ארכיון תגיות: קומיקאים במכונית שותים קפה

מחשבות על “קומיקאים במכוניות שותים קפה”

המעבר של סיינפלד לנטפליקס מסמל את השינוי שעובר על כל תחום הקומדיה הטלוויזיונית

“קומיקאים במכוניות שותים קפה”. אוי, כמה השם הזה מטעה. ומה הוא אומר על טרנדים עכשוויים בקומדיה הטלוויזיונית?

באיחור ניכר, לקראת צאת העונה העשירית בנטפליקס, התיישבתי לראות את “קומיקאים במכוניות שותים קפה”, תכנית האירוח האינטרנטית של לא אחר מאשר ג’רי סיינפלד. להלן מחשבות.

ובכן, אחרי “סיינפלד” ואחרי כמה ספיישלים של סטנד אפ, לג’רי סיינפלד היה כנראה חשק לעשות משהו אחר. שלא תטעו, הוא עדיין סטנדאפיסט שלא מוותר על הופעה באולמות (ומדובר במקצוען, תצחקו אצלו – באחריות), אבל מה עם הטלויוזיה? כנראה אין לו עניין לשחזר את ההצלחה של, ובכן, “סיינפלד”, אבל… כלום?

נראה שהוא חיכה להזמנות לעשות משהו חדש. או, במשהו חדש.

המשהו החדש היה ב-2012, חדשני ממש – סדרה של סרטונים בלי מסגרת זמן קבועה (אבל תמיד ארוכים יותר מהחמש דקות המומלצות!), אפילו בלי מספר פרקים קבוע וידוע מראש ובכלל בלי הפסקות מסומנות לפרסומות. צריך רק להעלות את זה לדבר והחתרני ההוא שאפשר להעלות אליו סרטונים, נו, קראקל! ולקוות לטוב (ולכסף).

כסף?  אצל סיינפלד זאת לא היתה בעיה. משהו חדש שאף אחד לא ניסה קודם? הרפתקני לגמרי? מזל שיש לנו פרזנטור ומארח ממש, אבל ממש מפורסם. בוא, תראה לנו איך עושים את זה. קח קצת כסף, אבל לא הרבה במונחים של טלוויזיה אמריקאית. בכל זאת ניסיוני.

זה לא קרה מיד. לומר את האמת, יש כאלה שטוענים שזה כבר לא יקרה. הסדרה – הפקה רזה, זולה אבל מקצועית לעילא עם ציוד הקלטה וצילום משובח ואיכות תמונה ועריכה (וגם סטוק פוטג’ מוזר – עוד עליו בהמשך), מצטיינת, איך לומר, בתכנים הזויים, משהו שהם בעיקר סיינפלד מנפנף כך שלא באמת תראו שהוא מנפנף בשעון הסופר-יקר שלו, בסירה שלו (שאותה הוא מסווה כ”הפוגה קומית, תראו כמה זה קומי כשאני מכניס אותה למים בבגד ים קומי צבעוני!”), בחברים הסלבס שלו (“זוכר כשהלכנו פעם אחרי ההופעה ל…”) וכמובן, אם למישהו זה לא היה ברור מהכותרת, במכוניות שלו. האורחים, נו, מעניינים, אבל לא ראיתי פה פסגות קומיות שלא נכבשו עדיין. זו שיחה שהיא חצי-שיחת-חולין וחצי ראיון מאד חופשי ולא מובנה. יש בה ניסיון לתת לקומיקאי השני לגמרי את הבמה, כשסיינפלד מספק לו רק מסגרת כללית ורוח גבית. עובד? סביר כזה.

הדבר הראשון שתפס לי באמת את העין הוא המעברון של הכנת קפוצ’ינו מושקע עם ציור בקצף. ואתם יודעים למה הוא תפס לי את העין? כי סיינפלד שתה את השחור-פרקולטור הדוחה הזה שיש בדיינר אמריקאי טיפוסי. הוא לא שותה בכלל קפה סביר. המעברון המושקע והיפה הזה, שבטוח עלה כסף למישהו, לא היה קשור לסדרה. למעשה, אני חושדת שהוא צולם באחוזת סיינפלד, ומראה את מכונת הקפה המפוארת שבעליה בטח מחזיק אבל לא שותה ממנה, כי הוא מעדיף לשתות קפה בחוץ.

וככה זה ממשיך. לא ממש מתרומם אבל גם לא שוקע. ובכל זאת, מתמיד במשך תשע עונות, שבמהלכן קרה משהו שאני מתחילה לחשוד שרק סיינפלד חזה מראש.

עלייתה של נטפליקס

ומה בנטפליקס? כמויות ענק פסיכיות של חומר מקורי. וכשנטפליקס אומרת “חומר מקורי”, היא בגדול אומרת… בואו וקבלו תקציב לעשרה פרקים. תחזירו עשרה פרקים. אורך, עלילה, ערכי הפקה, שחקנים, דמויות? הכל אופציונלי. תעשו עם זה מה שנראה לכם. בדיוק מה שסיינפלד רצה אי אז לפני אה, בסך הכל, שש שנים?

מה, לפני שש שנים לכל תכנית הייתה מסגרת זמן קשוחה שאסור לחרוג ממנה? מסגרת ז’אנר קשוחה שאסור לכבוש? חופש אומנותי היה רק למעצב העוגות שהכין את העוגה למסיבת סיום העונה?

ואללה.

והנה, מהפכה שבסופה מתראיין לו בכיר כותבי הקומדיה הנוכחי של רשתות הטלויזיה, מייקל שור (לא, לא סיינפלד הפעם, זה שכתב את “ברוקלין 99” ואת “המקום הטוב” שאתם צריכים לראות), ומ-ת-נ-צ-ל על זה שהוא עומד במסגרת זמנים של 22 דקות וצריך למצוא פתרונות יצירתיים כדי לא לקלל על המסך.

כן, אנשים עכשיו צריכים להתנצל על זה שהם כותבים טלוויזיה בסטנדרטים שעד לפני חמש שנים היו מובנים מאליהם. ומי ידע את זה קודם?

נו, רק השוויצר הזה, סיינפלד. ואיפה הוא עכשיו, נחשו?

ברור, העונה העשירית כבר מופקת על ידי נטפליקס.

הלכתי להיבלע על ידי המפלצת.