טאבו, חנוך דאום, ביקורת

חנוך דאום נופל לבור הפוליטיקלי קורקט שחפר | ביקורת על הסדרה טאבו

הסדרה החדשה של דאום היא מפגן של שמרנות עטוף בקורקטיות מתישה ובדיחות זולות. פריצת גבולות? חפשו באוקראינה

מה אסור להגיד, לכתוב ואפילו לרמוז? אילו מילים או צירופי מילים יכולים להופיע בכתבה הזאת, שיובילו לתגובות שליליות כל כך, שאין סיכוי שהעורך ייתן לדברים להתפרסם, ואפילו אם כן – אותן מילים יפלטו את כותב הדברים, עבדכן הנאמן, מהחברה שבה הוא חי, תוך קריאות בוז נחרצות? הדברים שנחים מאחורי גבולות אלה, של מה אסור, משתנים לעתים: מול כיתה של תלמידי בית ספר יסודי, מול כמה כוסות יין ריקות בין חברים, מול סבא וסבתא, מול קהל בהופעת סטנד־אפ. 

מבין כל אלה, את הדברים ה"גבוליים" ביותר כנראה שהיינו מצפים מהאחרון. הסטנדאפיסט. זה שבידיו רישיון מהקהל להגיד את כל מה שהקהל היה רוצה להגיד, אבל לא מרשה לעצמו. אבל מה אפילו הסטנדאפיסט לא היה מעז להגיד? חנוך דאום טוען שהוא יודע את התשובה. הוא לא היה מעז לדבר על אתיופים, נכים, חולים סופניים ושמנים (הא!). טוב, אוקיי, לא בדיוק. למעשה זה "שמנים, חולים סופניים, אלמנים ואלמנות, לקויות ראייה, נכים ומוגבלויות פיזיות וגם… יוצאי אתיופיה". כן, עם שלוש הנקודות שם ממש ככה. ובואו נודה בזה, הרי אף אחד מאיתנו מעולם לא שמע בדיחה שנוגעת לאף אחד מאלה. אבל מה אתיופיות עושות ביום כיפור כולם יודעים. 

קראו עוד:

סדרה חדשה של חנוך דאום  – ואף מילה על הספר שלו

יותר מרק ערב להיפסטרים: ארבע שנים לערב הסטנדאפ המיותר

מהי קומדיית נונסנס ואילו קומדיות נונסנס כדאי לכם לראות?

את הסדרה החדשה שלו, "טאבו", דאום מציג כ"התוכנית שבה אנחנו צוחקים עם אנשים על דברים שאתם כנראה חושבים שאסור לצחוק עליהם". כן. ככה. לא "על" אנשים. איתם. ולא בדיוק מה שאסור להגיד. נו… ה… "טאבו" הזה. כבר מהמשפט הראשון, שמציג את התוכנית, דאום מבהיר שהכל יהיה בלתי מזיק ככל האפשר, ואז מציג את הזוכים המאושרים, שהפרס שלהם הוא להיות בתחתית של כל בדיחה בפרק. כמו ב"היפה והחנון", אבל ללא תרומה לפופ הישראלי. דאום לא אומר את מה שאסור. מה שהוא כן עושה הוא לבחון שוב ושוב ולעייפה את המושג הלעוס עד דק "פוליטיקלי קורקט". נו, אתם יודעים, כינוי גנאי שצוחק על אנשים שמגבילים את מה שהם אומרים כי הם מאמינים שזה מה שהקהל רוצה, אף שהם בעצמם מאמינים אחרת. במקום להגיד דברים כי ככה נכון (סתם "קורקט"), אומרים דברים כי ככה "נכון פוליטית" (ע"ע "ראש הממשלה לשעבר"). ודאום הוא הכי קורקטי שאפשר. אפילו כשהוא מדבר על ד"ר מנגלה.

הסדרה, אם היא אכן רצתה בכנות לעמוד ביעד ששמה מציב לה, ולבחון את מה שבאמת אסור, נידונה לכישלון מראש. כי אי אפשר להגיד את זה בטלוויזיה, זה פשוט לא יגיע לצופה. לא כמו בסטנד־אפ, שבו הדבר היחיד שעומד בין הקהל לקומיקאי הוא השיקולים הפנימיים של הקומיקאי, כאן נכנסים גם השיקולים של חברת ההפקה, של הערוץ, של התדמית, של הפרזנטור. אבל אפשר היה ליצור כישלון מעניין. מקורי. ניסיון לזנק לעבר מה שאסור, ולקלוע עד כמה שאפשר. כמובן שתקנות רשות השידור ומגבלות מה שהטלוויזיה והעורך מסוגלים לסבול מביאות לכך שחלק מהחומר המצולם מצא את עצמו בפח של מחשב העריכה, אך הקוץ ששובר את גב הארנב פה הוא ששיקולים שכאלה עוצרים מלכתחילה את העיסוק בדברים שנחשבים לקשים מדי, גסים מדי, פוגעניים מדי, לא מוסריים ולא חוקיים. 

להרשמה לניוזלטר:

אם דאום היה מספר בדיחות פדופיליה לילדים, כנראה שהייתי מתרשם. אם הוא היה מביא פלסטינים וצוחק איתם על מתנחלים, הייתי קונה ספר. אבל במקום זה הוא מזמין 100 פיצות לארבעה שמנים, ועוד עוטף את זה במתיקות של סרטונים שבהם כלבים פוגשים את הבעלים החייל שלהם כשהוא חוזר לאחר משנים מבמלחמה. 

בצפייה ראשונה, עצרתי אחרי שתי דקות ושלוש בדיחות שמנים שחוקות כל כך שהייתי צריך רגע. מה היו הבדיחות? חפשו בגוגל "סטנדאפ שמנים". סיכוי לא רע שתיתקלו לפחות באחת או שתיים. בעצם עזבו, כבר שמעתם אותן. "אם גלעד שליט היה בגודל של [אחד מהמשתתפים], החמאס לא היה מצליח לגרור אותו מהטנק", צוחק דאום. מה הקשר גלעד שליט? יש לדאום בדיחה על המשפחה של שליט, אז יאללה נו קישרנו לשמנים, נעודד עם זה גיוס, נעשה מזה קטע. 

סליחה על השאלה עם שאלות פחות טובות

מעניין לציין שהמושג פוליטיקלי קורקט הומצא דווקא על ידי הוגים ליברליים מהצד השמאלי של המפה בארה"ב בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הוא צחק על האופן שבו פוליטיקאים משנים את המילים שלהם כדי להסוות את הדברים האמיתיים שהם רוצים להגיד, כשהם אומרים "אנשים בעלי צבע", אבל ממשיכים במדיניות של אפליה מתמשכת נגד כל מי שאיננו לבן. הוא לא עומד מול מי שמתעקש להשתמש במונחים שאין להם הקשרים שליליים. להימנע מלקרוא ליהודים בשמות גנאי, זה לא עניין של פוליטיקלי קורקט. זה עניין של גזענות. אנטישמיות. אם לצטט אמריקאים, זה "אקשואלי" לא בסדר. ואתם יודעים מה באמת לא בסדר? להיות צפוי לחלוטין תחת כותרת של פריצת גבולות. בסופו של דבר, החטא הכי גדול של קומיקאי הוא להיות לא מצחיק, וחלק מהותי ממה שמצחיק אותנו הוא חתירה תחת הציפיות. חתירה אומנם הייתה בתוכנית, אבל די בסיסית. רק קצת מעבר לצפוי. 

אבל זה בסדר, דאום לא בדיוק קומיקאי. לא כל הזמן. הוא מגיש. והוא היה יכול לעשות זאת טוב יותר. את הסטנד אפ, יש לציין, כתבו עמרי עמית ואדר מירום– עם קרדיט ייעוץ לעמירם טובים. לזכותם, הוא לא היה גרוע. אבל אודי כגן כנראה היה עושה מזה מטעמים. ואלי חביב (עדיין לא מכירים אותו?) היה מפרק לפורמט הזה את הצורה. 

דאום, יסלחו לי האלים, סובל מתסמונת דאום – בדיחה שהוא עצמו כנראה סיפר בשלב זה או אחר. אני יודע, כי נראה שהוא ממש בעניין של בדיחות זולות – כאלה שנער עם ניצוץ קטן של רשע בעיניים יגלה אותן אם תיתנו לו כמה רגעים מול ילד שמן. להגיד "וקטורים" לא גורם לו להיראות חכם יותר. כשהוא כן צולל מעט יותר פנימה, המנחה הנועז מצליח להגיע לנושא די "אוונגרדי", בייחוד בסטנד־אפ – ההבדל בין נשים לגברים. כאמור, עומקים חדשים. לגברים עשירים מותר להיות שמנים. לנשים מותר להיות שמנות – אף פעם. הפתרון של דאום ושות', בלי ספוילרים, שוכח שהיו שם עשירים, והולך ל"אישה = מלקטת", "גבר = צייד". שמעתם את זה קודם? אין מצב. זה טאבו.

 כשהוא קורא לאדל בת זונה כי היא רזתה ובעצם כן אכפת לה מה מעריצים חושבים, זה לא טאבו, זו הבדיחה שאבא שלי יספר כשהוא משתכר קצת. את הקטע הזה אני דווקא מאמין שהוא כתב בעצמו. כשהוא רוצה לחיות על הקצה, דאום מתבל בבדיחות נאצים (להבדיל מבדיחות שואה ממש), מהסוג הנפוץ בערבי במה פתוחה (ויש לא מעט מהן).

פרק ראשון – גם שמנים הם בני אדם

הפרק הראשון של "טאבו", בתמה של "גם שמנים הם בני אדם, ומותר לצחוק עליהם" (סליחה, איתם), מפגיש את דאום עם בני אדם שרוצים שיתנהגו אליהם כאילו הם נורמליים ויתחשבו בהם, וזה מבורך. הנה תראו, אלה הם בני אדם, ואלה, ואלה. יופי של שליחות. אבל למה לא לצחוק על האופן שבו אנחנו רואים את הגוף שלנו? את הגוף הישראלי האידאלי? ומה עם קצת ביקורת על המערכת? אלה קולות ביקורת לא פשוטים, שנדמה שהיה להם מקום תחת הגג הזה. דווקא כשיש ביקורת על המערכת, ואחת המשתתפות (אורנית שרעבי המצוינת, שגם תורמת הרבה יותר תובנות מדאום) מעלה את תעשיית האופנה ותעשיית הדיאטות כחלק מהבעיה, דאום ממהר להסיט, ועובר לדבר על הנטייה של אבא שלו להשמנה, ועל נטייה להשמנה בכלל. נו, זה הגנים. כשאחד המשתתפים מתוודה בפניו שהוא "לא רק שמן, אלא שמן והומו", לדאום אין שאלת המשך. כל מה שיש לו להגיד זה "וואו".

פרק האלמנות, "תגידו לי, חנוך, הגזמת"

את הפרק החמישי, אודות המוות, שבו היעדים הנבחרים הם אלמנים ואלמנות, דאום פותח בהבטחה גדולה. הוא בוחן את מושג הקומדיה = טרגדיה + זמן, ומעיד כי עברו רק חודשים ספורים מאז המוות של בן או בת הזוג של חלק מהמשתתפים. "אם אתם מרגישים שאני עובר את הגבול, תעצרו אותי. תגידו לי 'חנוך, הגזמת'", מכריז דאום, "ואני אגיד זיבי. זה התוכנית שלי". נשמע טוב, אבל רק כשזה בא אחרי משהו חריף. כשזה בא לפני, זה נשמע יותר כמו "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי". אחרי כמה ניסיונות להומור קליל וחסר קורבנות בין המשתתפים, הכל גולש מהר מדי לדפוס המוכר של כל ראיון שלאחר המוות. זוכרים את הראיון המרגש עם האלמנה הטרייה מהחדשות? אז זה זה. אבל בכל זאת עולה מתח מעניין – כיצד לצאת מתהומות העצב אל תוך רגעים מצחיקים. הפתרון – דאום מגלם אלמן מאושר, ונפטר בשמחה מהנטל שהיא אשתו. כי, אתם יודעים, "מיי ווייף!". רגע אחד אמיתי של היסוס עולה בגשרון הבדיחות הבא, כשדאום מפיל פצצה – בדיחת פדופיליה ומוות ("איך הוא אהב ילדים! אבל רק עד הסירוס הכימי…"), שלאחריה הוא נראה כאילו מישהו תפס אותו בוהה בפורנו אקזוטי במיוחד בטלפון. הדמות בתחתית הבדיחה הזאת, ראוי לציין, היא דווקא דאום עצמו. צריך בכל זאת להצדיק את הצ'ק.

ואם כבר צ'ק, דיון אחד מעניין ויחסית מפתיע היה אודות הרווח הכלכלי שלאחר המוות, עד שנזכרתי שפוליסת ביטוח חיים זה כל מה שהומור אלמנות מתמקד בו מאז שיש הומור אלמנות. משם, הפתעה! הבדלים בין גברים לנשים! ויאללה חזרה לעצוב. כי מוות, מתברר, זה עצוב. ועצוב לשמוע על זה. וזה מרגש. אבל אלוהים (היהודי, ברור שהיהודי) והבורקס (הישראלי, הכי ישראלי) נותרים בעליונותם. ועל זה כבר שמענו. וגם להיות שמן, מתברר, זה לא רק כיף וממתקים. אבל לא, להציף בעיה מוכרת שכולנו יכולים להזדהות איתה ולהגיד "זה לא בסדר" זה לא טאבו. זה פוליטיקלי קורקט בהתגלמותו. ויותר מזה – להביא מראש לכל פרק ארבעה אנשים שקל לכתוב לגביהם בדיחות, ולשים אותם כקהל בשורה הראשונה של הופעת סטנד־אפ זו לא תעוזה. זה טרף קל. את מי זה בכל זאת עשוי לעניין? נגיד את זה ככה: אם אתם בעניין של קינוחי פרווה בטעם תות של אולמות אירועים, אולי יש לכם מה לעשות עם הדבר הזה, אבל זו לא עוגת הלבה שהיא מתיימרת להיות.

המחבר כותב תזה בסוציולוגיה אודות גבולות הקומדיה הישראלית

Comments

comments

השאר תגובה