מתוך הספר "המכולת של יפתח" היו לה כל מיני משפטים כאלה, שלכאורה, יש יאמרו לאוזן הבלתי מזוינת, היו מטופשים לגמרי, אבל במחשבה שנייה הם תמיד היו חדים ומעוררי השראה. "החיים זה לא ארומה", היא אמרה לו כשהיה מתאכזב שלא קיבל את שרצה. איזה עומק, כזה שבקלות אפשר לפספס. זוקראו-עוד

    "מה לאכול?" שאל קול באס במבטא גרוני. רק לא אותי. רק לא אותי פעם אחת, בעוונותיי, השתתפתי בפסטיבל עכו. לא בתור שחקן בהצגה המשתתפת בתחרות וגם לא כאמן תיאטרון רחוב. בסך הכול הייתי חלק מצוות מפעילים של מופע-מיצג שמשלב בובות על החומה, שחקנים מתוצרת בית ספר תיכון ידועקראו-עוד

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַבְּהִירִים כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה עַל הָרָאשִׁים וְנָתְנָה סִבָּה לְסְתֵרִינָה הַשְּׁכֵנָה לִרְטֹן מִתַּחַת לִשְׂפָמָהּ הֶעָבוֹת, וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּחַ כְּכָל שֶׁמִּתְרַבִּין הָרִטּוּנִים, מְשַׁלֵּחַ זְמוֹרוֹת אֶל אַפָּהּ הַגָּדוֹל וּמַגְּרֵהוּ לְזוֹרֵר וּלְהִתְעַטֵּשׁ, לְפַזֵּר תְּכוּלָתוֹ בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה נוֹתַר וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ. וְהִנֵּה כִּמְעַט וְעָלָהּ בְּיָדֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם לְלֹאקראו-עוד

צ'רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל הרב יניב נושא דרשה בבית הכנסת במקלט שבמרכז בית שמש: "רבותי, ברכות בבקשה. בייגלה זה מזונות. זיתים זה  העץ, גמבה, אדמה וערק שהכול". שקט. מישהו לוחש משהו באוזנו של הרב ומצביע על אחד המתפללים − צ'רלי. אצבעוקראו-עוד

"בתיה בר, אני רוצה לבשר לך שאת חייבת למפעל הפיס חמישים אלף שקלים" "שלום, מדברת אראלה ממפעל הפיס, אפשר לדבר עם בתיה בר?" אמרתי וחיכיתי על הקו. זה הנוהל, חייבים לתת לאדם בצד השני לנשום כמה נשימות ולהירגע מההלם. "כן, מדברת", ענתה הבחורה מהצד השני ונשמעה כמובן מצפה למה שישקראו-עוד

המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה "אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה". המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: "מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?" אי שם במקום רחוק (מובן שהכול יחסי − על הפרט הזה אין צורך להתעכב) גרקראו-עוד

מדי פעם עולה בי החשק לדבר-מה מתוק. זה עשוי לפרוץ בזמן שאני בבית, באמצע סופת גשם של דצמבר, וזה גם יכול להכות באמצע יום עבודה. וזה תמיד מתרחש בהפתעה גמורה. כשהייתי ילד היה מקובל לתת דברי מתיקה בתור פרס או פינוק. לא זכור לי שאי פעם היתה לי חיבה מיוחדתקראו-עוד