מתוך הספר "המכולת של יפתח"
היו לה כל מיני משפטים כאלה, שלכאורה, יש יאמרו לאוזן הבלתי מזוינת, היו מטופשים לגמרי, אבל במחשבה שנייה הם תמיד היו חדים ומעוררי השראה. "החיים זה לא ארומה", היא אמרה לו כשהיה מתאכזב שלא קיבל את שרצה. איזה עומק, כזה שבקלות אפשר לפספס. זו לא רק ההזמנה הקלה, גם התהליך, זה שקוראים לך מתי לבוא לקחת, המבחר המצומצם, הטעם הזהה של הכול. וואלה, החיים זה לא ארומה בכל כך הרבה רבדים. מדהים.
"תלוי בך. אני מציעה לך להתחיל את העכשיו מעכשיו", היא ענתה לו פעם כששאל מה יהיה עכשיו, יום אחרי שפוטר מהעבודה. להתחיל עכשיו את העכשיו, גם אם היה עומד על הראש יום שלם הוא לא היה מנסח משפט יותר מניע לתזוזה. יום אחר כך הוא מצא עבודה.
היא הייתה מדויקת ברמה של מילון. הוא היה קורא לה "משפטנית", כי היא לא הייתה מדברת הרבה, אבל סוגרת כל עניין במשפט. כששאל אם האהבה שלהם תימשך לנצח, הייתה עונה "אהבה זה גם לשון הווה וגם לשון עבר". משפט שלקח לו קצת זמן לקלוט. הוא בעצם הבין אותו רק אחרי שהיא עזבה. גאונה הייתה. מחשבה שבראה מציאות. באמת בחורה מציאה.
פעם הם דיברו על זוגיות, והיא אמרה "תזכור, אני זה עני". זו הייתה כנראה ההברקה הגדולה ביותר שלה. להיות לבד זה מבאס. הוא יסמס לה עוד מעט. מקווה שהיא ערה. אולי יש לה בשבילו איזה משפט נחמה.