אינגמר סירקוס – סיפור קומי מאת גאולה שינה

יהיה לך תפקיד במופע החריגים. תשבי ליד שולחן עמוס באוכל ותאכלי. את מבינה, אנשים היום כבר לא רואים אישה שאוכלת. אישה היום בקושי שותה קפה קטן ונוגסת בעוגייה

כשאדם צעיר וגבוה הלבוש בהידור שלא מתאים לקיץ הישראלי הלוהט פנה אליי  ואמר שהוא מחפש מישהי ממש כמוני, המשכתי ללכת. הוא הלך אחריי וענן הבושם שלו סחרר ועטף אותי במין קרירות נעימה. יש לי הצעה נהדרת בשבילך, הוא קרא אחריי ומבטא קל שעדיין לא זיהיתי היה בקולו. גברת, כדאי לך, הוא השיג אותי והתהלך לצידי, את לא תצטערי, תעצרי רגע, את לא תצטערי. עצרתי במקומי ושאלתי  מה הוא מוכר ומיד הודעתי שאני לא מעוניינת, אבל הסכמתי להתיישב לחמש דקות על ספסל האבן. ממילא רציתי להוציא את בקבוק הדיאט קולה מהתיק שלי ולשתות. יום חם במיוחד היום, חשבתי, ואין דבר שאני רוצה בו יותר מאשר מקלחת קרה ומזגן. קודם כל תודה, אמר הבחור הצעיר והגבוה ואני הבטתי בכתמי הזיעה שהתפשטו בחולצתו המכופתרת כששלף מתיקו כרטיס ביקור אדום והושיט לי. "סלע רגב-מומחה בכשרונות" קראתי בקול רם ולגמתי מהבקבוק שבידי. אחר כך חייכתי: תאמין לי סלע רגב, שאני לא מוכשרת בשום דבר. סלע הביט בי ממושכות מלמעלה למטה והקיף בעיניו את כל גופי. את בדיוק מה שאני מחפש, ותאמיני לי גברת, את עוד תרוויחי הרבה מאד כסף מאיך שאת נראית. נחיל של קולה זרם על סנטרי ואני מיהרתי וקמתי. חשבתי על המקלחת הקרה שמחכה לי בבית ועל המזגן החדש , ודמיינתי את הרגע שבו אשתחל ערומה ורטובה מתחת לשמיכה, מתענגת על אוויר מזגנים קר. תעזוב אותי, כמעט צעקתי כשראיתי שהוא הולך בעקבותיי, לך תיטפל למישהי אחרת. סלע דיבר ללא הפסקה. סיפר על מופע קרקסי של חריגים. יש גמד, בחור צעיר שאולי הוא בחורה , אישה שעירה כמו קוף ואנחנו מחפשים בנרות אישה עם בטן ענקית כמו שלך. אני מסתובב פה בארץ כבר חמישה ימים ואת הכי מתאימה, תאמיני לי גברת, הוא החל להתנשף כאשר החשתי את צעדיי, תעצרי רגע, את לא תצטערי, יש הרבה כסף בקרקס הזה. עצרתי. התנשפתי. הבטתי בו, מזיע כולו, דוחף לידיי את כרטיס הביקור האדום וממש מתחנן שאגיע מחר בשעה ארבע אחרי הצהריים לאחד הבניינים שהוא מצביע לעברו, דירה מספר 3. זה אודישן, הוא הוסיף ונשימתו חזרה להיות סדירה, עם בעל הקרקס ועוד אנשים. יסבירו לך הכל, את יכולה לבדוק באינטרנט "אינגמר סירקוס". מקום רציני ומסודר עם ותק של עשרים שנים. משכורת נהדרת, לפחות כפול ממה שאת מרוויחה פה בארץ, נטו לגמרי. הוצאות של דיור, חשמל, מים אוכל, שתייה – עלינו. אבל לא דיאט קולה הוסיף במעין חיוך, רק קולה, שלא תרד לך הבטן פתאום.

אני חוזרת הביתה ונכנסת למקלחת. המחשבות לא עוזבות אותי. אני חושבת על אנשים מוזרים ,חצופים, וגם על הבחור הזה, סלע, עם החולצה האדומה המוכתמת מזיעה. אני בודקת באינטרנט "אינגמר סירקוס" כן. יש קרקס כזה, שבדי במקור ועכשיו הוא בסיבוב הופעות וכן, כך כתוב באתר – דרושים אנשים בעלי מראה ייחודי. אני מתקשרת למספר הטלפון המופיע על המסך וסלע עונה לי. אני טורקת ומדליקה מזגן ואחר כך נכנסת למיטה.

כשאני מתעוררת אני נזכרת במפגש המוזר שהיה לי. לרגע אני לא בטוחה שהיה במציאות. אולי חלמתי? לא. אני שוב בודקת באינטרנט, הפעם באנגלית. אכן יש קרקס שכזה, מיקומו הקבוע בשבדיה על יד אופסלה. יש גם תמונות. פרט לאוהל קרקס אדום ישנם בתים בעלי קומה אחת, מוקפים בגינה קטנה וצבעונית. כאן גרים, כתוב באנגלית, מגוון של אנשים. אפשר לבוא ולראות איך הם מתנהלים בחיי היום יום. אני מנסה למצוא עוד מידע אך לא מצליחה. אני מחליטה להתלבש וללכת לאודישן. הבניין ישן מאוד ומתקלף וכך גם חדר המדרגות. הדלת של דירה מספר שלוש פתוחה ואני נכנסת בחשש.  סלע מקבל את פניי בלבביות, הפעם הוא לבוש בחולצת טריקו קצרה. הוא מלווה אותי לחדר גדול וממוזג, ומציע לי שתייה. מולי יושב אינגמר, מנהל הקרקס, גבר כבן חמישים, בעל כרס קטנה, שיער לבן וחליפה דקה שצבעה אדום. נייס טו מיט יו, הוא קם ממקומו ולוחץ את ידי. הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ועיניו מבריקות. גוד, ורי גוד, הוא אומר לסלע שמוזג לימונדה קרה לכוסות ארוכות ופותח בהסברים: על אדון אינגמר, על קרקס שעובד עשרים  שנה, על סיבוב הופעות עולמי שנמצא עכשיו בישראל ושמח לגייס טאלנטים חדשים כמוני. אבל מה יהיה התפקיד שלי בקרקס אני לא מבינה? מאוד פשוט, סלע עונה: יהיה לך תפקיד במופע החריגים. תשבי ליד שולחן עמוס באוכל ותאכלי. את מבינה, אנשים היום כבר לא רואים אישה שאוכלת. אישה היום בקושי שותה קפה קטן ונוגסת בעוגייה. ביס פצפון וגם אותו היא מנגבת במפית. לראות אישה כמוך יושבת ואוכלת זו אטרקציה. בשביל זה אנשים קונים כרטיס. אבל את תצטרכי לאכול כל מה שיש על השולחן ולשתות הרבה קולה ומיץ, אין יותר דיאט קולה, זה כתוב בחוזה.

אני משפשפת את עיניי. או שאני חולמת או שעובדים עליי. לא. אינגמר מוציא חבילת דפים כתובים בשבדית ומראה לי. זה החוזה, מסביר סלע, וכמובן שהוא יתורגם לעברית ויוסבר לך על ידי עורך דין. בינתיים אנחנו רוצים שתבואי איתנו לקרקס, תכירי את האנשים וגם תראי הופעה. אינגמר לא מסיר את עיניו ממני. אני מהנהנת לו בראשי וקמה. אינגמר ניגש אליי ושואל דבר מה את סלע. סלע מורה לו בידו עליי ואינגמר מסובב אותי במקומי ומעביר ידיים על בטני ועל ישבני. הוא בודק, מסביר לי סלע, אבל אם זה מפריע לך תגידי לו. לפני שאני מצליחה להגיד משהו אינגמר מעביר את ידיו מגופי אל פי ופותח אותו בחוזקה. הוא בודק את שיניי. ורי גוד, הוא אומר, ורי גוד. אנחנו יורדים לרחוב ועוצרים מונית שלוקחת אותנו לקרקס. ראשי הולם וכך גם בטני. על הבמה עומדת אישה שחומה בבגדים ארוכים.  היא מסירה את מכנסיה ומראה לקהל את רגליה השעירות. הקהל מלא פליאה. אחר כך היא מורידה את החולצה והקהל נזעק מפלומת השיער שעל בטנה. לסיום היא מרימה את זרועותיה והקהל מריע בתיעוב למראה שיער בית שחיה. האישה מודה לקהל ומזמינה אותו להגיע אחרי המופע למתחם הליטוף. אחריה עולים לבמה בחור צעיר עם שיער ארוך וגוף של בחורה שמחליף תלבושות ותסרוקות וזוכה לתשואות רמות וגמד שקופץ בתוך חישוקים בוערים באש. גם הם מזמינים את הקהל ללטף אותם לאחר המופע. אני מתעניינת  אם יש גם מופעי חיות ומקבלת הסבר שאילוף חיות למען שעשוע בני אדם זו אכזריות.

הימים הראשונים שלי בקרקס קשים אבל אחר כך אני מתרגלת. ברברה, האישה השעירה, סטפן, שלא ברור אם הוא בחור או בחורה וג'וליאן הגמד הופכים לחבריי הטובים ביותר. אנחנו מופיעים בברלין ובאמסטרדם ומשם מגיעים לקרקס הקבע בשבדיה, ליד אופסלה, שם בפעם הראשונה בחיי אני חווה קור אמיתי. כדי להתחמם בלילות הקרים ג'וליאן ואני ישנים ביחד, ובנוסף, לשם השעשוע והחימום גם יחד, הוא מקפץ על בטני לפני שאנחנו נרדמים, הולם בצדדיה בעקביו כקאובוי זעיר וזועק:  דיו, דיו.

השלג לא מפסיק לרדת כבר שבוע ואין הופעות. אנחנו משתגעים משעמום ומקשיבים שוב ושוב לתיאורו של אינגמר על הקמת הסירקוס. זה היה כך, הוא נאנח, היו לי הומו, לסבית, מונגולואיד צעיר ואחד לא נורמלי. הקהל היה מתגלגל מצחוק כאשר ההומו היה מדבר בקול מתנגן ומסביר את עצמו בתנועות ידיים, וכשהלסבית הייתה נכנסת לבמה בשערה הקצוץ ושואלת: היי, מה העניינים? הם היו בוכים מרוב צחוק. את המונגולואיד כולם אהבו ותמיד היה תור ארוך כדי ללטף אותו והלא נורמלי, הייתם צריכים לראות איך הוא השתולל בכלוב, חובט את כל גופו בסורגים, לפעמים עד זוב דם. היו פעמים בהן הייתי צריך להפסיק את המופע כדי לטפל בו. מחוץ למופע, אנשים היו זורקים לו בוטנים ובננות כמו משוגעים ומעודדים אותו לנהום, אח, אלה היו ימים אחרים. הקהל קיבל מה שקיבל והיה מאושר. היום כבר הומואים ולסביות לא מעניינים אותם, יש כאלה בכל רחוב ובכל פאב, ולצחוק על מונגולואידים ומשוגעים כבר לא מקובל, אז מה נשאר? גמד זה טוב, שעירה זה טוב, בחור שלא ברור אם הוא הוא או היא זה לא רע, אבל אישה עם בטן ענקית  זה הכי טוב. זה אחר, זה שונה, זה מגעיל וזה מצחיק, הכל בבת אחת. החלום שלי הוא למצוא גבר עם בטן גדולה, ממש ענקית, ולעשות מכם זוג. יכול להיוולד לכם ילד ממש אוצר לאינגמר סירקוס.

ג'וליאן מביט בי ואני מחליטה לספר לאינגמר שלפני השינה ג'וליאן קופץ על בטני ומציעה לו, אם הוא מעוניין, להוסיף קטע שכזה למופע. אינגמר קורן מאושר. זה גאוני! הוא מנסה לחבק בבת אחת את ג'וליאן ואותי אך לא מצליח, אתם אנשים נהדרים, ממש כמו משפחה בשבילי. במופע הבא אני לובשת חזייה אדומה ומכנסונים קצרים, גם הם אדומים. ג'וליאן מטפס על בטני כשהוא נועל  מגפיים אדומים ובידו שוט קטן שבקצהו נוצה אדומה וצועק : דיו, דיו. אני מתגלגלת מצחוק,  בטני הענקית  עולה ויורדת והקהל משתולל משמחה ומוחא כפיים. כשג'וליאן יורד מבטני ומסתובב סביב גופי כשהוא ממשיך לדגדג אותי, הקהל רוקע ברגליו מרוב צחוק. אינגמר סופק את כפיו בהנאה ולאחר המופע נותן לי נשיקה ומבטיח לג'וליאן ולי מתנה מיוחדת במינה.

וזו המתנה שאינגמר בחר עבורנו: חתונה. אנחנו נעשה חתונה באינגמר סירקוס. זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקרקס ימכור כרטיסים לחתונה. את וג'וליאן, הוא מביט לשמיים ומפריח לעברם נשיקה, זוג מהשמיים. אתם חברים טובים, אתם מדברים הרבה, צוחקים הרבה, נו, מה צריך עוד בשביל להתחתן? הוא קורץ לג'וליאן שיושב על שרפרף בארים גבוה ומנדנד את רגליו באוויר. הכל אני אעשה בשבילכם, ממשיך אינגמר, אתם כמו הילדים שלי, ואם יהיו לכם ילדים, אני אהיה סבא שלהם. אח, הוא מחכך את כפות ידיו זו בזו, תהיה לכם החתונה הכי מפוארת בעולם וילדים מאד מיוחדים, הוא מעיף מבט ברגליו המתנדנדות של ג'וליאן ואחר כך על החזה שלי וחוזר על דבריו, החתונה הכי מפוארת וילדים מאד מיוחדים.

אינגמר מתחיל בהכנות ומשתף את כל אנשי הקרקס. הם באים לאחל לנו מזל טוב וברברה קונה לנו מתנה: אגרטל  אדום ובתוכו פרחים מלאכותיים בצבע שחור. ג'וליאן ואני ממשיכים בשגרת חיינו ונמנעים מלדבר על החתונה. כשמגיעה תופרת למדוד את מידותיי עבור שמלת הכלה אני מעזה לשאול את אינגמר מתי תתקיים החתונה. בעוד שבוע בדיוק הוא משיב, תהיה לך שמלה נהדרת, עם המון תחרה שתיתן לך עוד יותר גודל. מחר אני אבחר לך נעליים עם עקב גבוה, אני רוצה שתהיי ענקית לעומת החתן הקטן קטן, אח, הוא שוב משפשף את ידיו, זה יהיה משהו יוצא מן הכלל.

ג'וליאן ואני מדברים בפעם הראשונה על החתונה. אני לא רוצה להתחתן איתו והוא לא רוצה להתחתן איתי. אנחנו ניגשים למשרד של אינגמר ואומרים לו שיש בעיה. אין חתונה. עיניו העגולות של אינגמר מתנפחות וכמעט יוצאות מחוריהן. אתם לא מחליטים שום דבר! הוא מרעים בקולו, אני זה שמחליט, ואם אמרתי שיש חתונה ומכרתי כמעט את כל הכרטיסים אז יש חתונה וזהו! לכו מפה, פצצצ…, לכו!.

כל אחד מאיתנו פורש לחדרו ואנחנו לא מדברים יותר. לא על חתונה ולא על שום דבר. אני גם לא מקפיצה יותר את ג'וליאן על בטני והוא לא מבקש. אני מנסה לחשוב בהיגיון מה אפשר לעשות ולא מוצאת שום מוצא. אני אוכלת כמה חפיסות של שוקולד ושוכבת במיטה. כבר קשה לי לנשום  ואינגמר כל הזמן דואג שאוכל עוד ועוד . אני מתחילה לנמנם כשלפתע עולה בי מחשבה. אני יהודייה!  אני לא מוכנה שכומר יעשה לנו את הברית! מה יגידו ההורים שלי? מה יגידו כל החברים, והאורחים? אני מתלבטת אם לומר משהו  לאינגמר, אם אכפת יהיה לו בכלל.

כשאני רואה את עצמי בשמלת הכלה הנפוחה אני פורצת בבכי. התופרת בטוחה שאני בוכה מאושר ואומרת לי בשבדית משהו שאני לא מבינה אבל אני מניחה שהוא טוב לפי טון הדיבור. היא מבקשת ממני לנעול את נעלי העקב אבל אני מסרבת. אני פושטת את השמלה הענקית ורצה לחדרי.

באמצע הלילה אני לוקחת ארנק וטלפון ובורחת. הלילה אפל במיוחד, ללא ירח, ואני משתדלת ללכת בשקט ככל יכולתי דרך  מגורי הצוות. אני מגיעה לרחוב ראשי ועוצרת מונית. תיקח אותי לאיזה הוטל, אני מבקשת מהנהג, רחוק מכאן. המונית עוצרת לי בחריקת בלמים בפתח מלון מואר בחלקו ואני מקבלת חדר קטן עם מקלחת. אני עולה חצי קומה במדרגות אפלוליות, בקושי מצליחה לפתוח את הדלת בחושך, נופלת על המיטה בבגדיי ונרדמת אך קרני אור השמש מסנוורות את עיניי ונביחות הכלב הקופץ עליי מעירות אותי. תעיף את הג'וליאן הזה, אני שומעת את עצמי צועקת כשאני מנסה למשוך עוד פיסת שמיכה אדומה מגופו  של רגב השוכב עליה, אני חייבת לישון עוד קצת, ישנתי ממש רע, נורא קשה לי כבר עם הבטן הזאת. תקום  תכין את סתיו לגן, אני מנערת את כתפו של רגב ונותנת לו הוראות: תאסוף לו את השיער שלא ידבק בכינים ותשים לו בתיק את בובת הקופיפה החומה שלו, בלעדיה הוא לא ישן צהריים ואחר כך נקפוץ לד"ר ברגמן, אני רוצה לשאול אותו על זירוז, אני לא מסוגלת לסחוב  עוד שבוע. ושומע עוד משהו  – נראה לי שמצאתי שם – מה דעתך על סלע?

לסיפורים נוספים:
מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

ימות המשיח –  מאת אמהי";ד, סיפור קומי

 

Comments

comments

מה חשבת?