מערכונים על אהבה לפי עשורים
זוגיות דפוקה היא לחם חוקם של מערכונים. בכתבה אסקור מערכונים קלאסיים מתוך חמישים שנות סאטירה ובידור ישראלי, אציג את האבולוציה של ההומור על יחסים בין המינים שהשתנתה כמו הדורות, המדינה, החברה שלנו, כמו העולם, כמו המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים עליו.
שנות השישים – זהרירה חריפאי בשיר נשי סאטירי מתוך הסרט "חור בלבנה" בבימוי אורי זוהר
זהרירה חריפאי בשיר מתוך הסרט האוונגרדי שכתב הסאטיריקן והסופר עמוס קינן (בעל הטור הסאטירי הידוע דאז "עוזי ושות'). הסרט מבולבל במתכוון ובנוי ממערכונים או סצנות חסרות פשר, במהלכן השחקנים בונים ספק עיר ספק קרקס מדברי בנגב, הסצנות בסרט התפורות אחת לשנייה ב"תפרים גסים" באופן מכוון. "חור בלבנה", בין היתר משל על תל אביב כעיר העברית הראשונה שהוקמה בחולות מכלום ועל הישראליות החפיפניקית והמיליטנטית, מעוצב וערוך כסרט אמנותי אוונגרדי המזכיר את פליני וצולם במדבר עם כל הבוהמה שישבה ב"כסית" כמו פסטיבל "ברנינג מן" או "אינדינגב" של התקופה וכיכבו בו שייקה אופיר, דן בן אמוץ, שמוליק קראוס, ישראל גוריון, בומבה צור, אריק לביא ועוד.
אמנם לא מדובר במערכון אך בשיר משתתפות שתי דמויות, חריפאי המגלמת אישה מיושבת אבל עם טוויסט ברכטיאני של "אמא קוראז'" (הסאטירה של קינן עם ברכט בתוך המעטפת הקולנועית של זוהר). אישה כביכול "מיושבת" שירדה מהפסים ולכן אומרת את האמת- פונה בשיר אפילו לעדות האופי של עז ומצהירה כי היא שוכבת עם כל דיכפין (הסיקסטיז אפילו עוד לא הגיעו עדיין לארץ) ונגן הקלרינט שלה נותן לה קונטרה קומית ברקע (האם זו הופעה או קליפ?), מנגן בכלי מוזיקלי יהודי בהגדרתו, מקפץ על הדיונות המדבריות טרום "ששת הימים", בבגדי ספק בדואי ספק חסיד יהודי ספק תימני חטוף. חריפאי, שחקנית סאטירית ותיקה הידועה מהצגותיו של חנוך לוין, מצחיקה בדמות גרוטסקית בעלת קול צלול ולחן מהודק, משדרת מסרים של חופש, אנטי מלחמתיות רדיקלית ואבסורד ועוד מפיה של אישה מבוגרת וכבדה שמהדסת על הדיונות כפרחחית היפית במשקל נוצה ושרה שהיא שוכבת עם כל העולם- אימאז' מזעזע לאותה תקופה. הסאטירה היא אנטי מיליטריסטית בסגנון שכמו מנבא את "מלכת האמבטיה". חריפאי מתפתחת לדמותה של הפקידה הפלוגתית השוכבת עם הגדוד כולו- סטראוטיפ מטריד תרתי משמע פרי התקופה וללא כחל ושרק, מתגאה בכך שהיא יולדת בעצמה חיילים חדשים לצבא- בשר תותחים טרי. היא מקפצת כעז בגיל העמידה על דיונות החול של הנגב, מספר שנים לאחר "מבצע קדש" ולפני מלחמת ששת הימים. ימים בהם עדיין לא נגוז החלום על ארץ ישראל השלמה, התנ"כית. הזיית החום של כיבוש השממה הבן גוריוני מתערבבת בכל האבסורד התיאטרלי הזה (הזכיר לי את "לה סטראדה" של פליני אבל לא בטוח שתחלקו איתי אסוציאציות) בשירתה של חריפאי באמצע שומקום, הסצנה התגלגלה לקלאסיקה האנטי פטריוטית ופטריוטית בו זמנית (להבדיל מיצירות אחרות של קינן ומחנוך לוין שלא נחשב פטריוטי ולא הצליח לאחוז את החבל הסאטירי משני הקצוות). השפיע גם על "גבעת חלפון" של אסי דיין כעשור מאוחר יותר מחד ועל ההצגה והסרט "אמי הגנרלית" מאידך. דמותה של חריפאי היא לא סתם אמא פולניה או אובר מגוננת שמתערבת בשירותו של בנה אלא דמות של אישה משוחררת/מטורללת שבאה משומקום ומתהדרת במופקרותה בפניה של עז שלא מבינה על מה המהומה ובליווי נגן קלרינט חסידי הלבוש כתימני. נכון שמדובר בשיר ולא במערכון מצולם/ הופעה חיה אבל מדובר בשיר קומי המדבר על היחסים בין האם המולידה, החסיד היהודי/בדואי נודד, שיתוף כלב ועז (האם קיבלו תשלום מאורי זוהר או עשו זאת לשם שמיים?) ואישה מבוגרת ומסורבלת שבא לה להשתחרר מינית עוד אפילו לפני שהיתה זו רוח התקופה ובטח לא מהדור שהשתחרר. למרות שאיננה דוגמנית (וזה בדיוק הצד הקומי) ובמקום להשאר בדמות ה"יכנע" שיוחסה לה מאחורי הסירים של "אמי הגנרלית" /הדמות הגרוטסקית של ברכט/ הפולניה המסרסת של לוין היא הופכת אצל קינן וזוהר לילדת פרחים משוחררת בורג בשירות האימפריה המיליטנטית המתהווה, החלוציות, הציונות והשחרור מהמוסר האורבני.
מדובר בקולאז' של אי הלימה קומית או פאזל מעורבב והצופה צריך להרכיב את החלקים לפי מגירות הקטלוג של השכל הישר- סאטירת אבסורד קולנועית במיטבה פרה-טלוויזיונית שחרגה מחוץ לגבולות תל אביב הקטנה, החמאם של יפו, מערכוני הרדיו, התסכיתים, יומני הקולנוע והתיאטרון.
שנות השבעים: הסיגריה – אריק לביא ושושיק שני (מערכון מאת אפרים קישון) בהופעה/ראיון בתוכנית של מני פאר ("שעה טובה"?) 1974
שני בני נוער אחרי תיכון מתנסים בחשיש לראשונה, יושבים מחוץ לבית בחשיכה ומודעים לכך שבסיפור המסגרת נמצאים גם בראיון בתוכנית אירוח בטלוויזיה באותו ומני פאר מראיין אותם. האם זה פוסטמודרניזם לא מודע של קישון, אריק ושושיק? הסימביוזה הבלתי ניתנת להפרדה בתזמור הפיזי והמילולי, הטקסטואלי והסבטקסטואלי, רוחשת ביניהם כזוג בימתי ובחיים. לביא ושני מתוזמרים כאיש אחד, כמי ששיחקו במשך שנים בהצגות השלאגר ההיסטריות וההיסטוריות מוזיקלית וקומית שכתב להם קישון – "הוא והיא" ו"הו הו יוליה". לאחר שהתאוששו מבגידותיו של אריק ורק המוות הפריד ביניהם, הם הצמד הקומי האולטימטיבי של גבר ואישה, אוהבים, בעל ואשתו, אב ואם, זוג פרוד, זוג מכוח האינרציה, זוג או פרד.
במערכון קלאסי זה הם שוחטים את כל הפרות הקדושות, למערכון מבנה מעגלי- בכל פעם שהוא מנסה להציע לה שאכטה מסיגריית החשיש, מתנשק איתה ואז שולח יד- היא הודפת אותו, הוא שואל אם היא כועסת ואז הוא נאלץ לסגת ולהתרכך —-> ומשם שוב מפלרטט קצת הבל רומנטי בטון אפוף חשיש וחשש, מציע לה שאכטה, מתנשק איתה ושולח יד. הוא לא שולח יד רק במפתן החשוך מאחורי הבלוק באישון ליל ליד הבלונים של הגז אלא מחוץ למערכון הוא בעצם שולח יד לאשתו החוקית כשחקן בוגר בראיון באולפן בפריים טיים בערב שבת מול כל עם ישראל המפצח פיסטוקים בסלון וצופה בתוכנית האירוח "שעה טובה עם מני פאר". זה היופי של המערכון- איך שני ממדי זמן ומרחב יכולים לדור יחדיו תוך קריצה כפולה לקהל עד למצב של שעורה בעין?
היא עוד לא בתולה הן במין והן בסמים והוא כבר שועל חשיש "ותיק" (או שמא מנסה רק להרשים כדי להיטיב בפיתוי?) בגילו הצעיר, הוא בעצם מנסה להשכיב אותה באמצעות החשיש והיא חוששת שלא יכבד אותה למחרת, שההורים השמרנים יגלו או שהיא סתם צעירה מדי/בתולה- דאגתו היחידה היא שהיא "נעלבה". כבר בשנות השבעים הם שוחטים את כל הפרות הקדושות, מני פאר רומז שהלכו רחוק מדי עם הסמים ומפחד ממישהו בשם ברשות השידור בשם "דדון" מההפקה שכנראה אחראי על הצנזורה הממשלתית (גולדה עישנה רק "אירופה" או מקסימום "כנסת שש"). הם מתייחסים אליו בין השיטין כל המערכון ומצליחים ללהטט בחצי אלתור בחוש קומי נדיר. ממשיכים לשחק בשני המישורים בו זמנית- מסגרת פנימית עלילתית של בני נוער מחוץ במזמוז בתולי ומסגרת חיצונית של מראיין היושב מולם, של הקהל באולפן ובבית הצופה איך זוג השחקנים/זמרים/סלב/חיות בוהמה משולחות רסן בני התקופה, בעל המשחק נער מתחיל עם אשתו המשחקת הנערה, צוחק על הפחד מההורים השמרנים והגלותיים. דור הסיקסטיז הצברים מדבר בעילגות/ביישנות/בוסריות או סתם עם אף סתום מסמים. כנער ונערה הם מדברים על ההורים (קישון שכתב את המערכון אפילו יותר מבוגר מדור ההורים של התקופה), יש להם תוכניות לעתיד בעולם הסיפורי הפנימי, הם יוצרים מציאות מקבילה אמינה והקהל ממשיך להאמין להם גם כשהם חורגים ממנה- הקריצה הסאטירית ואי ההלימה מובנת.
מדובר במערכון מהפכני וקלאסי בדיעבד (גם אם לא ידוע כיום כמערכוני הגשש למשל) למרות שהגשש, שלושה גברים וגם הכותבים שלהם (גאונים כניסים אלוני) לא היו מהפכניים בנושאי יחסים או שאולי מדובר בהדחקה ציבורית בגלל צנזורה. האם היסטורית ותרבותית קישון הקדים את זמנו או שהמערכון יצא מפרופורציה עקב האלתורים הפרועים של אריק ושושיק שכמעט גרמו למני פאר לעשות במכנסיים ולחטוף פלאסק מדדון? האם הוא איש ריב ומדון? (שימו לב לדמיון למוקומנטריים שיצרו רק עשרים שנה קדימה כמו "לארי סנדרס" האמריקאי בה תמיד מכבסים את הכביסה המלוכלכת של ההפקה בשידור). המערכון קלאסי בדיעבד והוא מעבר למצחיק כי יש לו טונות של אנדרסטייטמנט. אולי כמו "החמישייה הקאמרית" (רק בניינטיז היה כבר מותר) או אפילו חנוך לוין (מצונזר ותיק)- החיוך קופא על פניו של הצופה דאז היושב בסלון עם משפחתו ויכול, אם יקום למקלט הטלוויזיה, להעביר ערוץ רק לירדן. בכל זאת- הכל נאמר בשידור בפורום הציבורי ביותר, ואולי טוב שכך? אולי פעם ידעו לעכל דברים שהם פשוט מצחיקים מבלי להוציא מפרופורציות והיום אנחנו בכלא המוזהב של הפוליטיקלי קורקט ופוליטיקת הזהויות המסרסת. סברה נוספת היא כי בזכות העובדה שאריק ושושיק יכולים לקרוץ להורים כי הם כל כך אהודים עליהם ובעצם לרכל על הילדים בסלחנות, זה מתאפשר בזירה הציבורית או אפילו מהווה כלי חינוכי מפתיע (הפחדה) ולא נלחש על ידי בני נוער שחושבים שהם מרדנים גדולים וההורים לא יודעים, אולי כי הבוהמה וב"כסית" (אפילו היתה להם מפלגה- "העולם הזה" של אורי אבנרי) עמדו בתווך בין הדורות וכבר עשו הכל.
לאט לאט מחלחל לתודעה הציבורית שביחסים שבינו לבינה, גם אם זה נער ונער תמימים, כבר יודעים הכל גם אם לא מדברים על זה בשיחות סלון או בטלוויזיה בה מראים רק נשיקות ב"דאלאס" ואת הנעליים של גולדה ונותר רק לשיר "לו להחזיר ניתן, את מחוגי הזמן…"
שנות השמונים – טליה שפירא אצל רבקה מיכאלי
אז מה היה לנו כאן: היא רצתה אותו והוא אותה, נסעו לאמריקה ביחד, הוא כנראה רצה גם את הבת אבל הבת נסעה לפריז למרות שעדיין רצתה אותו, מבחינה כרונולוגית העניין טיפה פחות ברור וככל שפחות ברור (לקהל הצופים באולפן ובבית, לחברתה של הזקנה ולרבקה מיכאלי). מה קדם למה, פחות ברור, מי רצה את מי והאם זה באמת משנה? אולי דווקא הערפול וחוסר היכולת להתפקס מרוב התרגשות, אולי זה ההומור? חשבתם על זה?
בפועל, על הספסל מתחת לבלוק בשיחת הזקנות כל הסצנה המדומיינת מקבלת את הריגוש האמיתי מהמבטא היידישאי של שפירא שהיום קצת יותר נדיר. ככל שהסיפור של הדוברת יותר מבולבל לבה של הזקנה הולם, הולם יותר אפילו מבשעות שהיא צופה ב"שושלת", כי הרי בשכונה של האייטיז כולם הכירו את כולם והמציאות עולה על כל דמיון. הווי של בטטות כורסא הוא כעין וכאפס לעומת הרכילות על אנשים מהשכונה והמשפוחה.
"…היא רצתה לנסוע לפֶריש… והיתה לה בת…והוא היא…הוא היה באימיריקע… ואז היא נסעה איתו… היא הוא הוא היא…לא! -מי? היא? לא הוא…" (אולי זה בכלל טרנסג'נדר?). אין טעם לכתוב טקסט, תמלול או אנליזה כלשהי למופע המבוסס על המימיקה המושלמת ומבט עיני העגל המוטרף של טליה שפירא המייצג נאמנה את דמות הינטע האלמותית על האינטונציה הווירטואוזית של קולה העולה ויורד במקלטי הטלוויזיה העגולים החומים והלא שטוחים של התקופה בכל סלון במדינה במנעד מושלם, על המבטא היידי המדויק, על התלתלים הגולשים ומלאי ההבעה, על התשוקה הרכלנית שלעומתה רחל המרכלת בקושי פרגית. כל זאת למרות שרבקה מיכאלי בכלל גרוזינית משתכנזת עם פריזורה תמוהה ולא מביעה עניין אמיתי אלא מקנאה בתוך תוכה מתוך פסאדה של פרגון. כן! זוהי תיאורית הקונספירציה שלי! וזה עדיף מ"מי רצח את JFK" או "אם סי היימן עבדה בשביל אף אחד או צ'רנוביל?"
בשיאו של המערכון שפירא מגיעה לאורגזמה משולשת שעדיפה על אורגזמה מצוצלת (שושלת): "היא היתה מזד…זעת פה, הוא הזד…זייע שם… באימיריקע… והבת???!!!$ גם הבת הזד…זייעה בפריש!
באייטיז היתה "צוצלת", אתם בטח מכירים (אם אתם לא מליניאלס ואז טפו עליכום) יענו "דיינסטי" עם לקשיש וקרישטעל, גם כששידרו אותה בערוץ הראשון (בדיליי של שלוש שנים) כלב לא עבר ברחוב, אני לא ראיתי כלב שיחמיץ דרמה/אופרת סבון אמריקאית נוצצת כשאין לאן לזפזפ. החיים זה "שושלת" ו"שושלת" זה החיים עצמם. חייהן של הזקנות הרכלניות על הספסל ובעצם כולנו קצת זקנות רכלניות מינוס המבטא הכבד הא? (קריצה קריצה). באייטיז העלו על נס את זקנות הספסל הרכלניות, טליה שפירא תפסה אותן בזנב הקרפיון היהודי הרוטט שלהן, פעורות עיניים ודרמטיות בשיחת היום -והעלתה אותן לפריים טיים. לאחר שיח פארודית הנערה והנערה של אריק ושושיק בשנות השבעים, עבר עשור והגיע הזמן לפגוע עם החץ הסאטירי בדור הסבתות, ב"יכנע" על הספסל שממרומי גילה וניסיון חייה חושפת את חיינו במערומיהם בכיכר העיר או על ספסל הבלוק. על כל הבגידות, הנסיעות לחו"ל (כה זוהרות, נדירות ויקרות בימים ההם). כל דור אוהב ללעוג לקודמו גם כשהוא יושב לידך בסלון (היו גם שחיקו את הקשישות המזרחיות אבל לא נסטה מהנושא). רגע לפני העלייה הרוסית, רגע לפני המחאה האתיופית, רגע לפני "הבאבא בובה", דור הזקנות על הספסל היה בעל מבטא יידי כבד עד בלתי מובן בימינו. בימינו אפילו רבות מהקשישות כבר נולדו בארץ ושוחות באינסטגרם כקרפיון באקסטזה, בימינו נאלצים לדוג מבטאים בשדות זרים אבל אז היית חושף את סבתא (זפטה) והיא היתה חושפת את המשולש הרומנטי הטרנס אטלנטי שלך קבל עם וספסל.
שפירא ז"ל מבטאת בכל גופה, מבטה, כל שריר בפניה את המצב הנפשי בו אדם נמצא כשהוא מרכל. הקשישה מתעוררת לחיים, הופכת לכוכבת ענק בתוכנית הנוצצת "סיבה למסיבה" ושובה קהל של מאה אחוז רייטינג באולפן ובכל בית בישראל- כלב לא עבר ברחוב וגם אם כלב עבר ברחוב הוא דיבר במבטא יידי כבד ולא מצונזר, הוא חלם לנסוע לפריש להזד…זייע עם הכלבה שלו!
בכתבה הבאה- שנות התשעים והאלפיים, פצצות לגבות ורסיסים לריסים!!!
ראו גם:
הטיקים של תיקי- המערכונים הלא נודעים של תיקי דיין
פסטיבל הקומדיה באדינבורו: איך עושים את זה?