מדי שבוע, בלי נדר, תתפרסם פסקה מספר קומי, והיום
"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור", מאת מארק טוויין:
"סר, התוכל לי?" אמר הבחור.
"אם אוכל מה?"
"התישא נשק כנגדי ותוכל לי על אדמות או על גבירה או על – "
"מה אתה מקשקש?" אמרתי. "רוץ בחזרה לקרקס שלך לפני שאדווח עליך."
אבל מה עושה אותו אדם אם לא נסוג כמאתיים מטר ומסתער עליי בדהרה, כשחבית המסמרים מורכנת כמעט עד צוואר הסוס והרומח הארוך מכוון הישר קדימה. הבנתי שכוונותיו רציניות, ועד שהגיע למקום שבו נמצאתי טיפסתי כבר אל ראש העץ.
הוא הכריז שאני רכושו לאחר ששבה אותי ברומח. היה משקל לטענותיו – ולכלי נשקו – ולכן החלטתי שמוטב לשתף פעולה. הגענו להסכמה שבמסגרתה אבוא אני איתו והוא מצדו לא יפגע בי. ירדתי מהעץ, ויצאנו לדרך כשאני צועד לצד סוסו. צעדנו בנחת כשאנו חוצים קרחות יער וחולפים מעל נחלים שלא היו מוכרים לי – מה שהתמיה אותי ומילא את לבי פליאה – אך לא נתקלנו בשום קרקס או סימן לקרקס. ולכן ויתרתי על רעיון הקרקס והסקתי שהגיע מבית מחסה לחולי נפש. אבל גם בבית מחסה לא נתקלנו – כך שהגעתי למבוי סתום, כפי שאומרים. שאלתי אותו מה המרחק מהרטפורד. הוא אמר שמעולם לא שמע על מקום כזה; הנחתי שהוא משקר, אבל לא התווכחתי איתו. לאחר כשעה נגלתה לעינינו עיירה רחוקה נמה בעמק לצד נהר מתפתל; ומעבר לה, על גבעה, מבצר אפור רחב- ידיים ולו מגדלים וצריחים, כפי שלא ראיתי מעולם מחוץ לתמונה.
"ברידג'פורט?" שאלתי, מצביע לכיוון המבצר.
"קמלוט,"אמר הוא.
לרכישה
המדור בשיתוף מנדלי מוכר ספרים ברשת