרת, “מחלקת גנים ונוף”.

מחלקת גנים ונוף

את “מחלקת גנים ונוף” התחלתי לראות באיחור רציני של שנים. למעשה התחלתי לראות אותה אחרי שנגמרו כבר שבע עונותיה ב-2015.

זאת היתה אמורה להיות סדרה-בת של “המשרד”. הסגנון – אותו סגנון. אין צחוקים מוקלטים, יש מצלמה אחת – למעשה הסגנון מוקומנטרי לגמרי, לפחות בעונות הראשונות, כולל קטעים של יומן וידאו למצלמה – והמוקד הוא קבוצה של עובדים. יש להם עבודה, יש ביניהם יחסים, המצבים קצת מוקצנים וצוחקים על הכול.

אבל יש לעבודה שלהם משמעות. הם עובדים כולם במחלקת גנים ונוף בעירייה של עיר אחת לא גדולה במיוחד במדינה לא זוהרת במיוחד בארה”ב. יש להם פרויקטים שהצופים מעורבים בהם כמעט כמוהם. יש להם אמונה בתפקיד ואמונה בעצמם, הם באמת רוצים להשפיע.

וגם – יש להם כוונות טובות והם אף פעם לא יגחכו מזווית הפה על מישהו שמאד מתאמץ לעשות משהו.

וזה מצחיק. את הסדרה מובילה איימי פולר, בתפקיד לסלי נופ, הבוירוקרטית עם הכי הרבה מוטיבציה, שמחת חיים ורצון לעזור שתפגשו. לצידה ראשידה ג’ונס בתפקיד האחות האכפתית, טום הנהנתן – עזיז אנסרי, כריס פראט (שהתחיל פה בתור אנדי, החבר השמנמן והבטלן והפך, בתהליך אמין למדי של שיפור-עצמי, לבחור עם עבודה, שאיפות ושרירי בטן מפוסלים שאותם השיג מתוקף תפקידו כמנהיג “שומרי הגלקסיה”) וגם אוברי פלאזה בתור אפריל, המזכירה האנטיפתית, ניק אופרמן בתור רון – “הביאו לי את כל הבייקון וביצים שיש לכם פה”- סוונסון, הליברטריאן עובד הציבור החביב ואבי כמה מהציטוטים האלמותיים של הסדרה, ובעונה השלישית – גם את אדם סקוט ואת רוב לאו.

אחרי שבע עונות סיימנו לצחוק כי העולם באמת מצחיק. אני חיפשתי לי סדרה אחרת, ואחרי כמה קומדיות שלא העלו אפילו בדל חיוך, נזכרתי שכבר מזמן אומרים לי שאני צריכה לראות את ברוקלין 99, למרות שהיא נשמעת לי כמו סדרת משטרה גנרית לגמרי. טוב, ננסה.

ברוקלין 99

מאד “מחלקת גנים ונוף” לא צחקתי ככה. חבורה של בלשים על גבול הלוזרים בתחנת המשטרה הכי מוזנחת בניו יורק, מבלים את ימיהם בלעקוץ זה את זה, ובניצוחו של קפטן הולט גם מצליחים מדי פעם לתפוס כמה פושעים. גם פה סדרת אנסמבל, גם פה אנשים מעורבים, מקצועיים ואכפתיים (מוקומנטרי דווקא לא), וגם פה – זה קורע מצחוק. פה דווקא יש לסדרה כוכב ברור – אנדי סמברג, בתפקיד ג’ייק פרלטה, הבלש הסופר-מוכשר אבל המעצבן, ילדותי ושקוע בחובות (תכונת אופי בעייתית כל כך שפשוט נעלמה בעונות המתקדמות, כנראה בגלל הקושי להתמודד איתה ולתת לו הזדמנות להשתפר). מובילים איתו מליסה פומרו בתור איימי סנטיאגו, העמיתה המוכשרת וקפוצת הישבן, אנדרה בראואר בתפקיד הקפטן החדש וחתום הפנים שביומו הראשון בתחנה מודיע לכולם שאם למישהו יש בעיה עם בעלו קווין, זאת הבעיה שלו כי הוא בעצמו כבר התמודד עם כל אפליה, בעיה ועיכוב אפשרי בהיותו שוטר שחור והומו.

לאף אחד לא היתה בעיה.

הבעיה היחידה הייתה שבעונה השלישית התחילה הסדרה, ובכן, קצת לאבד גובה, בניגוד לגנים ונוף שדווקא המריאה מעונה לעונה. אז התחלנו לחפש משהו חדש, ואחרי הרבה אכזבות, ראיתי בנטפליקס משהו שפעם המליצו לי עליו, “המקום הטוב”.

המקום הטוב

מה זה זה? קומדיית העולם הבא? כאילו, מתת בתאונה ביזארית, הלכת לגן עדן ומפה מתחילה קומדיה של טעויות? אמרתם טד דנסון שמנהל את העניינים ואת האחרי-מוות של קריסטן בל ושלל דמויות מוזרות אחרות?

אז כן. זה היה אבסורדי, מצחיק ומלא אנשים שלמרות שהם בהחלט לא הצדדים הכי חיוביים בקופסת המגנטים, בכל זאת משתדלים ממש.

שפחתכם הנאמנה, שהיא קצת איטית בקטעים האלה, התחילה לחשוד רק כשמארק אוון ג’קסון, כלומר קווין, בעלו-של ממקודם, ואדם סקוט הופיעו פתאום להופעת אורח עסיסית. מה פתאום שני אלו באים לסבך עניינים? מאיפה הביא אותם, מה הוא מכיר אותם מקודם או… אה.

ובכן, הסדרה הזאת בהחלט הלכה רחוק מכל קודמותיה. מי חשב שככה נראה העולם הבא?! מלא פרוזן יוגורט, אור שמש, בתים מעוצבים וטד דנסון! וגם מספיק חרכים כדי לתת לשטן להסתנן ומספיק פרטיות כדי לתת לדיאלוגים להשתולל. בואו, שרימפס עצומים ומעופפים, גלו לכולנו את האמת.

ואם האמת שלכם כוללת סדרה נוספת עם הרבה רצון טוב ובדיחות מוצלחות, ספרו לי, כי אני מחפשת עכשיו משהו לראות וחוץ מ”מומחה לכלום”, אותה הפיק אך לא כתב עם עזיז אנסרי, אין עוד סדרות שלו והעולם הקומי יבש.

רגע, כל מה שהוא עושה זה סדרות על אנשים לא מושלמים אבל בעלי כוונות טובות שנאבקים להם במנגנון ביורוקרטי שרירותי ומוזר (תודו שלא באמת חשבתם משהו אחר על גן עדן) והומור דק אך קורע, מלא חמלה וחיבה לדמויות?

כן. ואלה מהסדרות המצחיקות ביותר בטלוויזיה כיום.