ארכיון תגיות: שייקספיר

רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת)

 בניגוד לדיליי הרגיל שלנו, על הרוסטים ההיסטוריים שמענו דווקא בזמן אמת, ומנטפליקס בעצמו.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את “טוקה וברטי” (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג’ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג’ון סטאמוס מ”צער גידול בנות” לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג’ון ווילקס בות’. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג’יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ’ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב”בובה של רצח”), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת’ גרין, כריס גריפין מ”איש משפחה”), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את “רפסודיה בוהמית”, בגילום שרלוט מק’קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! “ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!”.

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ’ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג’ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה”ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר “הכי דליק” נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות’ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג’רי מיינור) הוא נפתח בג’ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה “לומדים היסטוריה”.

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג’קסון) ונלסון מנדלה (ג’ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג’ט אוורט – זוכרים את האמא מ”פאטי קייקס”?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג’ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות’ (ג’ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג’וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

נעמה רודריגז – ראיון ר-ציני

הסטנדאפיסטית נעמה רודריגז על נשיות, גבריות, אנושיות וסטנדאפיות


נעמה רודריגז היא שחקנית שמתחפשת לבן, מפעילת ילדים, אשת חינוך לכאורה. אבל היא מעניינת אותנו כי היא סטנדאפיסטית שמשתתפת בהרבה ערבי סטנדאפ ואף משתתפת בארגון כמה מהם, בהם הסטנדאפ הפמניסטי, סטנדאפ הומור שחור, סטנדאפ בהודנא ועוד. אז אולי בעקבות הראיון נקבל חינמים. לאחרונה העלתה סרטונים לאינטרנט, שזה מקום הבילוי האהוב עלינו.


מתי החלטת שאת רוצה להצחיק?

טרם החלטתי. אני מניחה שזה התגבש כל יום קצת מאז שאני קטנה, שיותר ויותר אנשים היו בוהים בי ובתגובות שלי לדברים קטנים ונקרעים מצחוק. כששאלתי “מה?!” הם היו אומרים: “את פשוט מצחיקה אותי, לא יודע להסביר”.
בכללי אני מאמינה שאני דמות מצויירת שכלואה בתוך גוף של אדם רגיל, ושזה מתפלק לי כשאני לא מוכנה לזה.

השתתפת בערב הסטנדאפ הפמניסטי. את יותר מזדהה עם הפמיניזם הליברלי, הרדיקלי או הבנאלי?

הפמיניזם האנאלי, האינטגראלי והדיפרנציאלי. אני פמינַאצנָאצית, ולכן זה אינדווידואלי.

מי היוצרים  הקומיים שהשפיעו עלייך?
שייקספיר, חנוך לוין, החמישיה הקאמרית, דומינו גרוס, שייקה אופיר, צ’ארלי צ’אפלין, ג’ורג’ קארלין, דאג סטנהוף, סיינפלד, צ’כוב, איז’ן יונסקו, קרן מור, שרה סילברמן, מיץ’ הדג’ברג, וודי אלן, ג’ים ג’פריס, דניאל חן, תום יער, שיר ראובן, קארין כהן ובעצם כל חבריי לסצינה משפעים עליי כל אחד בדרכו באופן בלתי מודע או מודע. אלוהים הוא גם סבבה, אבל יותר התחברתי לחומרים המוקדמים שלו.

בין היתר את שחקנית. מי המטריד המומלץ ביותר?
לא צריך להיות שחקן כדי להיות מוטרד, אבל הביטוי המטריד ביותר הוא:: “תשתמשי בזה”. כאילו, תשתמש בזה אתה.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

איש.
אני מסוגלת לומר אותה בלי קשר לשום דבר. הנה: איש! זו גם התשובה האולטימטיבית כשאין לך מה להגיד:

נעמה, למה את לא מעשנת? איש.
נעמה, יש לך חבר? איש.
מה עדיף: שרמוטה או שרלילה? אייייש!

 

עוד מכישורייך הפעלות ילדים. את יכולה גם לגרום להם להפסיק?

לא הייתי נסחפת עם המילה “כישורייך”. אני עדיין עובדת על לגרום להם להתחיל. אין לי מושג איך מפעילים ילדים ומי האדם הרציונאלי שהסכים לשלם לי על זה כסף. אני גם די סבבה עם גיבוש למפגשי דחויים דחויות.

מי אושיית הרשת הכי מצחיקה בעינייך?

אושייה זו גם מילה מצחיקה!
נעמה, מי אושיית הרשת הכי מצחיקה בעינייך? אושייה!
וגם: עוגייה.
מה התפיסה הקומית שלך?

כדמות מצויירת שכלואה בתוך איש, הכי חשוב לתת לצד האפל והכאילו לא-מצחיק לצאת ולהיות. לדעת שהכל קורע מצחוק: לוויות, אסונות טבע, בעיות נפשיות וישראל כץ הופך לטבעוני.

אם לא היית את, איזה דב אכפת לי היית רוצה להיות?
איש.