ארכיון תגיות: קטעים מצחיקים מספרים

איזה קטעים, קטעים מצחיקים מספרים\ המלך צ’ינגיס הראשון


מתוך הספר המלך צ’ינגיס הראשון,  מאת יונתן ילון, הוצאת גרף

כשטוראן החל לאכול מהכופתה הוא הבין ביתר בהירות את ממדי האסון. הכופתה היתה גרועה משמעותית מזו שהכיר מבית אמו. היא היתה גוש גדול ומרוכז במיוחד של בצק שרוף, בשר לא עשוי כהלכה וחתיכות קטנות של תפוחי אדמה ובצל. הפטרוזיליה ושאר עשבי התיבול שבצבצו ממנה עוררו אצל טוראן תחושת קבס. כה דחוסה ויבשה היתה הכופתה, שגם טבילתה ברוטב לא הקלה על הבליעה. תת-המזכירה הכניס לפיו חתיכה נוספת, וכעבור כמה שניות החל להשתנק. פניו האדימו כליל, הוא בלע במאמץ רב את החתיכה תחת עיניו הבוחנות של המלך, ובהמשך מצא מפלט בחלב הגמלים. כשסיים לשתות, הניף את הכוס באוויר וסימן לנוכחים שהכול בסדר.

“אז מאיפה השליטה באנגלית?” שאל האורח הסובל את טטיאנה בניסיון נואש לשדר שהכול בסדר. “למדתי בשווייץ והלימודים היו באנגלית,” ענתה לו בידידותיות. “אני מאוד מתחברת לתרבות שלכם.” תת-המזכירה הנהן, אך ספק אם הקשיב לתשובתה. שפתיו רטטו בעווית מוזרה כשהביט בגוש המפחיד שעדיין נותר בצלחתו.

כעבור רגע קם המלך ללכת לשירותים. טוראן בחן ברחמים את תת-המזכירה, הסתכל על טטיאנה והציץ לכיוון המטבח. ברגע שהיה בטוח שהמלך והמלכה אינם בטווח ראייה, חטף את צלחתו של תת-המזכירה, לקח ממנה את הכופתה והשיב אותה לבכיר הנדהם. הוא נגס במהירות במאכל הדוחה, בולס חתיכות גדולות ובולע אותן בעזרת שלוש כוסות חלב. תת-המזכירה בר המזל הביט בו בתערובת של חמלה והוקרת תודה

***

מהכריכה: המלך צ’ינגיס הראשון הוא רומן הרפתקאות פרוע, סאטירי, שנון ונשכני, המשלב סוגיות אקטואליות בהרפתקה קומית מסחררת שלא תוכלו להניח מהיד, שכתב אחד הקולות המקוריים ביותר בספרות העברית העכשווית

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: “שלושים וחמישה במאי”

“הכי טוב שתצבעי את קו המשווה הטיפשי שלך בצבע נגד חלודה,” אמר הסוס, “ואז הוא לא יחליד כלל.”          

35

איזה קטעים. הפעם קטע מתוך ספרו של אריך קסטנר “שלושים וחמישה במאי”, הוצאת אחיאסף

 

 

הם עמדו לפני גדר עץ גבוהה שעליה שלט. ועל השלט היה כתוב:                      כאן מתחילה ארץ הבטלנים                                                                    הכניסה חינם! ילדים בחצי מחיר!

דוד רינגלהוט החליק בזהירות מעל גבו של הסוס, בחן את השלט ואת הגדר וקרא לבסוף: “משהו לא מסתדר לי פה.”                                                       “מה זאת אומרת?” אמר הסוס                                                                  “בגדר אין כל פתח,” אמר הדוד, ועכשיו הבחינו גם האחרים שהם לא רואים דלת בגדר. קונרד נעמד על גבו של נגרו קבלו, החזיק בקצה הגדר ורצה למשוך עצמו כלפי מעלה.רינגלהוט תפש ברגליו של הנער, “אתה פתי שאין שני לו בני,” הוא לחש, מה אתה חושב, שלארץ הבטלנים מגיעים בטיפוס מאומץ על הגדר? הרי מבעברה השני של הגדר חיים  האנשים העצלנים ביותר בעולם. אלה יטפסו?”

*

 

אשה אחת בודדה החזיקה מטאטא וקרצפה את רצועת הפלדה.                      “מה את עושה כאן?”                                                                              “אני מנקה את קו המשווה,” ענתה האשה.                                                  “מה? זה קו המשווה?” קרא קונרד והצביע על רצועת המתכת הבוהקת.         “ולמה את מצחצחת את הדבר הזה?” שאל הסוס.                                      “היו לנו כמה סופות מונסון במשך שלושה ימים,” האמרה המנקה,”גלים התנשאו לגובה בית בן שלוש קומות והבוקר החלה חלודה להצטבר על קו המשווה. אז עכשיו אני משפשפת את החלודה, כי אם החלודה תמשיך לכרסם את המתכת, עלול קו המשווה לקרוס ואת יתרסק לו כדור הארץ לרסיסים.”         “הכי טוב שתצבעי את קו המשווה הטיפשי שלך בצבע נגד חלודה,” אמר הסוס, “ואז הוא לא יחליד כלל.”                                                                 “הוא מוכרח קצת להחליד,” ענתה המנקה,”כי אחרת אני עלולה לאבד את מקום העבודה שלי.”

 

לרכישת הספר שלושים וחמישה במאי באתר סימניה

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: ” איך להיות אישה “

 

אמא מתכופפת אלי, כי אני יושבת על הרצפה, ומחזיקה מולי את הצלחת.
“תנשפי ותבקשי משאלה!” היא אומרת בעליצות.
“זאת לא עוגה,” אני אומרת. “זה בגט.”
“ממולא בגבינת פילדלפיה!” אומרת אמא בשמחה.

איך ל

 

איזה קטעים, הפעם שני קטעים מתוך ספרה של קטלין מוראן “איך להיות אישה”, הוצאת מטר.

 

 

להפוך לאישה נראה לי אז קצת כמו להיות מפורסמת פתאום. כי ממצב של התעלמות כללית מבורכת מצד הסביבה — מצב הקיום הבסיסי של רוב הילדים — נערה בגיל ההתבגרות הופכת פתאום להיות מרתקת בעיני אחרים, ומפגיזים אותה מכל עבר בשאלות: מה מידת החזייה שלך? כבר עשית את זה? אולי תשכבי איתי? כבר יש לך תעודת זהות? רוצה שכטה? את יוצאת עם מישהו? את לוקחת אמצעי מניעה? מה סגנון החתימה שלך? את יודעת ללכת בנעלי עקב? את מי את מעריצה? את עושה שעווה ברזילאית? איזה סוגים של פורנו את אוהבת? את רוצה להתחתן? מתי יהיו לך ילדים? את פמיניסטית? יכול להיות שפלירטטת עם האיש הזה? מה את רוצה לעשות? מי את?
וכל אלה שאלות שפשוט מגוחך לשאול ילדה בת שלוש־עשרה רק כי פתאום היא צריכה חזייה. באותה המידה יכלו לשאול את הכלבה שלי את השאלות האלה. פשוט לא היה לי מושג.
אבל — כמו חייל שמוצא את עצמו פתאום בשדה הקרב — את צריכה להתחיל להבין מה קורה, ומהר. את צריכה לעשות סיור בשטח האויב. את צריכה לתכנן. את צריכה להחליט מה המטרות שלך, ואז פשוט לזוז. כי ברגע שההורמונים נכנסים לפעולה, אין שום דרך לעצור אותם. כמו שגיליתי מהר מאוד, את פשוט קוף שלכוד בתוך חללית; מרכיב בתוך פצצת זמן. אין שום פתח יציאה. את לא יכולה פשוט לבטל את כל העסק — גם אם את ממש רוצה. החרא הזה פשוט יקרה, ולא יעזור לך שום דבר.

*

אמא מתכופפת אלי, כי אני יושבת על הרצפה, ומחזיקה מולי את הצלחת.
“תנשפי ותבקשי משאלה!” היא אומרת בעליצות.
“זאת לא עוגה,” אני אומרת. “זה בגט.”
“ממולא בגבינת פילדלפיה!” אומרת אמא בשמחה.
“זה בגט,” אני חוזרת ואומרת. “ויש רק שבעה נרות.”
“את כבר גדולה מדי לעוגות,” אומרת אמא ומכבה את הנרות בעצמה. “והנרות זה לפי נר אחד לכל שנתיים!”
“אז זה יוצא ארבע־עשרה.”
“תפסיקי להיות כזאת קטנונית!”
אני אוכלת את בגט יום ההולדת שלי. הוא טעים נורא. אני מתה על פילדלפיה. פילדלפיה זאת גבינה נהדרת! כל כך טעימה! וכל כך רכה!

באותו ערב — במיטה שאני ישנה בה עם אחותי בת השלוש פְּריני — אני כותבת ביומן.
“היום אני בת 13!!!” אני כותבת. “אכלתי דייסה בבוקר, נקניקייה וצ’יפס לארוחת צהריים ובגט בערב. קיבלתי 20 פאונד בסך הכול. 4 כרטיסי ברכה ו־2 מכתבים. מחר אני אקבל בספרייה כרטיס השאלה ירוק (של נוער)!!!!! השכן שאל אם אנחנו רוצים את הכיסאות שהוא זורק. אמרנו כן!!!!”
אני בוהה למשך דקה במה שכתבתי. אני אמורה לכתוב הכול, אני חושבת. אני לא יכולה לדלג על החלקים הפחות מוצלחים.
“כמה בנים צעקו עלי דברים מגילים [כך] בגינה,” אני כותבת, לאט. “זה קרה כי הבולבולים שלהם גדלים.”

 

לרכישת הספר איך להיות אישה באתר אינדיבוק

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: “ראינו לילה”

“אבל אתה עוד תקרר לעצמך הכול!”
“מה אקרר, אמא? אני לא אישה, אין לי חצוצרות.”“אל תעמיד פני טיפש סבקה. כל הגברים לובשים בחורף גטקס. אבא שלך לבש גטקס.”

 ראינו

איזה קטעים, הפעם קטע מתוך ספרה של אליס ביאלסקי “ראינו לילה”, הוצאת אפיק.

 

“זו צרה צרורה שסבקה לא לובש גטקס! ” סבתא סופה ממררת בבכי וטורקת את שפופרת הטלפון.                                                                               הסצנה הזאת חזרה על עצמה חדשות לבקרים. בערבים צלצלה סופה  לביתנו והקריאה את תחזית מזג האוויר למחר, ואם החזאים צפו מזג אוויר קר, היא הנחתה את אבי בכל תוקף ללבוש גטקס פן יתקרר.

“אני לא נוהג ללבוש גטקס אמא, את יודעת את זה!”

“אבל אתה עוד תקרר לעצמך הכול!”

“מה אקרר, אמא? אני לא אישה, אין לי חצוצרות.”

“אל תעמיד פני טיפש סבקה. כל הגברים לובשים בחורף גטקס. אבא שלך לבש גטקס.”

“אמא אנחנו מדברים על זה כבר בפעם האלף. אני לא לבשתי, לא לובש ולעולם לא אלבש גטקס!”

“אבל הרי לבשת פעם, כשהיית קטן.”

“כשהייתי קטן את הכרחת אותי לחבוש כובע של בנות!” צורח אבא אל תוך השפופרת.

“זה לא היה כובע של בנות! זה היה כובע של בנים!” עונה סופה, גם היא בצעקה.

“הוא היה של בנות! היה לו פונפון! ומילא, היית אומרת  ‘בני, אין לנו כסף לקנות לך כובע חדש. זה הכובע שיש לנו ואף על פי שהוא מיועד לבנות, אני מאוד מבקשת ממך לחבוש אותו כי קר ובלי כובע אתה תתקרר.’ הייתי מבין. אבל את שיקרת לי, שיקרת, אמרת שזה כובע של בנים.”

“כי זה היה כובע של בנים! ומה פתאום אתה אומר שלא היה לנו כסף? תמיד היה לנו כסף… מעולם לא שיקרתי לך…”

“של בנות, של בנות, של בנות! תמיד שיקרת לי!”

“סבקה, מה אתה מדבר?! סבקה?!”

בשלב הזה אמא מתערבת בשיחה. היא לוקחת את השפופרת מידיו של אבא.

“סופיה איסקובנה, יקירה, תרגעי. מה כבר קרה? על מה אתם מתווכחים? איך שוב צף ועלה הכובע האומלל הזה?”

 

לרכישת הספר ראינו לילה באתר אינדיבוק

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: “מצופים”

לזרוק אותו לאן?” 

“אני יודעת? לעזאזל…”

“איפה זה בדיוק?”

“בהמשך הרחוב, פנייה ראשונה שמאלה”…

מצופיםםם

איזה קטעים, הפעם קטע מתוך ספרו של נועם נגרי “מצופים”, הוצאת גוונים. 

 

מתוך הסיפור גיאומטריה בסיסית:

“סליחה?”

“כן.”

“אפשר לזיין לך את הצורה?”

“למה את מתכוונת בדיוק?”

“מה זאת אומרת, למה אני מתכוונת? אני רוצה לזיין לך את הצורה,כאן ועכשיו. על המקום.”

“מה… בלי להכיר קצת לפני כן?”


“את מי?”

“את הצורה.”

“תראה, אני לא כל כך מבינה על מה אתה מדבר, פשוט חברה שלי אמרה שאני צריכה לזיין לגבר הראשון שאני פוגשת את הצורה, כדי להתגבר על האקס שלי.לא משנה איך הוא נראה או מה הוא עושה בחיים. העיקר לזיין לו את הצורה ולזרוק אותו אחר כך.”

“לזרוק אותו לאן?” 

“אני יודעת? לעזאזל…”

“איפה זה בדיוק?”

“בהמשך הרחוב, פנייה ראשונה שמאלה… תגיד, זה באמת מה שמעניין אותך עכשיו? אני אומרת לך שאני רוצה לדפוק לך את הצורה על המקום, וכל מה שאכפת לך זה איפה אני אזרוק אותך?”

“כן, כי לפני רגע פגשתי עוד בחורה שגם רצתה לזיין לי את הצורה, ואחר כך לזרוק אותה לכל הרוחות אבל לא הסכמתי.”

“למה לא?”

“גם כי לכל הרוחות נשמע לי יותר מדי רחוק, וגם כי לא התאימה לי הצורה.”

“איזו צורה?”

“את הצורה שהיא רצתה לזיין לי.”

“איזו צורה היא רצתה לזיין לך?”

“את המשושה.”

“מה רע במשושה?”

“זה יותר מדי מורכב. צריך לעבור על הרבה צלעות… למה, איזו צורה את חשבת לזיין לי?” 

 

לרכישת הספר מצופים

 

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: “משוגע על חיות”

“בני משפחתי היו לכודים במקומם. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לקום בזריזות מכיסא-נוח, אפילו ברגעי משבר.”

 

איזה קטעים, הפעם שני קטעים מספרו של גארלד דארל, “משוגע על חיות”, הוצאת מעריב.

משוגע על חיות

 

 

קטע ראשון: דארל והיחמור הורטנז:

ימ

 

זה היה אחד מאותם ימים נדירים המופיעים לעיתים בקיץ האנגלי, שבהם השמש ממש זורחת. אמא נסחפה בהתלהבותה לנוכח התופעה הזאת והחליטה להגיש את התה על המדשאה. כשחזרנו, הורטנז ואני, מהטיול שלנו במגרש הגולף התגלו לעינינו בני המשפחה, יושבים בכיסאות נוח סביב עגלת תה, שעליה כלים להכנת תה, כריכים, עוגת שזיפים וקערות גדולות של פטל ושמנת.  כשעקפתי את צד הבית ומצאתי את משפחתי ערוכה כך, הופתעתי מאוד. וכך גם קרה להורטנז, שקלט את התמונה השלווה במבט אחד. הוא החליט שבינו לבין ביטחון המוסך חוצץ אויב מסוכן למראה בעל ארבעה גלגלים-עגלת התה. היה רק דבר אחד שיכל לעשות. הוא פלט פעייה צורמת בתור קריאת מלחמה, הרכין את ראשו והסתער, ובשעת מעשה תלש את הרצועה מבין אצבעותיי. הוא פגע בעגלה במרכזה, נעץ את קרניו והמטיר כלי תה לכל עבר.

בני משפחתי היו לכודים במקומם. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לקום בזריזות מכיסא-נוח, אפילו ברגעי משבר. התוצאה היתה שאמא נכוותה בתה רותח, אחותי כוסתה בנתזים של כריכי מלפפון, לארי ולזלי קיבלו את הפטל והשמנת בחלקים שווים.

 

 

קטע שני: דארל ובילי

בתקופה שניסיתי לקנות שליטה בשפת הטיגריסים פגשתי לראשונה את בילי. הלכתי לנעול את האריות ובדרכי בחזרה תרגלתי את רחרוחי הטיגריסים שלי. עקפתי פינה כשאני פולט רחרוח אדיר באמת וכמעט נתקלתי בצעיר גבוה וגמלוני. היו לו עיניים כחולות עגולות, בלורית של שיער אדום ואף סולד, ושפתו העליונה וסנטרו היו מכוסים פלומה דקה וצהובה כחלמון.

“שלום,” אמר וחייך אלי בהתרפסות, “אתה הבחור החדש.”

“כן,” אמרתי. “מי אתה?”

הוא נופף בזרועותיו כטחנת-רוח וצחקק.

“אני בילי,” אמר לי. “תקרא לי בילי. כולם קוראים לי בילי.”

“באיזה אגף אתה עובד?” שאלתי מאחר שלא ראיתיו לפני כן.

“אה, בכל מקום,” אמר בילי, ונתן בי מבט מלוכסן וערמומי, “בכל מקום.”

עמדנו רגע בשתיקה ובילי בחן אותי בהתעניינות של חוקר טבע שנתקל במין חדש.

“היא קשה מאוד ההצטננות שלך,” אמר פתאום.

“אני לא מצונן,” אמרתי בהפתעה.

“אתה כן מצונן,” אמר בילי בנימה מאשימה, “שמעתי אותך מתעטש לכל אורך השביל.”

“לא התעטשתי. רחרחתי.”

“טוב, זה נשמע כמו עיטוש,” אמר בילי בטרוניה.

“זה לא היה עיטוש. זה היה רחרוח. התאמנתי ברחרוחים של טיגריסים.”

בילי בהה בי בעיניים עגולות.

“התאמנת במה?”

 

משוגע על חיות לרכישה באתר סיפור חוזר

 

 

 

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: “אלוהים יודע”

“יהודים אנו ולא יוונים. אמור לנו שמבול חדש מתקרב, ומיד נלמד לחיות מתחת למים.”

 

איזה קטעים, הפעם שני קטעים מספרו של ג’וזף הלר, “אלוהים יודע”, הוצאת עם עובד.

אלוהים

 

שמואל בא לדוד עם נבואה:

 

“אל תשאל שאלות טיפשיות,” השיב שמואל. “רצונך שאומר לך את העתיד לקרות אותך או לא?”

“אני נשבע שלא אקשיב לך.”

“לא טעיתי מעולם.”

“את אוזני אסתום בצמר-גפן. לא אשמע מילה. אתה אמרת לשאול שייהרג בגלבוע ,לא? ושיהונתן ושני בניו האחרים יהרגו שם עמו, ושבני ישראל יוכו ויעזבו את הערים וינוסו.”

שמואל פלט צחקוק חנוק, “כל זה התגשם, לא?”

“בדיוק משום כך אני מסרב להקשיב לך. מדוע יצא למלחמה לאחר ששמע את דבריך? מדוע לא ארב להם בגבעות ולא זינב בהם משם? אנו מצטיינים במשימות גרילה. מן-הסתם היה לו רצון למות.”

“זה היה גורלו דוד.”

“אלה שטויות במיץ שמואל,” אמרתי לו, “יהודים אנו ולא יוונים. אמור לנו שמבול חדש מתקרב, ומיד נלמד לחיות מתחת למים. האופי הוא הגורל.”

 

***

דוד נפטר ממיכל בת שאול:

 

“נראה לי שאני הולכת.”

“יפה,” אמרתי.

“באת לבקש את ברכתי?”

“אל תהיי פתיה.”

“אתה בטח שמח.”

“מעולם לא שימחתיני יותר מזה.”

“כשסבלתי מטחורים?”

“גם זה היה נחמד.”

 

 

 

אלוהים יודע לרכישה באתר עם עובד

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: “יומנים מאתמול”

“רק לאחר שהכרתי את פועלו של בן-גוריון התחוור לי, לפליאתי, שאמא אינה יחידה בדורה. לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם.”

 

איזה קטעים, הפעם שני קטעים מספרו של שבתי טבת  “יומנים מאתמול” הוצאת כנרת זמורה ביתן.

יומני

השיעור לפסנתר

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת -לפחות בשנותיה הראשונות כאן-שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר.

נשלחתי לגב’ מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.

 

מדעים מדויקים 

רק לאחר שהכרתי את פועלו של בן-גוריון התחוור לי, לפליאתי, שאמא אינה יחידה בדורה. לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם. אמנם, אצלו נגלה הדבר תוך עיסוקו בענייני המדינה, ואילו אצלה רק בענייני משפחה. אף-על-פי-כן, היתה זהות מהותית בגישותיהם. כך, למשל, בן-גוריון לא הודה מעולם שאכן נסע לצרפת ערב מבצע קדש, ואמא לא הכירה עד היום בעובדה שהיו עכברים בבית.

 

יומנים מאתמול לרכישה באתר של כנרת זמורה ביתן

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: “רשימותיו האחרונות של תומס פ’ למען הכלל”

 

“מזג האוויר היה כה חמים עד שחשבתי להחליף לתחתונים קצרים, אבל כשעמדתי לחפש אותם נזכרתי שזרקתי אותם שנה קודם לכן בהתקף של מרה שחורה. אבל הרעיון של תחתונים קצרים לא הרפה ממני, לכן גזרתי את הזוג שלבשתי.”

 

איזה קטעים, הפעם קטע מספרו של של אסקילדסן, “רשימותיו  האחרונות של תומס פ’ למען הכלל”, הוצאת סמטאות

רשימה

מתוך הסיפור שח:

העולם כבר לא מה שהיה. עכשיו, למשל, לוקח יותר זמן לחיות. אני בן הרבה למעלה משמונים, זה מעט מדי. אני בריא מדי,אפילו שכבר אין לי סיבה מיוחדת להיות בריא. אבל החיים מסרבים להרפות ממני. מי שאין לו בשביל מה לחיות, גם אין לו בשביל מה למות. אולי זאת הסיבה.

יום אחד, מזמן, לפני שהרגליים שלי נחלשו מדי, הלכתי לבקר את אחי. לא ראיתי אותו למעלה משלוש שנים, אבל הוא עדיין גר במקום שבו פגשתי אותו לאחרונה. “אתה חי,” אמר, אפילו שהיה מבוגר ממני. הבאתי איתי כריך והוא נתן לי כוס מים. “החיים קשים,” אמר, “זה בלתי נסבל.” אכלתי ולא עניתי. לא באתי כדי להתפלמס. גמרתי את הכריך ושתיתי את המים. הוא ישב ובהה בנקודה מעל ראשי, לו קמתי ממקומי והוא לא היה מסיט את מבטו, היה מביט בי ישירות. אבל הוא בוודאי לא היה מסיט אותו. לא היה לו נוח בחברתי, או ליתר דיוק, לא היה לו נוח עם עצמו בחברתי. אני חושב שמשהו העיק על מצפונו, על כל פנים מצפונו לא היה שקט. הוא כתב כעשרים רומנים עבי כרס, ואני רק בודדים, והם דקים. הוא נחשב לכותב די טוב, אבל אשמאי לא קטן. הוא כותב הרבה על אהבה, בעיקר אהבה גופנית, מאיפה זה בא לו.

הוא המשיך לבהות ככה מעל ראשי, הוא וודאי חשב שהוא יכול להרשות לעצמו לבהות כך, עם עשרים רומנים לריפוד הישבן המנופח שלו…

 

מתוך הסיפור אלוהים אדירים:

קיץ אחד, ביום שבו לא ירד גשם, התחשק לי להתנועע קצת, לפחות לעשות טיול סביב הבניין. המחשבה עוררה אותי לחיים, מצב רוחי היה טוב מכפי שהיה זה זמן רב. מזג האוויר היה כה חמים עד שחשבתי להחליף לתחתונים קצרים, אבל כשעמדתי לחפש אותם נזכרתי שזרקתי אותם שנה קודם לכן בהתקף של מרה שחורה. אבל הרעיון של תחתונים קצרים לא הרפה ממני, לכן גזרתי את הזוג שלבשתי. אתה אף פעם לא זקן מכדי לאבד תקווה.

מוזר היה לצאת אחרי זמן כה רב, אם כי, כמובן, ידעתי בדיוק איפה אני. על זה אני אכתוב, חשבתי, ופתאום הרגשתי שאני מקבל זקפה באמצע המדרכה, אבל זה לא היה נורא בכלל כי היו לי כיסי מכנסיים עמוקים ומרווחים.

 

רשימותיו האחרונות של תומס פ’ למען הכלל לרכישה באתר סימניה

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: “יש רופא במטוס?”

” ‘משחת הפֶּניסטיל נשארה במזוודה, ולילד יש אלרגיה חזקה בבולבול שלו,’הכריזה האם.”

 

איזה קטעים, הפעם קטע מספרו של דוקטור אבינעם שירן, “יש רופא במטוס”? הוצאת עולם חדש.

הוצאת

לפתע נשמעה קריאה במערכת הכריזה שבמטוס: “האם יש רופא על המטוס? במקרה שכן, הוא מתבקש להגיע לזנב המטוס.” הבטתי סביבי. שאר הנוסעים, וביניהם אשתי, ישנו כולם שנת ישרים, או לפחות טרחו לעורר רושם כזה. העפתי מבט בצג שבגב המושב שלפני, שהראה באותו רגע את מסלול הטיסה. טסנו מעל שווייץ. נאנחתי. התרתי את אבזם החגורה, שאני מקפיד תמיד להדק בהתאם להמלצות הצוות, וטיפסתי מעל אשתי, משתדל לא להעירה. צעדתי לירכתי המטוס. במטבחון הצר זיהיתי את הדיילת מהבלאדי מרי. כעת, כשעמדנו זה מול זו, יכולתי לראות שהיא נמוכה למדי, בסביבות 1.55 מטר. זיהיתי גם עודף משקל קל ביותר, והערכתי שמדד מסת הגוף שלה הוא 26. למען האמת היא מצאה חן בעיני. יעל היה השם על השלט הקטן. בשנות השלושים המוקדמות, הנחתי. שׂ ערה, הצבוע לבלונד, היה אסוף בקוקו קטן על קודקודה. פניה היו מאופרות קלות והיא נראתה לי עייפה. תמהתי מה היא עושה בין הטיסות, ומדוע היא לא מנצלת את זמנה הפנוי למנוחה. לבסוף הסטתי את מבטי לדמות השנייה במטבחון. הייתה זו אשה בשנות העשרים המאוחרות לחייה. חולצתה המכופתרת הייתה מוכתמת, וקווצת שיער ערמוני שהשתחררה מהסיכה שלראשה הסתירה חלק מפניה. היא עוררה בי רתיעה מיידית. היה לי רושם שהיא שייכת לסוג האנשים שרגילים להשיג את מבוקשם בכל תנאי. אפשר היה לחוש בתוקפנות שלה גם בלי להחליף איתה אפילו מילה אחת. כעת הפניתי את תשומת ליבי לפעוט שנשאה בזרועותיה. בן שנתיים בערך, מיוזע כולו, שׂערו הבהיר סתור, לבוש בחולצת פסים קצרה ולגופו חיתול. ידו הימנית הייתה נעוצה עמוק במפשעתו. “משחת הפֶּניסטיל נשארה במזוודה, ולילד יש אלרגיה חזקה בבולבול שלו,” הכריזה האם. העפתי מבט ביעל. היא הקפידה לשמור על ארשת פנים מקצועית. החזרתי את מבטי לאם. היא הייתה רצינית לגמרי. שוב הפניתי מבט לדיילת. “נראה לי שאין צורך בנחיתת חירום בז’נבה,” אמרתי.

יש רופא במטוס? לרכישה באינדיבוק במודפס

יש רופא במטוס?  לרכישה בעברית בדיגיטלי

בקרוב בחנויות הספרים