ארכיון תגיות: ריצ’רד פריור

האינטרנט ודור חדש של מעריצים שרופים עזר ליצור את גל הסטנדאפ החדש

 

 

הדור החדש של הסטנדאפיסטים בארצות הברית. לאן הוא עוד יגיע?\ ג’סי דיוויד פוקס

“מה קורה, אנשים בחנות לאביזרי מין?”, שואג חניבעל בורס לתוך מיקרופון צעקני בשעה תשע וחצי בערב יום שלישי אחד בלוס אנג’לס. הוא עומד לפני קיר מלא תחתונים נטולי מפשעה בחנות לצעצועי מין בווסט הוליווד. הקהל שלו עושה כרגע מאמצים ניכרים להתעלם מהפרסומת לוויברטורים לנקודת הג’י שמשודרת לימינו של בורס ולהתרכז במופע שלו.
החנות לאביזרי מין הייתה המקום השני בתוך שעתיים שבו הופיע בורס. לפני כן הופיע בליין סטנד אפ שבועי ששייך ל-UCB קומדי (“הבריגדה האזרחית”, Upright Citizens Brigade) בשדרות פרנקלין. הוא הופיע שם עם אותן בדיחות רוסט והאולם היה מלא. הוא מופיע יותר מפעם אחת ביום שלישי בלוס אנג’לס, כי זה היום והמקום הכי טובים לסטנד אפ בכל ארה”ב. תכננתי לראות ארבעה מופעים באותו ערב, ויכולתי בקלות לראות ארבעה נוספים, כולם מוצלחים.
ואחרי שהסתיימו שתי ההופעות שלו, הלכו בורס והמוני קומיקאים לקומדי סטור כדי לצפות ב”קרב הרוסט” (The Roast Battle) – שני קומיקאים עומדים זה מול זה ומחליפים עלבונות. בחדר, חוץ מבורס, נמצאים גם ג’ף רוס, סטנדאפיסט ותיק והמבוגר האחראי במופע הזה, ג’רוד קרמייקל, סטנדאפיסט צעיר שכבר הספיק להקליט ספיישל שביים ספייק לי, דייב שאפל, המעשן סיגריה וצוחק בקול רם מכל בדיחה, וקהל מלא – מלא עד כדי כך שחלק ממנו נשפך למסדרון. מפה מגיע גל הסטנדאפ הנוכחי.
עכשיו הזמן להיות סטנדאפיסט: פירמידת הכישרונות רחבה, גבוהה ומגוונת יותר משהייתה אי פעם. דור חדש של מעריצים נלהבים תומכים במופעים ניסיוניים ויש המון דרכים להשמיע קול – ברשת, בטלוויזיה, בפודקאסטים ובהופעות – וגם להתפרנס. זהו שיא שלא זכור כמוהו מאז הגל הראשון ב-1979-1995. הגל הזה התחיל עם תופעת “סאטרדיי נייט לייב”, שבעקבותיה הפכו ג’ורג’ קרלין, ריצ’רד פריור וסטיב מרטין לפופולריים. מאות מועדוני סטנדאפ נפתחו והמוני סטנדאפיסטים גרועים מזן ה”שמתם לב?” קיבלו מלא כסף כדי למלא את אינספור הבמות. אחר כך, בעקבות ההצלחה העצומה של “סיינפלד”, “שפץ ביתך” ו”רוזאן”, המוני קומיקאים מהגל הזה קיבלו תכניות טלוויזיה משל עצמם, ורובן נכשלו.
ואז, כשמועדונים החלו להיסגר ותכניות להתבטל, החלה לצוץ האלטרנטיבה: סטנדאפיסטים שמדברים על חייהם האישיים כמו ג’נין גרופאלו ומארק מרון התחילו להכניס את הסטנדאפ למקומות חדשים. הגל הזה הגיע לשיא ב-2009, עם “WTF” של מארק מרון, הספיישל הראשון של עזיז אנסארי, “מחלקת גנים ונוף” ו”קומיוניטי”. אז גם הפכה UCB קומדי למאגר הכישרונות עבור סאטרדיי נייט לייב ועבור כל סיטקום בטלוויזיה.
יותר אנשים עושים סטנדאפ ויותר אנשים נהנים מסטנדאפ. הודות לרשת לסטדנאפיססטים יש אמצעים עצומים להגיע לקהל, והקהל נלהב מתמיד.
“יש המון דרכים לבלוט כסנטדאפיסט – הולו, נטפליקס, יוטיוב, אפילו באמזון יש תכניות”, אמר בורס. “אתה יכול להיבנות דרך האינטרנט – אנשים קיבלו תכניות אחרי שהפודקאסט שלהם הצליח”. וגם מי שלא מגיע לטלוויזיה יכול להתפרנס.
לפני שלושים שנה סטנדאפיסטים נלחמו על כמה פרוסות גדולות של עוגה קטנה. בשנות התשעים היו כמה כוכבים שהתעשרו, אבל אחרים רבים נשארו בלי פרנסה כשמועדונים נסגרו. עכשיו העוגה גדולה יותר, ויש יותר פרוסות.
אדם זקס, נשיא חברת “מידרול” שמוכרת פרסומות בפודקאסטים, אומר ש”הרבה מופיעים יכולים להתפרנס היום רק מהפודקאסטים שלהם”. זקס אומר שפודקאסט עם 40,000 הורדות לפרק יכול להרוויח $75,000 לשנה, ושלושה או ארבעה מהפודקאסטים שלו יעברו השנה את המיליון. קומיקאים כמו ביל בר, מארק מרון, סקוט אוקרמן ופיט הולמס – כולם ותיקים בסצנה – הפכו את הפודקאסטים שלהם לספיישלים בטלוויזיה או תרגמו אותם ליותר כסף בהופעות.

הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”

“כמעט כל מי שנכנס אתי לתחום עובד בו כרגע”, אומרת קריסטן שאל. “בטלוויזיה זה תור הזהב. יש איזה 2,000 ערוצים, רק תבחר”. ובמקום סיטקומים קלאסיים, יותר סטנדאפיסים מקבלים תכניות אישיות ומשחקים עם הפורמט. גם ברשתות הגדולות התכניות הפכו מסיטקומים קלסיים לדברים טיפה יותר מוזרים, לדוגמה “האיש האחרון על כדור הארץ” הנפלאה והמוזרה של פוקס. ייתכן כי רוב התכניות ברשתות כבר לא מקבלות רייטינג גבוה בהרבה מזה של תכניות כבלים והן מבינות שעדיף להן לייצר תוכן איכותי, כמו בכבלים. הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”, תכנית שבה תהיה להם עצמאות מוחלטת. כך נוצרו “ברוד סיטי”, “בתוך איימי שומר” ורבות אחרות. אף אחד מהיוצרים לא התעשר מהן, אבל כולם מתפרנסים מהאמנות שלהם.
וזה שונה מאד מהגל הראשון, שבו קומיקאים נאלצו לחרוש את ארה”ב עם אותו סט של 45 דקות, והמקומות שבהם הופיע היו מועדונים חינמיים שאת הכסף הרוויחו מהבר. המועדונים האלה התאימו לדור הבייבי-בום שיצא אז לדייטים. בקולנוע אסור לדבר ובדיסקו רועש מדי – במועדון סטנדאפ אפשר לדבר וגם לראות איך הדייט מתנהג וממה הוא צוחק (או נגעל).

קומדיה חשובה לדור הזה כמו מוזיקה לדורות הקודמים

החובבים של היום מתייחסים לסטנדאפ אחרת. צחוקים הם כבר לא סתם רעש רקע. “דור המילניום מעורב יותר רגשית בקומדיה”, אומרת שאנון קוק, ראש מחלקת המחקר בקומדי סנטרל.
בקומדי סנטרל טוענים בסקר שלהם מ-2012 שדור המילניום הוא הראשון שרואה בקומדיה חלק חשוב בהגדרה העצמית שלו. קוק טוענת ש”קומדיה חשובה לדור הזה כמו שמוזיקה היתה חשובה לדורות הקודמים”. היא מספרת שהחובבים מהדור הזה מכירים את ההיסטוריה של הקומדיה, את ההבדלים בין הז’אנרים השונים, והם מעורבים ומשתתפים.
ביום רביעי ראיתי את החובבים האלה בפעולה ב”The Meltdown”, המופע הכי טוב בעיר. הוא עולה ב-“נרדמלט” (NerdMelt), אולם מאחורי מוזיאון החננות בווסט הוליווד. את המופע מפיקה אמילי גורדון וכתבו אותו ג’ונה ריי וקומאל ננג’יאני (בעלה של גורדון וכוכב הסדרה “עמק הסיליקון”). המופע רץ כבר חמש שנים ולאחרונה הפך לתכנית בערוץ קומדי סנטרל. השורות הראשונות, כמו תמיד, היו מלאות חובבים. אלה אנשים שבאים שוב ושוב, חבורה קבועה של אנשים שהגיעו ממש מההתחלה, ולאט לאט התחלו להתיידד וגם לחפש מקום קרוב יותר ויותר לבמה. רובם אמנים וסנדאפיסטים בעצמם, והם מייצרים למופע דינמיקה מופלאה ומצחיקה.
והקהל הנלהב הזה מגיע עכשיו להופעות בכל המדינה. והוא שינה את הקומדיה:
1. היא יותר מטא
הקהל מתוחכם יותר, ומבין מה כרוך בהכנת החומר שמוגש לו. המופיעים כוללים יותר בדיחות על תהליך הכנת החומר, כמו “לפני שבוע – כלומר שבוע לפני שכתבתי את הקטע הזה…”.

2. ההפרדה בין סטנדאפיסט והקהל שלו כבר לא כל כך ברורה

התיאטרון של “UCB קומדי” עשה המון למען הגל הזה. הוא העלה מופעים, הפך אימפרוביזציה לפופולרית, ובעיקרון היה לחממה להמוני סטנדאפיסטים מצליחים. אבל תרומתו הגדולה ביותר היא כנראה שינוי היחסים בין המופיע והקהל. קווין היינז, ממרכז ההכשרות של UCB בניו יורק, מספר שבשנה שעברה למדו במרכז שלו 11,918 איש. וב-UCB, כולם מופיעים, כולם צופים בכולם, וכולם עובדים ביחד כדי לייצר את הקטעים הטובים ביותר.

3. הסטנדאפ הפך ליותר שיחה ופחות פאנצ’ים
הקהל מצפה שהסטנדאפיסטים ידברו איתו, לא מעליו. ננג’יאני אומר: “הסטנדאפ השתנה. לאנשים כבר לא אכפת לשבת ולשמוע פודקאסט במשך שעה וחצי שלא הכל בו פאנצ’ים-פאנצ’ים-פאנ’צים. וזה תקף גם למופעים – אני כבר משתדל להחביא קצת את הפאנצ’ים כדי לא להיראות מנותק מהקהל”.

4. קומדיה ניסיונית יותר

קירסטן שאל הרגה את הקהל במלטדאון עם קומדית נונסנס על אמילי דיקנסון. היא החביאה “שירים” באולם וביקשה מהקהל לקרוא אותם – שיר אחד הוא רשימת מכולת, אחר שהוא זית בעטיפת נייר (היא ביקשה מהמשתתף שלקח אותו להקריא את השיר ע”י כך שיאכל את הזית). הקהל פשוט התמוטט מצחוק.

הקהל ב-2015 מוכן לרדת עם הקומיקאי למחילת הארנב של הקומדיה הניסיונית. זו אמנם קיימת כבר משנות השבעים (סטיב מרטין, אנדי קאופמן ועוד), אבל רק עכשיו נכנסה למיינסטרים. צפו למשל בסט המבריק של רורי סקובל. סקובל נוטש את החומר שכתב, מעודד את הקהל למחוא כפיים לאורך כל עשר הדקות של המופע (מוזר במיוחד, אם תביאו בחשבון שהמופע מצולם לטלוויזיה), ופשוט מדבר עם הקהל, מציע פרשנות למתרחב באולם ומעודד את הקהל. הוא אפילו קצת מופתע מהתשואות שקיבל.

 

אז מה קורה עכשיו?

 

הדור הבא כבר מתחיל לצוץ. בניו יורק, בוייליאמסבורג, רץ המופע Holy Fuck Comedy Hour, מופע רעשני ומבולגן במיוחד שבו מעודדים המופיעים את הקהל להפריע להם, וכל אחד מהם צועק לקודם את האות לסיום הקטע שלו. הם האלטרנטיבה לאלטרנטיבה של UCB. השבוע הופיעה שם קלייר מולייני, כותבת לסאטרדיי נייט לייב, שביצעה קטע מטורף ביותר, עמוס ברפרורים לקטעים ולביטויים ידועים של התכנית. זה היה יותר ממטא – זה היה ממש פוסטמודרניסטי. הקהל צחק. גם היא צחקה.

מקור

תרגום ועיבוד: טל ניר קסטל

היונתנס – ראיון ר-ציני

ֻהאם אפשר לסיים מילה בעברית בסיומת אנגלית? היונתנס טוענים שכן

היונתנס, קומדיה

כמה חברים בצמד קומי צריך בשביל להחליף נורה? שניים – אחד שיחליף את הנורה והשני שיהיה הסטרייט מן. הצמד יונתן גרופר ויונתן אבינועם הבינו את העיקרון והחליטו לוותר על הסטרייט מן. ביחד הם מריצים להקת בנים מצליחה, הופיעו בתוכנית המערכונים חוסכת התקציב מצב כפית ומנהלים זוגיות מתוקשרת וחשוכת ילדים. תפסנו אותם ברגע של הפוגה ממירוץ התהילה ושפכנו עליהם קצת מים קרים.

מתי גיליתם שאתם מצחיקים?

אבינועם: אני עוד מגיל קטנטן חיקיתי מורות והמצאתי מערכונים קיצוניים, עבדתי על הרדיו, בכל מסגרת שהייתי תמיד חיפשתי להיות בולט בשנינות ולהצחיק, אולי זה חסך בתשומת לב בילדות או שאולי זה גנים שנולדים איתם – הרצון לעשות שטויות ולצחוק על הכל.

גרופר: שאלה קשה, אני אגיד לך מה אני כן זוכר: את היום בו הבנתי שאני ילד קצת מוזר (אם לומר זאת בעדינות). בכיתה ג’, במסגרת שיעור חיבור הטילו עלינו לחבר שיר על יום העצמאות. לא מצאתי חרוז ל”עצמאות” , אז כתבתי “יום העצמאות – שאני אמות”, מיותר לציין שההורים שלי כבר זומנו למחרת לבירור אצל היועצת ולא הבנתי מה רע בחרוז הזה. במבט לאחור הייתי יכול להיות הזמר הטורקי הלא טורקי הראשון, חבל.

 

אתם עושים פארודיה על להקות בנים. מי לדעתכם להקת הבנים הכי מצחיקה?

אבינועם: היי פייב.

גרופר: אתניקס.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

אבינועם: אחד העם 1, החמישיה הקאמרית, דומינו גרוס ופלטפוס, סיינפלד – תבחר את הקומיקאים משם בכיף.

גרופר: צ’רלי צ’פלין, באסטר קיטון, ג’רי לואיס, דני קיי, ביל קוסבי, ג’ים קארי,
The umbilical brothers, ג’ורג’ קארלין,  רובין וויליאמס, פבלו פרנסיסקו, ריצ’רד פריור, מיטש הדברג, אדי מרפי, מייק מאיירס, סטיב קארל, הגשש החיוור ושייקה אופיר.

לאחרונה עבדתם על קליפ עם הראפר לוקץ’. איך לדעתכם היה נראה עולם הראפ והקומדיה בלעדיו?

אבינועם: לוקץ’ הוא קודם כל בן אדם, אחרי זה הוא יוצר שנון ומבריק שחי את היצירה בכל רמ”ח איבריו וזה מאוד מרשים ומעורר השראה לעבוד עם אדם שכזה.

גרופר: בלי לוקץ’ העולם היה עצוב יותר זה בטוח,  לוקץ’ באמת לקח את הז’אנר שהכי מתמקד בלשדר כוחניות והפך אותו 180 מעלות (סופר באצבעות) כן – 180. עזבו שכאמן הבנאדם לא מפסיק ליצור, בעבודה איתו הבנתי כמה הוא אדם נדיר.

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

אבינועם: אני חושב שבכל תקופה ובכל זמן יש קומיקאים מוכשרים יותר ופחות ויש כאלה שלא מצליחים להצחיק זבוב אבל מצליחים בתחום ובתעשייה בכל זאת. יש כאלה עם כישרון נדיר שלא הרבה שומעים או יודעים עליהם. אני חושב שיש רבים מוכשרים, והכי חשוב שמי שמחזיק בידו את הכוח לעזור לאנשים המוכשרים באמת – שישתמש בו בחוכמה. העולם זקוק לצחוק ודברים חדשים מרעננים ומשובחים. עדיף למחזר פלסטיק מאשר בדיחות – או קריירות בהרבה מהמקרים שיש היום על המסך. לפעמים אני יושב מול המסך ורואה פרק בסדרה כושלת רק כדי להבין שאיזה מזל שאני לא שם.

גרופר: בנאדם שמחליט להקדיש את חייו ללעשות טוב לאנשים – אני כבר אוהב אותו. אבל העולם של היום ממש שונה ממה שהכרתי בתור ילד, לא היית שומע את פלטפוס מקללים! אבל היום? וואי וואי… ותכל’ס, קשה שלא – אינטרנט, אין ספור ערוצי טלוויזיה – לאנשים יש את כל הכלים ליצור לבד, שזה מדהים מצד אחד, אך גם יוצר כמות אבסורדית של חשיפה לתכנים. אני לא חושב שיותר קשה היום, אבל שמים לב שקומיקאים מרגישים את הצורך להתאמץ מפחד שהקהל של היום כבר רווי, וזה חבל, כי לא צריך לפוצץ בתותחים מה שאפשר לירות באקדח. ללא ספק, זה עידן מדהים לחיות בו (יש מילקי שהוא רק עם קצפת!).

הופעתם בתכנית עתירת הרייטינג מצב כפית. איך אתם מתמודדים עם תופעת המעריצים?

אבינועם: אני לא יודע מה הבעיה עם קצת הערצה. תחתונים פה, כוסית שם – זה כל הפאן בלהיות שלאגר, לא אחי?

גרופר: אני אישית נאלצתי לעבור ניתוח לשינוי פנים.

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם ולמה?

אבינועם: בוכבזה – זה שם משפחה שראיתי היום שמאוד הצחיק אותי.

גרופר: אבוללה. נשמע כאילו המילה נולדה כשאיזה מגמגם ניסה לעשות צ’יזבט. איזה שם גרוע…. אם באמת יש מפלצת עם שם כזה היא יותר מסכנה ממפחידה, בטח הייתה מפלצת כאפות כזו.

contentpic_597767-l
מילים מצחיקות יכולות להגיע רחוק

 

מי משניכם יותר טוב?

אבינועם: שנינו סבבה – אני חושב שדווקא השילוב בינינו הוא זה שעושה את הסקס שלנו לכזה טוב…

גרופר: שנינו גרועים, אבל אבינועם יותר.

מה התפיסה הקומית שלכם?

אבינועם: הקם לצחוק עליך קום להשפילו.

גרופר: לגנוב חומרים.

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמישים שנה?

אבינועם: עדיין נשואים באושר.

גרופר: מתים.
היונתנס ביוטיוב

היונתנס בפייסבוק

 

***
חדשות הבלוג:

אירועים מצחיקים

כדי להתפרנס מקומדיה הוספנו מודעות. קליק עליהן לא עולה לכם כלום, ולנו עוזר לסקר את עולם הקומדיה בארץ.
לאלו שמעדיפים לתרום יש גם כפתור כזה, למעלה, כתום, יפה