האחיות המוצלחות שלי עונה שנייה / טל ניר קסטל

טל ראתה את האחיות המוצלחות שלי, העונה השנייה, ואפילו חיברה להן שיר – ביקורת סדרה

כשהאחיות המוצלחות שלי המשוגרת ב-yes, בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג (בשיתוף גורי אלפי-אהרון)’ שבו לעונה שנייה, השמחה הייתה רבה. מהפתיח המושקע והקליט ועד הכריזמה הלא נגמרת של נלי תגר, אלה היו חדשות טובות. לפני שוויתרנו למען העונה על מנהגנו הקבוע להירדם מול נטפליקס, עוד הספקתי לקרוא כמה ביקורות שטענו שהעונה השנייה פחות מצחיקה והדמויות שעברו התפתחות כלשהי שוב אינן מצחיקות, כי הן כבר לא סתומות. אני שמחה לומר שזו שטות גמורה, צחקנו מספיק כדי להעיר את השכנים.
אז מה התחדש בעונה הזאת? נטלי (נלי תגר שרק היא, עם כריזמה מופלאה וחוסר יכולת להוריד ממנה את העיניים, שהופכת את נטלי האנוכיות והשטחית לנסבלת) נאלצת לקחת קצת אחריות ולהתמיד באיזו עבודה, רק שגם שם לא הולך לה חלק. העבודה החדשה מביאה את עלמה זק להפוגות מרעננות, בתפקיד זאת שיודעת איך להסתדר במגזר השלישי (או כמו שנטלי קוראת לה, ואפילו בצדק מסוים – “השטן”, שלא תיתן לה לצאת מוקדם כדי לבקר את אחותה בבי”ח אבל כן תקפיץ אותה לפילאטיס). ביער של הנהלת חשבונות קלוקלת, התנערות מאחריות ומילים ריקות, ביחד הן מצליחות לזקק איזו התקדמות, מקצועית ואישית.
ובינתיים, בצד השני של העיר, אורית (דנה אברהם סמו) מתחילה להתדרדר. הפרידה מקארן והמצב הבלתי נסבל בבית הספר משפיעים עליה ומביאים גם אותה לעבודה שעליה בהחלט לא חשבה קודם. וכמובן שהדבר היחיד שעומד בינה לבין הגשמת חלומות מקצועיים ואישיים זאת היא בעצמה. כפרה עליה, היא דווקא עשתה התקדמות לא קטנה בעונה הקודמת אבל היא לא מסוגלת לא להתחייב מספיק ולא לצאת מעצמה ולהקשיב באמת כשהיא נתקלת בזלזול של אלה שכבר שמעו את ההבטחות הריקות מיליון פעם. במשך העונה היא תתדרדר לתהומות שלא שיערה קודם.
למור (טס השילוני) לא נשאר עוד זמן הרבה בצבא? כבר סמל. אבל האמת, למה לא, זה לא שיש לה לאן ללכת חוץ מהחדר המתפרק של נטלי או הבית של החבר היבשושי שלה, דור (דור כאהן, הי! זוכר שלחצי השני שלך, תם אהרון, היה סטוץ עם אורית בעונה הקודמת? איזה קטע!). אם אני הייתי ההורים, הייתי חושבת עוד פעם על להשאיר ילדה שעדיין בצבא לבד בארץ, היא עוד תחתום ככה קבע.
אם כבר דיברנו על ההורים, הם מפציעים גם בעונה הזאת לסצנה אחת בדיוק. יונתן צ’רצ’י וקרוליין לנגפורד, שני אנשים שממש לא היינו מצפים שיהיו ההורים של שלוש תל אביביות בלונדיניות ומפונקות,  מזכירים לכולנו שהתלישות וחוסר השייכות של האחיות שיש להן רק אחת את השנייה (ואת סבתא, שושה גורן) הם לא מאפיין של דור אלא מאפיין של משהו הרבה יותר עמוק בחוויות ההומור היהודי – חוויית המהגר. זה שבקושי מדבר את שפת המקום (ללנגפורד עדיין יש את המבטא הכבד שלה, הסמל המסחרי), וגם חוווית הזר הנצחי, המזרחי בין אשכנזים, צ’רצ’י – טוב, עכשיו ברור מאיפה שם המשפחה “קטן”. שימו לב למלחמת הסטיריאוטיפים – למור הבהירה והמדוכאת יש שורשים מזרחיים לא פחות מאשר לליזו (עדי חבשוש), חברתה המוחצנת מהמשרד. אולי לא כזה מפתיע שהן מסתדרות כל כך טוב.
בואו נחזור רגע לזה שיש להן רק זו את זו (ואת סבתא). אין להן את תמיכת ההורים, שבעצמם מנותקים ומרחפים להם ככה בעולם, והן לא בדיוק מקור של יציבות אחת זו לזו. אם בעונה הקודמת אורית, האחות הגדולה וכותל הדמעות,  עוד נראתה חצי-יציבה, עם עבודה קבועה ובית, בעונה הזאת הכל כבר מתמוטט. היא צריכה להכיר במצב, להבין שמה שהיה – שממנו לא היתה מרוצה – בכל זאת היה שלה. והיא צריכה ללמוד משהו נוסף – לסמוך על נטלי המעופפת, שמצידה צריכה להבין שהמניפולציות הרגילות שלה לא באמת עובדות.
או במילים אחרות… נראים כאן ניצני התבגרות.
לסיום, השיר, בהשראת רינת הופר, שמתנגן לי בראש בכל פעם שאני רואה את הפתיח המופתי. כמה מכם בטח יעריכו אותו.

אוו, או או, שטה אונייה
אוו, או או, שטה אונייה

הייתה לנטלי אונייה לבנה
עשויה משורה לבנה של תל אביב הקטנה
איתה היא הפליגה רחוק וחזרה
כמעט, רק כמעט, לאותה נקודה
 
היה לאורית ענן על מקל
שעשתה לה אחת, מרחוב בצלאל
ביחד הן הרסו את כל מה שהיה
ואז אורית התעוררה – ונגמר!
 
מור צוחקת ולא מאמינה
דברים כאלה לא קורים כך בצבא
אבל נטלי מתעקשת – אולי הייתי קצת אפופה
אבל פעם באמת הייתה לי,

אונייה לבנה

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *